קיצור שולחן ערוך צה

<< · קיצור שולחן ערוך · צה · >>

(א)

אסור לצאת בשבת וביום-טוב ממקום ששבת, יותר מתחום, שהוא שני אלפים אמה. ומקומו של אדם הוא ארבע אמות. והיינו אם היה בין השמשות בשדה. אבל אם שבת בתוך העיר, כל העיר היא מקומו. ועיבורה של עיר, נחשב גם כן לעיר. ואיזה הוא עיבורה? שבעים אמה ושני שלישי אמה, ושייך לעיר אע"פ שאין שם בנין, והוא הנקרא קרפף העיר. וממקום שיכלה, מתחילין למדוד תחום שבת.

(ב)

עיר שהיא מוקפת חומה, אפילו היא גדולה מאד, מהלך את כולה ועיבורה, ומשם תחום שבת. וכן עיר שאינה מוקפת חומה והבתים סמוכים זה לזה, כל שאין בין בית לבית יותר מן שבעים אמה ושני שלישים, נחשב חיבור, ושייך לעיר אפילו הוא מהלך כמה ימים, ומבית האחרון מודדין את הקרפף ותחום שבת.

(ג)

אין נותנים קרפף אלא לעיר, אבל לבית אחד אין נותנין קרפף, אלא תכף מקיר הבית וחוצה מתחיל למדוד תחום שבת.

(ד)

היו שתי עיירות סמוכות זו לזו, נותנים קרפף לזו וקרפף לזו. ולכן אם אין ביניהן יותר משיעור שתי קרפיפות, נחשבות שתיהן לעיר אחת.

(ה)

יש כמה דברים בעניין מדידת תחום שבת להקל, ואין לעשות כי אם על ידי בקי.

(ו)

הנצרך ללכת בשבת או ביום טוב יותר מתחום שבת, צריך להניח בערב שבת או בערב יום טוב עירובי תחומין. וצריך להניחו בתוך תחום העיר במקום שהיה מותר לו ללכת שם - עיין מג"א סימן ת"ח סעיף קטן א'. ובמקום שהניח את העירוב נחשב לו כאילו הוא דר שם, ולכן יש לו ממקום ההוא שני אלפים אמה לכל צד. וממילא מובן, כי מה שהוא מרויח בצד זה שהוא מניח את העירוב, הוא מפסיד מצד האחר. דרך משל, אם הניח את העירוב בסוף שני אלפים אמה לצד מזרח, אסור לו ללכת כלום לצד מערב, שהרי כבר הוא רחוק ממקום דירתו תחום שבת.

(ז)

כיצד עושין את העירוב? לוקח פת כדי מזון שתי סעודות, או לפתן (כגון בצלים או צנון וכדומה) שיש בו שיעור לאכלו עם פת שהיא כדי מזון שתי סעודות, חוץ מן המלח ומן המים שאין מערבין בהם, והולך אל המקום שהוא רוצה להניחו, ומברך: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על מצות עירוב. ואומר: בזה הערוב יהא מותר לי לילך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח, וחוזר לביתו. יכול להניח עירוב אחד לכמה שבתות, ובלבד שיניחנו במקום המשתמר, שלא יהא נאבד או מתקלקל.

(ח)

יכול לשלוח את העירוב על ידי שליח שיניחהו בשבילו, ויברך השליח ויאמר: בזה הערוב יהא מותר לפלוני לילך וכו'. וצריך שיהא השליח גדול ובר דעת, אבל על ידי קטן אין שולחין. ואפילו לא חזר השליח אל משלחו, יכול לסמוך עליו, דחזקה שליח עושה שליחותו.

(ט)

יכולין לערב בעירוב אחד בשביל כמה אנשים, והוא שיהא בעירוב שיעור לכל אחד ואחד. וצריך לזכות להם על ידי אחר כמו בערובי חצרות. ואין מערבין עירובי תחומין לאדם אלא לדעתו. והמניח, אם הוא שליח לכולם, אומר: יהא מותר לפלוני ולפלוני. ואם מניחו גם בשבילו, אומר: לי ולפלוני ולפלוני.

(י)

צריך שיהא העירוב מונח במקום שאפשר לאכלו בין השמשות בלי עשיית איסור דאורייתא, ולכן אם הניחו בגומא וכיסהו בעפר, לא הוי עירוב. כיסהו באבן הוי ערוב. נתנו באילן, אם האילן קשה הוי עירוב. הניחו על אילן או קנה רך, אינו עירוב.

(יא)

אם נותן את העירוב בתוך עיר, אזי כל העיר נחשבת לו למקום עירובו ויכול ללכת כל העיר, אפילו היא גדולה מאד, וגם חוץ לעיר כדי עיבורה ותחום שבת, שהרי נחשב כאילו הוא דר באותה העיר.

(יב)

אם יש בתוך התחום איזה עיר שהיא מוקפת חומה או שהיא מתוקנת בעירובין, אינה נמדדת ואינה עולה לחשבון אלא לארבע אמות. ודווקא כשהתחום שבת מגיע עד חוץ לעיר, כגון שמן העירוב עד העיר יש חמש מאות אמה, ואורך העיר הוא אלף אמה, אז העיר אינה נחשבת אלא לארבע אמות, ויש לו מחוץ לעיר עוד אלף וארבע מאות ותשעים ושש אמות. ואין חילוק בין צד זה שלפני העירוב בין הצד שלאחר העירוב. אבל אם תחום השבת כלה באמצע העיר, אסור לו ללכת יותר, כיון שהוא חוץ לתחום, כי בעניין זה לא נחשבת לו כל העיר לארבע אמות.

(יג)

וכן הדין כשהניח את העירוב קרוב לשני אלפים אמה מחוץ לעיר, כשהוא חוזר אחר כך לעירו, כלו אלפיים האמה ממקום עירובו בתחילת העיר קודם ביתו, אסור לו אפילו לשוב לביתו. - כן הוא דעת רוב הפוסקים וכן עיקר.

(יד)

אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון להתפלל בעשרה, או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך, או לסעודת מצוה, או לפקח על עסקי רבים, או שהוא בא מן הדרך ורוצה לילך לביתו וכדומה.

(טו)

אין מניחין עירובי תחומין לא בשבת ולא ביום טוב. ולכן אם חל יום טוב בערב שבת והוא רוצה ללכת בשבת, צריך להניח את העירוב בערב יום טוב. וכן ביום טוב לאחר השבת ורוצה ללכת ביום טוב, צריך להניח את העירוב בערב שבת. - דין המערב ברגליו בשולחן ערוך סימן תט סעיף ז. ודין יום טוב הסמוך לשבת, או שני ימים טובים של גלויות, ורוצה לערב ליום הראשון לצד זה וליום השני לצד זה, בסימן תטז.

(טז)

כליו ובהמותיו של אדם, הרי הם כרגליו, ובמקום שהוא אינו רשאי להלך, גם אותן אין אדם רשאי להוליכן. ואם השאילן לאחר או השכירן או מסרן לשמירה, הרי הן כרגליו של זה שהם אצלו. ואפילו הוא אינו יהודי, קנו הבהמה והכלים שביתה אצלו. ולא עוד, אלא גם החפצים של אינו יהודי קונים שביתה במקומם שהיו בין השמשות.

(יז)

נכרי שהביא פירות שאין לחוש בהם שנתלשו היום, וכן בכל דבר שאין לחוש שנעשתה בו היום מלאכה אלא שיש איסור תחומים, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל אינו יהודי אחר, מותרין לישראל מיד אפילו באכילה, אלא שאסורין לטלטלם חוץ לארבע אמות, אלא אם כן הביאם לתוך הבית, או שהעיר מתוקנת בעירובין, אזי מותרין בטלטול בכל העיר, שכל מקום שמותרין לטלטל שם נחשב כמו תוך ארבע אמות. ואם הביאן בשביל ישראל, אסורין לישראל זה ולכל בני ביתו עד לערב כדי שיעשו, דהיינו זמן שהיו יכולים להביאם. ומכל מקום מותרין לו בטלטול תוך ארבע אמות או במקום המותר בטלטול. ובספק אם הובאו מחוץ לתחום, גם כן אסורין, אלא אם כן יש לתלות יותר שלא הובאו מחוץ לתחום.

(יח)

קיימא לן דאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, ולכן מי שבא לתוך ספינה בערב שבת קודם כניסת שבת, והלכה הספינה אפילו דרך רחוקה, מכל מקום כשהגיע בשבת לנמל ויצא, יש לו משם אלפיים אמה לכל צד, כי מסתמא בהליכת הספינה הוא תמיד למעלה מעשרה טפחים מהקרקע, ולא קנה שביתה עד המקום שהוא בא ליבשה. אבל אם בתוך השבת יצא מהספינה וחזר ונכנס לתוכה, מאחר שהיה בשבת ביבשה, קנה שם שביתה. ואם הלכה הספינה אחר כך חוץ לתחום, אזי אין לו שם אלא ארבע אמות, כדין יוצא חוץ לתחום. וכן אם היתה הספינה בשבת במקום אחד שאין שם עשרה טפחים עד הקרקע, קנה שם שביתה. ואם מסתפק אם היתה במקום כזה או לא, אזלינן לקולא.