לדלג לתוכן

צדקת הצדיק/קעז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

‏[קעז] בכל דבר יש פרד"ס. פשט הוא עשיות כל התורה ומצות בפועל ממש. ורמז הוא הרמיזות ‏שבלב שנעשים מאותם הפעולות. כענין חרש רומז ונרמז (גיטין נט.). שהרמז הוא רומז על המכוון ‏שבלבו שא"א לו להוציאו לפועל. וכן כל העבדות הם רמיזות למה שבלב. ד"מ מצות צדקה בפועל, ורמיזתה בלב להיות דבוק במדת רחמנות של השי"ת לרחם על הבריות ולהשפיע לזולתו. ודרוש ‏הוא הכונה מצד החכמה שבמוח, לדעת איזה לימוד מחודש דחכמה וידיעת השם יתברך נולד מעובדא זו ‏במוחו. ואחר שמשיג ג' אלו כלי המעשה גומרים ולב חומד ועין רואה חכמת הדבר, אז זוכה לסוד ‏שהוא ענין מ"ש (קידושין מא.) לאדם טוב מטעימין לו מפרי מעשיו בעוה"ז. הטעם ע"ד טעמו וראו ‏וגו'. נקרא סוד שא"א להסביר לחבירו, טעם שהוא מרגיש בחכו, כענין שאמרו (אדר"נ פ' לז) ב' אוכלין ‏מקערה א' כל אחד טועם לפי מעשיו. כי הטעם אין שוה בכל א' וזה נקרא סוד כידוע, שהוא מה שא"א ‏להגיד כלל. כי מה שאפשר להגיד הרי אחר שהגיד שוב נודע גם להאחר ואיך הוא סוד וסתר, ‏ושנאמר בו סוד ה' ליראיו או לישרים סודו. וע"כ שהוא דבר שגלוי למי שזוכה לבד וא"א לגלותו כלל. ‏וזהו הטעימה שכל א' טועם לפי חלקו. ואמרו ז"ל בבר"ר (פ' מט) ובתנחומא (וירא ו) דבסוף לנביאים ‏שנא' כ"א גלה סודו כו'. כי יראה היינו בלב, כמ"ש ביומא (עב:) ע"פ ולב אין. וזהו עד שלא ניתנה תורה ‏עיקר רחמנא לבא בעי, ומשנתנה תורה נתחדשו מעשה המצות. וישר היינו במעשה, וזהו אברהם ‏ויהושע [זרעא דיוסף שהם כשור לעול במעשה המצות] דמייתי שם. אבל בסוף לנביאים דהיינו ‏הכוללים כל הג', כמ"ש (שבת צב.) אלא על חכם במוח, גבור הכובש את יצרו בלב, ועשיר במעשה ‏המצות [והם גם כן נגד ג' קנאה תאוה וכבוד, עשיר השמח בחלקו ואינו מקנא, וגבור נגד התאוה, וכבוד ‏חכמים ינחלו]: ‏