פוקד עַקָרִים/ד

<< · פוקד עַקָרִים · ד · >>

[א] והנה בשלוש אלו שרה רחל וחנה נאמר בכתוב לשון פקידה וזכירה ועל כן על שלוש אלו אמרו בפרק קמא דראש השנה נפקדו בראש השנה. ויש עוד שלוש עקרות הנזכרות בכתוב שנפקדו רבקה ואִמיה דשמשון ושונמית. וזו האחרונה נתייחס פקידתה לאלישע וכמו שאמרו בדברים רבה (י ג) הקב"ה פוקד עקרות וכן אלישע. ואע"פ שמפורש בכתוב גבי החיאת הולד ויתפלל אל ה' ובתפלתו להש"י פעל זה ולא מעצמו הגם דעשה פעולות בשימת פיו על פיו כו' מכל הפעולה היתה על ידי התפלה לה' (וכמ"ש בפדר"א לג). ומסתמא גם פקידתה היתה על ידי תפלה אף שלא נזכר בכתוב וכן אמרו במגילה (כז א) על פסוק הגדולות אשר עשה אלישע דברחמי הוא דעביד. מכל מקום נתייחס לפעולתו כיון דהש"י מעצמו לא היה עושה זה רק הוא בכח תפלתו פעל [וכן צריך לומר בההיא דרבי שמעון בר יוחאי שבשהש"ר על פסוק הביאני המלך חדריו עיין שם]. ואם כן גם פקידת רבקה שהיתה על ידי תפלת יצחק עליה דויעתר ואמרו ז"ל (יבמות סד א) תפלתן של צדיקים כעתר שהופכת כו' אפשר לומר דיש לייחסה ליצחק.

[ב] ואע"ג דגם רחל וחנה נפקדו על ידי תפלה - שם לא היתה התהפכות כעתר. וגבי רחל נאמר שם אלקים לומר דהיתה פקידתה מצד שורת המשפט וגם מדת הדין הסכימה לזה כי הולידה את יוסף דכתיב ביה את האלקים אני ירא. וגבי חנה דכתיב שם הרחמים - גם בתחלה היה הש"י עליה ברחמים ולא היה חסר אלא תפלה דלהוציא לעולם נפש יקרה כזו שפתח שער הנבואה אשר עד אז היה דבר ה' יקר אין חזון נפרץ היה צריך שיהיה אתערותא דלתתא מקודם. ועל כן היתה בת קול מודיע מקודם שעתיד להוולד צדיק אחד כדי שכל אחד מישראל יתפלל וישתוקק שיהיה מחלציו וזהו האתערותא דלתתא בכלל ישראל. ואצל חנה בפרט היתה הסיבה שנתעקרה מקודם וצרתה הרעימתה עד שהרעישה עולמות בתפלתה ונדרתו להש"י עד שעל ידי זה זכתה היא להוליד נפש הזה שהיה כבר מוכן לצאת אלא שהיה צריך אתערותא דלתתא. ונמצא לא היתה כאן התהפכות ברצונו יתברך כלל.

[ג] רק גבי רבקה שפקידה זו היתה גם ללידת עשו ודבר זה ודאי היה נגד רצון הש"י דמוטב שלא יוולד אלא שאם לא היה נולד גם יעקב לא היה נולד שהרי היו תאומים. ומכל מקום מצד מדתו של יצחק אבינו ע"ה שהיא מדת הדין היה קטרוג גדול על הולדה זו אלא שהיפך למדת רחמנות הוא מדתו של יעקב אבינו ע"ה. ומצד מדתו היתה לידתו אע"פ שעל ידי זה הוצרך גם כן לצאת הסריות והפסולת דחשוכא הקודם לנהורא ודבר זה הוא שינוי כביכול ברצונו יתברך ואע"ג דלא בן אדם הוא להשתנות מכל מקום בכח התפלה כך. כדרך שאמרו מי מושל בי צדיק והוא כענין נצחוני בני שאמרו בבבא מציעא (נט ב) במשפטי התורה כי הכל על ידי תורה שבה נברא העולם כמו שאמרו בריש בראשית רבה ובה כל הנהגותו וקיומו.

[ד] ויש שתי תורות: שבכתב ושבעל פה. שבכתב היא דברי הש"י והוא כולל כל ההנהגה של הש"י בעולמו. ומסרה הקב"ה לישראל שהם יוכלו לחדש בה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בה הוא תורה שלימה וזהו תורה שבעל פה שהיא עיקר זיו התורה והדרה וכמו שאמרו בפרקי היכלות (כז) יעויין שם כמה לשונות דאף דניתנה תורה - עיקר מעלתה ושבחה לא נתגלה עד בית שני מאנשי כנסת הגדולה ואילך שהם התחלת תורה שבעל פה ופסקה נבואה שהוא דבור הש"י כה אמר ה' דעליו אין להוסיף רק נמסר הדבר לחכמי ישראל מה שיחדשו בכח חכמתם. וזהו עיקר התורה וכמו שאמרו בתנחומא (נח ג) דעיקר הכריתת ברית על תורה שבעל פה וכמו שאמרו (בע"ז לה א. ובירושלמי פ"א דברכות ה"ג ופאה פ"ב ה"ד) חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה. והיינו דתורה שבכתב היא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו בבראשית רבה (יז ה) אבל תורה שבעל פה היא המשכת חכמה מגוף חכמה העליונה דעל כן אמרו בבבא בתרא (יב א) חכם עדיף מנביא דנבואת החכמים היא השגת חכמתם ברוח הקודש עיין שם בחידושי הרמב"ן והיינו המשכה מקודש העליון דבלאו הכי אין קרוי חכמת התורה כלל כשממציא דבר מנפשו מחכמת עצמו. וכמו שיש חכמה גם באומות העולם אבל אין תורה באומות העולם כמו שאמרו ז"ל (איכה רבתי ב יג) וכמו שאמרו (בתנחומא תשא לד) מי שמסטורין שלי בידו הם בני ולא נמסר תורה שבעל פה אלא לישראל אבל אומות העולם אף שיהגו בתורה ויחדשו בה דבר בחכמתם הם דברי הבל ואינו תורה כלל כי הם יחדשום מחכמת עצמם ואינו כלום דהתורה היא חכמת הש"י. אבל חכמי ישראל הם מברכים בתורה תחלה ויודעים דהש"י הוא הנותן התורה והוא החונן לאדם דעת בינה והשכל וכל חידושי חכמתם הוא מהמשכת עומק חכמתו יתברך שחלק ליראיו. והתורה שבכתב היא מדת התפארת אמת ליעקב (עיין זה"ק ריש ויקרא וברכות ה ב) דנפקא מגבורה (עיין זה"ק שם פ סע"ב ותרומה קעה ב) שהם המדות שהאציל הש"י להנהגת כל העולמות בזמן עולם הזה. והיא רק נובלות חכמה עליונה שהיא למעלה מעלה משבע תחתונות דלמעלה מהם הבינה שהיא סוד עלמא דאתי וההתגלות שיהיה בעולם הבא ולמעלה ממנה היא החכמה שהיא ראשית ההתגלות דיש מאין (עיין זה"ק פנחס רכג א). ובתורה שבכתב שהוא נובלות החכמה גם כן כלול הכל דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא (כמ"ש תענית ט א) אלא שאחר שנעשית נובלות להיות כעלה או פרי הנובלת מהאילן לא נגלה בה כח האילן והוא בתכלית ההעלם העצום ואינו מתגלה אלא בלבבות חכמי ישראל שיכולים להמשיך השגה מראשית התגלות ההשגה.

[ה] וזהו הניצוח וממשלת הצדיק להקב"ה לא לעצמותו יתברך כביכול רק למדותיו שהם הנהגת העולם הזה כפי המתגלה בשבע תחתונות שהם הששה קצוות ומהם לארץ התחתונה שהוא הנהגת העולם הזה התחתון כנודע. ובני ישראל בחכמתם ומעשיהם יכולים להמשיך בכל פעם אור עליון מחודש לתוך המדות להשפעת ההנהגה בכל העולמות. וזהו הוספת הכח בפמליא של מעלה בסוד תנו עוז לאלקים כי על ידי זה ממילא אחר שנתחדש אור זה במדות - אף הנהגתם הוא כך שהרי אור זה הוא שופע בהם וכל התורה שבעל פה היא רמוזה בתורה שבכתב ועל כן גם כל מה שנתגלה כבר מהתורה שבעל פה וכתיבא ומנחה בספרי חכמי ישראל הרי הוא אצלנו בגדר תורה שבכתב שכבר נתגלו רמיזות אלו שבתורה שבכתב ונעשה להנהגה קבוע. וכל הנהגת העולם שהוא על פי התורה היינו על פי התורה שבכתב ופירושה שבעל פה וכל מה שכבר גלוי מהתורה שבעל פה הרי כבר ההנהגה גלויה כך כמו שהלכה קבועה וגלויה לכל. וכל חידושין שבהנהגה הוא על ידי התחדשות תורה שבעל פה המתגלית ללבות חכמי ישראל באותו דור וכפי אותם ההחדשות כך הם בהתחדשות בהנהגה על ידי הצדיק המושל ביראת אלקים שהוא התלמיד חכם האמיתי שבחכמי ישראל.

[ו] והנה כל פעולת הישועות שישתנה וימולא החסרון על ידי תפלה הוא הכל על ידי התורה שהיא הנהגת העולם וכמו שנאמר קרוב וגו' אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה. ועל כן התחלת פעולת הישועות שמצינו בתורה היתה על ידי אברהם אבינו ע"ה שממנו התחלת שני אלפים תורה ומקודם לא מצינו בתורה שום נס לשום אדם. דהצלת נח בתיבה הוא בטבע שהתיבה שטה על פני המים אלא שהש"י הודיעו מקודם והאמין בה' ועשה לו דבר המציל אבל היה צריך הצלה טבעית. והתחלת שני אלפים תורה הוא מאת הנפש אשר עשו וזמן ביאתו לחרן כמו שאמרו בעבודה זרה (ט א) ונס דאור כשדים היה זמן מועט קודם זה ואז היתה התחלת התנוצצת אור תורה דהלא כה דברי כאש היא אש שלמעלה האוכלת אש ועל ידי זה נכלה אש הכבשן. ומכל מקום לא היתה עדיין בהתגלות בפעל לחוץ רק בלב אברהם אבינו ע"ה [ועל כן לא היה יכול להציל הרן בזכותו אף שאמר דאברהם אנא (כמ"ש בבר"ר לח יג) ומסתמא היה רוצה להצילו ואלו היה אחר התחלת שני אלפים תורה ודאי היה יכול להצילו ומלתא זוטרתי הוא לגבי אברהם אבינו ע"ה שינצל אחיו בזכותו ואפילו לוט בן אחיו ניצול אח"כ בזכותו] על כן לא נזכר גם כן הנס בהדיא בתורה בהתגלות רק ברמז ובהעלם כמו שהיתה פעולת אותו הנס על ידי דברי תורה שהיו בהעלם ולא נתגלו עדיין אלא ברמז. שכל דבר קודם שהוא מתגלה - בזמן מועט לפניו ניכר הוא קצת כעין דרך רמז להיודעים הרמיזות ומאי דמחוי במחוג. ואותו נס היה הסיבה ליציאתו לחרן והתחלת השני אלפים תורה.

[ז] והנה צרכי האדם בעולם הזה הם שלושה: בני חיי ומזוני. כי כל דבר חלוק לשלושה - ראש תוך וסוף והם גם כן שני קצוות וקו אמצעי. והחיות הוא הראש שהתחלת האדם הוא מה שיש בו חיות ושנתהווה נפש חיה והוא קו הימין כמו שנאמר אורך ימים בימינו כי כן החיים המשכתו מחכמה [וכן הוא בגימטריא חכם] דתחיה בעליה ולב חכם לימינו. ועל כן אברהם אבינו ע"ה שהיה ראש בנין העולם דשני אלפים תורה שבשבילו נברא כל העולם הוא היה הראשון לפעול ישועות ונסים להמשכת חיי באור כשדים ובמלחמת המלכים שעל זה אמר ואנכי עפר ואפר כמו שאמרו ז"ל (בר"ר מט יא) שהוא כטעם קטונתי מכל החסדים דמכיר שפלותו ביותר על ידי הנס שרואה גדולת הש"י ביותר. וזה כל חכמת התורה להכיר שאין לו מגרמיה כלום וכל מה שמתחכם יותר ונושע יותר - מכיר זה יותר. והכרת אברהם אבינו ע"ה היה זה ביותר בענין החיות שהיא ראשית ומקור כל החיים והנבראים כמו שהוא היה הראשית של כל הנבראים.

[ח] ומזוני הוא המשכת קיום חיותו בכל משך זמן קיומו בעולם שהוא התוך שבין הראש והסוף וקו האמצעי מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא השיג זה בבקשת המזוני - לחם לאכול ובגד ללבוש וכל רכושו היה דרך נס גמור על פי דברי רבותינו ז"ל בהחלפת משכורתו עשרת מונים. וגם בימי רעב היה יוסף המכלכלו שהוא זרעו ואצלו היה כל השפע של כל העולם אז. מה שאין כן אברהם ויצחק בימי רעבון הוצרכו לילך ממקומם ולא מצינו שנעשה להם נס חוץ לדרך הטבע בזה דמה שגדלו והעשירו היה בברכת ה' שכדרך הטבע של עולם. ומכל מקום ביצחק נאמר ויברכהו ה' ויגדל וגו' (בראשית כו יב) שהיה ניכר ברכת ה' מיהת כי הוא המוליד את יעקב דעל כן מצפון זהב יאתה דהזהב הוא עצמו אינו המזוני רק מוליד המזוני כי על ידו יוכלו לקנות כל צרכי האדם. אבל אצל אברהם לא נזכר כלל ברכת ה' רק ואברם כבד מאוד וגו' שלא היה ניכר שהיתה ברכת ה' רק על דרך הצלחה טבעית דעל כן גם ללוט ההולך אתו היה כן אף שבאמת גם זה בזכותו והליכתו אתו מכל מקום לא נגלה זה עדיין לכל. ואף דבאמת גם אברהם נקרא ישראל וכן יצחק כמו שאמרו ז"ל (בבר"ר סג ג) וכל האבות כלולים יחד וכולם כוללים כל התורה כולה מכל מקום היה בכל אחד התגלות פרטי בפני עצמו. ואצל אברהם לא היה עדיין בפעל גמור ואפילו בכח גלוי הכרה זו דכל שפע מזוני הוא רק מהש"י לבדו ואף דאברהם אבינו ע"ה בעצמו הכיר זה לא היה עדיין שמץ התגלות הכרה זו לזולתו כלל עד שמלך סדום היה יכול לטעות ולומר אנכי העשרתי את אברהם אלמלא קיבל ממנו כלום אף שראו כולם אז תוקף ישועת הש"י לו דרך נס שלמעלה מן הטבע בענין הנוגע לחיי עד שמפני כן המלכוהו עליהם כמו שאמרו ז"ל (בבר"ר מב ה) והוא אמר להם לא יחסר העולם מלכו ואלקיו. שהם חשבוהו לצינור המשכת השפעת החיות בעולם שעל ידו יוכלו להמשיך גם להם כשיהיה הוא מלכם ומנהיגם. וזה שאמר תן לי הנפש היינו החיות דהכיר שיש לאברהם כח המשכת חיות והוא יכול ליתן לו הנפש ולו לא יחסר כלום. והרכוש קח לך דלא ידע שגם להמשכת רכוש אם ירצה ויצטרך לזה אין צריך לשלו כלל כי לא היתה התגלות בזה עדיין.

[ט] וזה ענין המחזה שהיה אחר הדברים האלה דאמר לו אל תירא. ונראה לי דיראתו היתה שראה אחר כל השתדלותו בפירסום האלקות עדיין לא הועיל כלום וכל מלחמתו במלכים היה זה להראות ישועת הש"י יחיד נגד רבים כדי לפרסם כח האלקות ולמלך סדום ביחוד ההצלה מבארות חימר דאמרו ז"ל שהיה כמו נס אברהם אבינו דכבשן ודעל ידי זה האמינו גם באברהם אבינו ע"ה. ומפורש בכתוב (בראשית יד יז) ויצא מלך סדום לקראתו דיציאתו מהבארות הוא בעת שאברהם אבינו ע"ה עבר עליו וסיפר לו הנס והאיר עיניו באמונת השי"ת איך הוא המושיע ועל ידי זה נתחזקה לבבו באמונה זו בהש"י עד שזכה לנס כאברהם אבינו ע"ה. וכל כך הגיעה מדת טובו וחסדו של אברהם אבינו ע"ה שרצה להשפיע לזולתו כל כך עד שיהיה ממש כמוהו ויזכה לנסים כמוהו. ולכאורה היה זה פחיתות לאברהם אבינו ע"ה והיה נראה שיגרום אדרבא חסרון אמונה בו כשיראו שדבר זה יארע גם לפחותי ערך ואם כן אינו דבר גדול. אך הוא לא רצה שיאמינו בו ויחזיקו אותו לצדיק גמור וחשוב אצל הש"י רק שיאמינו בהש"י ושהש"י ישפוך רוחו עליהם עד שישיגוהו גם הם כמוהו ושלא על ידו. על כן רצה ונשתוקק שיהיה האמונה בהש"י לא דייקא על ידי הנסים שיראו שנעשים לו רק שהש"י יעשה נס גם לאחר על ידי שיאמין בו יתברך והוא הכניס בעברו עליו אמונת הש"י בקרב לבבו ועל ידי זה זכה לנס לצאת לקראתו ולא חש אם על ידי זה יקטן מעלתו. ובאמת אין הקב"ה מקפח שכר ואדרבא על ידי זה נתגדלה מעלתו והמליכוהו עליהם דכולם הכירו האמת דמלך סדום עצמו לא היה ראוי לנס זה כלל רק זכות אברהם בעברו עליו והשתוקקתו לכך גרמה לו. ואדרבא על ידי זה האמינו עוד יותר באברהם אבינו ע"ה גם בנס דאור כשדים כשראו כמה כחו גם לאחרים כל שכן לעצמו ולא תלו הדבר במלך סדום עצמו כלל. ואברהם אבינו ע"ה כשראה זה לא תלה בנפשו אבל חשב דודאי הוא זכותו דמלך סדום עצמו שזכה להיות כמוהו וכבר זכה להעמיד תלמיד אחד על כל פנים שיהיה שלם באמונת הש"י כמוהו.

[י] וכשראה אח"כ דגם הוא יחשוב אנכי העשרתי וגו' שעדיין לא השיג כלל איך הכל מהש"י ועדיין לא עלה בידו כלום משלימות האמונה - על זה נתיירא מאד דראה שכל השתדלותו למגן. וכמו שבאמת מכל הנפש אשר עשו בחרן לא מצינו שנשאר אחד מהם ומצאצאיהם תחת כנפי השכינה וכן אמרו ז"ל (בפדר"א כט) דלאחר מיתת אברהם חזרו כולם לטעותם ועל כן אמר לו ה' אל תירא וגו'. ומכל מקום הגם דהש"י הבטיחו שכרך הרבה מאוד והשתדלותך לא לחנם אמר לו מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. היינו דחשב תחלה כל אותם הנפשות שעשה הם תולדותיו דהמלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו ושיהיה התפשטות התגלות האלקות בעולם אחר מותו על ידיהם ועתה רואה שאינו כן. ובן משק כו' ודרשו רבותינו ז"ל (יומא כח ב) שדולה ומשקה כו' היינו שראה כל ההשארה באליעזר ואיך אפשר זה והוא עבד ולא יצא אפילו מכלל ארור אז עדיין [עד זיווג יצחק דכל זמן שאליעזר חשב גם כן שהוא יהיה ההשארה וגם אחר שנולד יצחק חשב אלי כתיב שיזדווג עם בתו וסוף סוף יצא ההשארה ממנו היה עדיין בכלל ארור ולא יצא לכלל ברוך עד שנתברר לו שזיווג יצחק ממשפחתו והוא אין לו שייכות לאומה ישראל. והיה בו טובת עין מצד מדת החסד לאברהם הנשרש בקרבו עד שנשתחוה והודה לה' על החסד שעשה עם אברהם אף שהיה זה כעין רעה לגבי דידיה כפי מחשבתו הקודמת כי ידע והכיר ערכו מעתה על כן נקרא אז ברוך ה' דהיה זה באמת טובה גם לו כשהכיר האמת לדעת מדריגתו ושלא לחפוץ לקפוץ יותר ממעלתו ומדריגתו ודי לו מעלה שיוכל לצאת מכלל ארור לכלל ברוך ובזה השיג שלימות מדריגתו מה שאי אפשר לו להשיג יותר מצד מדריגתו]. ותחלה לא זכר זרע ולא ירושה כי לא ביקש כלל על עצמו שיהיה השתלשלות מזרעו או שיהיה על כל פנים ההשארה ממנו ומירושתו דוקא היינו מהמקבלים ממנו רק שישאר על כל פנים דבר זה דאמונת האלקות בעולם שזה כל מגמתו - התגלות כבוד שמים בלבד. וזה שאמר ואנכי לא אני דאנכי מורה עצמיות יותר רצונו לומר עצמיותי וכל שורש ענייני והשתדלותי וביאתי לעולם ילך ערירי ולא ישאר מזה כלום.

[יא] וסימן התפלה המקובלת היא כשהניבו שפתיו כמו שאמרו ז"ל על פסוק (ברכות לד ב) בורא ניב שפתים. והש"י בורא זה יש מאין לשלוח לפיו דברי תפלה ובקשה מה שלא היה במחשבתו. ועל כן נאמר שנית תיכף ויאמר אברם טרם השיבו על הראשונה הש"י הניב שפתיו עוד תפלה חדשה מה שלא עלה על לבו מקודם לבקש דבר הנראה כנוגע לגרמיה רק נחשב זה לאמירה מחודשת שאין נמשך עם אמירה הקודמת שזה מה שהש"י שלח לתוך פיו לבקש על זרע ושיהיה השתלשלות מצאצאיו שהרגיש שההשתלשלות ראוי להיות מורשה ממנו דוקא ולא נתפייס להיות הירושה על ידי בן ביתו זה ולא קראו עוד בן משק כי הרגיש שכל השקאתו דברי תורה לאחרים הוא רק בכחו וכל זמן שהוא חי. אבל לאחר מעשה שיורש כחותיו כבן היורש כחות אביו כנודע בסוד הירושה זה אין כחו כלל להיות דולה ומשקה מעצמו עוד אח"כ. ודי רק מה שישאר בו שהוא בן ביתו היינו מגודל במדותיו במידת גמילות חסד וטוב עין [שזה נשרש בו דעל כן על ידי זה יצא לכלל ברוך כמו שכתבתי לעיל] לא לענין לימוד והשקאת דברי תורה וידיעת הש"י.

[יב] וחשק זה דבני הוא החשק של יצחק אבינו ע"ה שהוא הראשון שמצינו בתורה שהתפלל על בנים דבאברהם לא נזכר בזה תפלה להדיא רק כמזכיר דבר זה וכמתאונן לבד וכמו שאמרו בזוהר תולדות (קלז רע"ב) עיין שם. [ומה שכתב רש"י (לך לך טז ה) כשנתפללת עליך כו' לאו דוקא ובבראשית רבה (מה ה) לא אמרו בזה לשון תפלה רק תבע דקיון ובא ללות זרע יעויין שם ודבריהם באו בדיוק גמור וכמפורש בדברי הזוהר הנזכר ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ב'.] ודבר זה גם כן מצד השורש שהיה בו מיצחק שהוא הולידו כי שורש החשק לבנים אינו אלא בישראל לבד וכמו שכתבתי לעיל (סימן ב א). ויצחק הוא הראשון לשם ישראל שנימול לשמונה ונולד בקדושה הורתו ולידתו. מה שאין כן אברהם אבינו ע"ה נקרא בחגיגה (ג א) תחלה לגרים אלא שזכה אחר לידת יצחק להיות נקרא איתן האזרחי (כמ"ש בב"ב טו א) להיות אזרח בישראל ותיקן גם הילדות כאלו נולד בקדושה כמו שאמרו בבראשית רבה (לט ח) על פסוק לך טל ילדותך וכן נקרא ישראל (כמ"ש בבר"ר סג ג) והכל מצד ההשתלשלות שממנו. אבל יצחק עצמותו כן והוא התחלת התגלות התורה דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא (כמ"ש בזה"ק ח"ב פא א). כי באברהם אבינו ע"ה אף דהוא עצמו קיים כל התורה כולה (כמ"ש ביומא כח ב) ושתי כליותיו היו נובעות תורה (כמ"ש בבר"ר סא א) מכל מקום עיקר שם תורה לשון הוראה שמורה דרך לאחרים זה לא נתברר עדיין באברהם אבינו ע"ה שלכל אותן שלמד לא נשאר בהם כלום רק מה שלימד אח"כ לבנו יצחק - זה נשאר קיים לעד. וביצחק לא מצינו עוד נפש אשר עשה ושלמד לאחרים שכבר היה בו כח הצמצום - לצמצם ההשפעה שלא ללמד ולהשפיע תורת חסד לחיצונים ולשאין ראויים לה ולא לימד אלא לבניו. ומכל מקום גם בהם היה שאין ראוי אלא שנקרא ישראל מומר בקידושין (יח א) שהיה בו שורש יהדות מלידה דעל כן ראשו קבור במערת המכפלה בעטפיה דיצחק (בחיקו של יצחק תרגום יונתן ויחי נ יג) על שם הציד בפיו דנפשות רבי עקיבא ורבי מאיר שרשי תורה שבעל פה דהמשניות יסוד תורה שבעל פה סתם משנה רבי מאיר וכולהו אליבא דרבי עקיבא כנודע ועל כן גם בו היתה קצת אחיזה לדברי תורה ומכל מקום סוף סוף היתה פסולת גם כן. ושלימות התורה היתה ביעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה שהוא שלימות מדת אמת זו תורה. ומכל מקום מסטרא דגבורה נפקא כבר החל שורש היציאה ביצחק. ולפי שעיקר ענין התורה הוא ההשתדלות במצות ומעשים טובים שהם תולדותיהם של צדיקים (כמ"ש בתנחומא נח ב וברש"י נח ו ט) על כן הוא עיקר ההשתדלות בתולדות גופנים גם כן והוא השורש לבקש בני שהוא הסוף דקיום החיות גם כשיעדר עצמותו ישאר קיים במין דהבן הוא חלק מחיות האב ונמשך ממנו ולהיות חיותו מושך גם אחר מותו. וזה בכח הגבורה שבשמאל דנקרא גבורת אנשים וכחצים ביד גבור כן בני הנעורים ונאמר אשתך כגפן פוריה וגו' כן יבורך גבר ירא ה' (תהלים קכח ג-ד) ונאמר אשרי איש ירא את ה' וגו' גבור בארץ יהיה זרעו (קיב א-ב). ונמשך מן הבינה אותיות בני (עיין בזה"ק האזינו רצ א) שהוא מן הלב מבין דשרש כח הבנים הוא ממעמקי לב האבות.

[יג] וזהו התחלת הישועה השם שהיה בעולם על ידי אברהם אבינו ע"ה בלידת יצחק שהוא התחלת התגלות התורה שעל ידה שורש הישועה לזה ועל ידי תורה שבכתב הוא לידת יצחק. ועל ידי תורה שבעל פה הוא לידת יעקב שבו היתה שלימות התורה בהתגלותה בכנסת ישראל שהם זרע יעקב ואומת ישראל הכוללים חכמת תורה שבעל פה. ועל כן נולד תאומים עם עשו ובבטן עקב את אחיו להיות ידו אוחזת בעקבו כי שקר אין לו רגלים כמו שאין לו ראשית. כי הש"י אומר אני ראשון ואני אחרון והוא המלך הראשון והעשירי מעשרה מלכים שמלכו בעולם כמו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר (יא) ועשו הוא החזיר שעתיד להחזיר המלוכה לבעליו (כמ"ש בויק"ר יג ה) הוא יעקב אבינו ע"ה קו האמצעי המבריח מהקצה אל הקצה מעומק ראשית עד עומק אחרית (כמ"ש בזה"ק תרומה קעה ב ובחלק א בהקדמה א ב). ובזה קלט כל מה שבאמצע גם כן ועל כן אמר אנכי עשו בכורך היינו דגם הציד שבפיו של עשו הרגשת תורה שבעל פה שהרגיש יצחק בו היה באמת ביעקב. כי רבי עקיבא ורבי מאיר שמצאצאיו לא זכו לתורה שבעל פה כלל בעודם זרע עשו רק אחר שנתגיירו ובשם ישראל יכנו [וכנדרש באבות דרבי נתן ל"ו קרא זה על הגרים] ולא נקרא עוד על שם אבותיו דהוא כקטן שנולד [וכמ"ש ביבמות כב א. ועיין רמב"ם פ"ד מבכורים ה"ג]. ולפי שהתגלות תורה שבעל פה אינו אלא על ידי תוקף ההעלם וכמו שאמרו סנהדרין (כד א) במחשכים הושיבנו זה תלמודה של בבל דהוא שורש חכמת תורה שבעל פה. וכן אמרו (גיטין מג א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן והיינו על דברי תורה שבעל פה והתחדשות הלכות שלא נתבררו עדיין - אי אפשר לעמוד כלל בלי מכשול הקודם. כברייתו של עולם - ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז ב) שכך היא השגת האור המושג לנבראים דוקא מתוך החושך וההעלם (כמ"ש בזה"ק תצוה קפד א). ועל כן קדם יצירת עשו ליעקב שהוא החושך הקודם המביא להשגת אור תורה דאח"כ. וזהו הציד בפיו שיצחק ראה שהוא הגורם אבל באמת אינו אלא גורם בעלמא אבל הוא אין לו שייכות לה כלל. ועל ידי שאז היתה התגלות שלימות התורה להיות מטתו שלימה בלי פסולת היתה התגלות התורה שבעל פה שהיא שלימות התורה והמסטורין דלא עשה כן לכל גוי (כמ"ש בתנחומא תשא לד וברבה מז א) רק למטתו של יעקב אבינו ע"ה השלימה. וזה הישועה דויעתר בהתהפכות כעתר על ידי צדיק ותלמיד חכם המושל ביראת אלקים. והן הם כלל החלוקות שני מיני פקידות שכל אחד כלול משלושה שלושה והיינו דכל דבר כלול משלושה הנזכרים שני קצוות או ראש וסוף ואמצעי וגם בני עצמו כלול משלוש מדריגות אלו והם שלושה נגד שלושה.

[יד] והענין דכל מניעת דבר ודאי הוא מצד חטא השייך לאותו דבר דכל משפטיו של הש"י מדה כנגד מדה ומניעת הולדה ודאי הוא מצד חטא בענין ההולדה והנוגע ליסוד ברית קודש. ובאבות העולם לפי שהיה ראוי לצאת נפש יקרה בקדושת הברית לעולם היו חטאים הנמצאים בעולם מה שאין העולם כדאי לכך - מונעים זה. ויצחק אבינו ע"ה היה הוא הראשון שנימול מיד לשמונה בטרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב שיבחר בכך על ידי השתדלותו רק שתחלת יצירתו היתה בקדושה זו. ולהוציא נפש יקרה כזו לעולם היו עיכובים וקטרוגים הרבה והיה צריך תחלה שיתגלה גוף קדושת המילה בעולם באברהם אבינו ע"ה שאמר הקב"ה דיו לערלה עד כאן (כמ"ש בבר"ר מו ג) ואין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם (כמ"ש בנדרים לא ב) היינו שצריך להתגלות שורש היהדות. ועל כן מיד אחר שנימול באו המלאכים לבשרו בלידת יצחק שכבר מוכן ויכול להולידו. ושמעתי דשלושת המלאכים שבאו מלאו כל העולם. כי המלאך שליש עולם כמו שאמרו ז"ל [בחולין צ"א ב' דשני אלפי פרסי הוה ועלמא הוה ששה אלפי פרסי כמו שאמרו [פסחים צ"ד א'] ונתמלא כל העולם קדושה על ידי המלאכים ונפלט כל אויר העולם מטומאה וחיצונית. ועל ידי זה היה כח לעולם לקבל נפש יצחק אבינו ע"ה והיה אפשר לו להתגלות ולבוא לעולם הזה. והיינו כי שורש עולם הזה שהוא עלמא דשקרא היינו שמלא מתאות וחמדות גופנית הפוסקות. ויצחק אבינו ע"ה הוא היושב בארץ הנגב - מנוגב מכל תאוה וחמדה דהאי עלמא [על דרך שאמרו בתמורה ט"ז א' גבי ארץ הנגב דיעבץ]. והוא התחלת קדושת ישראל שנקראים מולים דהיינו קדושת התאות שבאבר זה - שורש כל תאות הגופניות. וזה ענין שאותן מלאכים נשתלחו גם כן להפך סדום שהם המשוקעים בתאות בתכלית ההשתקעות האפשרי עד שהגיע משפטן לאבדן מן העולם. כמו דכשמגיע לתכלית השלימות האפשרי אז משפטו להתעלות בעולמות עליונים כך כשמגיע לתכלית הקלקול האפשרי משפטו לירד לשאול מטה ועולמות היותר שפלים עוד מעולם הזה.

[טו] והאש דיצחק שהתחיל להתנוצץ הוא שהבעיר את סדום ונתהפך לים המלח הרומז ליסורין כמו שאמרו בברכות (ה א) מה מלח ממתקת כו'. כי יצחק חידש יסורין כמו שאמרו ז"ל (בבר"ר סה ט) והיינו לכפרת עון. כי הוא השורש לתורה ומצד משפט התורה אין התשובה לבד מכפרת לכל העבירות אלא בצירוף היסורין ממרקים כמו שאמרו ביומא (פו א). דקרא צווח כמה פעמים שובו אלי ואשובה אליכם ונאמר קחו עמכם דברים ושובו וגו' וכן בכמה דוכתי לא מצריך טפי רק תשובה ובקדושין (מט ב) דאפילו רק הרהר תשובה בלב הוא מיד צדיק גמור היינו מצד הש"י די בכך וכמו שאמרו בירושלמי דשבועות שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה. אבל התורה אמרה יביא קרבן היינו עם התשובה דבלאו הכי זבח רשעים תועבה כמו שאמרו בזבחים (ז ב) וכן בזדונות סיגופי הגוף במקום הקרבן. אלא שדי בתכלית יסורין וכאב ומכה והיא מצוה שקבלוה בשמחה ועדיין כן שבשמחת לב האב עושה יסורין אלו בידים לבנו יחידו הרך וענוג וחביב עליו מאוד ועל כן הוא דוגמת קרבן. ומכפר גם מצד משפט התורה על כל העולם כמו שאמרו בעירובין (יט א) דאברהם אבינו ע"ה מסיק מגיהנם כל ישראל על ידי אות הברית שבבשרם דבזה מבשקר להו והיינו דעל ידי זה הוא כח ההצלה. וכבר הוא חתום בתולדה מיצחק אבינו ע"ה בכל זרע יעקב שהוא הנקרא זרעו שאפילו הערלים נקראים מולים כמו שאמרו בנדרים (לא ב) דכבר יש בהם שורש זה שמרוצים לקבל על עצמם סיגוף בעולם הזה כאשר ידע שעל ידי זה יהיה דבוק ומקורב להש"י. ואפילו רשעי ופושעי ישראל יש בהם דבר זה אע"פ שחוטאים מצד הסתת היצר משאור שבעיסה - באמיתות רצונם יש נקודה זו דיכולים לעזוב כל חמדות עולם הזה בשביל רצון הש"י דעל כן מהני כופין עד שיאמר רוצה אני כידוע טעמו דרמב"ם (גרושין ב כ) וזהו מורשה מיצחק אבינו ע"ה.

[טז] ודבר זה הביא אברהם אבינו ע"ה לעולם בהולדת יצחק שנתגלה אור קדושת הברית בפעל להיות אומה שלימה מזרעו נקראים מולים על ידי שהוא נימול לשמונה דהיינו שהוא מתולדה ומבטן מוסר תאותיו להש"י. וזהו כח הצמצום שהיה לו מצד התורה שבכתב המגדרת ומצמצמת המעשים. ועל כן ביצחק לא נתגלה עדיין בפעל דבר זה דאין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם ושאפילו המולים שבהם נקראים ערלים. ובישראל בהיפך דהיינו לפי שאי אפשר לזרע ישראל להשתנות כלל משרשו דחלק ה' עמו שאפילו חטא והגדיל עונות זו למעלה זו עד אין קץ - ישראל הוא ואפילו ישראל מומר לכל התורה כולה קדושיו קידושין וגיטו גט וסוף הכל לא ידח מזרע יעקב שום נדח דמטתו שלימה. מה שאין כן ביצחק גם עשו נימול לשמונה והיה נקרא ישראל. אבל היה בכחו להחליפו וליעשות גוי ולצאת לתרבות רעה עד שיעקר משרשו ואם כן אין המילה לשמונה ראויה לו כלל שהרי אין שרשו כך לגמרי. דמה שהוא בשורש אי אפשר להשתנות דהיהפוך כושי עורו וכדומה מה שבתולדה.

[יז] והנה אברהם אבינו ע"ה חידש התגלות כח התורה שהתחיל ממנו ועל כן זכה להוליד נפש יצחק שהוא שורש התורה שבכתב. ויצחק חידש התגלות כח התפלה בויעתר יצחק שיוכל להשתנות כביכול ממדת הדין למדת הרחמים. וזכה להוליד נפש יעקב שהוא שורש התפלה והתעוררות הרחמים. ונולדו תאומים כי הם שני קולות כמו שכתבתי לעיל וקול תורה היינו תורה שבעל פה דמה שבכתב כתיבא ומנחא ומה שבפה הוא בקול דחיים הם למוציאיהם בפה. וכל השתנות הוא על ידי התחדשות דתורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל ועל ידי זה הוא פועל בתפלה גם כן. וכן על ידי התפלה הוא מחדש בתורה והא בהא תליא. והם תאומים יחד שני הקולות. ויצחק הקדים קול תפלה בקרא דהקל קול יעקב הרומז לשני הקולות כמו שאמרו ז"ל היינו דשורש יעקב הוא התורה אמת ליעקב. ועיקר תורת אמת היא התורה שבעל פה שאין אחיזה לאומות העולם בה מה שאין כן בתורה שבכתב הם אומרים אנו ישראל כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר מז א ותנחומא תשא לד). ואף דהוא ודאי תורת אמת שניתנה מן השמים מכל מקום משירדה לעלמא דשיקרא יש כח לשקר לאחוז בה ולפרש בה פירוש של שקר וכפי הפירוש שלהם היא כולה שקר ח"ו ורק על ידי ישראל שהם משיגים בה בחכמת תורה שבעל פה שבלבם הפירוש האמיתי - על ידי זה היא תורת אמת. ועל כן בתורה שבעל פה שהוא עיקר אמיתות התורה אי אפשר לאומות העולם לאחוז ולומר אנו ישראל שאין להם שייכות כלל לתורה שבעל פה. וזהו עיקר ההבדל בין ישראל לעמים דלא עשה כן לכל גוי. והיא מטתו של יעקב אבינו ע"ה הנבדל לחלק הש"י ובדד ינחנו. ועל כן נסמך מלת קול ליעקב שזהו עיקר שורש יעקב קול דתורה שבעל פה.

[יח] וקול דתפלה נמשך ממנו כרבי אמי ורבי אסי דלא מצלי אלא ביני עמודי דגרסי (ברכות ח א) כי תקנו לומר מקודם ה' שפתי תפתח שאי אפשר להתפלל אלא כשהש"י פותח שפתיו ופתיחה זו הוא על ידי התורה שבעל פה. והוא הסמיכות גאולה לתפלה דהגאולה הוא זכרון מה שהש"י הושיע להם מכבר מכל צרותם ונותן הודאה לשעבר ואח"כ התפלה הצעקה לעתיד לבא בטענה מי שענה לאבות הוא יענה לבנים. ופסוק ה' שפתי תפתח וגו' הוא כגאולה אריכתא [כמו שכתב בטור ארח חיים סימן קי"א ועיין שם בבית יוסף ופרישה ומצאתי בראבי"ה הנדפס מחדש על ברכות סימן ב' גם כן כטור עיין שם] דגם זה מכלל הגאולה הקודמת שפתחה שער לגאולה העתידה דכל ישועה שעשה הש"י היא פתיחה והתחלה לישועה אחרת.

[יט] וההודאה על ישועה - דבר זה חדשה לאה בהולדת יהודה דעל כן קראתו כן ועל שמו נקראים כן כל ישראל דזה כל כח ישראל הנבדלים מהעמים שהם מכירים בכל דבר שהוא מהש"י המושיעם ומודים לו על זה. מה שאין כן אומות העולם חושבים דכחם ועוצם ידם עשה ולעולם אין באים להכרת הש"י מתוך השפעת טובה ושלוה וכמו שאמרו ז"ל נתת שלוה כו' דאדרבא על ידי זה כופרים ומרשיעים בכל שרירות לבם מאחר שהיכולת בידם ורק על ידי היסורים הם מודים בעל כרחם להכיר האמת כפרעה. אבל זרע יעקב אבינו ע"ה בכל תוספת שלוה הם מוסיפים הכרה בהש"י ואע"פ שגם ישראל אין יכולים לסבול בעולם הזה רוב טובה כמו שאמרו ביבמות (מז ב) ונאמר וישמן וגו' שמנת וגו' [ועיין שם בספרי האזינו ט"ו ועקב ט"ז] זהו מצד השכחה אח"כ אבל בהתחלת ביאת הטובה מכירים שהוא מהש"י ומודים לו. ואפילו מי שמשוקע ביותר ושוכח גם בהתחלה - הכל רק על ידי שכחה ולעולם חכמי ישראל וכן כל אחד כשמתבונן בחכמתו - הוא מכיר דהכל מהש"י דזה כל חכמת ישראל להכיר זה ועיקר הוראת מלת חכמה לשון הכרה כמו חכים בארמי. וזהו שמברכין שחלק מחכמתו ליראיו דחכמתם הוא היראה שהוא על ידי הכרת הש"י לנגדו כמו שכתב בריש אורח חיים ועל כן אם אין יראה אין חכמה וכו'. מה שאין כן חכמת אומות העולם הוא לבשר ודם שכל חכמתם הוא בענייני העולמיים והנבראים מצד פירודם מהש"י ושהם בשר ודם וכשנותן טובה לאומות העולם אפילו חכמיהם אין מכירים כלל על ידי זה להודות להש"י הנותן הטובה.

[כ] וזהו כל חכמת תורה שבעל פה שבלבבות בני ישראל דלא עשה כן לכל גוי כי כלל התורה הוא להגיע להכרה דאנכי ה' אלקיך שהוא יסוד כל התורה כולה. וגוף מציאות השם גם האומות מודים אלא דקרו ליה אלקא דאלקא כמו שאמרו במנחות (קי א) שאין מכירים שכל הנהגת העולם ממנו וכל חיות וכח כל הנבראים הכל מאתו יתברך דבר זה אי אפשר להכיר אלא על ידי חכמת תורה שבעל פה שבלבבות בני ישראל. והוא יחודא עילאה ויחודא תתאה שבקריאת שמע שאמרו יעקב ובניו שהם מכירים זה איך הש"י יחיד ומיוחד גם עתה כעד שלא ניתנה העולם ומלכותו בכל משלה. ועל כן ברכה שלאחריה היא ברכת הגאולה דנפתח הפה להודות להש"י על כל הטוב אשר גמלנו ומזה פתיחת הפה לתפלה. ועל כן מזרע יהודא בא דוד המלך ע"ה שהוא השלמת כח התפלה כטעם ואני תפלה והוא האומר הימנון על ידי כולם שקולו נעים כמו שאמרו ז"ל (בשהש"ר ד ד וקה"ר ז יט). היינו הקול דתפלה הנמשך מקול דתורה שבעל פה דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה.

[כא] וידוע מה שאמרו חכמי האמת דהיה ראוי דוד המלך ע"ה להיות נוצר תאומים עם יעקב, שהוא גם כן אדמוני, אלא דיצא הסריות תחלה בעשו, והיינו בסוד זכר ונקבה, שהם 'הו' דשם, הרמוזים בשני הקולות דהקל קול כמו שכתבתי לעיל, ואז ודאי היה יעקב יוצא ראשון בלידה גם כן. ואע"פ שהמשיח הבא מזרע דוד ירום ונשא וגבה מאוד מאבות, היינו לעתיד דה' עושה חדשה דנקבה תסובב גבר כנודע. ויצחק שחשב בעשו דציד בפיו - קדושת הפה דמלכות פה, חשב דכבר הוא תכלית השלימות שיוגמר בצאצאיו אלה עד שיצא יעקב באחרונה, ועל כן הקדים הוא הקל הרומז לקול תפלה. ובאמת מצידו היה עיקר ההולדה דיעקב, הנצמח מויעתר, היינו בכח התפלה. אך זהו אצלו מצד הצמצום, וכל ישועה הוא ביציאה מגדר הצמצום, כמו שהוא לידת יעקב, שהוא תכלית ההתפשטות דנחלה בלא מצרים ימה וקדמה וגו' (כמ"ש בר"ר יא, ז). תחלת היציאה אי אפשר אלא על ידי התפלה הבאה מכח היראה, ואח"כ גוף ההתפשטות הוא על ידי התורה שבעל פה, דעל ידי זה יוכל להתפשט במקום שמתפשט, ומכל מקום לא יצא מהקודש. וכדרך שאמרו ברבינו הקדוש, שחיבר המשניות יסוד תורה שבעל פה, ועל כן היה מובדל לגמרי מכל חמדות עולם הזה, שלא נשתקע בשום אחת, וכמו שאמר על עצמו (כתובות קד, א) דלא נהנה מעולם הזה אפילו באצבע קטנה, ונודע פירוש המפרש דרצונו לומר באותו אבר, על דרך לא כל האצבעות שוות (בפסחים קיב, ב). ומכל מקום אמרו בעבודה זרה (יא, א) דלא פסקה מעל שולחנו כו', והיינו דכל הנאותיו היו בקדושה, ואע"פ שהיה לו עושר עצום וכל מיני חמדות והנאות עולם הזה - בכל התפשטות הנאותיו לא היתה שום הנאה לגרמיה ביציאה מהקודש. וזהו שורש קדושת יעקב, וכן כתבו גורי האר"י דהיה מניצוץ יעקב אבינו ע"ה.

[כב] וזהו החילוק בין קדושת יצחק שהוא בהגדרה וצמצום הנאות, וקדושת יעקב הוא בהתפשטות דכל מעשיך לשם שמים, וכל ישראל קדושים, דלעתיד יבורר דכל זרע יעקב כל פעולותיהם בקדושה, ואפילו לאותם שפרצו ועברו הברית וגדר הצמצום. וזהו קדושת יעקב שאין בה פסולת. והם שתי מדרגות ראשונות של ישועת הולדה שהיו בעולם, שזכו להם אבות שהם יסוד העולם. כי בקדושת ההולדה ושיהיה בשורש ובתולדה קדוש לאלקיו - בזה הוא עיקר כל הישועה, דשורש הקלקולים בא על ידי זה דיצר לב וגו' מנעוריו, שבא משעת לידה על ידי דהן בעוון חוללתי ובחטא וגו', בעוון מלא (ויק"ר יד, ה). ועל כן היה הקטרוג הגדול בלידת אבות העולם, עד שהם בכח קדושתם אברהם הוליד את יצחק על ידי שנימול הוא קודם, ויצא אב העולם להיות שורש לאומה ישראלית בקדושה זו דברית בפעל, שהוא צמצום ההנאה והתאוה בפעל, שזהו הישועה דתורה שבכתב. ולפי שעדיין יש שאין כן בפעל, ועל זה אין עצה אלא תפלה להש"י ולעורר רחמים רבים מלמעלה גם על נפשות כאלו, ועל ידי זה זכה להוליד יעקב ולהביא שורש מדת הרחמים למטה, והוא הישועה על ידי תורה שבעל פה, שנתייחד מעתה אומה שלימה כולה קודש לה', אפילו מי שאינו כן בפעל נגלה לעין כל בהאי עלמא. והם אבות העולם מצד השורש וההתחלה של האומה, ומעידין על שרשן שהוא כן.

[כג] ועדיין כשבאים להתפשטות צריכים לבירורים. וזהו מדריגות התוך בלידת יוסף הצדיק יסוד עולם, שהוא יציאת קדושת היסוד לפעל בעולם הזה בהתפשטות, שבו נתבררה קדושה זו בפעל בנסיונות, היו שנית קטרוגים מצד טענות שיש אשר לא כן, ושעדיין אין ראוי קדושה כזו להתגלות בעולם בפעל בנפש מיוחדת המתלבשת בגוף להיות יסוד העולם, נמשך ומתלבש בעולם הזה בפעל בזרע יעקב. ויעקב אבינו ע"ה ידע קדושת עצמו השלימה מאוד, שאין בלבו אלא אחד, על כן אמר לרחל אשר מנע ממך וגו', תלה סבת החסרון בה וממנה. ועל כן כשנולד אמרה אסף אלקים את חרפתי, שהיתה בושה על זה שיש בה חסרון שאין ראויה להוליד נפש כזו, והנה עתה שזכתה להולידו נתברר שגם היא ראויה לכך. והעיכוב רק לפי שקודם התגלות נפש כזה בעולם הזה היה צריך שיהיה כנסיה ועדה שלמה המיוחדת להש"י, וכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט, א), שיש עליהם שם כנסיה, והשכינה שורה בתוך בני ישראל וזרע יעקב שהם כנסת ישראל. אבל יצחק ויעקב הם אבהן דעלמא מולידי הכנסת ישראל, ואינם בכלל הכנסת ישראל, רק על גביהם ולמעלה מהם. והתחלת הכנסיה הוא משבטי יה זרע יעקב אבינו ע"ה, דאין קורין אבות אלא לשלושה, שהם אבות האומה ושרשם. ואח"כ בשבטים התחיל התפשטות הכנסיה, וכל קומה כלול מעשר כידוע, והם מקבלים שפעם מהאבות, ומיעקב אבינו ע"ה ביחוד שהוא הדמות אדם שלמעלה מכסא הכבוד, המשפיע באדם התחתון שהוא הכנסת ישראל, דרך צינור היסוד שהוא יוסף עיקר תולדות יעקב, דזיו איקונין שלו דומה לו.

[כד] ועל כן נקראו כל ישראל גם על שמו שארית יוסף, כי הוא הצינור הממשיך השפע לכל ישראל, דצדיק יסוד עולם, שאין קיום העולם אלא על ידי צדיק השומר הברית. ודור המבול שפגמו בזה גרמו איבוד העולם, דאפילו שלושה טפחים של עומק המחרישה (בר"ר לא, ז, ורש"י נח ו, יג), שעד שם הוא שליטת ידי אדם בעולם להוציא שפעו, שעל זה היתה כל בריאת העולם - לצורך האדם, שיעבוד בו ויוציא שפעו ליהנות בו, גם זה נטשטש ונתקלקל על ידי מה שקילקלו בני אדם מעשיהם בהוצאת שפעו. ועמך כולם צדיקים הם לעולם ירשו ארץ, נחלה עולמית שאין לה הפסק וקלקול, כי הם נקראים שארית יוסף, דעל ידי שהם שארית יעקב מה שהשאיר הוא אחריו השארה צאצאים בעולם הזה, הרי הם על ידי זה נקראים גם כן שארית יוסף. כי כל המשכת ההשארה דיעקב הוא על ידי דרגא דיוסף, שהוא הצינור הממשיך ההשארה, דעל כן היתה רחל עקרת הבית, וכל גלגולו לבית לבן בשבילה, והגרמה דידה הוא שנשא לאה ואח"כ השפחות, וגרם לידת כל השבטים שהם עיקר כל הכנסת ישראל, אע"פ שעיקר מגמתו היה לרחל. ועל כן עיקר תולדותיו מצידו נחשב רק יוסף זרעא דרחל, כי הוא כל כונתו היתה להוליד נפש יקרה דצדיק יסוד עולם, להביאה לפועל בעולם הזה, שבזה יתייסד העולם על בסיסו. ומצידו, דהיינו מצד השתדלות האדם, אין נקרא צדיק אלא מי שלא חטא מעולם, שזהו הנקרא צדיק גמור, וזהו דרגא דיוסף וזרעא דרחל. מה שאין כן זרעא דלאה, הראשון שבהם ראובן פתח בתשובה תחלה, והגדול שבכולם יהודה זכה ויצא ממנו דוד המלך ע"ה הגבר שהוקם עולה של תשובה (מ"ק טז, ב).

[כה] ועיקר כנסת ישראל נקרא על שם יהודה (בר"ר צח, ו), כי הוא המברר דעמך כולם צדיקים, דאפילו ערלי ישראל נקראים מולים מצד ההתחלה והשורש. וכן מצד היציאה לפעל אפילו כשאינו כן בפעל, ואפילו בתכלית קלקול הברית שהוא בביאת ארמית שמכניס השפע לחיצונים, דאותו לא מסיק אברהם מגהינם כמו שאמרו בעירובין (יט, א) דמימשכא ערלתו ולא מבשקר ליה, שנדמה ליה לעכו"ם וכאלו אינו מזרעו כלל. מכל מקום זהו רק למראית העין דלא מבשקר, אבל לא על האמת, שהרי אע"פ שמשוך ישראל גמור הוא לכל דבר, וכן הוא דין המשוך דאין צריך למולו שנית מן התורה, אלא מדרבנן משום מראית העין (כמ"ש ביבמות עב, ב), דרק למראית העין נראה כערל אבל על האמת הוא מהול. ויהודה הוא המברר דבר זה דאע"פ שחטא ישראל הוא, וכמו שדרשוהו בסנהדרין (מד, א) מקרא דחטא ישראל במעשה דעכן שהיה משבט יהודה. וזהו החטא הראשון שהיה מביאתם לנחול הארץ הראויה לצדיקים, ושם הפליגו רבותינו ז"ל בחטא עכן עד למעלה, ועם כל זה אמרו (שם מג, ב) היום הזה אתה עכור ולא לעולם הבא. כי אפילו נשתקע למקום שנשתקע שורש היהדות אינו ניתק, כי יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה כמו שאמרו בסוטה (לו, ב), והיינו כי חלק ה' עמו ואי אפשר להיות ניתק מזה כלל. ו'ה' אחרונה דשם מורה על מדרגה האחרונה, שרגליה יורדת מות בעולם העשיה הגופני, בעולם הזה הנקרא עלמא דשקרא, וב'ה' נברא עולם הזה כמו שאמרו במנחות (כט, ב), ובה הפתח לתשובה דליעול בהך. וביוסף יש רק שלוש אותיות ראשונות דשם, שה'ו' הוא אות אמת (זה"ק ריש ויקרא) דרגא דיעקב, והיינו הדבוק באמת שאינו חוטא כלל, והם צדיקים גמורים שהם מועטים מאוד בכל דור. אבל הקב"ה בחר בכל זרע יעקב להיות לו לעם ולגוי אחד בארץ, ולא ידח ממנו נדח. ומצד הש"י לאה היא עקרת הבית, שרובן של ישראל מצאצאיה, וכל ישראל נקראים אצל הש"י גם כן בשם יהודים, שהרי כל הכופר בעבודה זרה נקרא כן כמו שאמרו במגילה (יג, א).

[כו] וזהו עיקר היהדות שמצד הש"י, וכמו שאמרו בראש השנה (יז, א) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין, היינו שאין לו שום קישור במחשבתו עם קדושת הש"י שלמעלה, שזהו ענין הקרקפתא דתפילין, שמורה על מחשבות מוחו שמשועבדים להש"י, וקשורים עם פרשת היחוד וקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצות. אבל פושעי אומות העולם הוא בעריות, דהם אין להם שום אחיזה וקישור בפנימיות כלל, רק מצד החיצונית. ועיקר הצדקות והתמימות שנשתבח נח הוא מה שלא נכשל בחטא דור המבול, דזהו הצדקות השייך לבני נח ביחוד, ואצלם לא שייך תשובה דלא ניתנה אלא לישראל, וכמו שאמרו בתנחומא [האזינו ד] עושה תשובה נושא לו פנים, יכול לכל, תלמוד לומר אליך ולא לאומה אחרת. ותשובת אנשי ננוה שנתקבלה היינו רק להצלת הפורעניות לפי שעה, אבל עון עצמו אין נמחק וחקוק על עצמותם, כי אין להם הפתח לתשובה שב'ה' אחרונה, הרומז לכנסת ישראל, דרק להם ניתן. ועל כן לא שייך פושעי ישראל בגופן שאין להם תקנה, דכיון דיש תקנה בתשובה, ואפילו פושעי ישראלים מלאים חרטה, ואפילו לא שב לגמרי, מכל מקום מי שחוטא רק מפני התאוה אי אפשר שלא יתחרט בלב אחר שעבר התאוה והחשק, הגם דאינו תשובה גמורה שיגיע למקום שבעלי תשובה עומדין, מכל מקום כבר יצא מכלל פושעי ישראל. ועל כן לא משכחת לו פושעי ישראל בגופן אלא קרקפתא דלא מנח תפילין, שזהו לא מצד התאוה. וגם אמרו הלשון קרקפתא דלא כו' ולא אמרו מי שאינו מניח, דעדיין אפשר שיהיה לו שום הרהור של חרטה עובר דרך הלב איזה פעם בימי חייו, כי הש"י לבן של ישראל, ואפילו פושעי ישראל במעמקי לבן הנעלם יש להם דבקות ורצון להש"י. אבל קרקפתא דלא כו' היינו שהראש מצד עצמו אין לו שום שייכות לקדושת התפילין, והיינו כשעבר כל עשר מדרגות הרע עד השורש וכתר דמסאבותא, עד שהמוח שבראש כולו משוקע לגמרי ברע, ואין לו שום הרהור טוב מעולם, ומכל מקום גם הוא אכתי שם ישראל עליו, דנקרא פושעי ישראל.

[כז] ואף כל אותן שאין להם חלק לעולם הבא שנמנו בפרק חלק לא יצאו מכלל ישראל, ועל כן דורשי רשומות אמרו דכולן יש להם חלק, חוץ מבלעם דהיה מאומות העולם. אבל אותם שמזרע ישראל, אע"פ שנתקו לגמרי ולא היה להם חלק בתשובה דלבבו יבין ושב, שזהו שורש העלמא דאתי כנודע, שהיא 'ה' ראשונה דשם, שאחר ששבו נעשה מ'ה' אחרונה 'ה' ראשונה, שהוא המקום שבעלי תשובה עומדין, וה'י' שבו נברא עולם הבא הוא המקום שצדיקים גמורים עומדין שהם מועטין. ויש מעמקים עוד יותר והיא קוצה של 'י' שהיא הנעלמת לגמרי, רק הרשימו ממנה ניכר לדורשי רשימות, כרבי עקיבא שהיה דורש כתרי אותיות, שמשיגים הנעלם שלמעלה מהשגת אדם בעולם הזה, ככתר העומד למעלה על גבי הראש. וזהו המקום שישראל עלו במחשבה, שם יש תיקון לכל זרע ישראל, כל אשר נקרא בשם ישראל, דלכולם יש חלק שם. ודבר זה הוא רק מצד יהודה, שהוא שלימות השם כולו.

[כח] ומפסיק ה'ד', ד'ה' - 'ד' הוות, היינו קודם התיקון היא דלה מן המצות, ואע"פ שדלותי לי נאה להושיע כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים. והיינו מפני ההודאה שאנו מודים להש"י על ישועותיו לנו, ולא כאומות העולם האומרים כחי ועוצם ידי וגו'. ואחר הישועה היא בתר דקבילת עוברה דאתעבידת 'ה'.

[כט] והמברר דבר זה בפעל בעולם הזה הוא שבט דן המאסף לכל המחנות, שהוא המקבץ כל הנדחים שבישראל. כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר מ, ד) דהגדול שבשבטים יהודה והירוד שבהם דן, והשוום הכתוב לחברם במלאכת המשכן ובית המקדש שהוא השראת השכינה בתחתונים, לאחד כל הכנסת ישראל לאגודה אחד אל הבית הזה, ואף הפושעי ישראל עמהם. ושניהם נקראו אריה שהוא המלך שבחיות, כי להם כח הניצוח באומות. יהודה נתברך בעורף, כמו שאמרו ז"ל על פסוק ידך בעורף ועל פסוק תתה לי עורף, שלא זכה לזה יהושע כי הוא מזרעא דיוסף, ששבחו רק להיות צדיק גמור, ואם חוטאים ח"ו מיד הופכים עורף. כי העורף רומז על סילוק ההשגחה, כדרך שאמרו בחגיגה (ה, ב) עמא דאהדרינהו לאפא מיניה, ונאמר במשה רבינו ע"ה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ונאמר פנים בפנים דיבר ה' עמכם, וזהו הדביקות הגמור, ועל ידי סילוק הדביקות בא חזרת הפנים לאט לאט עד שהופך עורף. וזהו הקשר של תפילין שהוא בעורף, כי ישראל יש להם התקשרות בהש"י אפילו כשאינו בהתגלות פנים אל פנים, והיינו אפילו למראית העין הוא חוטא והופך עורף - הוא רק מצד עולם הזה עלמא דשקרא, המראה היפך האמת לאדם הרואה לעינים. אבל ה' אשר יראה ללבב רואה מעמקי הלב דבוקים בו יתברך אפילו בהיותם בהסתרת פנים והפיכת עורף, ועל ידי זה זוכה לניצוח אויבים דאומות העולם, שהם מוכרחים להפוך עורף, דאצלם אם אינם פנים בפנים אין להם עוד שייכות להש"י כלל. ויהודה שהוא רישא דאריה על כן אחיזת ניצוחו בעורף שהוא בראש, אבל דן הוא זנבא דאריה, ובמדרגות התחתונות היורדות מות לגמרי, דעל כן אמרו בספרי על פסוק פן יש וגו' או שבט וגו' זה שבטו של דן (שוח"ט קא, ב), שבו יש מקום לשורש פורה ראש שפולטם הענן. כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (כד) מיכה בעט באנכי, שזהו שורש היהדות, שלא נאמר בלשון ציווי כלל, כי שורש ישראל מאמינים בני מאמינים. ואמנם כח הבחירה שרצה הש"י שיהיה בעולם הוא מתפשט עד השורש, ואפשר לקלקל גם בשורש האמונה התקועה בלב, ולבעוט גם באנכי. ועל זה אמרו בברכת דן דידין עמו [רצונו לומר המיוחד לו, ועם בכל מקום מורה על הגרועים ומוקצים שבישראל, והם עמו, שיש בהם שורש החסרון הנזכר הנמצא בשבטו] כאחד שבטי ישראל, שדרשו ז"ל כמיוחד שבשבטים זה יהודה, שיכול לדון לכף זכות ולקרב גם הרחוקים ביותר.

[ל] וכן שמשון נקרא על שמו של הקב"ה, והוא הנושך עקבי סוס, בעקביים שהוא תכלית ההשתקעות דרגליה היורדות, דסוס מורה זימה, כמו שנאמר סוסים מיוזנים, וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (קיג, ב) דאוהב הזימה. וזהו הנחש דקדושה, שהוא היפך הנחש דסטרא אחרא, שהוא אשת זנונים המסית לתאוה ומטיל זוהמא, ומכל מקום נקרא נחש כי למראית עין היה גם הוא הולך אחר מראה עיניו. כמו שאמרו שמשון בעיניו, שזהו תחלת הסתת הנחש בעין רואה דנחמד העץ למראה, שזהו התחלת הרע. ואח"כ לב חומד וכלי המעשה גומרים בפעל פגם הברית היותר גדול דביאת ארמית. אבל מה' היה הדבר לבקש תואנה לכלות הרע על ידי זה, בהריגת הפלשתים על ידי זה. ובזה זכה להיות שופט ישראל ומנהיג הדור, שכחו היה להשיב כל הנדחים מישראל גם כן תחת כנפי השכינה, שנעשו אחר התיקון כל חטאיהם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית, דמאת ה' יצא הדבר, וכמו עבירה לשמה, דזה הזדונות שנעשים כזכיות על ידי התשובה הגמורה.

[לא] ועל כן היתה אמו עקרה מצידה, כמו שנאמר הנך עקרה, דהיא משבט יהודה, כמו שאמרו בבבא בתרא (צא, סע"א) דהיא הצללפונית, והיא הנזכרת בדברי הימים א' (ד, ג) בבני יהודה. כי כך סדר התיקון של הקלקול דדן, שיתחבר עם יהודה בחיבור גמור, כמער איש ולויות, והיו לבשר אחד בשמשון. ולפיכך נתגלה המלאך לה, כי התיקון היה מצידה, ולפיכך גם העקרות מצידה, דעל זה היו הקטרוגים, שלא יתגלה בעולם הזה אור כזה של תיקון כל קלקולים היותר גדולים הנוגעים עד השורש פורה ראש ומכסים למראית עין כל רושם היהדות. ודבר זה אינו גלוי בעולם זה כלל, ועל כן הוצרך להיות נזיר מהבטן, ודבר זה לא מצינו דוגמתו שיוכל מלאך להזיר בנזיר הנער טרם יוולד. וענין הנזירות הוא הפרישות מתאות, ועל זה הוא גידול השער, שהוא ניוול הגוף, שהרי אמרו בסנהדרין (כב, ב) מלך מגלח בכל יום משום מלך ביפיו, דהוא צריך לייפות את עצמו, וזהו כבודן של ישראל. וכן כהן גדול וכהנים משום כבוד שמים ונוי המקדש, להיות משמשים נאים בגוף, וזהו הדור מצוה דהתנאה לפניו במצות, וכמו שצריך להיות כהן גדול גדול מאחיו בנוי, וכן אמרו בפרק אלו מגלחין (מו"ק יד, א) שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. והנזיר הוא שמרגיש בעצמו חשק לתאוות גופניות, כאותו שפחז עליו להאבידו מן העולם, ועל זה העצה בקבלת נזירות לנוול גופו, ולהיות קדוש לה' בפרישות מתאות. והלכה היא בנזיר שהאב יכול להדיר את בנו, לפי שחסרון זה נמשך בתולדה, כמו שאמרו הן בעוון חוללתי דאפילו חסיד כו', וכשרואה בו בילדות החשק לתאוות זה מורה על החסרון שבתולדה מצד האב, על כן עליו לתקנו בהדרה בנזיר. ויש עוד חסרון שמשרשו בעולם העליון כנודע, בסוד שליטת האדם בליעל, ועל זה נאמר ואשר הרעותי, דהש"י הוא הגורם לזה בבריאת היצר הרע, ועל זה אמר אליהו מלאך הברית להמליץ בעד ישראל בטענה ואתה הסבות את לבם אחורנית, היינו בהחזרת הפנים והפיכת עורף, שמזה נמשך קלקול הברית בלב חומד, והתחלת ההסבה הוא מהש"י בבריאת היצר. וזהו ההתנצלות שאמר הש"י לעצמו על דור המבול אחר שקבלו עונשן דלא אוסיף וגו' כי יצר וגו' מנעוריו, ומשעה שננער ממעי אמו, דהיינו שיש בו חסרון משורש שלא בבחירתו, [והם שלושה שמות שאמרו ז"ל (מדרש שמואל כג, ו) שיש לאדם, כי השם מורה על העצם, וכמו שיש בחסרון כן יש במעלה שלושה ענינים: מה שהוא בשורשו - זהו שם שנקרא בו בספר תולדתו, ושמתולדתו מצד אבותיו, וכדרך שאמרו האב זוכה לבנו כו' - זהו שם שקראו לו אביו ואמו, ומה שמעצמו בבחירתו - זהו שם שקרא לעצמו], ודבר זה יתוקן לגמרי בביאת המשיח במהרה בימינו, שישחט ליצר הרע.

[לב] ויעקב אבינו ע"ה, שחשב על שמשון שהוא משיח כמו שאמרו בבראשית רבה (צח, יד), היינו שראה גם בו התחלת תיקון זה. ועל זה נאמר (שופטים יג, ה) והוא יחל להושיע, היינו התחלת ישועה לבד ולא הגמר, שהגמר יהיה על משיח שמיהודה, הוא יברר לגמרי קדושת שורש ישראל אף אחר שחטאו, עד שביום ההוא יבוקש עון ישראל ואיננו. ושמשון היה ההתחלה לזה, ולפי שבא לתקן השורש וההתחלה שהוא מהש"י, על כן גם התעוררות התיקון היתה על ידי הש"י בעצמו, דלא נזכר שהתפללו על זה, רק אח"כ נאמר ויעתר מנוח. ולשון ויעתר דמשמע הפיכה כעתר ושינוי רצון, ולכאורה לא נתחדש שום דבר אח"כ, דכבר אמר לה המלאך זה קודם גם כן. אבל ענין הבטחת המלאך היה רק לאתערותא דלעילא למנוח על התפלה, כי מפני הטענה דאתה הסיבות היה המשפט שהש"י יעורר גם כן על התיקון קודם האתערותא דלתתא. ואמר והרית דעדיין לא נתעברה, והדירו בנזיר קודם הלידה, דהיינו בשורשו שלמעלה עד שלא שלטו בו השותפין האחרים. וחזר ואמר הנך הרה כאלו כבר מעוברת, בלא שיתוף כח האב עדיין, כי החסרון היה מצידו, אך אלו היה כן שלא היה בו החסרון שורש פורה - אם כן לא היה בו התיקון לחסרון זה, ולא הועיל כלום, אבל דבר זה לא היה אפשר למלאך להבטיח, כי על זה היה צריך לתפלת מנוח, מה נעשה לנער היולד, היינו מה יעשו הם בשותפותם לו שיהיה בא מכח שניהם ושיוכל לתקן הכל, והבטחת המלאך היתה רק לאתערותא לתפלת מנוח זו, שהיפך כעתר לחדש הוצאת נפש זה המתייחסת אחר שניהם, שהוא תיקן הקלקולים היותר גרועים בקלקול הברית. וקבלת התפלה היתה בגילוי המלאך לבד, שדבר זה הוא השגה ומדריגה כעין נבואה, שעל ידי זה נזדכך לבו ונעשה הוא כלי מוכן לזה. ולא שאל עוד מה נעשה, רק מה יהיה משפט הנער ומעשהו, כי מיד בראות המלאך הרגיש בעצמו קדושה וטהרה בלב, והבין שאפשר מעתה להיות התיקון על ידי צאצאיו.

[לג] ושאל על משפט הנער אם יתקן לגמרי, והוא לא השיבו על זה כלום, דגוף הדבר במשפט הנער תלוי בבחירה. ואפשר אלו זכה היה באמת הוא המתקן הכל, וכמו שחשב יעקב אבינו ע"ה, כי יעקב איש האמת לא יטעה בשקר ח"ו, ובודאי היה כלי מוכן לזה, אלא שגרם החטא. והמלאך הבטיח דעל כל פנים הוא יחל וגו' ויהיה המתחיל. אבל לא אמר שלא יגמור בבירור, ומנוח כשהרגיש הקדושה בנפשו חשב גם כן דאפשר שיהיה על ידו התיקון הגמור, וזהו שאלתו על מעשה הנער, היינו עד היכן יגיע מדריגת תיקונו. והוא לא השיג על זה כלום, דהוא דבר התלוי בבחירה, רק על הנהגת האשה, שהיא העיקר בתיקון, והיא כבר בעולם והבחירה בידה, וכפי השתדלותה כך יהיה הוספת הכח לנער מצד התולדה המורשה מאבות. ועל כן נקראת גם לידת שמשון על ידי תפילת מנוח, דאע"פ שהובטחה תחלה, הנה כפי מה שכתבתי סיבת עקרותה היתה רק מה שנשואה למנוח, ושתוליד נפש כזה המחבר יהודה ודן, לתקן השורש פורה הנמצא בדן, וזולת זה לא היתה עקרה כלל. ואחר שלא הובטחה בלידה ממנוח, דהיינו בשיתוף כחו, הרי היא כאלו לא הובטחה עדיין על אותו הולדה שנתעקרה, [ואפשר שיפורש הנך הרה זה כמו הנך הרה דבהגר, שדרשו ז"ל (במדב"ר י, ה) שבאמירת המלאך נקלט הזרע בקרבה ונתעברה, ואפשר דבכהאי גונא שלא היה מתחלה בשעת הזרעת האב ראוי לקליטה - אין אליו שם האב וכח האב כלל, וגרע מנתעברה באמבטי דיש אומרים דלא נקרא בנו לענין פריה ורביה, ועיין במשנה למלך (אישות טו, ד), דאפילו למאן דאמר דנקרא בנו, ההיא דלא היה ראוי להזריע כלל בשעת מעשה גרע, דשם אב הוא משעת הריון וכמו שאמרו בסנהדרין (סט, א), ומגילה (יג, א) גבי אסתר עיין שם ברש"י, והיינו בשנגמר פעולת האב, ואם אז לא היה ראוי ליקרא אב, כי לא היה ראוי ליקלט, אם כן אימת יקרא עליו שם אב, ועל זה היתה תפלת מנוח מה נעשה], עד אחר התפלה דויעתר.

[לד] וקדושת היסוד, להיות צדיק גמור כיוסף בכבישת היצר שלא יחטא כלל - זהו על ידי קול דתורה המגדרת לאדם, ומצד התורה שבכתב, דהאלקים עשה האדם ישר. אבל מה יעשה מי שכבר חטא וקלקל הברית, וצריך לתקן על ידי התשובה, שזהו שם הויה השני דבשלוש עשרה מדות, דאני ה' אחר שיחטא וישוב כמו שאמרו בראש השנה (יז, ב). היינו דהשם שלם הוא ההשגה השלימה דשויתי הויה לנגדי תמיד, איך הוא המהוה הכל, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין מראשית המחשבה, וכמו שמאיר דבר זה לאדם השלם שלא חטא כלל כאדם הראשון קודם החטא, שהיה בחייו בגן עדן, שהוא תכלית שלימות האדם בעולם הזה, כן מאיר אותה הארה עצמה גם כן למי שחטא ושב, שאחר התשובה נתקן כקודם, על ידי הקול דתפילה וצעקה להש"י שימחול לו. וכשזוכה להשגת הויה דאחר וישוב - זהו כי ידע שמו, דיקראני ואענה. וזהו התורה שבעל פה. והתורה כולה שמא דקוב"ה כמו שאמרו בזהר משפטים (קכד, רע"א), ומאן דמשתדל בה כמאן דאשתדל בשמא קדישא. ותורה שבכתב שמצד הש"י שעשה האדם ישר הוא השם דקודם שיחטא, ותורה שבעל פה שמצד השגת האדם הוא השגת השם דאחר שיחטא וישוב, על ידי עבודה שבלב זו תפלה. וזה שמי לעולם הוא השם דתורה שבכתב, דאף דכתיבא ומנחא היא נעלמת, ואין ממשכת אלא על ידי התורה שבעל פה, דשלימותה יהיה כשישתלם כל סדר השתלשלות חכמי ישראל, ויתגלה כל מה שניתן לכל תלמיד ותיק לחדש, שהוא בעת קץ, אז יתגלה קריאת שם ההויה להיות נכתב כמו שנקרא. וכל זמן שזרעו של עמלק בעולם - אין השם שלם, ודיו לעולם להשתמש בשתי אותיות, שהם ההתגלות ביוסף שטנו של עמלק, דעדות ביהוסף שמו, שהוא עדות לקדושת ישראל בגדר ערוה, וכמו שאמרו ז"ל דשתי אותיות אלו עדות לישראל ביציאת מצרים, הראובני השמעוני כו', שמי מעיד עליהם שלא נכשלו בעריות, והבנים מיוחסים למשפחותם זרע אבותם, שהם שתי אותיות אלו, המורות סוד אבא ואמא כנודע. וזהו קדושת ההתחלה קודם שיחטא וקדושת התורה שבכתב, אבל קדושת הבעל תשובה אחר שיחטא, שהיא קדושת התורה שבעל פה, הוא ביהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה, שממנו משיח בן דוד, שהוא התגלות תכלית שלימות כל הבריאה כולה, עד שיהיה נכתב כמו שנקרא.

[לה] וההתחלה בשמשון דנקרא גם כן על שמו של הקב"ה, כי שמש ומגן ה', וכמו שאמרו בסוטה (י, א), ומסיק מעין כו' אף שמשון מגין כו'. כי היה לו מעין השגת אור זה לענין ההגנה נגד אומות לבד, וכמו יוסף שטנו של אומות כן הוא רבים אשר המית במותו וגו'. כי זה כל כחו, לכלות האומות שהם שורש הערלה המקפת לאות ברית קודש, דאין הערלה נקראת אלא על שמם כמו שאמרו בנדרים (לא, ב), ובביאת ארמית ממשכא ערלתו, ועל כן נשבה בידם. ולפי שנתגאה בעיניו, היינו מה שאמר כי היא ישרה בעיני, שהכיר את עצמו כי עיניו מלאות קדושה, ומה שישר בעיניו ודאי הוא ישר גם בעיני הש"י, וכמו שהיה באמת, כמפורש בכתוב שם אח"כ ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא וגו'. אבל מכל מקום סביביו נשערה מאד, ונחשב זה לגיאות מה שסמך על זה דישרה בעיניו, דאדם בעולם הזה צריך לעולם לחשוד את עצמו אולי גרם החטא לאיזה טעות, דעל כן אין הש"י מייחד שמו על החיים, שעדיין אינו מבורר. ומאחר דזה נחשב לגביו לגיאות, שעדיין אינו מבורר, אם כן גם גוף המעשה אין מבורר, והגיע לו העונש אגוף המעשה מה שנפל בידם. והוא טוחן בבית האסורים, כמאמרם ז"ל דזהו חיבור עוד יותר עמהם, להיות נמשך ערלה עוד יותר. והם חשבו על עצמם להשקיעו בטומאה ח"ו לגמרי, ועל כן נקרו עיניו, כי היה נראה מזה שלא היתה קדושה גמורה בעיניו, שעדיין לא נתברר הדבר בעולם הזה, ונחשב לגיאות. כי בעולם הזה לא יכול עדיין, ולא נתברר דמה' הוא כי תואנה וגו', שכל שורש שמשון היה אדרבא לכלות הערלה ולהסירה מעל הברית קודש, שהוא כליון האומות, שהם הערלה והקוצים הסובבים ומקיפים לשושנה העליונה - הם כנסת ישראל. ולברר שלימותו ותיקונו הוצרך למסור את עצמו למיתה, ואז רבים אשר המית במותו כו', ואז נתגלה לכל כי מה' הדבר להמית הפלשתים, וגם שבייתו בידם כדי להמית על ידי זה רבים. וזהו התיקון להחטא שהיה נראה כחיבור לעכו"ם והמשכת ערלה, ובאמת הוא אדרבא כריתתם והסרתם, וזהו מדרגה השניה דקדושת הברית דישראל אחר יציאתה לפועל באבות, לברר הבדלתם מן האומות, ושאין בהם גם כן המשכת ערלה אחר שנכרתה. ויוסף הוא המוגדר בפעל מביאת ארמית, ושמשון הוא המתקן אחר החטא, ונתעקרו אמותם מפני הקטרוגים שהיו נגד קדושה זו, עד שזכו לישועת ה' להוציא נפשות אלו העוקרים משתיתם של אומות העולם, שהוא היסוד דרע של כל העכו"ם ערלים, בהתגלות קדושת היסוד דקדושה בפעל המרוחק מכל רע בפעל.

[לו] ושלושה דברים יש במילה: מוהלין הוא תחלת כריתת הערלה, ופריעה הוא ההתגלות אחר שנכרתה ושאין נמשך עוד, ובזה נתגלית העטרה וניכר ההבדל שבין ישראל לעמים. ועדיין צריך אטופי דדמא במציצה להוציא דם הברית, ועיקרה משום רפואה, כמו שאמרו (שבת קלג, ב) אומנא דלא מייץ - סכנתא. כי אחר המילה, שהיא מכת חרב וסכנתא, דעל כן אמרו על זה כי עליך הורגנו כל היום, כמו שאמרו בגיטין (נז, סע"ב) זו מילה שנתנה בשמיני, (אולי רצונו לומר לפרש לשון כל היום משמע היום הידוע, והוא היום ההוא הנזכר בכל מקום במקרא, שהוא היום לה', שכולו שבת ומנוחה לעתיד לבא, והוא יום השמיני, שהוא למעלה משבעת ימי הקנין כנודע. ומילה ביום השמיני, כי על ידה יזכו ליום ההוא, דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידה, דעמך כולם צדיקים שומרי הברית, ועל כן כל היום רומז ליום השמיני דמילה. ובעולם הזה אור אותו היום נעלם, ואינו מתגלה אלא על ידי המסירות נפש להריגה.) צריך רפואה. ועיקר ענין הרפואה למכה שנברא בעולם היא בשביל המילה, וכמו שאמרו במגילה (יז, ב) מה ראו לומר רפואה בשמינית - מתוך שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה כו'. והיינו דאם אין מכה רפואה למה, ואין יסורין בלא עון, ואם אין עון מהיכא תיתי יהיה מכה בעולם כלל, ומה צורך לרפואה. רק מחמת מכת המילה, שהיא מצוה וחיוב לכל ישראל, ההכרח לימצא רפואה. וזהו מחץ מכתו של עולם שירפא לעתיד לבוא, שהוא הבא מעטיו של נחש, דעל ידי זה נמשכה ערלתו דאדם הראשון שנולד מהול, וכה היה ראוי להיות תולדת בני אדם כולם, רק שבחטאו מושך בערלתו היה כמו שאמרו בסנהדרין (לח, ב), שהיא המושכת הכח דכל העכו"ם ערלים המכסה ומעלים קדושת הברית דישראל. ולפי שהיה ביום הבריאה, דכל מה שנעשה אז נקבע בתולדה וטבע הבריאה כן, על כן נולדו כל זרעו ערלים, עד שזכו אבות העולם אברהם ויצחק במסירות נפש להש"י באור כשדים ועקידה להביא לעולם נפש יעקב אבינו ע"ה איש תם שנולד מהול כמו שהיה אדם הראשון קודם החטא. ולא הוצרך עוד למסירות נפש, כי הוא מצד עצמו היה שלימות התיקון והתגלות שורש קדושת ישראל, דעל כן אמרו תענית (ה, ב) דלא מת, כי תיקן שורש החטא שמחמתו המיתה. אלא שעדיין לא נתגלה שלימות התיקון לגמרי בעולם הזה, דלמראית העין חנטו חנטיא וספדו ספדיא. וכך ההלכה, דאף הנולד מהול צריך עדיין להטפת דם ברית, וגם אטופי דדמא הוא קצת מסירות נפש, כי הדם הוא הנפש, ומקצת נפש ככל נפש. וזהו סבלות הצרות דיעקב אבינו ע"ה, דרבות צררוהו מנעוריו, מעת התחלתו להתפשט ולברר מיטתו השלימה.

[לז] וכל זה הוא כדי לרפאות מכת המילה דאברהם ויצחק, שהם התחלת הסרת הערלה. אברהם אבינו ע"ה המתחיל בכריתתה מהגוף, ויצחק אבינו ע"ה בהתגלות הקדושה לפעל להיות נימול לשמונה, שהוא התגלות העטרה, היא קדושת 'ה' האחרונה דשם הויה, להיות השם שלם ומתאחד עם 'ה' ראשונה, שהוא סוד יום השמיני כידוע. וזהו גמר ההבדל בין ישראל לעמים דכל רואיהם יכירום, ועל ידי זה זוכין לבוא לנחלת יעקב בלא מצרים, דמטתו שלימה, וה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, ולירש ארץ העליונה. ובכניסתם לארץ ישראל ניתנה פריעת מילה ליהושע, והוצרך למולם שנית ולגלות קדושת ישראל שירשו ארץ הקדושה, כי גופם קדוש לה', על ידי מסירת גופם לה' במכת חרב דחרבות צורים הרומז לאבות, כמו שאמרו ז"ל (במדב"ר כ, יט) על פסוק מראש צורים אראנו, שהם הביאו חרב זה לעולם למסירות נפש לה'. וזהו ברית הנאמר ביסורין, שהוא כמלח הממתיק הבשר כמו שאמרו בברכות (ה, סע"א), ובשר הוא הגוף ותאוותיו שצריך להמתקה, דעל ידי זה ישוב היצר הרע טוב מאוד, שנעשה המר מתוק, ויזכה לשלוש מתנות טובות שעל ידי יסורין, תורה וארץ ישראל ועולם הבא כמו שאמרו בברכות (שם). ומילה היא שורש היסורין של אהבה שקבע הש"י בעולם, שכל אחד עושה לבנו באהבה ובשמחה רבה, דהיא מצוה שקבלו בשמחה, ומולים היו כל העם היוצאים ממצרים לפני מתן תורה. וכן בכניסה לארץ, דאז ניתנה פריעה.

[לח] וגלות זה, שהיא הכנה לעולם הבא, היא אטופי דדמא, והתחלת הרפואה. ולכשתגמר רפואת מחץ מכתו של עולם אז נזכה לעולם הבא, שהוא סוד יום השמיני, שהוא שלימות קדושת הברית בשר, שיתקדש הגוף עד שיהיה ראוי ליכנס לארץ העליונה ולזכות לחיי עולם. ועד אלישע לא הוה חולה דאיתפח, כי לא ידעו עדיין להתגלות בפעל רפואה למכת המילה, שהוא שורש הרפואה שבעולם, שירד מחמתה מלאך רפאל פעם הראשון לעולם לרפואת אברהם אבינו ע"ה אחר המילה. דשלימות הרפואה הוא על ידי הש"י בשליחות מלאכו, ואינו בידי אדם כלל לרפאות את עצמו, רק על ידי האתערותא דלתתא, שהאדם מוסר נפשו להש"י ובא בברית, ומקדש עצמו מלמטה מעט ובעולם הזה, על ידי זה מקדשין אותו מלמעלה הרבה ובעולם הבא כמו שאמרו ביומא (לט, א), וזוכה לרפואת המכה, היינו שלימות הקדושה, שלא יצטרך ליסורין עוד. והוא חיים שלא בצער ושלא ביצר הרע שזכו לזה אבות העולם והדומים להם כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (ה), וביחוד יעקב אבינו ע"ה באותן שבע עשרה שנה שהיה במצרים שנאמר עליו ויחי יעקב, וכן קבלתי שהוא שלימות הרפואה למכה זו, ועל כן נקרא ישראל כי שרית עם וגו', שכבר נצח הכל, בין כחות הרוחנים המסיתים לרע בין כחות הגופנים. וגם אברהם ויצחק נקראו ישראל כמו שאמרו ז"ל (בר"ר סג, ג), אבל הם רק נקראו על שמו, ולפי שהם הביאו אותו לעולם וזכו שיצא מחלצם.

[לט] והוא השורש לזה שזכה בו לכל זרעו אחריו, אלא שאצלם עדיין אינו בהתגלות, וצריכין לבירורים בעולם הזה, עד עת קץ שיבורר על ידי דוד המלך ע"ה, שהיה גם כן מכתו תם כמו שאמרו ז"ל על פסוק מכתם לדוד. וזהו שלימות מדת המלכות דקדושה, שהובטח עליה יעקב אבינו ע"ה ומלכים מחלציך יצאו, כי שלימות המלוכה היא שלימות כל שלוות הגופניות בלי שום חסרון, דכלום חסר מבית המלך, כענין שלמה המלך ע"ה שהיה אז סיהרא באשלמותא, והוא המאור הקטן נגד יעקב הקטן ודוד הקטן, שגם במלכותו מקטין עצמו. כי זהו המלכות דקדושה, דבמקום גדולתו שם עונתנותו, דאינו חפץ כלל בשום דבר, רק מה שהש"י נותן לו. ומכל מקום שורש המלכות נקרא ככל הגוים אשר סביבותי בפרשת שופטים (דברים יז, יד) ובספר שמואל (א' ח, ה), כי הוא יסודו להנהגה הגופניות, אבל אצל בני ישראל גם זה מהש"י והכל בקדושה. ועל כן נאמר בשלמה המלך ע"ה דישב על כסא ה' בדברי הימים א' (כט, כג), דאעפ"י שהוא התפשט במדת המלכות בתכלית ההרחבה בכל חמדות עולם הזה הגופניים, עם כל זה היה הכל בקדושה על כסא ה', ולא נטה כלום מרצון הש"י. וזהו סיהרא באשלמותא, שמקבל שלימות האור שלמעלה משמש ומגן ה'.

[מ] והתחלת התגלות מלכות ישראל בעולם היתה על ידי שמואל הנביא ע"ה, שהוא הוכן לזה מתחלת הבריאה, כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר מ, ג) הראהו לשמואל מושח מלכים. כי התפרצות החזון בעולם הוא על ידי שלימות קדושת הברית, כמו שנאמר מבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), דהיינו שלימות הברית בשר. כי תאוות הגופניות הם עיקר המחיצה המבדלת מהשגת אלקות, כי הם שני הפכים מרוחקים זה מזה כגבוה שמים מעל הארץ, והאלקים בשמים, על כן להשגת נבואה ומראות אלקים צריך להיות מרוחק מכל ארציות. ורק בתורה נאמר לא בשמים היא, כי יכולים להשיג בה גם כשאינו מנוקה עדיין לגמרי, דעל כן אנכי קודם ללא יהיה לך, אבל ההשגות הם מתוך מחשכים ובתכלית ההעלם, רק כמאן דחמי בתר כותלא. מה שאין כן השגת הנבואה, שהוא ההתגלות, זה אי אפשר אלא אחר שזוכה לתכלית הקדושה, שלא יראה בו שום ערות דבר מתאות גופניות. ומלך קודם לכהן גדול, כהן גדול לנביא כדתנן סוף הוריות (יג, א), הם דרך כלל שלוש מדרגות של ראש תוך סוף דקומה השלימה, ומדת מלכות שהיא האחרונה בסוד נעוץ סופן בתחלתן חוזרת להיות ראשונה, דזוכה לכתר מלכות, והמלך ראש הכל, כי כל מלוכה מצד התורה והחכמה, כמו שנאמר בי מלכים ימלוכו (משלי ח, טו). ושלמה המלך ע"ה, שהוא שלימות המלכות דישראל בעולם הזה, נאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א' ה, יא), ואף בגדולת חכמת ירבעם אחאב ומנשה הגרועים מכולם הפליגו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין קג, ב), שהיו חכמים ביותר, שמזה זכו למלוכה. ויניקתן משלוש ראשונות שהם חכמה בינה דעת, ומשם יניקת כלל חכמי ישראל, דעל כן אמרו חכם עדיף מנביא, כי השגתו למעלה מעלה מהשגת הנבואה, רק שהוא בהעלם. וכשיתגלה שלימות המלכות, כשתחזור המלוכה לבעליה בימות משיח בן דוד, אז יתגלה האור ההוא שבהעלם, ויהיה בהתגלות גם כן גדול מכל השגות הנביאים, רק שבעולם הזה הוא בהעלם, שאינו בהתגלות לבו, אבל החכמים חפצים בתבונה אף שאינו בהתגלות לבם.

[מא] וכהן הוא שורש קדושת הנפשות דישראל מצד יחוסם מורשה מאבות, וכן קדושת הכהונה הוא יחוס מבית אבותיו, וכל מיוחס קרי כהן, כמו איש פלוני וכהן בכתובות (יג, א). וכהן גדול הוא הגדול שביחוסי כהונה, והוא הגדול שבישראל מצד היחוס לבית אבותיו, שזהו מעלת כלל ישראל. ויניקת קדושה זו הוא משלושה אבהן, שהם שלוש אמצעיות - חסד גבורה תפארת כנודע. ואברהם אבינו ע"ה ראש היחוס נקרא כהן כמו שנאמר אתה כהן לעולם (תהלים קי, ד), והם עיקר וגוף הקומה. וכן הכהן הגדול, העומד במקום אהרן הכהן, להיות שושבינא דמטרוניתא, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים על ידי כניסתו לבית קדש קדשים, לכפר על כל עונותיהם ולטהרם, שיהיו ראוים לעמוד לפני ה' ביחוד האתדבקות גופא בגופא, דזהו הכניסה לבית קדש קדשים, מקום היחוד וחדר המטות, ששם הכרובים מעורים זה בזה, הוא נגד הגוף של קומת כנסת ישראל אחר המלך שהוא הראש. וכן בצלם קומת הקליפה הנזכר בספר דניאל שראה נבוכדנצר בחלום נבוכדנצר, שהוא היה נגד דוד המלך ע"ה בקדושה, כמו שאמרו ז"ל (איכ"ר פתיחתא א) דנקרא גם כן אריה ומלך ארבעים שנה כמוהו (ויק"ר כ, א), הוא הרישא דדהבא. ומעוהי דנחש שהוא הגוף [שנגד מדת יעקב אבינו ע"ה, שהוא הנחשת דקדושה] הם מלכות יון שמפלתם היתה בידי החשמונאים הכהנים. ומלכות הרשעה הוא נגד שקוהי ורגלוהי די ברזל, ובניצוחם ואבדונם יהיה שפיכת הרוח לכל בשר בהשפעת הנבואה וחזיונות לכל ישראל, שהוא על ידי קדושת הירכין דנצח והוד, דמשם יניקת הנביאים. וכן משה ואהרן ראשי הנביאים דבני ישראל כשנבנו לאומה שלימה שרשם בנצח והוד כידוע, ומכחם זכו כל ישראל לנבואה בשעת מתן תורה, על ידי היניקה מהם, שהם השורש ליניקת הנביאים.

[מב] ושמואל שקול כנגד משה ואהרן כמו שאמרו ז"ל, כי הוא התחלת התפשטות הנבואה, וינק משניהם. ודבר זה רק על ידי שלימות קדושת הברית, שהוא קדושת הירכין. ועל כן ראשית התגלות הנבואה לו היתה בעונש בני עלי שנאמר עליהם אשר ישכבון וגו', ואמרו ז"ל שבת (נה, ב) מתוך ששהו את קיניהם כו', ונראה לי הכונה דעל ידי זה מידי הרהור לא יצאו, שאע"פ שהם היו נקיים מצד עצמם, מתוך הרהור בנשים, שהם גרמו להרהורים, על ידי זה נכנס ההרהור גם בלבם ובאו לידי טומאה בלילה, כי בא החלום מהרהורי דיומא, וזהו אשר ישכבון וגו' היינו בחלום, ואע"פ שלא חטאו בפעל. ואף על ונשמרתם מכל דבר רע שלא יהרהר כו' לא עברו בשאט נפש, כי העיקר שלא יביא עצמו לידי הרהור, וכמו שנאמר (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם וגו', אבל כניסת ההרהור בלב מעצמו - על זה לא שייך האזהרה, רק שצריך לדחתו מלבו ושלא לתור אחריו. והם מסתמא גם כן דחו ההרהורים מלבם, רק חטאם היה על ידי ששיהו כו', דעל ידי זה גרמו לכניסת ההרהורים. וזה כפי הנראה חטא קל, ואין ראוי לעונש חמור כל כך, לפי שאז התחיל להופיע התפשטות אור הנבואה, שהיו צריכים לשלימות קדושת הברית, הזמן גרמא להחשיב זה לחטא חמור. כי חומר כל חטא הוא כפי הזמן והמקום והנפש, כמו דוד בשתים ועלתה לו, ושאול באחת ונענש מיד בהסרת המלוכה, כי לפי מעלת הנפש שלו היה זה חטא גדול מאוד, כי הכל כפי הנפש, וזהו מצד חלוק הנפשות. וכן יש חלוק בזמנים ובמקריות, ושמואל שהוא רבן של הנביאים, דעל כן היה בתכלית שלימות הקדושה הזה, על כן ראשית נבואתו היתה התגלות ריחוק בני עלי, שהוא תכלית ההרחקה מפגם הברית כל שהוא. והוא התחלת שלימות קדושת הברית לגמרי, שאחרי הרפואה למכת המילה הבא מצד הש"י. והש"י רוצה לתלות הכל בישראל, שגם גמר הרפואה ותכלית השלימות, אף דהוא רק מה שהקב"ה עוזרו, דאלמלא זה אינו יכול לו, מכל מקום כיון שהעזר בא רק להבא לטהר, ועל ידי התחלת ההתקדשות באתערותא דלתתא, על כן קורא הכל על שמו. וזהו על דרך שאמרו (ע"ז יט, א) בתחלה נקראת תורת ה' ולבסוף תורתו, שזה סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכן הוא בכל העניינים והמדרגות. ודרגא דשמואל השקול נגד משה ואהרן, שהם שורש התורה שבכתב, הוא ההתחלה במדרגה זו שנקראת תורת ה', כי היתה תולדתו כן, דבת קול היה מפוצץ מקודם לידתו עליו. וחבקוק בן השונמית הוא הסוף בעת תכלית התפשטות הנבואה בישראל, שהיה בימי אלישע שהיה לו פי שנים ברוח אליהו.

[מג] ובדור אליהו היתה התפשטות הנבואה בכל עיירות דישראל, כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר ד, יא) דבני הנביאים אין פחות משניים, ובכל עיר היו בימיו בני נביאים, והוא מלאך הברית ובתכלית הקדושה בזה, דעל כן לא מת, שנתקדש גופו הגשמיי לעלות בסערה השמים. אלא שדורו לא היה ראוי להתפשטות ברבוי הנביאים יחד, מצד ריבוי נביאי הבעל והאשרה שהיה בימיו זה לעומת זה, עד שבערם, והחזיר את כל ישראל בתשובה להודות דה' הוא האלקים, שזהו תכלית ביטול ההשפעה מאלהים אחרים לנביאי עבודה זרה. ואז נמשח אלישע לנביא תחתיו, ביציקת המים על ידיו אז, שאמרו ז"ל על זה גדולה שימושה יותר מלימודה (ברכות ז, ב), כי אליהו הוא לימודה ואלישע שימושה, וזכה לפי שנים. ושמעתי דשימושה היא החשק שיש לאדם, כי מצד גודל החשק להשגה שראה באליהו היה הנקל בעיניו לשמשו וליצק מים על ידו, כדי שיצא לפעל המופת הגדול שהראה, והארת האור לכל ישראל, להכיר על ידי זה דה' הוא האלקים. והחשק הוא גדול מההשגה עצמה, כי ההשגה היא מהש"י, מה שהוא חולק ומשפיע לכל נפש, והחשק הוא מצד האדם באתערותא דיליה, ומצד החשק היה אלישע גדול, וכן תחילתו היתה בחשק גדול, לעזוב באמצע חרישתו הכל, ולזבוח הבקר העומדים לחרישה, שיקרים כמו שאמרו בבבא בתרא (צב, א), ולבשל בכלי הבקר, ולא עבר על בל תשחית, רק שרצה למהר לרוץ אחר אליהו ולא רצה לעכב רגע לבקש עצים. והכתוב סיפר זה להראות גודל חשקו שהיה לו מיד בהתחלה, דהעיקר היא ההתחלה, ולהודיע בזה מנין הגיע למדריגתו הגדולה, דלא נמצא משום נביא מסופר כל כך מופתים במקרא כממנו, ונאמר בו לשון ספרה נא לי הגדולות וגו', ודברים שנכתבו בכתובים להיות קיימים לעד ודאי הוא ענין הקיים לעד, כי הגדולות דאלישע ראויים שיסופרו בכל דור, ומצויינים משאר כל הנביאים, וברחמי עביד כמו שאמרו במגילה (כז, א). וכח אליהו היה בתורה, וכדרך שאמרו במנחות (מה, א) פרשה זו עתיד אליהו לדורשה, וכן בכמה דוכתי שהוא המגלה סתרי תורה. וכח אלישע בתפלה, וזהו מצד החשק והמיין נוקבין שמצד האדם. וכשנחה רוח אליהו על אלישע אז זכה לפי שנים, שני הכחות דתורה ותפלה. ובזוהר ריש בשלח (מד, רע"א) דאלישע זכה בהאי עלמא מה דלא זכה נביאה אחרא בר ממשה, כי על ידי זה היתה בו התפשטות כח הנבואה יותר מכולם, חוץ ממשה רבינו ע"ה דלא קם וגו'. ועל כן היו לו תלמידי נביאים הרבה כמשמעות לשון הגמרא כתובות (קו, א) יעויין שם, דישיבתו היתה גדולה הרבה מכל הישיבות הגדולות ביותר שבימיהם עיין שם, והוא מצד תוקף קדושתו שמצינו בכתוב עליו דאיש קדוש הוא, ואמרו בברכות (י, ב) שלא ראה קרי, והיינו גם מאונס וטורח הדרך, דדבר זה יארע גם לגדולי ישראל כמו שאמרו בשבת (קכז, ב), ומשמע דהוא היה מצויין ומיוחד בקדושה זו ביותר, וזהו תכלית שלימות קדושת הברית.

[מד] והשונמית הכירה בו, מסתמא היתה גם מדריגתה בקדושה יתירה, ולא לחנם קראה הכתוב אשה גדולה, ובזוהר שם גדולה בעובדהא כו' על כל שאר נשי כו'. ובמגילה שם דרשו גדול וגדולות אתפלה, והכי נמי יש לומר גדולה, ותפילה מסטרא דנוקבא כידוע, דהיא דרגא דדוד המלך ע"ה ואני תפלה, והיא גדולה בזה. ועל כן זכתה להוליד חבקוק, דגם כן מצינו בו תפלה לחבקוק, דלא נמצא כן לשום נביא, וכמו שדקדק בזוהר שם, ועיין שם (מה, רע"א) דהוא מסטרא זה, ובתענית (כג, א) דעג עוגה ואמר אינו זז עד שיענה בתפלתו, ודבר זה כבא בזרוע, ולא נמצא לפניו כן, רק שבטח בזכותו הגדול. ועל דרך שאמרו ברכות (יז, ב) והם ניזונין בזרוע. וקרי להו שם אבירי לב, והיינו שלבו אביר נגד היצר, כי משכן היצר על שני מפתחי הלב כמו שאמרו (שם סא, סע"א), ואביר הוא בתכלית התוקף והגבורה שאין ליצר הרע שום כח נגדו. וזהו שלימות קדושת הברית, דבזה הוא עיקר הסתת היצר, ומי שנקי בזה לגמרי הוא יכול לבוא בזרוע. ולהוציא נפש כזה לפעל היו קטרוגים, ועל כן הוצרך לתפלת אלישע, שגם הוא קדוש בתכלית, וכחו בתפילה גדול, וכן גדולת אמו דעל ידי זה זכתה לזה, ואישה זקן שכבר פסק יצר תאותו, דעל זה אמר דוד המלך ע"ה הן בעוון חוללתי, דאמרו ז"ל (ויק"ר יד, ה) בעוון מלא, אפילו חסיד שבחסידים כו', ועל כן אי אפשר להיות נקי לגמרי מצד התולדה, אבל חבקוק היה נקי אגב אמיה, וגם אביו זקן, ובהשתדלות אבותיו זכה לכך. ובכתוב נתייחס פקידה זו לאלישע לבד, ולא נזכר שום תפלה ושפעל מהש"י שנתקבל תפלתו כביצחק, רק הוא הבטיח לה מיד ויגזור אומר ויקם, וגם זה על דרך הבא בזרוע, וכמו שאמרו בתענית שם אחוני המעגל מקרא זה. וזהו תכלית ההשתדלות בקדושה, שהש"י תולה הכל באדם שהוא בהשתדלותו זכה לכך, ועל כן יכול לבוא בזרוע ואין צריך לבקש צדקה ומתנת חנם. והוצאת נפש כזה לעולם הוא על ידי אותו הכח עצמו, כי כן היא המידה בכל דבר.

[מה] ופקידת עקרה זו הוא האחרון הנמצא בתנ"ך. כי כל פקידה שנכתב בכתוב לדורות עולם הוא פתיחת שער מחודש שנפתח בפקידה זו, וזהו השער האחרון ואין עוד. כי כל עקרות היא מצד קטרוג בענין קדושת הברית, והם שש מדרגות, מראשית ימי הבנין עד היסוד בו נשלם שלימות קדושת הברית, וכל הבא להתפלל על בנים הוא צריך ליכנס באחד מששה שערים הללו שיענה בתפלתו, שמי שענה לאברהם ושרה והשאר הוא יענה לנו גם כן. והאחרון הוא מי שזוכה להיות בא בזרוע, או שזוכה לבוא לצדיק כזה שיוכל לגזור אומר בזרוע ויקם לו. אלא שבזה צריך השגת רוח הקודש, לדעת הנפש שיוליד אם הוא ראוי לכך לבוא עבורו בזרוע כדרך שהיה בחבקוק.

[מו] ובתפלה מהש"י דרך חינון יכול להתפלל בכל ענין, כי כל רבוי נפשות בישראל שיצאו לעולם הוא לרצון לפניו יתברך. ואם הש"י יודע שעתיד להוליד רשעים ושלא יהיה בהם שום לחלוחית קדושה ויציאת טוב מזרעם עד סוף כל הדורות, וכדרך שאמרו אאותן ארבעים ושני ילדים שהעניש אלישע, דכהאי גונא ודאי מוטב שלא יוליד - גם הש"י ימנעם ממנו, כי מבקש מהש"י רק חסדים טובים ולא מה שאינו טוב. וכדרך שאמר שלמה המלך ע"ה בתפלתו ונתת וגו' אשר תדע את לבבו וכמו שאמרו ז"ל, ושם הוא בתפילה בכל עניינים וטובות עולם הזה, וגם בענין הבנים הוא כן. וכן הוא להדיא אהאי קרא דשלמה המלך ע"ה בתנחומא (תרומה ט) על פסוק ועשית יריעות עזים, שכן שלמה סידר כו' אם הוא תובע בנים ואתה יודע שיהו מכעיסין לפניך אל תתן לו, וכן אמרו בבראשית רבה (מד, ט) גבי אברהם ודוד שבקשו כן. ואף דמצינו בפרשת בא (יב, כז) ויקוד העם וישתחוו, ופירש רש"י על בשורת הבנים, ושם נאמרה שאלת בן רשע מה העבודה הזאת לכם, שם הוא הבטחת הש"י מעצמו להם, ומפי עליון , לא תצא הרעות, ובודאי עתיד לצאת מהם שלשלת טוב. וכדרך שאמרו בחזקיה ברכות (י, א) בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ואף שהיה בנו רשע עד שנמנה באותן שאין להם חלק לעולם הבא, מכל מקום יצא ממנו אח"כ שלשלת גדולה של צדיקים, וגם המשיח יהיה מזרעו. ועל כן מה שהש"י נותן מעצמו ודאי טוב, וכשמתפלל על בנים צריך להתפלל לבנים כשרים ותלמידי חכמים ושיהיה כבוד שמים מתגדל ומתקדש ומתרבה על ידיהם, [ושמעתי דזהו ענין הקדיש שהבן אומר אחר אביו יתגדל וגו', לומר דכונת אביו בהולדת בנים כדי שיתגדל ויתקדש וגו', שיוליד נפשות בישראל שיגדלו ויקדישו שמו יתברך, וזהו כל הכונה לשם שמים של איש יהודי בהולדת בנים].