קיצור שולחן ערוך קכא

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קכא | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות תענית צבור
ובו י"א סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא

סעיף א

מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזיכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר: "והתודו את עוונם ואת עוון אבותם". ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים לפשפש במעשיו ולשוב מהן, כי אין העיקר בתענית, כמו שנאמר באנשי נינוה: "וירא האלהים את מעשיהם", ואמרו רז"ל: "וירא את שקם ואת תעניתם" לא נאמר, אלא "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה". ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותן אנשים שכשמתענים הולכים בטיול ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר.

סעיף ב

ואלו הן הימים: שלושה בתשרי, בו נהרג גדליה בן אחיקם. שלאחר שחרב בית המקדש, השאירוֹ נבוכדנצר בארץ ישראל, וישימהו לראש על ישראל. ועל ידי שנהרג, גלו כולן, ונהרגו מהם לאלפים, ונכבה גחלת ישראל הנשארת.

סעיף ג

עשרה בטבת, בו סמך מלך נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החורבן.

סעיף ד

שבעה עשר בתמוז, בו אירעו חמש צרות: נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר, כמו שכתוב בתורה, וזה היה בי"ז בתמוז. ונתבטל קרבן התמיד. והובקעה העיר בחורבן בית שני. אף על גב דבחורבן הראשון הובקעה בט' לחודש, דכתיב (ירמיה יב): "בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר" וגו' "ותבקע העיר" וגו', אבל בחורבן השני, בשבעה עשר בו הובקעה העיר, וחורבן בית שני חמירא לן. (ועוד איתא בירושלמי דגם בראשונה היה בי"ז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון). ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה. והועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל, וזה גרם חורבנו וגלויותינו.

סעיף ה

ותשעה באב, בו ביום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כי אז חזרו המרגלים, ובכו ישראל בכיה של חינם, ונקבע לבכיה לדורות. ובו ביום היה החורבן הגדול, שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני. ונלכדה העיר ביתר, שהיתה עיר גדולה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ובו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל ואת סביביו, ונתקיים הפסוק "ציון שדה תחרש". (ועוד יש תענית צבור, תענית אסתר, לקמן סימן קמ"א ס"ב).

סעיף ו

אם חלו תעניות אלו בשבת, דוחין לאחר השבת. אבל אם חל עשרה בטבת בערב שבת, מתענין ומשלימין.

סעיף ז

חתן שחל אחד מארבע תעניות אלו בתוך שבעה ימי משתה שלו, אף על גב שאלו הימים המה לו כמו רגל, מכל מקום חייב להתענות, כיון דהרגל שלו הוי רגל דיחיד, אתי אבלות ותענית דרבים ודחי ליה. ועוד, הא כתיב: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א סוף מסכת תענית).

סעיף ח

• חילוק יש בין שלושה תעניות הראשונות לתשעה באב. בשלושה תעניות הראשונות, אוכלים בלילה שלפניהם עד שיעלה עמוד השחר. והוא שלא יישן שינת קבע; אבל אם ישן שינת קבע, אסור אחר כך לאכול או לשתות, אלא אם כן התנה קודם שישן. ואם הוא רגיל לשתות לאחר השינה, אינו צריך להתנות על השתיה. ובתשעה באב, צריכין להפסיק מבעוד יום שלפניו.

• שלושה תעניות הראשונות, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ובתשעה באב, אסורין בכולן. ומי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בכולן כמו בתשעה באב, ורק בנעילת הסנדל לא יחמיר, משום חוכא וטלולא. ובתשמיש המיטה, אם הוא ליל טבילה, יקיים עונתו בשלוש תעניות הראשונות.

סעיף ט

עוד יש קולא בשלוש תעניות הראשונות, דעוברות ומניקות המצטערות פטורין מלהתענות. וכן חולה אף על פי שאין בו סכנה, לא יתענה. ומכל מקום, אף מי שמותר לו לאכול, לא יענג את עצמו, אלא יאכל מה שהוא צריך לבריאות גופו. וכן הקטנים, אף על פי שאינם חייבים להתענות, מכל מקום אם יש בהם דעת להתאבל, ראוי לחנכם שלא להאכילם רק לחם ומים, להתאבל עם הציבור.

סעיף י

• לרחוץ פיו במים בשחרית, אסור בכל תענית ציבור. והרוק, אם אפשר לפלוט, יפלוט, ואם אי אפשר, בולעו אפילו ביום הכיפורים, שאינו מכוין להנאתו.

• לטעום המאכל, אפילו יפלוט, אסור בתענית ציבור. אבל בתענית שהוא מקבל על עצמו, מותר לטעום ולהפליט. וכן רחיצת הפה, מותרת בתענית יחיד.

סעיף יא

מצוה על כל עדת ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא, יתענו ויתפללו על צרתם לפני ה' יתברך שמו. ואם אין העת מוכשרת להתענות, כגון הנרדפים, שאינם רשאים להתענות, שלא לשבר כוחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו, ונחשב להם כאילו התענו עתה, כדמצינו בדניאל, דכתיב: "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך".