צדקת הצדיק/קסז
[קסז] בד"ת מותר אדם לפחוד, כמשז"ל בברכות (ס.). היינו שיפחד שמא הוא ח"ו סם המות, וע"י הפחד עצמו מתמתק ונעשה מתוך שלא לשמה לשמה, כי האי מאן דמבעית מזלי' חזא (מגילה ג.). והוא דוגמת חלום דג"כ מה שמזלו רואה, ואמרו ז"ל (ברכות נה.) חלמא בישא עציבותי' מסתיי'. היינו שבעצבות עצמו די. וכן בענין תורה - שלא זכה ח"ו נעשית כו', ודי בזה מה שהוא מפחד בד"ת, ופקודי ה' ישרים משמחי לב. והחכמה תעוז לחכם. וכן בשאר פסוקים שנותנת עוז וחדוה - שהוא היפוך הפחד. רק רז"ל א' לעולם יעסוק אדם שלא לשמה כו'. והיינו כי דבר זה הוא לעולם פי' בתמידות, משא"כ הלשמה א"א כלל להיות בתמידות, דלשמה היינו דביקות ושיעורו כעונת ת"ח א' בשבת, שאין יכול לבוא לדביקות רק בשבת או הטיילון [פי' המטיילים בפרד"ס הידוע] א' ביום לכל היותר. אבל בתמידות הוא שלא לשמה, רק שמתוך כו' פי שמתוך הלא לשמה עצמו - מתוכו ופנימיותו הוא בא להיות אותו לימוד עצמו לשמה. והיינו על־ידי הפחד דמפכחא לי', שע"ז א' אי יראת ה' אוצרו אין כו'. וזה אשרי אדם מפחד תמיד. פי' על עסקו התמידות, דודאי לפרקים מגיע למדריגת הדביקות שאין צריך לפחוד כלל. ואמרו ז"ל (ברכות ח.) אשריך בעוה"ז. דלשון אישור משמע מאחרים [משא"כ לשון וטוב לך] וזהו רק בעוה"ז, דבעוה"ב כל א' וא' יש לו עולם בפ"ע (כמ"ש שמו"ר פ' נב). ובאמת לא שייך כלל בתורה שלא לשמה, וכד"ש בזבחים (ב:) סתמא לשמן קיימא. רק דלאחרים יש טענות כי על־ידי דבורים בתורה נתגבר כח הדבור בעולם, ולפי שבעולם יש דבורים דלה"ר וג"כ מתגברים ויוכלו ח"ו לדבר חץ שחוט לשונם עליו [שזה ענין דוד שהוא סוד תושבע"פ, היו דורו בעלי דלטוריא ודברו לה"ר עליו] ולזה העצה פחד שהוא הצמצום ומתצמצמים כחותיו ואין מתפשטים לחוץ ח"ו והאישור בעוה"ז אז: