צדקת הצדיק/קכד

<< · צדקת הצדיק · קכד · >>

איסור דהוצאת זרע לבטלה הוא בכלל מצוה דפרו ורבו, כנראה מדברי התוספות סנהדרין (נט רע"ב^[1]). וכמ"ש בחי'. ולכן ‏על־ידי מצות פרו ורבו בכונה הראויה לשם ה' יוכל גם כן לתקן מה שחטא באיסור זה ולקלוט אותן טיפין ‏לקדושה, כי כל לאו הבא מכלל עשה – העשה הוא תיקון הלאו. וגם בלאו הכי אמרינן בויקרא רבה (פר' כא) כי באבר ‏שעשה בו חבילות עבירות יעשה בו חבילות של מצות, עיין שם^[2]. וכן כאן באותו אבר חבילות מצות, היינו ‏פו"ר ומצות עונה. [ומיהו, י"ל נמי ישב ולא עבר עבירה^[3], כדר"ח בר פפי שנזדמנה לידו מקרי גם כן מצוה ‏כדאיתא בקידושין (לט:)^[4]] ואין ר"ל חבילות ברבוי במעשה, דע"ז אמרינן בברכות (כב.) שלא יהיו ת"ח מצוים ‏כו'^[5]. ואמרינן באבות אל תרבה שיחה^[6] כנודע. רק אין ר"ל בכמות אלא באיכות שיהיה בקדושה ובטהרה, ‏דבלא"ה מקרי בעילת זנות וכבהמות, כדאי' בזוהר כ"פ, רק כאשר הוא בקדושה כפי אפשרות האדם ‏‏[דאין הקב"ה בא בטרוניא. והרי אז"ל בעוון מלא דאפי' חסיד שבחסידים כו' (כמ"ש מ"ר ר"פ תזריע)^[7]] אז "ה' צלך" גם כן דוגמתו שופע לארץ העליונה אשר היתה חריבה ויבישה על־ידי חטאיו כנודע כדאיתא בתיקונים ונתקן הכל. ועל־ידי שיורדים טפי גשמים מלמעלה על הארץ היא נותנת יבולה, שהיא רוח ‏קדושה בלב האדם תחת רוח הטומאה שהי' לו מקודם, כמ"ש דוד המע"ה באותו מזמור: "וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי" (תהלים נא, יג), "הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" (תהלים נא, יד). ‏

^ והא פריה ורביה. תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח? ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות, הא אמר לעיל [דף נח:] קום עשה לא קא חשיב. וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא, דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע:
^ בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי בְתַחְבֻּלּוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה (משלי כד, ו). רַבִּי נָתָן וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר אִם עָשִׂיתָ חֲבִילוֹת שֶׁל עֲבֵרוֹת, עֲשֵׂה כְּנֶגְדָן חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְווֹת, עֵינַיִם רָמוֹת (משלי ו, יז). וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (דברים ו, ח). לְשׁוֹן שָׁקֶר (משלי ו, יז). וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים יא, יט). וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי (משלי ו, יז). וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ (דברים ו, ח). לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן (משלי ו, יח). וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (דברים ו, ו). רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה (משלי ו, יח). הֱוֵי רָץ אַחַר מִילָה שֶׁהִיא בֵּין בִּרְכַּיִם. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד [חמס] [שקר] (משלי ו, יט). וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' (ישעיה מג, יב). וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים (משלי ו, יט). בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד, טו).
^ (קידושין לט, ב). ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה.
^ כי הא דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא, עבדה היא מילתא ואיתסי, ערק טשא בההוא בי בני דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי, למחר אמרו ליה רבנן מאן נטרך, אמר להו שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה, אמרו ליה שמא דבר ערוה בא לידך וניצלת הימנו, דתנינא כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו עושין לו נס.
^ שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים
^ וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. (משנה אבות א, ה).
^ אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי (תהלים נא, ז). רַבִּי אַחָא אָמַר אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה חָסִיד שֶׁבַּחֲסִידִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ צַד אֶחָד מֵעָוֹן, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּלוּם נִתְכַּוֵּן אַבָּא יִשַּׁי לְהַעֲמִידֵנִי וַהֲלוֹא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, תֵּדַע שֶׁהוּא כֵּן שֶׁמֵּאַחַר שֶׁעָשׂוּ צָרְכֵּיהֶן זֶה הוֹפֵךְ פָּנָיו לְכָאן וְזוֹ הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ לְכָאן, וְאַתָּה מַכְנִיס כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, וְהוּא שֶׁדָּוִד אָמַר כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי (תהלים כז, י). וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא, ז)

[1] והא פריה ורביה. תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח? ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות, הא אמר לעיל [דף נח:] קום עשה לא קא חשיב. וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא, דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע:

[2] בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי בְתַחְבֻּלּוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה (משלי כד, ו). רַבִּי נָתָן וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר אִם עָשִׂיתָ חֲבִילוֹת שֶׁל עֲבֵרוֹת, עֲשֵׂה כְּנֶגְדָן חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְווֹת, עֵינַיִם רָמוֹת (משלי ו, יז). וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (דברים ו, ח). לְשׁוֹן שָׁקֶר (משלי ו, יז). וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים יא, יט). וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי (משלי ו, יז). וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ (דברים ו, ח). לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן (משלי ו, יח). וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (דברים ו, ו). רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה (משלי ו, יח). הֱוֵי רָץ אַחַר מִילָה שֶׁהִיא בֵּין בִּרְכַּיִם. יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד [חמס] [שקר] (משלי ו, יט). וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' (ישעיה מג, יב). וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים (משלי ו, יט). בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד, טו).

[3] (קידושין לט, ב). ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה.

[4] כי הא דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא, עבדה היא מילתא ואיתסי, ערק טשא בההוא בי בני דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי, למחר אמרו ליה רבנן מאן נטרך, אמר להו שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה, אמרו ליה שמא דבר ערוה בא לידך וניצלת הימנו, דתנינא כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו עושין לו נס.

[5] שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים

[6] וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. (משנה אבות א, ה).

[7] אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי (תהלים נא, ז). רַבִּי אַחָא אָמַר אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה חָסִיד שֶׁבַּחֲסִידִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ צַד אֶחָד מֵעָוֹן, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּלוּם נִתְכַּוֵּן אַבָּא יִשַּׁי לְהַעֲמִידֵנִי וַהֲלוֹא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, תֵּדַע שֶׁהוּא כֵּן שֶׁמֵּאַחַר שֶׁעָשׂוּ צָרְכֵּיהֶן זֶה הוֹפֵךְ פָּנָיו לְכָאן וְזוֹ הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ לְכָאן, וְאַתָּה מַכְנִיס כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, וְהוּא שֶׁדָּוִד אָמַר כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי (תהלים כז, י). וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא, ז)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]