קיצור שולחן ערוך קי

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קי | במהדורה המנוקדת | >>

דיני הלישה ואפיית המצות
ובו ט"ו סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

(א)

• תנור שאפו בו חמץ כשרוצה לאפות בו מצות צריך להכשירו על ידי לבון באור, דהינו שיסיקו כל כך עד שיהיו ניצוצות נתזין ממנו, כי בפחות מזה לא הוי לבון גמור. וצריך לזהר שילכו הגחלים על פני כלו. וטוב וישר הוא, לגרפו ולנקותו היטב אחר ההסק, ולהמתין עד שיצטנן קצת, ואחר כך יחזור ויסיקהו לאפית המצות, ולא מיד אחר הלבון.

(ב)

• יש נוהגין לטוח את התנור בקרקע חדש, כדי שלא יצטרכו להכשירו על ידי הסק. שהחמץ הבלוע בגגו ובקירותיו, הוא נפלט על ידי לבון מהשלהבת שמסיקין לאפית המצות, ומנהג יפה הוא, ובלבד שיטוחו אותו בקרקע עבה כעבי אצבע או יותר על פני כלו. אבל טיח מועט אינו מועיל כלום.

(ג)

• אין לשין ואין עושין את המצות אלא בבית מקרה, ולא כנגד חלון פתוח, אפלו אם אין החמה זורחת שמה. אבל אם החלונות נעולים ויש בהן זכוכית, מתר אם אין החמה זורחת שמה. אבל אם החמה זורחת שמה, לא מהני חלון זכוכית, אלא צריך לפרס וילון במקום זריחת החמה. וכן צריכין לזהר שלא יהא הבית מסק וחם.

(ד)

• אין לשין עסה גדולה יותר משעור חלה. וטוב למעט, כי שערו רבותינו זכרונם לברכה, שאם העסה גדולה יותר משעור חלה, אי אפשר לעסק בה בפעם אחת, וחלק ממנה מנח בלא עסק, ויש לחוש פן יתחמץ. אם לש עסה רכה, לא יוסיף קמח לעבותה.

(ה)

• לא ידחוק את הקמח לתוך המדה, כי יש לחוש שלא יהא נלוש יפה וישאר בתוך המצה משהו קמח. וכשיבוא אחר כך בתבשיל, יתחמץ. גם יזהרו שלא להניח את הקמח סמוך למים, שלא יפול מאבק הקמח לתוך המים, וכן המודד את הקמח, לא יתקרב אל העסה או אל המים. וטוב לזהר שלא להניח את היד על הקמח שלא לצרך, כי היד מחממת קצת.

(ו)

• הכלי שלשין בו, צריכין להשגיח שלא יהא בה שום נקב או סדק, שיוכל להשאר שם משהו עסה ותתחמץ. ולא יניח הכלי בשעת לישה על כרים וכסתות פן תתחמם. ויזהר שלאחר כל שמנה-עשרה [דקות] - מינוטין ינקה את הכלי היטב, וגם ירחץ ידיו היטב. וכן הדפין והעצים שמגלגלין בהם, ישגיחו עליהם שלא יהא בהם שום נקב או סדק. ולכל הפחות לאחר שמנה-עשרה [דקות] - מינוטין ינקו אותם היטב. וכן הכלים שמנקבים בהם, שלא יהא עליהם אפלו משהו עסה. וכן המרדה שמכניסין בו את המצות לתוך התנור, צריכין להשגיח שלא יהא בה שום סדק, שלא יכנס בה עסה ויתחמץ.

(ז)

• אם נפל לתוך העסה איזה דבר חריף, כגון מלח או תבלין או סיד חי, אפלו משהו, ונלש בתוכה, כל העסה אסורה, משום דמתחממת שם. ואם נמצא בתוך העסה גרעין תבואה, יטול מן העסה כעבי אצבע סביב הגרעין וישליך, והשאר מתר - תנ"ה תס"ז

(ח)

• יזהרו שלא להניח את העסה אפלו רגע אחד בלי עסק. ומיד כשנגמרה העסה, יחלקה כלה להמגלגלים. ועל כן יש להשגיח שלא לעשות עסה גדולה רק כפי ערך המגלגלים. ואם נשאר מן העסה בידי המחלק, ילושנה ויעסק בה, שלא תנוח אפלו רגע בלי עסק.

(ט)

• המגלגלים יגלגלו בזריזות, ואל ישהו לעשות את המצה כדמות איזו צורה. וישגיחו שלא יהיו פרורין מן העסה על הדף. וגם שלא יהא מדבק בידיהם שום עסה. ומיד כשרואין שנדבקה בהן קצת עסה, ירחצו ידיהם היטב.

(י)

• מיד לאחר שנגמרה המצה, ינקבוה בזריזות. ולא יעשו איזה ציור במה שמנקבים, אלא ימהרו בכל מה דאפשר, ומיד יתנוה לתוך התנור. ויזהר מאד שלא ישהה אותה אפלו מעט נגד פי התנור, כי שם תמהר להחמיץ. ועל כן צריכין להדר שזה שהוא מושיט את המצות לאופה יהיה בעל תורה וירא שמים שידקדק בזה.

(יא)

• הירא דבר ה', יזהר שקדם אפית המצות שלו, יסיקו היטב מחדש את התנור ויפזרו את הגחלים על פני כלו, כי מי יודע אם זה אשר אפה קדם לו היה נזהר בכל הזהירות.

(יב)

• האופה יזהר מאד להשגיח שלא תתכפל איזו מצה, וגם שלא תגע אחת בחברתה, כי במקום הנגיעה, וכן במקום שמתכפלת, אינה נאפית מהר ומתחמצת. ואם ארע שנתכפלה או שנתנפחה איזו מצה., צריכין לשבור [ולהשליך] את המקום ההוא והוא חמץ, והשאר מתר. אבל אם נגעו זו בזו בתנור כשהן עדין לחות, יש להתיר בדיעבד. מצה נפוחה, הינו שנכר שנתחלקה המצה בעביה, והחלל הוא כמו רחב אגודל.

(יג)

• צריכין לזהר שלא להוציא מן התנור כל זמן שלא נאפתה קצת, עד שאם היו פורסין אותה לא היו כעין חוטין נמשכין. כי קדם שעור זה, הרי עדין כמו עסה. וכשהיא חוץ לתנור, תמהר להחמיץ. וגם המרדה שהוציאוה עליו, גם כן אסורה עוד למצות. ואם אי אפשר לידע אם היו חוטין נמשכין ממנה או לא, יש להחמיר מספק. אך אם קרמו פניה, יש להקל.

(יד)

• ראוי לכל ירא-שמים שיהא הוא בעצמו עומד ומשגיח בעשית ואפית המצות שלו ולהזהירם שיעשו בזריזות ובהשגחה. וכך היו עושים גדולי ישראל הראשונים זכרונם לברכה, וכן עושין גם בזמננו.

(טו)

• המצות שהם לצאת בהן ידי חובת אכילת מצה בשני לילות הראשונים, נקראות מצות מצוה. וצריכין לעשותן לשם מצוה, על ידי ישראל גדול בן דעת, שהוא בן שלש-עשרה שנה ויום אחד, ואשה בת שתים-עשרה שנה ויום אחד. ובכל העשיות יאמר העושה, לשם מצת מצוה, אפלו בשאיבת המים. - כל הדינים שכתבנו בענין אפית המצות, זהו למנהגנו שאופין הכל לפני הפסח. אבל במקום הדחק שאופין גם בפסח, יש בזה עוד חמרות יתרות על מה שכתבנו. וכן הנוהגין לאפות מצות מצוה בערב פסח לאחר חצות היום, צריכין זהירות יתרה.