פרדס רמונים ג ה
<< · פרדס רמונים · ג · ה · >>
- פרק חמישי
אחר שבפרק הקודם פירשנו המשנה הנזכר ע"ד שפירשו המפרשים להראות העמים והשרים את יופיה, ושאין ממנה הכרח לדברי המפרשים כלל אפילו לפי דרכם. עתה ראינו לכתוב בה המתבאר וכתוב בתיקונים (בהקדמה דף יד) וזה לשונו:
- "אהי"ה איהו יה"ו ואיהו כללא דשית סטרין דבהון חתים שית סטרין ואינון יה"ו הו"י וה"י וי"ה הי"ו יו"ה."
- "יה"ו נטל ליה ימינא דאיהו חסד וחתים ביה לחכמתא, וביה: הרוצה להחכים ידרים. "
- "הו"י נטיל לשמאלא דאיהו גבורה וחתים ביה לעותרא, וביה: הרוצה להעשיר יצפין. "
- "וה"י פנה למזרח ונטיל לעמודא דאמצעיתא וחתים בני. "
- "וי"ה נטיל ליה ירכא ימינא ואסתכל בה לעילא וחתים ביה חיי. "
- "הי"ו נטיל ליה ירכא שמאלא ואסתכל לתתא וחתים ביה מזוני."
- "אסתכל לעילא לגבי חכמה ואתקשר בירכא ימינא וחתים ביה חיים בגין דחכמה עליה אתמר החכמה תחיה בעליה, אסתכל לעילא לגבי אימא עלאה ואתקשר בירכא שמאלא וחתים ביה מזוני. "
- "יו"ה פנה למערב לצדיק דאיהו ערוב דתמן מתערבין כל חיילין ואתכליל בח"י אתוון דאינון יה"ו הו"י וה"י וי"ה הי"ו יו"ה. אלין אינון ח"י אתוון דבהון ח"י עלמין אתקרי, וצדיק בהון איקרי ח"י עלמין", עכ"ל.
ועל האמת על הפי' הזה ישתומם המשכיל כי השש קצוות הנזכר הן ו' קצוות ממש כמנהגו בכל הזוהר, כי לעולם שש קצוות הן ששת ימי הבנין ואין קצוות אלא במקום הבנין. והענין הזה מה טוב ומה נעים. אבל קשה להם ענין אחת ושתים ושלש וארבע, שאין דרך לכאורה לפרשם.
עוד ראינו בענין משנת העמקים פי' הרשב"י ע"ה בדרך הזה וז"ל בתיקו' (תיקוני זהר, תקונא ע, דף קכ ע״ב) בענין "זה ספר תולדות אדם" ובענין "ואתה תחזה" וזה לשונו:
- "ארבע אתוון אלין מתלבשין בד' גוונין אלין. י' בגוון חוור, ה' בגוון סומק, ו' בגוון ירוק, ה' בגוון אוכם. האי שמא איהו דרקים גוונין בכל אתר ואיהו דצייר שרטוטין דמצחא כגוונא דא יהו״ה. ואינון ד' רשימין דשרטוטין דאינון עומק רום ועומק תחת ועומק מזרח ועומק מערב", עכ"ל.
והנה הורה כי ד' עמקי המשנה שהם ׳רום תחת מזרח ומערב׳, הם ד' גוונים שהן לבן אדום ירוק שחור. ועל האמת לפי המורגל כי אדום ולבן חסד וגבורה. אבל לא פי' כן במשנת החותמות כדמוכח לעיל, אלא ש"מעלה ומטה" הם נצח והוד, וכן פירש הרשב"י ע"ה במקומות אחרים בפסוק (יחזקאל א, כז) "ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה" שהם נצח והוד. ולכן נוכל לדחוק ולפרש כי עומק רום ועומק תחת הנזכרים ג"כ הם נצח והוד ושהם ג"כ אדום ולבן — עם היות שאין כן גוונים העצמיים — עכ"ז הם נכללים בגוונים האלו כי זה נטייתו אל הימין וזה נטיתו אל השמאל. ועם זה יתייחס ג"כ אליהם ענין י' וה' שהם אותיות המתלבשות בשני גוונים אלו כדפריש'.
ואמר "ד' אתוון אלין מתלבשין בד' גוונים אלין י' בגוון חוור ה' בגוון סומק" - כענין שאמרנו במאמר הקודם בפי' משנת החותמות שאמר "אסתכל לעילא לגבי חכמה ואתקשר בירכא ימינא". וכן הוד שנתקשר עמו בינה. ונמצא שיו"ד בנצח וה' בהוד אל הענין הזה. ועתה נמצאו דברי הרשב"י ע"ה בשני המקומות בשני המשניות לפי דרכו. ומתוכו יצא לנו אור גדול לענין הנדון שלפנינו.
ראשונה אמר "אחת רוח אלהים חיים", הוא הכתר. וכן מוכרח מתוך מה שאמר "ברוך ומבורך שמו". וז"ל ג"כ בספר הבהיר בספירת הכתר שאמר "ומאי נינהו מאמרות ראשון כ"ע ברוך ומבורך שמו" - כנראה שיחס ׳ברוך ומבורך שמו׳ הוא מתייחס אל הספי' הזאת. והענין כי עם היות שימצאו מלת ברוך רומזת במקומות שונים - עיקר רמיזתו בכתר.
וכן פירשו בתיקונים (תיקוני זהר, תקונא ע, דף קטז, ע״ב) וז"ל:
- " כי בי"ה ה' צו"ר עולמים. ואיהו ב' ברוך. וסימן ברוך בראשי אתוון, ר' ראש, ו' מקור, ך' כ"ל, ב' ברכות דדא הוא ראש ומקור לכל הברכות. ובג"ד ב' איהי חכמה ומורה על הכתר דאיהו רישא ומבועא דכל ברכאן. ובג"ד ב' תרין איהי לחושבנא", עכ"ל.
ועקרו שם בענין ב' של אבגית"ץ ואמר שהוא רישא שהוא שם ביהרירו"ן. פי' "כי ביה ה' צור עולמים". ואמר שאות בי"ת של "ביה" ר"ל ברוך. והענין כי ברוך פי' ראש ומקור כל ברכות, דהיינו הכתר שהוא מקור לכל הברכות. ולכן בא מלת "ביה" ב' בראשה להורות שהיא שנייה היינו החכמה, מושפעת ממקור הברכות שהוא הכתר ספירה ראשונה. ועתה נאמר כי פי' "ברוך ומבורך שמו" פי' הוא הכתר, הוא ברוך שפירושו ראש ומקור כל הברכות, והוא מברך ומשפיע לחכמה שהיא שם הכתר. כי גדר השם ירצה לבוש וכסוי כאשר יתבאר בשער ערכי הכנויים בעה"ו. ולבוש וכסוי כתר הוא החכמה.
ופירש "אחת רוח אלהים חיים" - פי' אחת שהיא נשמה ורוח חיונית לחכמה שהוא "אלהים חיים". ונקרא כן, מפני שמן החכמה מקור החיים נובע. והכתר נקרא "אחת". שכן רמז: "אחת, אחת ואחת" - הם ג' ראשונות כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה במקומות רבים.
"ברוך ומבורך שמו של חי העולמים" - כבר פירשתי כי זה נדרש אל הכתר. ונקרא "חי העולמים", מפני שהכתר חיות הנמצאות כלם מאחר שהוא מקור כל הברכות כולם.
"קול ורוח ודבור וכו'" - פי' בענין שהוא נקרא חי העולמים. פי' העולמים העומדים נעלמים בחכמה ששם השפעתו, כי העולמים המתגלים מחכמה ולמטה -- עם היות שהם נזונים ע"י הכתר -- אבל הוא ע"י אמצעיים. אבל כאשר העולמים האלה הם בחכמה - אז באמת הם נזונים ממנו מהכתר דוקא. וזהו "קול ורוח ודבור" - פירוש העולמות אשר הכתר נקרא חייהם. וזהו שאמר "קול" והיינו ת"ת הכולל ו' קצוות. ו"רוח" הוא "קלא דלא אשתמע", שהיא "קול דממה דקה" דהיינו בינה, שהיא רוח שאין לו הברה אלא קלא דלא אשתמע כדפי' והיינו הבינה. ודבור היא המלכות.
וזהו "רוח הקדש" - פי' כי כללות ג' אלה הם, ששם הם יונקים מהכתר, ואז נקרא ברוך ומקור הברכות וחי העולמים, דהיינו ג' אותיות אלה שהם הו"ה הנעלמות ביו"ד.
(ספר יצירה א, י) "שתים רוח מרוח חצב וחקק בה" - פי' עמה, דהיינו בכח החכמה חקק והאציל שפע שיצטיירו האותיות בבינה דהיינו כ"ב אותיות.
או נאמר "בה" - בה ממש כמשמעו. והטעם כי החומר שבו נצטיירו הצורות העליונות הם ל"ב נתיבות, והם היו החומר ומעבה האדמה שבו היה יוצק כ"ב אותיות, דהיינו:
- "ג' אמות" שהם אמ"ש שהם כתר חכמה בינה או נאמר חכמה בינה ודעת. ולכל הפירושים אמ"ש עניינו אותיות יה"ו כמו שנבאר בשער התהפכות האור. ונודע כי מציאות ו' בכתר הוא סוד הדעת כמו שיתבאר זה בס"ד. ועתה בה בחכמה ממש היא מציאות ציור חכמה בינה ודעת, ולכן בריאות העולם היתה בחב"ד, והיינו ל"ב נתיבות חכמה, והכל אחד מיוחד.
- "ז' כפולות" - הן ז' ספירות הבנין, שהן "כפולות" - מורכבות מדין והרחמים, שהרמז אליהן בג"ד כפר"ת שמקבלות דגש דהיינו דין, ורפה דהיינו רחמים.
- "ושתים עשרה פשוטות" - הן י"ב גבולי אלכסון שיתבאר בארוכה בשער פרטי השמות בע"ה.
וענין ג' וז' וי"ב יתבאר יותר עוד בשער המציאות בס"ד.
"ורוח לכל אחת" - פי' כאשר האציל האותיות נאצל מעצמות החכמה רוח ונשמה לכל א' מהן, דהיינו הנקוד שהוא נשמה לאותיות, האותיות בבינה והנקוד מחכמה. ובספירות "רוח לכל אחת מהן" היינו העצמות המתפשט לתוך הכלים שכך הי' מציאות אצילותם כאשר יתבאר מתוך מאמר הזהר בשער עצמות וכלים בפ"ז.
(ספר יצירה, פ"א מ"יא) "שלש מים מרוח" - היא הבינה שהיא שלישית, פי' מים ממש כש"כ בשער טעם האצילות פ"ד בענין מאמר ג' שהוא יקוו המים הוא בבינה. והטעם שנקראת מים מפני שהם עבים מהרוח, והם מקבלות הציור יותר. וכן היא מקבלת יותר ציור הנמצאות ושם מתגלות יותר מבחכמה.
"חקק בהם תהו ובהו ורפש וטיט" - שהם מציאות ד' אותיות שבבינה. תהו י', בהו ה', ו' רפש, ה' טיט. ובב"ר פירשו מאי בהו? דבר המלביש את התהו. ואמר תהו הוא קו ירוק דאסחר עלמא שהיא הבינה. ולא הבינה ממש, אלא הי' שבבינה שיש לה מציאות היולי שאינו מתגלה בעצם. ר"ל כי השכל שופט בה כל השפטות כענין ההיולי והוא סובלן לרוב הרחקו מהדעת [של האדם להשיג], אבל בהו שהוא הה"א מלביש הי', דהיינו ה' בית והיכל אל י' כזה [ציור], והוא בהו שנותן ציור אל התהו, ומגלה העניינים הנעלמים בה.
רפש הוא עביות יותר, מורה על גלוי יותר, והיינו רפש שהוא הו', שהוא התפארת, שהוא גלוי הבינה עם היות שהוא עדיין נעלם בה. וטיט הוא עביות וגלוי יותר - היינו המלכות שהיא ה"א האחרונה. והנה מציאות אצילתן בבינה הם מכח החכמה.
"חקקן כמין ערוגה וכו'" - כאן כלל מציאות ו' קצוות, דהיינו
- "כמין ערוגה" הוא התחת.
- "והציבן כמין חומה" היינו חגורת ארבע דפנות החומה - מערב מזרח צפון דרום.
- "סככן כמין מעזיבה" היינו מעלה. להורות כי במציאות הוא"ו האמורה במלת "ורפש" כדפרישת שם כלולים הו' קצוות הנזכר והם בכח הבינה.
"ארבע אש ממים כו'" - הוא המלכות ועל ידה נבראו שאר העולמות, כי ע"י ג' הראשונות נעשה ונאצל כל האצילות ובפרט ע"י הבינה. והקדים המלכות [במלת וטיט] אל מציאות הקצוות מפני שכבר נרמזו במציאותן בתוך הבינה. ולפי שהזכיר אצילתן מהבינה הזכיר שאר מציאות העולמות דהיינו כסא הכבוד ושרפים כו'. והמלכות נקרא אש מפני שהיא גבורה תתאה, ואמר "ממים" שהיא מלכות מבינה. וכן נטייתם; הבינה ה' עילאה נטייתה אל הימין, ומלכות ה' תתאה נטייתה אל השמאל. והם יד ימין ויד שמאל כדמוכח בתיקונים וכמו שיתבאר בשער ערכי הכנויים בס"ד.
וסוד "כסא הכבוד" היינו הבריאה כמו שנבאר בשער אבי"ע.
"ומשלשתן יסד מעונו" - פירוש מג' בחינות אלה שהם רוח מים אש הן יסוד ומעון השכינה כדמוכח מקראי.
" חמש חתם רום כו'" - היינו נצח דהיינו " מעלה". והקדימו לסיבות - אם מפני שעיקר חתימתו היה על ידי החכמה (כמו שפירש הרשב"י ע"ה כמו שהקדמנו). וכן חתימת התחת שהיא ההו"ד היה ע"י הבינה ולכן הקדימו.
או לסבת סדר הקצוות.
והוכרח הרשב"י ע"ה במאמר התיקונים לבאר שחתימת מעלה ומטה היה ע"י החכמה והבינה מפני שבהם נחתמו חיי ומזוני וקי"ל ד"בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא", דהיינו חסד, אלא "במזלא" דהיינו כתר. ולאו דוקא כתר אלא ג' ראשונות, וכן מוכח בזוהר בפ' וירא [ב] בפסוק "הנני יוסיף על ימיך" שלא אמר מוסיף כמדבר לנוכח אלא יוסיף כמדבר לנסתר שהיא הבינה. לכן ודאי מזלא עם היות שעיקרו כתר — הוא בשתוף הראשונות, ולכן כדי לחתום חיי ומזוני בנצח והוד הוכרח להיות ע"י חכמה ובינה. ובזה יובן כפל לשון הרשב"י ע"ה במאמר [התקונים הנ"ל].
" ז' חתם מזרח כו' ח' חתם מערב כו'" - היינו ת"ת ויסוד כדפירשנו בפרק הקודם וכן בארו הרשב"י ע"ה. "וצפון ודרום" כמשמען שהם גדולה גבורה.
ואחר שכללנו באור משנת החותמות נבאר משנת העמקים[1]. וזהו פירושו עד"ז ולא ממש כמוהו.
" עומק ראשית ועומק אחרית" - הם כתר ומלכות בסוד אני ראשון ואני אחרון שבארנו בפ"א. " עומק טוב ועומק רע" הם חכמה ובינה, כי זה מקור הרחמים והחסד כנודע, וזה מקור הדין והעונש. ולכל הפירושים "רע" לאו דוקא ו או ואומרו " עומק רום ועומק תחת כו'" - הם ו"ק כדפי' לעיל.
והרווחנו אגב אורחין שהני שש קצוות הם ממש שית סטרין הנזכר ורמוזים בדברי הרשב"י ע"ה בכמה מקומות. ואין בהם נפתל ועקש ואיש על מקומו יבא בשלום. ובטלה ראייתם מתוך משניות אלו דבתלי דהוו סמוכי איתסחו. ובדרך זה שביאר בתיקונים ביאר ג"כ בר"מ בתשלום י' תיקוני השלחן. ולא ראינו להעתיקו הנה שלא להאריך:
- ^ נ"ל הכוונה אל פרק א' ספר יצירה משנה ה' - ויקיעורך