פרדס רמונים ד ו
<< · פרדס רמונים · ד · ו · >>
פרק ששי:
חד אריך וחד קצר וחד בינוני: הכונה לבאר לנו כי החסד והרחמים והדין - הכל ע"י הספירות. לא במאציל. וז"ש שהספירות הולכים כסדרן, וסדרן הוא "חד אריך וחד קצר" שזה מורה על המדות כמו שנבאר בס"ד, והכל הוא מצד הנאצלים והם הגבוליים. לא המאציל. ואין הכוונה באמרו "אריך וקצר" על אורך וקוצר גבוליי ממש חלילה. אלא הכונה: אריך - מצד קו החסד, ששם אריכת אפים אפילו לרשעים. וקצר - ר"ל קצר אפים, דהיינו בעל חימה שהוא קו הדין. ובינוני, שהוא קו הרחמים המתמצע בין שניהם, דהיינו ת"ת בין גדולה גבורה, ויסוד בין נצח והוד. והכל נכלל באריך וקצר ובינוני, דהיינו חסד דין רחמים, שהוא כללות כל האצילות כמו שנבאר בשער מהות וההנהגה בס"ד.
ואנת הוא דאנהיג לון: הכונה כי עם היות שאמר ששנוי הדין והרחמים ושאר השינוים הם מצד הספירות - לא מפני כך ניחס הפעולה אליהם, שאין הפעולה אלא ע"י המנהיג המאציל שהוא הנשמה המתפשטת בתוכם, דהיינו העשר ספירות שהם עצמות כדפירשנו בפ"ד. כי ע"י הכח החופף עליהם המנהיג אותם כרועה עדרו ולכל אשר יחפוץ יטם. ואין מנהיג אותם זולתו ומושיע אין בלתו. כדמיון הנפש - שהפעולות הם ע"י הנפש ושנויים ע"י הגוף כדפי' שם. ונמצא לפי זה כי החסד והדין והרחמים הם בערכם - שהם בעלי שנוי. והכח אל הפעולה הוא העצמות.
לבושין תקינת לון: פי' שהן כמו לבושין אל מה שבתוכם, כענין הגוף שהוא לבוש אל הנפש. והכריח הענין הזה מענין הנפש ואמר שהנשמות אצולות מהספירות וכעניין הנשמה אל הגוף כן האין סוף אל הספירות.
וז"ש דמנייהו פרחין נשמתין - פירוש אצילות הנשמות הוא מהספירות. ועם היות שאצילותן ממקום אחד דהיינו הספירות ולזה יתחייב שיהיו האנשים בשווי אחד מפני שווי נשמתם ואף אם ישתנו לפי מדרגות הספירות עכ"ז לא יתרבו השנוים מפני מיעוט המקורות ר"ל מקור אצילות הנשמות שאינן אלא י' בחינות כנגד י' ספירות. ועכ"ז נשתנו הנשמות מפני שתופן אל הגוף עד שאין אדם דומה לחבירו. והנה השנויים האלה הם בבחינות הגוף עם היות שהנפש אינה בעלת שנויים. וכן העניין בספירות שהם מקורות הנשמות שהם לבוש אל המאציל ועם היות שהמאציל אינו בעל שנוים עכ"ז השנויים הם בבחינת הנאצלים שהם לבוש אל המאציל.
או ירצה לבושין תקינת להון - פי' כי עוד ברא המאציל י' ספירות אחרות שהן לבושין אל הספירות. והספירות בערך הלבושין שהם הספי' האחרות כערך הא"ס אל הספירות המתלבש בהן כי כמו שא"ס ב"ה אינו כלל בעל שנוי כן הספירות שהם כלים אל הנשמה אינם בעצם בעלי שנוים לקרבתם אל מקורם והם נאצלים ראשונים ע"כ הוצרך לי"ס דבריאה. והאצילות בערך הבריאה כערך הנשמה המתפשטת אל הכלים. והשניים הנקראים בריאה עוד אליהם לבוש הנקרא יצירה שהבריאה אליו כענין הנשמה בתוך הגוף, שביצירה השינויים יותר פרטיים מהבריאה. וכן ערך הבריאה אל היצירה כערך האצילות אל הבריאה. ועוד מפני קרבתם אל מקורם הוצרך המערכת השלישית שהיא היצירה למערכה רביעית שהיא העשייה וע"י השתלשלות הלבושים האלה תפעל הגבול והשנויים והאפיסה והתכלית. ויתבאר העניין בשער אבי"ע בס"ד.
ונחזור אל פי' המאמר, כי האצילות שהם עשר ספירות הם כלים בערך הנשמה המתפשטת בהן ועכ"ז הנשמה והכלים מתיחדים יחוד גמור והאצילות נשמה אל הבריאה והבריאה גוף אל האצילות והיצירה כדמות לבוש אל הגוף כי כמו שהלבוש מכסה את הגוף ומלבישו כן היצירה לבוש שבו מתלבש הבריאה כמבואר שם.
וז"ש וכמה גופין תקינת לון: פירוש תקינת עוד לספירות אלה לבושין שבהן מתלבשין הגופין לפעול השנויים כי אפילו אותם הגופים יש להם עוד לבוש שבהן מתלבשים דהיינו יצירה היא לבוש הבריאה.
וז"ש דאתקריאו גופא לגבי לבושין דמכסיין עליהון: פי' אותם הגופים הן נקראים גוף בערך לבוש אחר שבו מתלבש אותו הגוף והיא הבריאה שהיא גוף אל האצילות ואל הבריאה הזאת יש לבוש שהיא היצירה כדפי', וזה הפירוש עיקר ונכון.
ולהורות ממש שהן כדמיון הנשמה בגוף אמר שהאצילות מכונה בכללו באברי הגוף וז"ש ואתקריאו בתקונא דא וכו' חסד זרוע ימין, וגבורה זרוע שמאל, והת"ת הוא הגוף שבין שתי הזרועות, וממנו נמשכים השוקים שהם נצח והוד זה לימין וזה לשמאל, והברית צדיק יסוד עולם נמשך ממשך הת"ת, והמלכות הוא הפה.
ומטעם שהוקשה לו הסדר - שמן הראוי היה שהמלכות תהיה בסדר הספירות התחתונות, לא למעלה מכולם שהיא הפה - לזה הכריח הענין שהיא נקראת תורה שבעל פה מפני שהיא תלוייה בפה.
ואח"כ חזר לבאר הג' ראשונות ואמר כי החכמה הוא מוחא ולכן נקרא מחשבה כי המחשבה במוח. ובינה בלב, וראיה לזה ממה שארז"ל הלב מבין - רמזו שהלב מבינה. ולהיות שהמחשבה והבינה שבלב הן פעולות נסתרות שבגוף, כי אין לך בגוף פעולות נסתרות יותר מהמחשבה וההבנה שבלב, ולהיותם בצורה העליונה המוח שבה המחשבה והלב שבה הבינה הם החכמה והבינה. עליהם נאמר (דברים כט, כח) "הנסתרות" שהן המחשבה והבינה "לה' אלקינו" שהם החכמה והבינה שהם נקראים ה' אלהינו שהם המחשבה והבנת הלב שהם נסתרות.
כתר עלאה איהו כתר מלכות ועליה אתמר וכו': פי' עתה בה לבאר בענין הכתר למה המלכות נקראת פה, שהיא למעלה בראש נעוצה בקרקפתא שהוא הכתר. ולכן הראש נקרא ״כתר מלכות״ מפני ששניהן מיוחדים כתר מלכות בסוד "מגיד מראשית אחרית" (ישעיה מו, י) - ראשית הוא הכתר ואחרית המלכות, והמשכתה ואצילותה מכתר עלאה.
וזהו טעם שהקדים ז' ספירות הבנין אל הראשונות, מפני שביאור הפה שהוא המלכות אינה מתישבת אלא מתוך ביאור הכתר כדפירשנו.
ויש נסחאות כתוב בהן "קרקפתא דלא מנח תפילין", ונ"ל שאפשר שט"ס הוא, ועיקר הנוסחא הנכונה "קרקפתא" לבד, וענינו הגלגולת שבראש החופף על המוח והוא הכתר הכותר החכמה והוא למעלה מן הכל. ואי גרסינן ליה הכי פירושו: כי יש למטה מהכתר קרקפתא דזעיר אנפין ומנח תפילין שהן ד' פרשיות , ד' אורות:
- קדש - חכמ"ה,
- והיה כי יביאך - בינ"ה,
- שמע - חס"ד,
- והיה אם שמוע - גבור"ה.
והם תפילין ברישא דזעיר אנפין. אמנם בריש אריך אנפין לית תפילי מפני שאין אצילות למעלה מאצילותו. ולכן נקרא "קרקפתא דלא מנח תפילין". וענין זה יתבאר באדרא בספר אור יקר.
מלגאו איהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א: כבר פי' למעלה כי בתוך הספירות הוא העצמות, והספירות גוף אל הנשמה המתפשטת בתוכם. ולכן אחר שפירש ענין האצילות בצורת גוף ומשל נאות - בא לבאר העצמות המתפשטת בתוכם. וכבר נתפרסם כי שם בן ד' עם היות שיסודו ד' אותיות עולה י' אותיות במלוי שהם עשר ספירות, והם הספירות המתפשטין בתוך הכלים.
ואיהו שקיו דאילנא וכו': פי' כמו שבארנו בפ"ד שבכח העצמות לגדל הספירות ולהוסיפם להגדילם ולהקטינם כפי רצון מאצילם כמבואר בפי' במאמר רעיא מהימנא שנבאר בפ"ח. ולכן קרא לעצמות "שקיו דאילנא" כי כמו שהמים מגדלין האילן ומצמיחים אותו, כן האצילות הפנימי מגדל ומחיה הכלים המלבשים העצמות. וז"ש "ואיהו שקיו דאילנא בדרועוי וענפוי כמיא דאשקי לאילנא ואתרביא בההוא שקיו". וזהו עצם השפע כאשר נבאר בה"ו.
רבון עלמין וכו': הוצרך להאריך זה להורות כי שם בן ד' במלואו שהוא השקאת האילן הוא עצמות פנימיות הספירות המתפשט מאין סוף אל תוך הספירות. והעצמיות הוא הנשמה לספירות הכלים, והם חיים בסבת הספירות הפנימיות כנשמה המחיה את הגוף.
ובך לית דמיון ולית דיוקנא וכו': בא לבאר לנו כי מציאות הפעולות והדין והרחמים הנפעל על ידי העצמות המתפשט - אינו נקנה בקנין אל העצמות - אמנם הפעולה נעשית במקרה ע"י העצמות ובעצם ע"י הכלים כדמיון המים שבכלים וכדמיון האור המתפשט בעששיות שאמרנו למעלה. ולכן אמר "ובך" - פירוש באין סוף למעלה קודם התפשטותו בספירות אין דבר לא בפעולה לא במקרה ולא בעצם. והפעולות הם אחר התפשטות הספירות העצמיות בתוך הכלים.
וזה שאמר ובך לית דמיון ולית דיוקנא מכל מה דלגאו ולבר: פי' לא מן הפעולות שבעצם ולא מן הפעולות שבכלים.
ועתה לא יושג לזה כלל מכל מה שהשגנו לדעת ר' מנחם, כי לפי דעתנו עיקר ההשגחה וההנהגה על ידי הספירות שהן עצמות המתפשט בתוך הכלים. והעצם ההוא והא"ס - הכל דבר אחד מיוחד. אלא שיש חלוק אל השגתינו בו בין קודם התפשטותו אל אחר התפשטותו. פי' הא"ס ב"ה בבחינתו קודם האצילות שבבחינה זו לא יושפט בה פעולה כלל. או בערך בחינתו אחר האצילות שאז נתגלה והאיר דרך הספירות האלה ואז העצם מתפשט בתוך הכלים. והגלוי שנתגלה וקודם גילויו - הכל אחד מיוחדים - כדמיון המים המיוחדים במעיין אפי' אחר התפשטותם וכדמיון ניצוץ השמש במקורו.
ובראת שמיא וארעא כו': פי' עתה בדרך הזה שבארנו יצדק שבריאת שמים וארץ ושאר הנבראים היו ע"י עצם האלקות - לא ע"י הכלים כפי העולה על הדעת מצד החקירה, והיא סברת החוקרים כפי מה שאומרים שסלק מן העולם הזה השגחתו כמבואר פרק ג'. אלא הבריאה היתה באמת ע"י העצם הפשוט ועכ"ז לא נמשך לו מזה לא רבוי ולא שנוי כדפי'. ולכן הרבה בהזכרת עניני הבריאה באמרו "שמיא וארעא וכו'" כי עם היות שהן דברים הרבים משונים זה מזה - עם כל זאת לא יתחייב בו רבוי חלילה.
לאשתמודעא בהון: הכוונה כי על ידי הבריאה שהרבה בענייני הפעולות הוא להודיע בהן הדברים העליונים. כי מן התחתונים אנו מכירים העליונים כאמרו (איוב יט, כו) "ומבשרי אחזה אלוה". ועל ידם אדם מכיר באלקות. ואחר שישכיל האדם מן התחתונים את העליונים, יחזור מלמעלה למטה ויכיר גודל התחתונים שהן נתלים בעליונים. כי כן סדר השגת הנסתרות - מן המאוחר אל הקודם ואחר כך מן הקודם אל המאוחר.
והענין הוא שהאציל אצילותו בתחלה ובתוכו מתפשט העצמות, ואחר האצילות בריאה, ואחר הבריאה יצירה, ואחר יצירה עשייה - כל זה להודיע גדולתו ומציאותו בעולם; כי מן העשייה נשכיל היצירה, ומן היצירה נעלה ונשכיל הבריאה, ומן הבריאה נעלה ונשכיל האצילות, ומן האצילות נכיר העצמות המתפשט. ואחר כך נכיר קשר הדברים בסבה הראשונה, כי נדע ונכיר קשר ויחוד העצם באצילות, ושניהם מיוחדים בקשר אמיץ בסבת כל הסבות. ומשם נכיר ונדע קשר ויחוד הבריאה עם האצילות. ומן הבריאה נדע ונכיר קשר ויחוד היצירה עם הבריאה. ומן היצירה נדע ונכיר קשר ויחוד העשייה ביצירה - הכל יחיד מיוחד כשלשלת חזק ואמיץ ומנורה של פרקים.
וכל זה בנאצל ונברא ונוצר ונעשה ממנו, אבל בעצמותו אין השכלה אלא שנדע ונכיר שהכל תלוי בו כקמיע בזרוע. וזה רצה באמרו "ולית דידע בך כלל", כי אין שיוכל להשיג ברוממותו כלל אלא שנכיר ונדע שהוא אדון הכל וממנו נמשך הכל בשלשלת הרצון והאהבה, ולא בהכרח כלל, רק בנדבה מעלה לעלול והוא עילה על כלא.
וז"ש ואנת אשתמודעא אדון על כלא: כי השגת השכל האנושי בו הוא השתלשל העולמות ממנו מעילה לעלול, והוא עילה על הכל.
וכל ספירן כל חד אית לה שם ידיע: ר"ל כאשר נתבאר בשער הראשון ויתבאר בשער שם בן ד' כי השמות והספירות במציאות, הכל דבר אחד. והשם המגביל הספירה הוא כולל הספירה במציאות רוחניותו. ואמר "שם ידיע" - שיש לכל ספירה שם בפני עצמו, אין זה כזה, כמו שאין פעולותיהם שוות.
ובהון אתקריאו מלאכיא: כי אותן השמות אשר לספירות - פעמים יקראו בהן המלאכים הממונים על פעולות הספירות כמו שיתבאר בשער ההיכלות פרק ט"ו. והאריך בזה לומר כי עם היות שערך הספירות אל הבריאה כערך הא"ס אל הספירות, וכן ערך הבריאה אל היצירה כדפי' לעיל — עכ"ז לא ישתוו העניינים. כי האין סוף אינו נקרא בשם הספירה, והמלאך נקרא בשם הספירה והספירה בשם הפעולה כענין הגבורה גבריאל. ולא כן באין סוף - כי לא יקרא הוא בעצמו גבור, שאינו בעל תארים.
ומזה נקיש אל ההויות ושמות שאינם נמחקים. כי הספירה והמלאך נקראים בשם אחד, מפני שהם נגבלים בשם או ההויה ההיא. אבל בא"ס אין הויה ושם שיגבילהו. וזה שאמר אבל אנת לית לך שם ידיע , מפני שאין בו יחס הפעולות ואינו בעל שנוי ולא נגבל בגבול ולא בעל תכלית כדי שיהיה מכונה בשם פעולה או בהויה ושם.
דאנת הוא ממלא כל שמהן: כנודע כי הוא עצמות המתפשט בתוך הספירות וממלא ומחיה אותן, והוא עיקרן כדמיון הנשמה שהיא עיקר אל הגוף. וזה שאמר ואנת הוא שלימו דכלהו , כי שלמותם בכחם וכחם הוא העצמות המתפשט.
ולהורות שהוא הנשמה ועיקר הפעולה תלויה בו ואעפ"י שהפעולות נפעלות על ידי הספירות כדפירשתי, לכן אמר וכד אנת תסתלק מנהון וכו' - פי' כי בהסתלקות עצמותו המתפשט בתוך הספירות נשארו הכלים ריקנים בלי תועלת כגוף בלא נשמה ח"ו.
אנת חכים ולא בחכמה ידיעא: הפליג לומר כי עם היות שהספירה נקרא חכמה - אין הכוונה שהוא חכם על ידי החכמה הזאת. וכן עם היותו נקרא נבון - שאינו מבין מתוך הבינה הזאת. אלא אדרבא - הוא מקור החכמה והבינה, והחכמה והבינה כלים אל חכמתו ובינתו, ולא שהספירה הוא ממש חכמתו ובינתו שא"כ נמצא חכם בחכמה שחוץ ממנו. והוא חיות החכמה והבינה והם נשפעים ממנו כמו שביאר הרעיא מהימנא במאמר שיתבאר בפ"ח שאמר חכם מעצמו כו' כי החכמה לא אתקריאת חכמה מעצמה כו'.
לית לך אתר ידיעא אלא לאשתמודע וכו': פי' כי לא מפני שאנו אומרים שהוא חכם בחכמה ומבין בבינה יחויב מזה שיהיה מקורו ושכינתו בחכמה ובינה ח"ו שאינו בעל מקום ואין החכמה והבינה ושאר הספירות מגבילות גדולתו ורוממותו, כי אינו נתפס בגבול ומקום. ואעפ"י שהאצילות הוא מקום שכינתו - זהו שצמצם את עצמו להראות העמים כבודו כדי שיוכלו להשיג בקצת מגדולתו. ושעור הלשון: לית לך אתר ידיע , מפני שהמקום מחייב גבול וגשמות שהנתפס במקום הוא גוף בעל גבול. ואין הדבר כן באצילות. כי הא"ס אינו נתפס במקום ואף אם יתלבש באצילות ומתגלה בו קצת מגדולתו הוא כדי להראות העמים והשרים שידעוהו. וזהו טעם האצילות כדפי' בשער השני בס"ד.
ולאחזאה איך אתנהג עלמא בדינא ורחמי: פי' גלה אצילותו להראות הנהגתו לבני עולם, וכדמסיק כי ענין צדק ומשפט הם בספירות בערך בני אדם - לא שיהיה נתפס בו מדות כלל. והמדות הם בו במקרה, ובעצם בספירות.
ע"כ הגיע שכלנו הדל בביאור המאמר הכולל רוב פינות החכמה. ונחלה פני המעיין שבמאמר הזה ישקוד על דלתי העיון פעם ופעמים ושלש וימצא לנפשו נופש בענין הזה כדפי':