צדקת הצדיק/ס
כל מיני צער ויסורים שיש לאדם על־ידי אדם אחר, בין מדעתו בין שלא מדעתו, רק בגרמא דיליה נגרם צער לאחר, וכן אפילו מוכיחו ועל־ידי מצטער – הוא הרצועה מרדות לו על עונו. [כי גם הבושה והצער שיש לאדם בעונו כשמוכיחין אותו, גם זה הוא ליסורין על עונו].
ולכן יש לאדם ליזהר שיהיה הוא נקי בזה, וכמו שכתוב: "וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (הושע א, ד). וכן נאמר גבי בעשא, עיין שם ברש"י. ולכן נאמר: "התקוששו וקושו" (צפניה ב, א) – קשוט כו' (כמ"ש ב"מ ק"ז:[1]). דבלאו הכי נענש על כך.
ויסורין הבאים לאחר על־ידי שלא מדעתו, אין הקב"ה מביאם אלא על־ידי מי שנקי בדבר, כי אין הקב"ה רוצה להביא תקלה לאיש מישראל [אם לא שגם לו יש משפט בזה, שיקבל העונש על מה שנענש זה על ידו. עד"ש במכות (י:): הקב"ה מזמינם לפונדק זה כו' וזה כו'[2]] ולכן אמרו בסוטה: כשאין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקים אשתו:
- ^ ואמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר־כך קשוט אחרים.
- ^ ר"ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו וגו' (שמות כא, יג). כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו' (שמואל א כד, יד). במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה.