פרדס רמונים כג ו

פרק ששי:

אות ו' נבאר בשער האותיות ב"ה. ואולם ו' בראש התיבה מורה על התפארת. ואעפ"י שהתיבה עצמה רומזת במלכות, כמו ועת"ה, ואתה, ואנ"י, וזאת - הרמז הוא לתפארת ולמלכות מיוחדים, וזה כלל גדול לכל כיוצא בזה במלת ויהו"ה שנבאר בעה"ו :

ויהו"ה הוא ובית דינו כבר נתבאר, כי שם בן ד' הוא התפארת, ובית דינו של שם הוא המלכות.

ויש לשאול, כי אין כאן רמז לבית דינו כלל, כי השם הוא בתפארת והוא"ו רמז לתפארת.

ויש לפרש, כי נזכר שם המלכות בשלימות, מפני כי כל מקום שאומר "וה' הוא ובית דינו". ואין דין כ"א בתגבורות המלכות, היא מדת הדין על התפארת שהוא מדת הרחמים. ולכן גבר ידה ונזכרה שמה בשלימות. ונרמז בעלה עליה בוא"ו, להורות אל סיוע הסכמתו אל הדין והטעם, כי הוא דין מעורב עם רחמים. ובכל מקום שנזכר שם בן ד' בדין, מעורב עמו רחמים ודאי. ולכן שם הזה מסכים. וזהו שאמר "וה' הוא", כי הוא"ו שהוא התפארת נקרא "הוא", כדפי' בפרק הקודם. "ובית דינו", כי כשאומר וא"ו נוסף הכוונה כי הוא מוסיף על ענין ראשון. והיינו הנקבה הנעלמת לבא בהעלם כדפירשנו.

ובזהר פרשת תרומה (דף, קלח) בפסוק מזמור שיר ליום השבת וז"ל: אשכחן בכמה אתר, דעלמא תתאה לא סליק בשמא ואתיא סתים. כגון האי, וכגון ואל משה אמר עלה אל ה', ויקרא אל משה. כלהו סתים שמא ולא סליק ביה אלא בגין דאית ביה דרגא עלאה, ולגבי דרגא עילאה איהי לא סליק בשמא עכ"ל.

הנה בפירוש, כי כשמלכות מתאחדת עם התפארת אינו עולה בשם אלא הזכר לבד. ולכן כאן שעיקר הוא התפארת, שהוא השם, באה המלכות בהעלם בתוספות הוא"ו המורה שהוא כמוסיף הזכר על הנקבה הנעלמת. וזה רמזו באמרם "הוא ובית דינו", כי אין אדם יכול להזכיר שם בן ד' אם לא בבית דינו, ואין דיין דן את הדין אם לא בבית ומוכרח מעצמו שם "בית דינו". ובא הגלוי בתוספות וא"ו, כמוסיף, כאלו כבר היתה הנקבה נזכרת כדפי':

וה"ו. פי', בסוד אנ"י וה"ו , שהם תפארת ושכינת עזו, בסוד אשר נקרא תפארת "הוא", כדפירשנו בערכו. ואין ספק שאין שם וה"ו בלא א' חשוב כשם הוא השלם. שבשם הוא מורה היחוד הגמור והכבוד החופף. והיינו כתר הנרמז בא'. ובשם וה"ו חסר א' כדפירשנו בערך הוא. ואין תימה שזה שם משמות ע"ב וזה מלה וא"כ איך נתעלה יותר מהשם. שכיוצא בזה פי' הרשב"י ע"ה בפסוק "ואת שדי", "ואל שדי" (בזוהר ויחי, דף) (ע לעיל, בע):

וי. פירש הרשב"י, כי בהיות וא"ו זעירא שביסוד, דהיינו יו"ד, מסתלק אל התפארת, והשפע מתקבץ שם בתפארת, ואין משך וא"ו של תפארת, דהיינו ראש וא"ו שהוא היסוד משפיע, אז נאמר וי. והארכנו בערך אוי והוי :

ויהי הוא מדת הדין, הוא גבורה. וכן פי' חז"ל (מגילה דף, י): ויהי - לשון צער. והטעם מבואר, שהוא וי כמבואר לעיל.

והי ג"כ לשון צער, כמו "קינים והגה והי" (יחזקאל, ב), כמו שפי' בשער פרטי השמות. וכ"ז מורה היותו בכח הדין גבורה.

וכן בארו בזהר פרשת תרומה (דף, קסז.) וז"ל: ומרזא דימינא נפיק שמאלא, ועל דא ויהי אור דא שמאלא. מכאן דויהי קדמאה דאורייתא בסטרא דשמאלא הוה. ובג"כ לאו איהו סימן ברכה, מ"ט, בגין דנפק ההוא חושך דאחשך אנפי עלמא. וסימנא דא, כד אתגלי רזא דעשו ועובדוי, בהאי ויהי הוה, דכתיב ויהי עשו איש יודע ציד, אתקיים בויהי עשו איש יודע ציד לפתאה עלמא דלא יהכון בארח מישור, עכ"ל.

הנה בפי' כי "ויהי" מצד הגבורה, בבחינת החשך והשחרות, כדפי' בשער הגוונים :

וילון היא המלכות. כי היא רקיע ראשון, שאינו משמש כלום כ"א כפי הנשפע אליה מלמעלה, והוא נכנס שחרית ויוצא ערבית, ומחדש בכל יום מעשה בראשית. - כן פי' חז"ל בחגיגה (דף יב, עב). וידוע כי היא "מדת לילה", וידוע שאמרה "שרגא בטיהרא מאי מהני", לכן עבודתה בלילה. "ומחדש בכל יום" פי' משפיע לכל מעשה בראשית, כי כלם נשפעים על ידה, כד"א (משלי, לא) "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה".

וזהו אמרם בר"מ (פינחס דף, רלו): שכינתא תתאה איהי וילון, דביה מכניס ערבית ומוציא שחרית ע"כ. וקשיא, שהוא הפך גרסת הגמרא שאמרו "נכנס שחרית ויוצא ערבית".

ולבאר אותו כפי מה שנפרש בגמרא, אם נפרש כפי' התוספות: נכנס שחרית - בעה"ז להאיר, ויוצא ערבית מן העולם והעולם נחשך. נבאר כפי זה מה שאמר בר"מ, מכניס ערבית פי' מכניס האור בנרתק שלה, והחשך מתפשט. ומוציאה שחרית - האור ומאיר העולם ולא פליגי.

ולפי הנסתר ירצה הפך מה שפי' לעיל. כי בלילה כשהיא יונקת מן הדין, הרחמים שלה נגנזים, וחשוכין וסטרא דשמאלא מתפשט בעולם. ובשחרית היא מוציאה רחמים, והחשכים הלכו אל הרי נשף. זהו ללשון ר"מ.

ולשון הגמרא, נכנס שחרית בעולם להעביר חשכים וגילולים מן הארץ, ויוצא ערבית מן העולם והרחמים נגנזים שלא לחסום שור בדישו. זהו פי' ע"ד התוספות.

וע"ד פי' רש"י ז"ל שפי' נכנס שחרית בתיקו, ופי' כי וילון סבת החשך המחשיך, נוכל ג"כ לתקן הלשונות שלא יהו חולקים. ופי' כך, כי הגמרא אמרה נכנס שחרית בתיק והאור מתפשט בעולם, ויוצא ערבית ומחשיך העולם והאור מתאסף. ובר"מ פי' מכניס ערבית החשך בעה"ז ומחשיכו, ומוציא שחרית החשך מן העולם והאור מתפשט.

וע"ד הסוד באורו כמו שפי' בתחלה לעיל. כי היא מדת לילה.

והיא חפצה באבן וצור מכשול להשכיר ולהעניש. וזהו "והשיבו את האבן על פי הבאר" (בראשית כט, ג), כדפי' בספר הזהר פ' ויצא, כי "על פי" ר"ל על פומא דבירא, שהיא שכינה, כמו "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (במדבר, ט). וירצה, שברצונה ובמאמרה היו משיבין האבן נגף, כמבואר שם, ובסיבתה הקליפות מתפשטים בתחלת הלילה כשהיא יונקת תוקף הדין. והיא המכנסת אותן [בשחרית] לתיקן אל נקב התהום ששם תיק שלהם כמבואר [לא] בשער היכלי החמורות. והיא הנותנת להם רשות להתפשט [ערבית] כי הכל עשה יפה בעתו וגם רשע ליום רעה. וביום טובה נהיה בטוב:

ועד בארו בזהר פ' בראשית (דף, לד) בפסוק (שמות, טו) "ה' ימלוך לעולם ועד", כי מלת "ועד" הוא בבינה, דתמן ויעודא וקיומא ואשלמותא דכלא. ופי', כי בבינה הוא קבוץ הקצוות כלם לקבל שפע. ומלת ועד - לשון "בית הוועד". והטעם שבה מתקבצים, מפני ששם קיומם ושלימותם. ולפי זה לא תקרא הבינה "ועד" אלא בבחינת קיבוץ הספירות בה להתקיים כדפי':

ושט הוא רמז לאותם הכחות הנקראים "אישי ה'", כד"א "וכליל לאישים". כי הם היו אוכלי הבשר והחלבים. והריח בלבד העולה מעלה מעלה. וזהו "אשה ריח ניחח לה'". "אשה" הוא הושט, וה"ריח" הוא "ניחוח לה'".

וזה האשה הוא כללות הכוחות התחתונים אשר תחת המרכבות כלם. כי בענין הקרבנות קרובים אל ה' לעמוד לשרתו ולברך בשמו. וכן ביאר הרשב"י (בזח דף, עח) בשיר השירים בפסוק "משכני" כו' (א, ד). ואל זה כיון בר"מ (פינחס דף, רלה) ז"ל: ובחבורא קדמאה, ושט דבולע מיכלא, ומתמן עאל לכלהו שייפין, דאיהו בדרגא דאישים, אשים אינון קרבין מיד, ובלעי ונטלי כליל מגו אשא עלאה דכליל לאישים. ורזא דא אשי ה' ונחלתו יאכלון וגו'.

עד הנה הגיע דעתינו הכשל בכח רב שפעו בביאור הוא"ו. והנה נכנסים בביאור ערך זי"ן: