פרדס רמונים א ב

פרק שני:

עוד נבאר המשנה הזאת ע"ד פירוש אחר שפירשו המפרשים בחמש כנגד ה'. והוא יותר נאות ומתקבל, והוא מוסכם ג"כ בדברי הרשב"י ע"ה במקומות רבים.

והענין ה' מימין וה' משמאל: ה' מימין ה' ספירות שרוב נטייתם אל צד החסד שהוא הימין, והם כתר חכמ"ה גדול"ה נצ"ח ת"ת. וה' שבשמאל הם ה' ספירות שרוב נטייתם אל צד הדין שהיא השמאל, והם בינה גבורה הוד יסוד מלכות. ועם היות שהת"ת עקרו קו האמצעי, עכ"ז עקרו חסד כנודע שהוא מטה כלפי חסד ונטייתו אל הימין. ובינה מתייחסת לדין בבחינתה. כי היא נקראת פועל גבורות, כי ממנה מתערין דינין, כמו שנבאר בשער מהות וההנהגה בפ"ו. וכן הוד, עליה נאמר (דניאל י, ח) והודי נהפך עלי למשחית. כל היום דו"ה (איכה א, יג) אותיות הו"ד. ויסוד ג"כ עיקר נטייתו אל צד הגבורה.

וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא יג, דף כ"ט ע"ב) גבי תשיעאה ברנה וכו'. וז"ל: "וצדיק נטיל משמאלא ועמודא דאמצעיתא נטיל מימינא". ועוד ביאר שם בענין זה עצמו וז"ל: "צדיק איהו נטיל לשמאלא דאיהו יצחק ק"ץ ח"י, חי עלמין קטיר בשמאלא וכו'". ועם היות שהלשון במקומו צריך ביאור רחב ועיון יפה, מ"מ מכללות דבריו יוצא לנו שהיסוד עיקר נטייתו אל השמאל הפך הת"ת. ואפשר היות זה הענין טעם אל שני המכריעין בזולת טעמים אחרים שיש לדבר, כמו שנבאר בשער המכריעין בפ"ד בע"ה.

ומלכות ג"כ עיקרה דין, שכן מפורסם שמה בפי כל המקובלים, שהיא נקראת מדת הדין הרפה. ואעפ"י שנמצא בקצת מקומות לכאורה חולקין על הענין הזה, מ"מ הדברים האלה יסודות מיוסדות, וכמסמרות נטועים והדין דין אמת.

והנה הספירות האלה כסדרן הן ב' ידות, יד ימין הם כתר חכמה גדולה נצח ת"ת. וחמש משמאלא הם יד שמאל בינה גבורה הוד יסוד מלכות. והנה הת"ת הוא ברית לשון, שהוא המכריע בין הדין והחסדים כנודע, והוא הוא ממנין הי' עצמם. וכן ברית מעור עם היות שעקרו ביסוד, הנה לפי זה ירמוז ג"כ אל הת"ת, כי גוף וברית חשבינן חד, כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה בתקונים פעמים הרבה. והנה נמצא לפי זה שבין עשר לעשר אין הכרע כמו שיש הכרע בין חמש לחמש כדפי' לעיל בפרק א'. והנה נתבארה המשנה הזאת פירוש שני ע"ד מה שפי' המפרשים בה' כנגד ה':

עוד נבאר המשנה הזאת פירוש שלישי ע"ד אחר בחמש כנגד חמש. לפי הנראה אצלינו והבורר יברור לעצמו. והוא כי אמרו ה' כנגד ה'. אין הכונה על האצבעות הנז' כי נסע מענין העשר לבאר לנו ההכרעה שבין הדין והחסד וסדר ההכרעה וענין הצריכין הכרעה, ולזה אמר שהם חמש כנגד חמש. שת"ת מכריע בין החכמה והבינה, בסוד הדעת בהיותו עולה אל הכתר כאשר נאריך ביאורו בשער המכריעין בע"ה. הרי שנים א' כנגד אחד. חכמה כנגד בינה, כי זו שורש החסד וזו שורש הגבורה.

עוד ת"ת מכריע בין גדולה וגבורה כנודע, ובארו הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא ל, דף עה) בפסוק ויהי ערב ויהי בקר. וז"ל: ויקרא אלקים לרקיע שמים. ויקרא אלדים דא אימא עילאה, לרקיע שמים דא עמודא דאמצעיתא דאיהו בין ימינא ושמאלא וכליל תרווייהו, הה"ד ויהי ערב ויהי בקר. ואינון ערב דיצחק ובקר דאברהם עכ"ל.

ועם היות שמתוך פשטן של דברי המאמר יש ראיה אל כונתנו, עכ"ז הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא זעירא ואל יפטר בלא לינה.

ויש לדקדק בו:

א' אמרו ויקרא אלקים דא אימא, וכי עד עתה לא שמענו זו, שכל אלקים שבפ' מעשה בראשית שהרמז הוא לבינה.

ב' מה כוונתו באמרו אימא ולא אמר בינה, שזהו שמה המפורסם יותר.

ג' אמרו עמודא דאמצעיתא דאיהו בין ימינא ושמאלא, וכי מאחר שאמר עמודא דאמצעיתא, לא ידענו שהכוונה שהוא באמצע הימין והשמאל שהן גדולה וגבורה, עד שהוצרך לבארו ולהאריך דאיהו וכו'.

ד' דהשתא דנחית לפרושי דאיהו בין ימינא ושמאלא. לימא ת"ת דאיהו וכו' ולשתוק מעמודא דאמצעיתא שנראה כפל.

ה' אמרו דאיהו בין ימינא ושמאלא וכליל תרווייהו. שהוא כפל דהיינו דאיהו בין ימינא ושמאלא.

ו' אמרו הה"ד ויהי ערב ויהי בקר. דלכאורה אין ראיה כלל אל כוונתו מן הפסוק.

ונאמר כי הרשב"י עליו השלום הוקשה לו בכתוב ויקרא אלקים לרקיע שמים. כי רקיע הוא ת"ת, ושמים גם כן הוא ת"ת, א"כ מה כוונת הכתוב באומרו ויקרא אלקים לרקיע שמים. שנראה שרקיע ושמים אינם דבר אחד. ולזה השיב ואמר אלקים דא אימא עילאה. פירוש כאומר כבר ידעת שכל אלקים שבבראשית הוא בבינה, ואלקים זה הוא בבינה מצד בחינתה עם התחתונים שהיא המשפעת, ר"ל המאצלת הנאצלים, ומשם נקראת אם, וז"ש דא אימא [עילאה]. לרקיע שמים דא עמודא וכו'. פי' הת"ת יש לו שני מציאות. האחד מצד החכמה והוא מציאות מובחר בערך מה שהוא סוד קו הרחמים, שהוא הנאצל מן הכתר ונתפשט אל החכמה, כמו שנבאר בשער סדר האצילות בע"ה. והוא המציאות שמשה רבינו ע"ה מרכבה אליו, כמבואר בתקונים (תקונא יג, דף כט.) וז"ל: "ויעקב ודאי הוא דיוקנא דעמודא דאמצעיתא [מסטרא דלבר]. והא משה תמן הוה. אלא דא מסטרא דלגו הוה ודא מסטרא דלבר. דא מגופא ודא מנשמתא" עכ"ל.

והנה המציאות הזה שהיא בחינתו בערך הרחמים בלי הרכבת החסד והדין עמו, יקרא נשמתא אל המציאות המתחדש מתוך ההמזגה וההרכבה. והנשמה הזאת נקרא רקיע. ונוכל לומר על דרך הצירוף, רקע י' שהיא המציאות שנרקע ונתפשט מהכתר על ידי היו"ד שהיא חכמה. וזה המציאות באר בלשונו באמרו עמודא דאמצעיתא, ר"ל העמוד והקו האמצעי אשר אין לו מהחסד והדין שום כללות אלא היותו בין שניהם. וז"ש דאיהו בין ימינא ושמאלא.

וע"י הבינה נתקן הרקיע הזה והלבישו כללות האש והמים שהוא הנקרא שמים, וזהו כונן שמים בתבונה (משלי ג, יט). והבחינה הכוללת המציאות הזה הוא הבינה הנקרא אימא, שהיא מציאות הה"א שהיא שלשה ווי"ן שהן ג' קוים חסד דין ורחמים כמו שנבאר בשער המציאות בע"ה. ולכן אמר וכליל תרווייהו, פירוש מצד האם כולל הימין והשמאל שהוא הלבוש המתלבש ומתעטר על המציאות המובחר.

ויש לענין הזה ראיה מספר הזוהר פרשת יתרו (דף פד.) וז"ל בפסוק צאינה וראינה בנות ציון וגו' בעטרה שעטרה לו אמו. מהו בעטרה. אמר רבי יצחק כמה דכתיב ושאול ואנשיו עוטרים את דוד. משום דמתעטר בחיוורא בסומקא בירוקא בכל גוונים, דכלהו כלילין ביה ואסתחרן ביה. אמר רבי יהודא, בעטרה שעטרה לו אמו. מאן עטרה. דכתיב ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ובית תפארתי אפאר עכ"ל.

ופירש מלך שלמה שהשלום שלו, שהוא התפארת ויסוד שלום שלו. והעטרה שהיא המציאות הנקרא שמים הסובב את מציאותו הפשוט הנקרא רקיע הנאצל מחכמה. והיינו בעטרה שעטרה לו אמו, שהוא אלקים הנזכר בנדון שלפנינו. ולכן אמר לעיל דא אימא. שהיא הבינה אם הבנים. ועטרה לשון סבוב ועטוף, כענין ושאול ואנשיו עוטרים את דוד, דהיינו סובבים. ופירש כי העיטור הזה הוא בשלשה גוונים, שהם חיוור מצד החסד ואדום מצד הגבורה והירוק מורכב משניהם, שהוא המזג הנמזג ע"י איש הבינים ת"ת.

ומפני שלא נטעה לומר שהלובן והאודם אינם במציאות הת"ת אלא הירוק לבד, אמר דכלהו כלילן ביה ואסתחרן ביה. פי' המלך שלמה שהוא הבחינה הרוחניות מצד החכמה הנקרא ג"כ המלך שלמה כמו שאבאר בערכי הכינויים בע"ה, הוא מסובב מהגוונים הג' ומסתחרן ביה ממש. והוא לבן בערך בחינתו אל החסד, ואדום בערך בחינתו אל הגבורה, וירוק בערך בחינת שניהם בשווי המזג. וכלם סובבים אותו ועוטרים אותו.

ור' יהודא פי' בעטרה פי' אחר, שהוסיף על ר' יצחק ואמר שלא זה בלבד אלא העטרה הוא כללות כל השש קצוות, שבערך בחינה זו צודק כנוי התפארת, שהיא מלשון פארות, וכמו פארי המגבעות (יחזקאל לט, כח) ופי' ענפים, ר"ל שהוא מסתעף בששה קצוות והו' קצוות הם ענפיו. וזה שאמר ישראל אשר בך אתפאר. ופי' הבינה אומרת על הת"ת הנקרא ישראל שבו היא מתפארת ומסתעפת בענפים.

ועוד הביא ראיה מפסוק ובית תפארתי אפאר, כי היא מסתעפת ומתפארת בענפיה. וירצה בית הת"ת למעלה הוא הבינה, כי שם ג"כ שכינתו כי הוא מבריח מן הקצה אל הקצה, מקצה השמים שהוא הבינה ועד קצה השמים שהוא המלכות. וכמו שהמלכות בית לת"ת כן הבינה, וזהו בית תפארתי אפאר. פי' הוא מסתעפת עם ענפי הת"ת אשר לו מידה.

או ירצה כי המלכות הוא בית לתפארת. ואמרה הבינה בית תפארתי, שהוא תפארת מצדי כי מצד הבינה הוא כולל הפארות ג"כ לביתו שהוא המלכות, אפאר ואסתעף בסוד שהיא כוללת שש ענפים מצדו שהוא מתלבש שש בשש, והיינו בעטרה שהוא העטור והלבוש הזה, ע"כ.

וזהו הנרצה בפסוק ויקרא אלקים. שהיא האם המעטרת לרקיע העטרה הנקרא שמים. והביא ראיה לזה מפסוק ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ופי' ערב ליצחק ובקר לאברהם. בכללותם יחד מתהווה ומתלבש הת"ת שהוא הנקרא יום אחד והיינו שמים. וכללות השמים היינו יום שהוא אש ומים, ערב ובקר. ולז"א יום א' מיוחד שמייחד שתי הבחינות. ונוכל לומר שמשם י"ב שעות. במה שהוא נראה וא"ו במלוי שעולה אח"ד. ופי' שתי פנים מייחדים. ו' מצד ימין פן אחד, ו' מצד שמאל פן אחד. וא' באמצע מייחד שתי הפנים יחד. והיינו אחד ושתי הווי"ן, היינו י"ב שעות ו' מעלות הבקר עד חצי היום שהוא חסד. ו' מהצהרים עד הלילה והוא ערב גבורה זהו יום אחד. ואין להאריך הנה.

וכבר היה באפשר להרבות על ענין הכרעת הת"ת בין גדולה וגבורה בראיות. אלא מפני שהוא דבר פשוט ומוסכם. ולא הוצרכנו אל זה אלא להבין המאמר הזה על מתכונתו. ויצא לנו כי הת"ת מכריע בין גדולה וגבורה, והם שנים א' כנגד א':