צדקת הצדיק/פו
[פו] כל מה שהוא מקנין האדם – אשתו ובניו, עבדו ואמתו, שורו וחמורו, אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו – הכל הוא משורש נפשו, כי גם כל הדצ"ח משורשים בנפש האדם ושורש חיותם ממנו, כנודע.
ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו, וקנינים שהם הפקר וכל חיתו יער הוא מפני שעדיין לא תיקן כל שורש חיותו, כי ודאי גם כן שייך לאדם, ולעתיד נאמר: "וגָר זְאֵב עם כֶּבֶשׂ" (ישעיה יא, ו). וכן הנחש היה קודם החטא שמש לאדם (כמ"ש סנהדרין נט:). וכמו שהוא האדם – כך קניניו, וכמ"ש (חולין ז.): "בהמתן של צדיקים – אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, מחמורו דרפב"י".
וכן בנח – כל המינים שהיו בתיבה שהוא זנם, מסתמא היו משורשו, כנ"ל. לכך אמרו ז"ל: "שלא קלקלו דרכם". ואין צריך לומר: אשת חבר כחבר, וכן להיפך נשאת לע"ה והיתה כו' (בכורות ל סע"ב[1]). ואצ"ל הבנים, וכמ"ש הרמב"ן על פסוק "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ" (דברים כט, יז)[2]. וכמשז"ל (סו"פ ב' דעדיות): "האב זוכה לבן". ואם הבן רשע על כרחך היה איזה פסולת בהאב, [וזהו "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת" וגו' (שמות לד, ז). ואמרו ז"ל (סנהדרין כז:): כשאוחזין מעשה כו'[3]; והוא עון אבות ממש, ואינו חוץ משורת הדין] הנעלם, וכן יוכל להתבונן האדם מכל קניניו: