פרדס רמונים ד ד

פרק רביעי

אחר שכבר העתקנו סברת ר׳ מנחם ורבי דוד והתעוררנו עליהם בחזקת היד, נבא עתה בפרק זה לבאר דעת הרשב"י ע"ה בדרוש הזה. וקודם כל דבר לא נכחיש כי האנשים האלה שלמים הם אתנו בראיותיהם אם עצמות הן הספירות או הן כלים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. והלכה כמותם ולא מטעמם כאשר יתבאר. ולפיכך לא נחוש בביטול ראיותיהם כלל כי כולם הם אנשי שלומינו והם יבאו בשלום ינוחו על משכבותם ואיש על מקומו יבא בשלום.

אמת כי יוצרנו יוצר הכל א"ס מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר לא יצדק אמרנו בו ית' ולא ישתבח ולא יתפאר וכיוצא בהם מפני שאינו מתברך משום אחד ולא משתבח ולא מתפאר מזולתו אלא הוא המברך והמשבח והמפאר והמחייה מתחלת נקודת אצילותו עד נקודה תחתונה, מקרני ראמים ועד ביצי כנים. וקודם יצירת העולם לא הוצרך אל האצילות כאשר נתבאר בשער הקודם והיה נעלם בפשיטותו הקדוש והטהור. ואף כי האציל האצילות הזה הקדוש והטהור - לא יצדק בו שום אות ונקודה וציור. כי אפילו כתר תחלת האצילות נשלל ממנו השם והציור - כל שכן וק"ו המאציל מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובו אין אנו יכולין לדבר ולא לצייר ולא לחייב לא דין ולא רחמים לא רוגז ולא כעס. לא שנוי ולא גבול ולא שום מדה. לא קודם האצילות, לא עתה אחר האצילות.

אמנם מה שראוי שנדע הוא כי בתחלת האצילות האציל האין סוף ממ"ה הקב"ה עשר ספירות אשר הם מעצמותו מתיחדות בו, והוא והם הכל אחדות שלימה. והספירות האלה הם נשמה, ומתלבשות בעשר ספירות הנקובות בשמות שהם כלים. כאלו נאמר שעשר ספירות שהם עצמות הם מוח ונשמה לעשר ספירות שהם כלים.

ויובן הדבר הזה היטיב בהיותינו מביטים אל הגלגלים שכל החכמים הסכימו היותם גופים — עם שהם חיים נצחים — הם גשמיים זכים, וכח אלוה נתון בכל אחד מהם המסבב אותו, והכח ההוא היא נשמתו והיא המספרת כבוד אל כאמור בדברי המשורר (תהלים יט, ב). והנה לפי האמת הם שני מיני גלגלים מתיחדים כאחד. הא' הגלגלים הגשמיים והשני הכח המחייה אותם שהוא הכח האלוק השופע עליהם המתפשט בגלגלים. כן נוכל לדמות בספירות להבדיל כמה הבדלות.

ולפי האמת לא יקרא החכמה הכלי רצה לומר הספירה החיצונה שהוא לבוש אל התיכונה כי התיכונה הוא אשר יקרא חכמה באמיתית וזו לבוש אליה להראות העמים והשרים את יופי נשמתה הפועלת בה וזו לבוש אליה. וכן אין הבינה הספירה החיצונה ר"ל הכלי אשר היא לבוש אל התיכונה, אלא הנשמה הנכנסת בה ונסתרת בתוכה היא הבינה באמיתית והחיצונה לבוש אליה. וכן לשאר הספירות. ולזה לא יהיה שנוי במאציל ולא חלוק בו כדי שיצדק לאמור בו היותו מתחלק לחלקים באלה חלקי העשר ספירות, כי אין השנוי והחלוק בו אלא בספירות החיצוניות.

ונוכל להמשיל משל נאה כדי שיתקבל דבר הזה בדעת המשכיל. המשל אל המים אשר הם מתחלקים אל הכלים והכלים משונים בגוונם זה לבן וזה אדום וזה ירוק וכן כולם. הנה כאשר יתפשט המים אל הכלים ההם — עם היות המים פשוטים מכל גוון — הנה יתראו בגווני הכלים ההם וישתנו אל גוונם. והנה לפי האמת אין שינוי הגוון ההוא קנוי במים, אבל ע"י הכלים המשונים ישתנו אל הגוון ההוא במקרה לא בעצם. והמקרה ההוא בערך הרואים - לא בערך המים בעצמם.

וכן הדבר בספירות. הכלים הם הספירות המכונים אלינו חסד גבורה תפארת, ולהן גוון לפי פעולתם - לבן אדום וירוק. ואור המאציל שהוא עצמות העשר אורות המתפשט בעשר ספירות - הם המים אשר אין להם גוון כלל כי הם פשוטים מכל שנוי ומכל פעולה, ולא יפעלו השינוי אלא ע"י הכלים המשתנים בפעולתם. ואין שנוי בעצמות המתפשט בהם בעצם אלא במקרה לעין רואים; ר"ל לפי המקבלים, לא לפי עצמן.

ונמשיל עוד משל יותר נאות. והמשל אל ניצוץ השמש העובר דרך החלון ודרך מעברו בדרך עשר עששיות מעשר גוונים משונים, ומאיר האור אל עבר פניהם. והנה לפי האמת אור השמש לא יתפס בו גוון כלל, ועם כל זה דרך העברת העששיות ישתנה בסיבת שנוי העששיות. ונמצא האור מאיר אל עבר פניהם ביתה כגוון העששיות. ולפי האמת אין השנוי נקנה באור קנין עצמי אלא בערך בחינתו אל הרואים.

וכענין ההוא ממש אל הספירות. כי האור המתלבש בעשר ספירות שהם הכלים — הוא העצמות הנמשל בדברינו אל ניצוץ השמש שאין בעצמות ההוא שנוי גוון כלל; לא דין ולא רחמים לא ימין ולא שמאל. אמנם ע"י התפשטותו בספירות שהם העששיות המשונות בגוונם שבהם ישפט הדין והרחמים והאור המאיר אל עבר פנים הוא ההנהגה הנמשכת מאתו ממש ע"י ספירותיו כפי שנוי ספירותיו שהם הכלים משתנים ומשנים הפעולה כפי רצון האור להאיר ולהחשיך. והאור המשתנה הוא במקרה - לא שנוי עצמי קנוי באור.

וידוע כי כפי אשר יגדלו העששיות או הכלים יגדל אורם ונשמתם וספירתם הפנימית. והנה הגבול לא היה כ"א בכלים המוגבלים. ואמרנו ״מוגבלים״ - אין הכוונה אלא על הגבול הנגבל בפעולה אלינו, אבל לא שיהיה בהם גבול ח"ו, ובערך המאציל אין גבול אפי' בפעולה הנמשכת. והשינוי הזה אין שנוי בעצם ח"ו כי אפי' בספירות אין השינוי בעצם. והשינוי הוא בערך התלבש האצילות בבריאה, והבריאה ביצירה, והיצירה בעשייה. ועל ידיהם יפעל השינוי ויתבאר עוד בע"ה. והאמת שכחם בנשמתם להגדיל או להקטין אותם ולכוננם ולסעדם כאשר ברצונו. ואמרנו להגדיל או להקטין, ר"ל להעלות מה שהוא נאצל עשירי שישתווה אל הששי כענין יחוד ת"ת ומלכות, או להקטין כענין "לכי ומעטי עצמך" כמו שיתבאר בשערים הבאים בס"ד.

והנה עתה שני מיני ספירות ושניהם מיוחדים תכלית היחוד.

הא' כמו אופן בתוך האופן והיא הנשמה והספירות האמיתית והכח הפועל באמיתית והוא התפשטות עצמותו וכחו של יוצרנו.
והשני - הכלים שהם שלוחי נשמתם אל הפעולות.

ונוכל להמשילו משל נאה ואמיתי המודיע כל פרטי הדרוש הזה והוא המשל אל הנשמה המתפשטת בגוף ופועלת על ידו. וידוע כי אבר היד - אין פעולות היד תלוים בו - כי כמה וכמה יש להם ידות ואין להם כח פעולתם מפני שאין החיות והנשמה מתפשטות ביד ההוא. א"כ נמצא עקיר הפעולה תלוי בנשמה המאירה ביד ההוא. והנה באמיתית נאמר שאין שינוי בנפש היד מנפש העין, ועכ"ז אין פעולתם שוות, שזו פעולתה ראייה וזו פעולתה המישוש אבל הפעולה תלויה באמיתית הנפש הפנימית ומשתנית על ידי האבר החיצון כמראה הפעולה. ושינוי הפעולה אינו בנפש, אלא או ביד או ברגל בשיתוף הנפש עם האבר ההוא העושה הפעולה ההיא. והנה כאשר נשאל מהו הגדר הרגל או היד - לא יצדק באמיתות כ"א בכח הנפש השופע, כיון שהוא כח ההליכה או כח הלקיחה.

וכן הענין בספירות שהם כדמיון גוף ונשמה. הנשמה הוא העצמות המתפשט בספירות, ונותן בהם כח לפעול דבר ותמורתו. ושינוי הפעולות תלוי במציאות הספירות שהן הכלים, אשר ח"ו בהתאסף האור השופע (שהם הנשמות - הספירות העצמיות) — ישארו האחרות כגוף בלא נשמה. ומה שראוי שנדע הוא כי בהתאסף רוב האור המאיר ולא יאיר בהם כראוי ח"ו - אז העולם בדין עד כלה. ואל הענין הזה יש כמה חלוקי חלוקים עד אין תכלית. ועכ"ז נעורר על קצתם ומשם יצא המשכיל להקיש אל כמה בחינות זולתם.

וקודם שנבאר הענין נמשיל משל אל עלייה ע"ג עלייה ועלייה ע"ג עלייה עד עשר. והעליות יש להן ארובה באמצע של כל אחד ואחד מהן, זו כנגד זו. ודרך העליונה יכנוס אור השמש וניצוצו דרך אותם הארובות אל כל העליות, ויאיר אל עבר פניהן ביתה. וכאשר בהיות העולם בהשקט ובשלוה - יורה היות הארובות ההם מקבילות אחת אל אחת עד היותן שואבות אור ניצוץ השמש. ואם ח"ו עלה בדעת שעלייה אחת מהן נטתה לאחד מהצדדים ויעדר אור השמש מהעלייה אשר נטתה הארובה אל הצד ואינה מקבלת ניצוץ השמש — נמצא ודאי העלייה ההוא בחשכה גדולה עם כל אותם שלמטה ממנה, לפי המקום שיפול שם הפגם ההוא. והנה באמת אין החשך מהעדר האור וחשכו בעצם האור - אמנם נמשך מפני רוע הכנת המקבל.

ועתה אחר שנתעוררנו במשל הזה - ראוי להסתכל בנמשל ונמצא כי הספירות הן מאירות מאור הנשמה ההיא המתפשטת דרך הצינורות. ואם ח"ו תפגם ספירה מן הספירות - בודאי לא יאיר האור דרך הספירה ההיא. ויתקבץ למעלה. מפני שאין הקב"ה משרה שכינתו והשגחתו אלא במקום שלם. ובהיות הספירה ההיא נפגמת מפני רוע מעללי ב"א, תהפוך הספירה פניה מבלי להביט אל מקום האורה מפני בשתה וכלימתה מרוע מעשה בני אדם והפגם ההוא. ונמצא האור מסתלק, והארובות נסתמות, והצינורות נשברים, והחשך והדין הווה. והנה אין זה בסבת האור - אמנם בסבת הסתר פני רחמים והאור העליון המאיר נסתלק. ונשארה הספירה ההיא מעצמה חשוכה, ומתלבשת בה הגבורה, ואע"פ שתהיה ממדת החסד או הרחמים.

ועם ההקדמה הזאת יובן מאמר הראשון שהעתקנו בפ"ב בדברי ר' מנחם ז"ל "וה' המטיר - לא דיין וכו'". כי ההפוך שהישר מהפך מדת הדין למדת הרחמים, הוא על ידי הופעת האור ההוא בתגבורת על המורגל, ואז ישתנו השרשים הנעלמים וימתק הדין כאשר יתבאר בשער מהות והנהגה בס"ד. וההפוך של רשע מה"ר למה"ד הוא ח"ו ע"י הסתר האור המאיר בפגמו למעלה בשרשים הנכבדים כאשר יתבאר בשער הנזכר. ובהקדמה זו יובן המאמר ההוא וכיוצא בהם. ואמנם ענין הפגם ומציאותו למעלה ע"י מעשה ב"א יתבאר בשער הנשמה ואין הדרוש הזה עתה מתיחס אל הנדון אשר לפנינו. והנה נתבאר ענין עצמות וכלים היטב וכל דברינו יתבארו מתוך דברי הרשב"י ע"ה במקומות רבים בפרקים הבאים בעה"ו: