צדקת הצדיק/קעד
[קעד] על־ידי קלקול ופגם הברית נעלם אור תורה חס ושלום, כמו שכתוב: "אור זרוע לצדיק"[1] - דייקא[2], וכתיב: תורה אור (משלי ו כג), וכן מכת חושך למצרים, היא מכה ה-ט', כנודע דבכל מקום מספר י' רומז לקומה שלימה, והט' נגד אות ברית קודש; שבמצרים זה לעומת זה הם שטופי זמה, היה להם חשך ולכל בנ"י אור במושבותם, דעמך כולם צדיקים. וגלות מצרים היה לתקן קלקול הברית, כמו שכתבתי במקום אחר על מה שנתגלגל הגלות על־ידי מכירת יוסף, ולכך אחר יציאת מצרים שתיקנו הברית בקושי השעבוד זכו לאור תורה. ולכך פ' שובבי"ם מתחלת גלות מצרים עד אחר מתן תורה - מיוחד לתיקון הברית. והוא בחודש שבט שנברא באות הצדי"ק, כמ"ש בס' יצירה [וט' מתחלף בצ' בארמי לרוב, כמ"ש בהגהות הערוך. והוא כטעם אמרו צדיק כי טוב. דהפוגם נקרא רע כדאי' בזוהר] ואמרי' בשבת (עז:) דכך הוא סדר ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. בודאי מאחר שבדברים הטבעיים יסד השם יתברך כך, ודאי כך הוא עיקר הרצון, וכמ"ש מקום שבע"ת עומדין כו'. הגם דחלילה לומר אחטא ואשוב ולעשות כן בבחירתו משום דאין מספיקין. מכל מקום מעצמו נעשה כן, דאין אדם צדיק בארץ וגו'. אפי' יוסף הצדיק אז"ל (סוטה לו:) דיצאו י' טפין ע"פ ויפוזו וגו'. ואפי' ישי אבי דוד שמת בעטיו של נחש אז"ל (מ"ר ר"פ תזריע) בעוון מלא כו'. וכן יסוד בנין בית דוד ומשיח בפרץ, הי' מקודם ער ואונן - חשוכא. וכך הוא הסדר והעם ההולכים בחשך ראו אור גדול מופלג ממי שאינו הולך בחושך. ובכל מקום חושך דכתוב היינו חשכות מאור תורה, ולא בצרות עוה"ז לבד. וכן אין אדם עומד על דברי־תורה אא"כ נכשל, הוא על־ידי חושך זה שהוא עטיו של נחש, דעשו הרשע שפגע בכף ירך יעקב כנודע. ותיכף כשהגיע ח"ו לכך ושב ורפא יקו לאור, כההוא דמטא זרזפא דמיא ארישי' אמר כו' מאשפות ירים אביון (יומא פז.):