פרדס רמונים ד ה
<< · פרדס רמונים · ד · ה · >>
- פרק חמישי
אחר שכללנו בפרק הקודם כל כונתינו בענין הדרוש הזה הנחמד, באנו בפרק זה להכריח הענין הזה מתוך מאמר אליהו אל רשב"י וחבריו בספר התקונים (בהקדמה דף טו). וזה לשונו:
"פתח אליהו ואמר. רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן. אנת הוא עלאה על כל עלאין סתים על כל סתימין. לית מחשבה תפיסא בך כלל. אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן לון י' ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין. ובהון אתכסיאת מבני נשא. ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון. ובגין דאנת מלגו כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאילין עשר אתחשיב לה כאילו אפריש בך. "
"ואילין עשר ספירן אינון אזלין כסדרן - חד אריך וחד קצר וחד בינוני. ואנת הוא דאנהיג לון, ולית מאן דאנהיג לך לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא. לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני נשא. וכמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופא לגבי לבושין דמכסיין עליהון. ואתקריאו בתיקונא דא, חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, ת"ת גופא, נצח והוד תרין שוקין, ויסוד סיומא דגופא אות ברית קדש, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, חכמה מוחא איהו מחשבה מלגו, בינה לבא וביה אתמר הלב מבין, ועל תרין אלין כתיב הנסתרות לידו"ד אלהינו. כתר עילאה איהו כתר מלכות, ועליה אתמר מגיד מראשית אחרית. ואיהו קרקפתא דתפילי. מלגו איהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א דאיהו ארח אצילות, ואיהו שקיא דאילנא בדרועוי וענפוי כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו."
"רבון עלמין אנת הוא עלת העלות וסבת הסבות דאשקי לאילנא בההוא נביעו. וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא ובך לית דמיון ולית דיוקנא מכל מה דלגו ולבר. ובראת שמיא וארעא ואפיקת מנהון שמשא וסיהרא ככביא ומזליא, ובארעא אילנין ודשאין וגנתא דעדן ועשבין וחיון ועופין ונונין ובעירין ובני נשא לאשתמודעא בהון עלאין ואיך יתנהגון עלאין ותתאין ואיך ישתמודעין עלאי ותתאי. ולית דידע בך כלל. ובר מינך לית יחודא בעלאי ותתאי. ואנת אשתמודע אדון על כלא. וכל ספירן כל חד אית ליה שם ידיע ובהון אתקריאו מלאכיא, ואנת לית לך שם ידיע דאנת הוא ממלא כל שמהן ואנת הוא שלימו דכלהו. וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא. "
"אנת חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא מבינה ידיעא. לית לך אתר ידיעא, אלא לאשתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא ולאחזאה לון היאך יתנהג עלמא בדינא ורחמי דאינון צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא. דין הוא גבורה, משפט עמודא דאמצעיתא, צדק מלכותא קדישא, מאזני צדק תרין סמכי קשוט, הין צדק אות ברית. כלא לאחזאה איך אתנהג עלמא, אבל לאו דאית לך צדק ידיע דאיהו דין, ולא משפט ידיע דאיהו רחמי, ולאו מכל אלין מדות כלל",
עכ"ל כי לא נמצא אתנו יותר.
ואע"פ שמתוכו נתבאר שחסר סוף המאמר, עכ"ז מדבריו יצא לנו אור גדול אל הנרצה לנו בשער הזה. והנה אליהו ז"ל כיוון לבאר במאמר הזה בקיצור נמרץ ובמלות נרמזות רוב גופי החכמה האלקות. ובאר עיקר האין סוף באחדותו הפשוט וענין האצילות ודרוש עצמות וכלים וטעם האצילות ומנין הספירות והכרחתם. וכל זה במליצה נכונה רבת האיכות ומעט הכמות, דברים נאותים וכמפי אמרם וכשיעור שומעיהם אליהו היה אומר ורשב"י ע"ה ורבי יהודא ושאר החברים החשובים עם החסידים והצדיקים שבגן עדן היו שומעים. כי כן הספר הקדוש ההוא ספר התיקונים כמבואר בתוכו.
והנה אמר "רבון עלמין" הכוונה נגד האין סוף, וקראו רבון עלמין כי הוא רצה לדבר בענין העולם ואצילותו לכן קרא להא"ס " רבון עלמין". ועוד שרבון עלמין הוא כמו מחוייב המציאות - כי מתוך מציאות הנבראים יבא האדם לחייב שיש לעולם מנהיג ולכן יצדק שיקרא אותו רבון העולמים.
והכוונה " דאנת הוא" - פירוש, אתה הוא מחוייב המציאות. וחוזר לרבון עלמין הנ"ל וז"ש " רבון עלמין דאנת הוא". והאריך במלת " הוא" ומשמעותו מחוייב [המציאות].
" חד ולא בחושבן" - הענין הזה יובן במה שמורגל בפי בעלי האמונה באמרם אחד ולא כאחד המנוי. ופי' כי אחד המנוי יש לו חברים רבים. כי אע"פ שנאמר ״אחד״ - עכ"ז יש אחר שהאחד הזה כמוהו, אלא שהקודם אחד והבא אחריו אנו מכנים בשם שני. ועכ"ז בין האחד ובין השני הם שוים. משא"כ ברבון העולם שהוא אחד ואין שני לו. וגם אינו כאחד הסוג שכולל מינים רבים ולא כאחד המין שכולל אישים רבים. אלא אחד שאין כאחדותו בעולם.
ועוד גדר ׳אחד׳ לא יוצדק כ"א על ענין המושג במהות ומוגבל מכל צדדיו כאמרו איש אחד הנה במלת אחד יגבילהו. והנה באמרנו איש אחד נגביל האיש בכל קטריו ומושג מהותו. ולא כן גדר אחד באלקות כי לא יצדק בו על הצד החיוב לחייב שהוא אחד בחיוב גדר אחד אלא הכוונה על צד השלילה שהוא אחד בערך שאין שני. וזהו שכיון ר' שלמה בן גבירול בתפלתו באמרו "אתה אחד ובסוד אחדותך חכמי לב יתמהו כי לא ידעו מהו". הכוונה כי אין האחד מושג בהשגה כלל. אמנם יצדק בו יתברך מלת אחד על צד השלילה לא על צד החיוב. וזהו כוונת אליהו באמרו " דאנת הוא חד ולא בחשבן", כי האחד המנוי יש לו בו השגה, אמנם אחדותו יתברך לא יצדק בו אחד כ"א על הדרך שפירשנו. וזו כוונת מעמידי האמונה באמרם " אחד ולא כאחד המנוי" - ר"ל כי אין האחד כ"א ע"ד השלילה כדפי'.
וזה כוון בספר יצירה באמרו "עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת שאדון יחיד הוא ואין שני לו ולפני אחד מה אתה סופר", עכ"ל. והכוונה כי הוא מנה עשר ספירות ואמר אל העשר שהם "בלימה", ופירושו בלי מהות. וכדפירשנו בשער הג' בפ"ד יע"ש.
ולפי שמנה עשר והמספר הוא גבול, לזה אמר "מידתן עשר שאין להם סוף". והכוונה שהם בלי מדה, כי בערך בחינתם אל המאציל אין להם גבול. אבל בערך פעולתם הנמשכות אלינו יש להם גבול, כי הם פועלות הגבול.
ומפני שהמספר מורה על רבוי, יחדם תכלית היחוד ואמר "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" - ר"ל מיוחדים ביחוד אמיתי בקישורם ראש בסוף וסוף בראש. וענין נעוץ סופן בתחלתן יתבאר בשער ההתהפכות האור בפ"א.
וענין "כשלהבת קשורה בגחלת" - פי' כענין השלהבת הקשור בגחלת שאין אדם יכול לצייר שלהבת בלי גחלת ויחוייב קשר ויחוד השלהבת עם הגחלת - כן הספירות - כל אחד נקשרה בחברתה כמו הגחלת לשלהבת הנמשכת ממנה.
והכריח הענין ממ"ש למעלה ש"אדון יחיד מושל בכולן". והכוונה כי האין סוף מושל בהן ומתנהג בהן בכולן, שכן אדון יחיד הוא ואין שני לו. ובזה הוא נתינת טעם אל האחדות בספירות, שכיון שאדון יחיד ואין שני לו - א"כ הוכרח כי הלבוש שהוא מתלבש בו ומתגלה על ידו (דהיינו עשר ספירות) יהיו מיוחדות תכלית היחוד וז"ש ש"אדון יחיד וכו'".
וטעם אמרו "ואין שני לו" - להורות על מה שאמרנו כי אין הנרצה במלת "אחד" אלא לשלול השניות, לא לחיוב. ולכן ראוי שספירותיו ג"כ תהיינה מיוחדות.
"ולפני אחד מה אתה סופר" - פי' 'אחד' לא שייך על דרך החיוב אלא בכתר, והטעם שהוא אחד. ולא לשלול שיהיה אחד כמוהו, שהרי יש משובח ממנו והוא המאציל ב"ה הקודם לכל. אבל שם 'אחד' יצדק בכתר מפני שהוא ראשון לאצילות, ולפניו לא נאצל כלל, ואפי' שם אחד לא יצדק בו. וז"ש "ולפני אחד מה אתה סופר".
פירוש אחר: שהכתר הוא אחד לא שייך מנין במה שקודם אל האחד. ונמצא שאין אחד אלא בכתר, ולמעלה מכתר לא שייך אחד מן הסבות שאמרנו. ונמצא גילוי לפירוש הזה מהתיקונים (בתיקוני זהר חדש דף קיב ע"ב) וז"ל: "כל חשבונות וגמטריאות דקצין, אינון פרפראות לחכמה. דבכתרא עילאה לית קץ וחשבון כמו שאמר בס"י ולפני אחד מה אתה סופר רישא דכל קצין חכמה וכו'", עכ"ל לעניינו.
והכונה כי מניין וחשבון לא שייך אלא בחכמה שהיא שנייה וצודק בה מספר. שכיון שנוסיף אחד על אחד הרי הוא מספר, עם היות שאינו מספר שלם עכ"ז כבר הוא מספר. אבל מהכתר ולמעלה אין מספר מפני שהכתר הוא אחד ואינו מספר כלל. וכ"ש משם ולמעלה שאין מספר אחד. שהאחד אינו מספר, כל שכן הקודם אל האחד. וז"ש "ולפני אחד מה אתה סופר" - פי' לפני אחד (שהוא כתר עליון) מה אתה סופר.
ונחזור לדברי המאמר.
"אנת הוא עלאה על כל עלאין" - פי' הוא עליון על כל העליונים כתר. הוא עילה לכולם, וכולם עלולים ממנו. ומפני שאמר "עליון" ומלת "אנת" שכל זה נראה ח"ו היותו נתפס במקום ומושג במהות (באמרו "אנת" מורה מהות. ובאמרו "עליון" מורה מקום), ואין זה מן המדות באלוה, כי אינו נתפס במקום ולא מושג כלל, לזה אמר "סתים על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל".
"סתים וכו'" - להורות שאין לו מקום ח"ו אלא הוא "סתים על כל סתימין" - פי' כי אפי' בערך הסתומים, הוא סתים ונעלם אליהם שאינם משיגין בו כלל. ואפי' בערך הבלתי בעלי הגוף - הוא משולל ממציאות גופני. כאילו נאמר כי השכלים הנפרדים הם בערכו בערך בעלי הגוף, לרוב העלמו ולבלתי היותו בעל הגוף.
ולמלת "אנת" - דמורה השגת מהות - אמר "לית מחשבה תפיסא בך כלל". הכונה כי אין השגה למהותו ולעצמותו כלל. כי אפילו תפיסה מועטת במחשבה אין בו כלל ח"ו.
ואחר שהפליג במעלות המאציל במלות קצרות, התחיל לדבר בענין האצילות באמרו "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין" - פי' האציל עשרה נאצלים. וקראם 'תיקונים' מפני שבהם תיקון המאציל, מטעם שבהם מגלה הקב"ה כחו וגבורתו כאשר נבאר בס"ד. או ירצה מפני שבהם תיקון העולם, דאי אפשר לעולם זולתם, והם המנהיגים אותו בכח המאציל המתגלה בתוכם.
"וקרינן לון י' ספירן" - פי' העשרה תיקונים הנזכר אנו מכנים אותם ספירות. והטעם כי הוא מלשון 'ספיר' ומלשון 'הארה', מפני שבהם מאירים הדברים הנגלים והנעלמים. כנודע שע"י הספירות הוא הארות כל העולמות.
וזהו אמרו "לאנהרא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין" - מפני כי טעם אצילות העשר תקונים הוא כדי שיאיר האין סוף על ידם העולמות העליונים ותחתונים. כי אם לא היו הספירות - לא היו העולמות מספיקין לקבל שפע מאין סוף לרוב רוממותו. ועתה ע"י הספירות הם מקבלים השפעה ואורה ממנו ומגדולתו.
והטעם כי סבת האצילות הוא מפני שני דברים, ואם הם אחד כדפי' למעלה בשער טעם האצילות בפ"ו.
- אם מפני שרצה להתעלם כדי שיהיו הנבראים בעלי התכלית,
- אם מפני שרצה להתגלות כדי שיוכלו הנבראים להשיג גדולתו ב"ה.
ולזה כיון בדבריו אל שני הטעמים באמרו "לאנהרא וכו'", כי לא היו יכולין להאיר ולהשיג עצמותו וליהנות מזיוו אם לא ע"י הספירות. וזהו הגילוי. אם מפני שרצה להתעלם כדי שיהיו הדברים בעלי תכלית אמר "ובהון אתכסיאת מבני נשא" - שבהן נעלם מהם, והדברים ירדו מאת פניו על ידי אמצעיים אל ההויה, וההפסד וההרכבה הנבזית והפחותה, כהרכבת בני האדמה והדומה להם. וזהו שאמר אל הטעם הראשון "לאנהרא בהון עלמין", ואל הטעם השני אמר "ובהון אתכסיאת מבני נשא". פירוש: בערך הגלוי עקר הגלוי בעולמות הנעלמים. אמנם ההעלם עקרו לבני האדם ופחותי ההרכבה הזאת. אבל בערך העולמות העליונים מתגלה הוא אליהם יותר, לכל אחד לפי ערכו.
"ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון" - כי קשר הספירות ויחודם הוא בכח האין סוף החופף עליהם. ומטעם זה יש מכנים לו שם יאהדונה"י - מורה היחוד כדפירש הרשב"י ע"ה בו כל הצורך. ואל זה רמז כאן באמרו "ואנת הוא דקשור וכו'".
ואמרו "דקשיר ומיחד" - הוא לרמוז אל שני יחודים שיש בספירות. האחד הוא קשר שיש להם בערך יחודם וקשורם זה בזה. והשני הוא יחוד, דהיינו זווג. שזה אינו צודק אלא בד' ספירות - חכמה ובינה ת"ת ומלכות (כמו שנפרש בשער מהות והנהגה פ"ג). והנה שני יחודים האלה בכח הא"ס המייחד וקושר אותם.
"ובגין דאנת מלגאו וכו'" - בזה כוון לבאר הענין אשר אנו בביאורה - היא ענין העצמות המתפשט בתוך הכלים. וז"ש "ובגין דאנת מלגאו" - כי הא"ס עצמותו מתפשט בתוכם כדרך הנשמה המתפשטת בתוך הגוף כאשר בארנו בפרק הקודם. ונמשך אל הדרוש הזה לבאר לנו כיצד אם יחטא איש ויפגם בספירות - ופללו אלקים עם היותו בלתי בעל מדות. וכן אם יצדק מה יפעול לו. והטעם הוא - הגם שהפגם הוא בספירות - עם כל זה מפני היות המאציל מתלבש בהם יחוייב ראשו למלך. והמשל בזה אל האדם הקורע בזדון לבו לבושי המלך, ומה גם בהיותם על המלך. אע"פ שלא נגע במלך עצמו - עכ"ז נגע בכבוד המלך וחייב ראשו למלכות. כן הדבר בספירות. מטעם שא"ס ב"ה מתלבש בהן - ראוי שיחוייב הפוגם בהם ח"ו כאלו נגע במלך עצמו.
וזהו אמרו "ובגין דאנת מלגאו כל מאן דאפריש וכו'" - ענין הפירוד וההפרשה הוא עניין הקצוץ כמבואר בפרק הקודם במשל העליות.
"ואלין עשר ספירן אינון אזלין כסדרן" - בזה כוון להורות לנו כי סדר עמידתן הוא כסדר אצילתן, זו למעלה מזו, בדרך עילה ועלול. ואע"פ שנאמר בזה בשער סדר עמידתן בס"ד.
וראינו לחלק המאמר הזה לשני פרקים כדי לתת ריווח בין הדבקים, למען יוכל המעיין לכלול ענין הפרק מצד היותו קצר: