צדקת הצדיק/קעט
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ג, ו). מפורש בשוח"ט (מזמור קמד), דהיינו שידע בכל דבר שלא הוא הפועל כלל רק השם יתברך. ובזוהר אי' דע ה"ו, גם כן לכך נתכוין, כידוע דו"ה הוא קוב"ה ושכינתי', ויחודם היינו שהקב"ה שוכן בתוך בני ישראל, והוא חד עם כנס"י ואין הם דבר נבדל ממנו כלל. ורז"ל אמרו בברכות (סג.) אפי' לדבר עבירה[1]. היינו שבלכתו לעבירה אם ישים אל לבו דכחו זה ללכת להמרות רצון השם יתברך, גם הוא מהש"י כי בלתו מאין לו שום כח כלל. על־ידי־זה יחלש כח היצר, וזהו (שם ה.) לעולם ירגיז כו', יקרא ק"ש. היינו דעהו. וגם בעבר על־ידי־זה יישר אורחותיך, דרך נקרא דרך המלך, ואורח הוא מן הצד, וכשמקיים דעהו אז נקרא הכל דרך, שהוא דרך המלך. אבל גם אורחותיך, שכבר עברת והטית מן הצד וחוץ מדרך הראוי, אם עכשיו מקיים דעהו, ידע שגם זה הי' מהש"י, וא"כ הוא מיושר: