פוקד עַקָרִים/ה

<< · פוקד עַקָרִים · ה · >>

[א] וגם במחיית עמלק נאמר לשון פקידה בשמואל פקדתי את אשר עשה עמלק וגו'. כי אצל עמלק כשמתעורר השגחתו יתברך בעולם הוא למחותו, כי הוא היפך סדר הבריאה, שכולה היתה בשביל ישראל שקבלו התורה, ולולי הם חזר העולם לתוהו ובוהו כמו שאמרו בשבת (פח, א), והשאר נבראו רק בשביל גרים העתידים לצאת מהם, וגם כדי לשמש את ישראל כלעתיד ועמדו זרים ורעו וגו', דהכל עבדים לישראל. ואף עשו כשברכו יצחק אמר לו ואת אחיך תעבוד, שזהו תכלית ברכתו ושלימותו אם יזכה לזה, להיות עבד לישראל, וכאנטנינוס דגחין לרבי שיסק לפורייה עליה, ואז אמר לו שיזכה לעולם הבא כמו שאמרו בעבודה זרה (י, ב), וגם שם יהיה מצע תחתיו כמו שביקש, או תחת הקטנים ממנו, [אבל ממדריגתו ומעקביו דרבי, כי מסתמא לא נכתבו דברים ריקים. ואף שהם דברי אנטנינוס דרך תפלה ורחמי דבעי, ומי יימר דהועיל, וכמו שאמרו כהאי גונא אף בדוד המלך ע"ה בבבא בתרא (יז, א) לחד מאן דאמר, היינו להתקבל לגמרי אין מוכרח, אבל אין לך תפלה שאין פועל משהו. ואף דדוד גם להך מאן דאמר, כיון דאיכא מאן דאמר דלא שלט הרי פעל מיהת קצת על כל פנים לדברי הכל, דדברי מאן דאמר הנזכר בתלמוד אינו דבר בטל, ואלו ואלו דברי אלקים חיים בכל מקום, ועל כל פנים לפי איזה מדרגה של אותו מאן דאמר לא היתה שליטה לרימה ותולעה, מה שאין כן למדריגת אידך, ופעל לאותה מדרגה. והכי נמי בזה, אפילו תאמר דלא פעל לגמרי להיות תחת רבי עצמו, הוא מצע תחת איזה ניצוץ ממנו, כידוע דכל נפש מתפשטת לכמה ניצוצות בכמה דורות, ויש ענפים קטנים מאד, ומכל מקום הם גם כן מאותו שורש, וכעקב נגד הראש והמוח. אבל דבר שאינו לגמרי מסתמא לא היה נכתב בתלמוד]. ועמלק יצא מכלל כל האומות, דנצטוו למחותו לגמרי ואין מקבלים גרים ממנו כמו שאמרו במכילתא (בשלח עמלק ב). כי כל אומה הוא כח מיוחד דרע, והם בכלל שבע מדות, כל אחד כלול מעשר כידוע, דנגדם שבעים אומות, ואין לך שום מדה רעה בעולם שאין בזה איזה צד לטוב, דלולי כן לא היתה מציאותה, וישראל הם שבעים נפש נגד שבעים אומות, שהם גם כן משתמשים בכל השבעים כחות, רק מצד הטוב שבהם, ומצד הזה הם בעת בירור האמת כל האומות עבדים לישראל, מצד שימוש מקצת אותו כח לצד הטוב שבו.

[ב] אבל עמלק, שהוא ראשית דגוים והתחלה דהתפשטות של כל מיני רע, אין בו שום כח פרטי ברע כלל, רק הוא שורש הרע. כי כל כחו הוא שהוא היפך הטוב, וכל רצונו להשמיד שם ישראל ח"ו מן העולם. ודבר זה הוא חזרת העולם לתוהו והיפך הבריאה לגמרי. ומה שנברא הוא לפי שרצה הש"י שיהיה מציאות צד רע כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שינצחוהו, ונמצא עיקר מציאותו שלא יהיה לו מציאות. והאלקים עשה האדם ישר ורצה שינצחוהו מיד, ואלו לא חטא אדם הראשון ונצח לנחש היה נכלה שורש הרע מיד בתחלת הבריאה, והיה די שימוש הבחירה באותה רגע לבד. ועל ידי קלקול אדם ודורות שאחריו נמשך עד מתן תורה, שהיו מוכנים אז גם כן לתקן לגמרי, ויהיו חרות ממלאך המות ויצר הרע, שלא יהיה עוד מציאות לרע. ועל כן יצא אז לפועל שורש הרע בהתלבשות בגוף עמלק בעולם הזה, ואלו זכו למחותו לגמרי היה השם שלם והכסא שלם כדלעתיד, להיות נקרא כמו שנכתב, ולא יכנף עוד מוריך, ולא היו באין עוד לחטא דאחר מתן תורה. רק לפי שעדיין נשאר ממנו - נשאר מקום לבחירת הרע עדיין, וחזר והזהירם משה רבינו ע"ה קודם כניסתם לארץ זכור וגו' והיה בהניח וגו', היינו כשיהיה לו מנוחה מכל כחות הרע שבעולם, והיינו שיהיה שלם בתכלית השלימות בפעל, אז יתאמץ לבער שורש מציאות הרע מן העולם לגמרי, ויהיה גמר התיקון.

[ג] ובהקמת שאול למלך. והתעוררות כל דבר, כפי מה שהוא מן השמים, הוא להיות בתכלית השלימות, וכמו שיהיה מלכות המשיח העתיד להגלות במהרה בימינו, כי יבוער הרע. ועל כן יהיו ממילא הכל עבדים לישראל. כי זהו כל עיקר מלכות ישראל והרמת קרנם כפי התרוממות שלימות הבריאה ואיבוד ההיפך, ומלכותם הוא התעוררות מלכות שמים להתגלות בעולם, כי ישראל הם חלק אלוה, וכן מלכותם חלק ממלכות שמים. דעל כן מברכין על מלכי ישראל שחלק מכבודו ליראיו, וקראם יראיו, שהיראה היא מצד מדת מלכותו יתברך, ועל כן על המלך תוקף היראה, דכיון שכרע שוב אין זוקף כידוע, מה שאין כן לאחרים אומרים שנתן מכבודו לבשר ודם. ועל כן בשלמה המלך ע"ה נאמר וישב על כסא ה', כי הוא היה סיהרא באשלמותא בתכלית השלימות, עד שהיה ראוי להיות משיח, אלמלא נשיו שהטו לבבו כידוע. וכן בהתחלת המלוכה בימי שאול, אף שהמלכות היתה שאולה בידו כמו שאמרו ז"ל (בר"ר צח, טו), ענין מלכותו קודם מלכות דוד המלך ע"ה היה דוגמת ביאת אליהו, שהוא גם כן מזרעא דבנימין, לפני ביאת בן דוד במהרה בימינו. וכמו שאליהו לא טעם טעם חטא, דעל כן חי לעולם, וכמו שאמרו ז"ל (ויק"ר כז, ד) הרי אליהו שלא חטא כו', כן אמרו על שאול ביומא (כב, ב) דבתחלת מלכו היה כבן שנה, שלא טעם טעם חטא, וכבר הניח לו ה' מכל כחות הרע, על כן עליו מצוה זו להחרים ולכלות לגמרי גם השורש.

[ד] ובנימין בן יעקב הוא מארבעה שמתו בעטיו של נחש כמו שאמרו בשבת (נה, ב), דאעפ"י שלא היה להם שום חטא, מכל מקום לא ביערו עדיין שורש מציאות הרע מן העולם, שהוא עטיו של נחש שיש בכל צאצאי אדם הראשון. וכמו שאמרו ז"ל (ויק"ר יד, ה) על פסוק בעוון מלא - אפילו חסיד שבחסידים כו', וישי אבי דוד גם כן מאותן ארבעה, וזהו העטיו של נחש שנחשב לאדם גדול כמותו לעון, מה שלא ביער שורש הרע, שלא יהיה לו שום תאוה להנאת עצמו כלל. כי שורש עטיו של נחש הוא בתאוה, שבזה הסית לאדם הראשון באכילת עץ הדעת, שהוא התאוה הראשונה שפגע, והושאל גם לשאר תאות, כמו שנאמר אכלה ומחתה, והלחם אשר הוא אוכל. ולפי שאדם הראשון חטא בזה מיד ביום הבריאה דששת ימי בראשית, שאז היתה התחלת הבריאה, וכל כחות הנבראים הוא כפי מה שנקבע בהם בששת ימי בראשית, ובחטא אדם הראשון נקבע זה בטבע בריאת האדם, ועל כן מצד שהוא אדם אי אפשר לבער יצר זה לגמרי. וכן אין תיקונו על דרך זה, וכמו שאמרו ביומא (סט, ב) באנשי כנסת הגדולה, וכן אמרו במדרש הנעלם (תולדות קלז-קלח) על ושמו לבן דאתלבן, ולא יבוטל לגמרי, דלא יהיה חמידו דאורייתא עיין שם. ואליהו שהיה נקי לגמרי והוא מלאך הברית - נהפך למלאך ויצא מצורת אדם, וכל זמן שהיה בלבוש אדם היה מקנא על הברית וטוען נגד בני ישראל עזבו בריתך וגו'. ושורש קטרוג עמלק, שהוא שורש הרע, הוא גם כן בזה כמו שאמרו ז"ל חותך מילותיהם כו' טול מה שבחרת, כי עיקר האות בין ישראל לעמים הוא הברית קודש, שבו שורש הרע דאומות העולם, דאפילו המולים נקראים ערלים, ושורש הטוב דישראל, דאפילו הערלים נקראים מולים כמו שאמרו בנדרים (לא, ב). וטענת עמלק כי גם ישראל אין נקיים לגמרי, דאפילו חסיד שבחסידים כו'.

[ה] ומשיח בן יוסף המוחה כל זכר עמלק, שיהיה נקי לגמרי, סוף נהרג על ידי גוג ומגוג. ונאמר עליו והביטו אשר דקרו כמו שאמרו ז"ל בסוכה (נב, א), משמע פשטיה כאלו ישראל דקרוהו. והיינו דמצד עצמו ודאי היה משפטו שלא למות כלל, רק לפי שלא נהפך למלאך כאליהו, ויש לו חיבור עם שאר בני אדם מישראל, להיות יחד קומה שלימה דכנסת ישראל שבאותו דור, והם לא ניקו לגמרי, על כן הוכרח ליהרג לכפר על בני ישראל, כידוע מהריגת הצדיקים וסוד עשרת הרוגי מלוכה. ובהריגתו יפעל זביחת היצר מכל לבבות בני ישראל, והיינו מאן דאמר בסוכה שם על הריגת יצר הרע, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהיא היא והא בהא תליא, דבהריגתו שהוא שליטת האדם בליעל באדם דקדושה הוא לרע לו לאדם בליעל כנודע. כי על ידי זה יוציא בלעו מפיו וגו' ונשאר גם הוא לאלקינו, שהוא סעודת לויתן, דלא יכלה לגמרי רק ישחטהו, ויהיה ממנו סעודה לצדיקים, שישיגו על ידו חמידו דאורייתא והנאה דזיו השכינה, דלויתן לשון מער איש ולויות,43 דהוא יצר התאוה כידוע. ועל ידי זה יתקדש הגיהנם, שהכל יורדין בו על עסקי חינם כמו שאמרו בעירובין (יט, א), בקדושת גן עדן, ונוסף על הגן עדן כמו שאמרו ז"ל. והראשון מנשמת משיח בן יוסף שנתגלה בעולם הזה כמדומה לי שהיה יהונתן בן שאול, ועל כן נהרג, ולא נמצא בו שום חטא בכתוב שבשבילו נהרג. וזה ענין אהבתו לדוד שאמר מאהבת נשים, כי הם סוד היחוד. וכן משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יהיו, תרין ריעין דלא מתפרשין, שעל זה רמז הנביא בשימת שני העצים עץ יוסף ועץ יהודה זה עם זה. וכן אמרו ז"ל (במדב"ר יד, א) על פסוק עלי פלשת התרועעי על דוד וירבעם [ביחוד, דהוא הראש כפי הנראה לכל האחרים שאין להם חלק לעולם הבא] לעשותם ריעים, והוא מצד ניצוץ משיח בן יוסף שיצא מירבעם מאביה כמו שאמרו בזוהר חדש (בלק נו, ב) על פסוק יען נמצא בו דבר טוב. ותחלת התגלותו היתה בזרע בנימין כמו שקדמה מלכות לזרע בנימין. וכן ראיתי בעשרה מאמרות (חקור דין ד, יז) על מה שאמר יונתן לדוד ואנכי אהיה לך למשנה דרמז על זה, ושאול שהוא הנבחר דבשבט בנימין היה דוגמת בנימין, שהיה בו רק השורש דעטיו של נחש.

[ו] ויש בזה שני מיני ניצוחים: או לאתכפיא דוגמת אליהו ומשיח בן יוסף, או לאתהפכא דוגמת משיח בן דוד, דעל ידו יתלבן, אחר ההריגה ושחיטה על ידי משיח בן יוסף כנזכר לעיל. ושאול שהיתה לו המלכות שאולה, כי אין זה מדריגתו בעצם רק מדריגת דוד, חשב גם בזה להשתמש בכלים שאולים, כי מדתו שהיה צדיק גמור בלא חטא כלל הוא לאכפייא. ורק מדת דוד המלך ע"ה שהקים עולה של תשובה הוא לאהפכא, וכן משיח בן דוד שיבוא לתקן גם רשעי כל הדורות, ודהחטאים שכשנים כשלג ילבינו, על ידי דיתלבן היצר הרע, כשישחוט ויוציא דמו והאדמימות, וישאר חסדים טובים לעמו ישראל, כי תאות אדם חסדו כידוע. והוא חשב להגביר מדת החסד דקדושה, שהוא המשכת התאוה למקורה בקדושה, על דרך שאמרו ז"ל (סכה נב, ב) משכהו לבית המדרש, היינו לחמידו דאורייתא. אבל מצד זה גרם התפשטות מדת החסד להיות רחמן על האכזרים ולחמול על אגג, ושאול באחת ולא עלתה לו שנדחה על ידי זה ממלכות, דנתברר דהיא שאולה לו ואין זה מדריגתו, דמלך במשפט יעמיד ארץ. ודוד המלך ע"ה היה גם כן אדמוני, וידיו חדות וחרוצות, לרדות אותן שראוי לרדות, דעם יפה עינים - שאין עושה אלא מדעת סנהדרין, דהיה כלול משני ההפכים, ועל ידי זה היה כחו לאהפכא. וזהו שלימות המלכות, שהיא השושנה דאית בה סומק וחיור, וכל אחד במקום הראוי, כי הוא הלבנה דלית לה מגרמה כלום רק מה שמשפיעים לה, וכן דוד אין עושה מדעת עצמו כלום, רק מה שהש"י מאיר עיניו באור התורה.

[ז] אבל שאול חשב להתחכם מעצמו נגד מאמר הנביא וציווי התורה למחות שמו לגמרי, אבל הוא ברוח הקודש שבו הרגיש שיש באגג איזה ניצוץ טוב העתיד לצאת, כמו שאמרו (סנהדרין צו, ב) מבני בניו של המן למדו תורה ברבים. ומצינו במשה רבינו ע"ה ויפן כה וכה וגו', אמרו ז"ל שראה שאין כו' מזרעו עד סוף כל הדורות, וכן אמרו בסוטה גבי אלישע שקילל לילדים.63 אבל זהו ההורגו מדעת עצמו למיגדר מלתא וכיוצא, אפילו רשע גמור, אם יצא ממנו בסוף כל הדורות איזה זרע טוב אין ראוי להורגו. אבל סנהדרין ההורגין במשפט התורה אין להם להשגיח כלל על היוצא ממנו, ואפילו מעוברת שנגמר דינה אין ממתינין עד שתלד כדתנן בערכין (ז, א), ואף דהולד לא חטא אין משגיחין על זה, כיון שדינה על פי התורה להמיתה ושלא להמתין, ולבער הרע מיד, ואין לנו אלא מצות השם בתורתו. וכשעושין על פי התורה אין לחוש על מה שרואה ברוח הקודש נגד זה, דעל זה נאמר אל תתחכם הרבה למה תשומם, וכך היה לשאול לעשות כמו שנאמר בדבר ה'. והוא התחכם נגד זה כמו שאמרו ז"ל על פסוק וירב בנחל, כי חשב דיש עת לעשות לה' הפרו תורתך, והוא גם כן מצד מדת המלכות שהיא העת לעשות לה' כמו שאמרו בזוהר, וגם הסנהדרין יש בהם כח לעקור דברי תורה בשב ואל תעשה, ואפילו בקום עשה במקום מיגדר מלתא כמו שאמרו בהאשה רבה (יבמות צ, ב). אבל גם זה מכלל משפטי התורה, וכן אמרו על פסוקי התורה הכל במדה במשקל במשורה ושלא לגדוש סאה, וכמו שאמרו ז"ל על שאול בזה אל תצדק הרבה. ונסיון שאול היה בזה שלא יהיה צדיק הרבה, והצדיק הוא יסוד עולם וחפץ בקיום העולם ולא בהשחתתו.

[ח] וקיום העולם הוא במחיית עמלק לגמרי, דעל זה רמז לו במה שאמר פקדתי וגו',65 דלשון זה משמעותו ההשגחה בקיום העולם, וכשהש"י משגיח בעולמו ורואה את עמלק מגיע משפט ההשגחה להאבידו, שבזה יתקיים העולם לגמרי. ושאול שהרגיש יציאת נפש אחת מישראל מבני בניו כנזכר לעיל, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, חשב על ידי זה קיום אגג לקיום עולם, ושלא לחנם נתעורר חמלה זו בלבו ובלב כל ישראל כמו שנאמר ויחמול שאול והעם על אגג (שמואל א' טו, ט). ושמעתי על מה שנאמר אגג מעדנות ותרגם יונתן כד מפנקן, כי מי שראה אגג בפינוקו לא היה אפשר מצד טבע אנושי שלא יתעורר בו רחמנות וחמלה עליו, ונסיון גדול היה שלא יחמלו. ומכל מקום גם זהו מן השמים, החמלה שהתעוררה בכל ישראל היתה גם כן על אותו ניצוץ העתיד לצאת, ועל כן ציוהו שמואל ולא תחמול עליו, שידע שיתעורר חמלה, כי כאשר עומד ליאבד לגמרי אז יתעורר אותו ניצוץ קדושה שיש על כרחך בכל דבר בעולם, שמזה חיותו. ואף עמלק שהוא שורש הרע שאין בו שום צד טוב, חיותו הוא מצד רצון זה שרצה הש"י שיהיה מציאות לרע בעולם, כדי שיהיה מקום לבחירה, ורצון זה שיהיה מציאות הבחירה - מזה נמשך חיות ומציאות לעמלק וזרעו. וכשימחו שמו לגמרי צריך לקלוט חיותו, והיינו על ידי ניצוח הרע, שעל זה היתה רצון הבחירה שיבחרו בטוב וינצחו לרע. ובניצוח הרע לגמרי מזה נשלם ענין הבחירה שרצה הש"י שיהיה בעולם הזה, ונכלה על ידי זה הרע מן העולם, שאין צריך לו עוד, שכבר נעשה על ידו מה שהיה רצון הש"י להיעשות על ידו. ונמצא ניצוח הרע הוא עצמו קליטת חיות ומעט ניצוץ קדושה שבו המחייהו, שהוא רצון הש"י במציאות זה, והרי הוא עושה רצון השי"ת בהמציאות ההוא, שעל זה היתה הכונה לנצחו ולבחור בטוב.

[ט] ולגודל מעלת שאול, מעט צד הרע שלא היה יכול לנצח היה במה שהיה צדיק הרבה, שגם על זה יש אזהרה בכתובים בקהלת (ז, טז) אל תהי צדיק הרבה, שתרגומו לחוס על חייבי מיתת בית דין, ובקהלת רבה שם וכן ברש"י פירשו על שאול. ובימי שאול לא נכתב עדיין מקרא זה, ולא ידע שגם בזה יש הסתת יצר, להיות צדיק הרבה בדבר שאין בו תאוה והנאה גופנית, וכל מחשבתו לעשות מצוה ולהיות צדיק. וגם בזה צריך הבחנה, שפעמים נדמה לאדם למצוה ואינו אלא עבירה, רק היצר הרע מראה לו על רע טוב. וכידוע דעל זה אמרו בהרואה (ברכות סא, א) דיושב על שני מפתחי הלב, גם על הלב צדיק לימינו, כאלו מסיתו להיות צדיק. וכל נסיונות הצדיקים אינו בדבר עבירה, דודאי לא יעלה על לב צדיק לעשותה, רק בדבר מצוה, היינו שמדמה לו שזה מצוה, וכמו שאמרו בבראשית רבה (נו, ד) גבי נסיון העקידה שאמר לו השטן לאברהם אבינו ע"ה למחר יאמר לך שופך דם אתה, שהראה לו שדבר זה אסור לעשות והיא שפיכות דמים. ואף שנצטוה מהש"י, מסתמא הסביר לו כי אדרבא הנסיון היה להיפך, שאע"פ שהש"י ציווהו וידע שכשיעבור ציוי הש"י יענש ואפשר יאבד גם חלק עולם הבא לגמרי - יש לו למסור נפשו גם כן עבור קיום יצחק ואומה הישראלית היוצאה ממנו. ואע"פ שעל ידי זה יאבד את נפשו ח"ו משני עולמות, התעהו לומר שעל זה היה הנסיון, שיתרצה למסור גם נפשו, במה שיעבור על ציוי ה' בשביל קיום יצחק ושלשלת זרע ישראל העתיד לצאת. וזה היה עיקר הנסיון הגדול לאברהם, במה שהיה היצר הרע מראה לו פנים בהיפך, ושהנסיון בהיפך, אלא שמכל מקום שם היה גם צד תאוה נוגע בדבר זה, שלא לעקדו בשביל אהבתו ליצחק, ועל כן חשד עצמו יותר בזה, שמא הנגיעה לאהבת יצחק היא המסיתו ומטעתו לומר לרע טוב. וכיוצא בו נסיון דוד המלך ע"ה בבת שבע, ודאי הוא הרגיש ברוח הקודש שמוכנת לו מששת ימי בראשית ושממנה יצא שלשלת המשיח, ולקדושה נתכוון. ולפי שהוא כבר לבו חלל בקרבו, ולא היתה לו נטייה לתאוה, לא חשד עצמו בזה מצד תאוה, וחשב דהנסיון בהיפך שלא יצדק הרבה כנסיון שאול, ושלא יחשוד עצמו בתאוה. ואף הסתת נחש לחוה, שהיתה יציר כפיו יתברך ובודאי היתה נקיה מכל רע בתכלית, לא היתה לעבירה רק למצוה, ולהשיג מעלה גדולה כמו שנאמר והייתם כאלקים, שתבואו על ידי זה למעלה גדולה מאד. ועל כן התעם לומר שאף שהקב"ה הזהיר ושיעניש על זה היתה הכונה רק לנסותם אם בשביל עונש המיתה יעזבו מלהשיג מדרגה הגדולה הזאת, ואם הם ימסרו נפשם למיתה כדי לבוא למדרגה להיות כאלקים אז אחר שיעמדו בנסיון לא ימותו כלל. וכך דרך היצר כשבא להסית לאנשים גדולים, אלא דשם היתה גם תאות הלב גורמת ההטעיה להטות אוזן לטענות וסברות אלו, והם לא ידעו עדיין לחשוד עצמם שנגיעת התאוה מעוורת עיני שכלם לחשוב על רע טוב.

[י] ושאול שהיה נקי לגמרי, עד שהגיע למדריגה שיחרים עמלק לגמרי מן העולם, ושיבוער הרע מן העולם, כי כבר היתה לו מנוחה מכל כחות הרע, נשאר לנסותו רק בדבר זה, שאין בו שום צד נטייה לתאוה גופנית כלל. רק הנגיעה שהטעתו היתה מה שהיה רוצה להיות צדיק הרבה ולהתחכם ביותר איך להזהר מכל צד חטא כל שהוא, ולא השליך על ה' יהבו כדוד המלך ע"ה שכל ימיו היה בתפילה להש"י שהוא ינחהו במעגלי צדק, דאלמלא הקב"ה עוזר אין יכול לו, ואי אפשר כלל להתחכם נגד ערמומית היצר המתעה, אם לא בתפלה להש"י שיראה לו דרך האמת, וכנזכר לעיל דזהו שלימות מדת המלכות דלית לה מגרמה. ועל כן הקדים לו שמואל אותי שלח ה' למשחך למלך וגו' ועתה שמע לקול ה'.65 וחלילה לחשוד את שאול שלולי זה לא ישמע לדברי ה', וכבר נצטוינו בפרשת שופטים לשמוע לדברי נביא, ושמואל כבר הוחזק לנביא נאמן לכל ישראל, וכל שכן בציווי זה דמחיית עמלק, שהיא מצוה בפני עצמה גם כן בתורה. אבל שמואל הרגיש ברוח הקודש שעתיד להתחכם נגד זה, על כן אמר לו שנמשח למלך, ויש לו לידבק במדת המלכות, שהיא הנוקבא שאין לה אלא מהשפעת הדכורא. וזהו דדייק אותי שלח וגו', היינו דמה שהוא נבחר להיות מושח מלכים, כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר מ, ג) הראהו לשמואל מושח מלכים, שהיה מוכן לכך, היינו לפי שהוא יניקתו משם צבאות שפתחה חנה בתפלתה על לידתו, כמו שאמרו בפרק אין עומדין (ברכות לא, ב) דלא היה שקראו צבאות עד שבאתה חנה. ושם זה רומז על הירכין כידוע, ועל כן נקרא כן על שם ריבוי הצבאות שנמשכין מהירכין, כי הצאצאים נקראים יוצאי יריכו, וכן אמרו בזוהר הקדוש בראשית (כא, סע"ב) וצדיק צבאות אקרי מאי טעמא בגין דכל צבאות מיניה נפקין, וכן בכמה דוכתי, [ואף שעיקרם נצח והוד, בכמה דוכתי משמע דגם היסוד נכלל עמהם, וכמו שנאמר וצדיק יסוד עולם, והארכתי מזה במקום אחר], ומשם היא ההמשכה למדת המלכות, ולכן אין לו אלא לשמוע דבריו. אבל שאול היתה המלכות בידו שאולה, ונדחה על ידי זה ממלכותו, ושרשו במדת הצדיק יסוד עולם. ושורש שמואל רק בנצח והוד שמשם יניקת הנביאים, ועל ידי זה היה חפץ להצטדק הרבה ולהתחכם ביותר, כמו שקבלתי כי שלימות היסוד הוא כאשר נמשך מהחכמה, שזה התשיעי מעילא לתתא וזה מתתא לעילא. ועיקר שורש עמלק שהוא הראשית גוים אינו מסית לרע מפורש, רק מראה שהוא טוב, ועל כן אז כשהיה בא למחיית עמלק היה צריך זהירות יתירה בזה, שלא יתעה לחשוב טוב על מה שאינו טוב.

[יא] ושאול נזהר גם מזה, ועל כן נאמר ויחמול שאול והעם וגו', ששאול לא סמך על עצמו, דאולי מפני צדקותו היתירה רוצה להיות צדיק הרבה, אבל כשראה שגם העם חמלו חשב בודאי רצון ה' כך. ואף שהוא לעבור על דברי נביא, הרי מצינו כעין זה בתורה בפרשת ראה בנביא המראה אות לעבוד עבודה זרה לא תשמע וגו' כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם וגו'. ודבר זה פירשה התורה וגלוי לכל שהוא רק לנסיון, ואע"פ שהיה מוחזק לנביא אמת, ומראה אות או מופת שבדין להחזיקו לנביא אמת, והתורה לא אמרה בזה בזדון דברו וגו' כמו שנאמר בפרשת שופטים (דברים יח, כב) בנביא שקר, דכאן מיירי שאינו מזיד לשקר, רק הואיל והתורה אמרה שלא לשמוע לנביא בזה, כי לא יצוה ה' לעבוד עבודה זרה ח"ו, אם כן היה לו לנביא לדעת בזה שהוא מוטעה בנבואתו, ועל כן הוא חייב מיתה. ומן המפורשות חשב ללמוד על הסתומות, דכיוצא בו יש כמה עניני נבואה, אפילו של נביא אמת, שאין הש"י מראה נבואה זו אלא כדי לנסות, ושהרצון שלא לשמוע, ועל דרך הסתת השטן לאברהם אבינו ע"ה בעקידה הנזכר לעיל, ומכל מקום עדיין היה לבו רופף, רק בצירוף חמלת העם גם כן. וזה שאמר אח"כ לשמואל חטאתי וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם (שמואל א' טו, כד), וחלילה שיעבור פי ה' בשביל יראת העם, ולא היה לו בזה חשש סכנת נפשות שימרדו נגדו ויהרגוהו על זה, ואלו היה כן היה מותר באמת, אבל חלילה שיחשוד לישראל כן, וגם כל ישראל לא היו חשודים לעבור על דברי נביא מפי ה', ואלו אמר להם שכך נצטוה שלא לחמול מסתמא לא היו ממרים עוד את פי ה', וכן לא מצינו שנענשו ישראל כלל על זה. אבל הכונה שעל ידי שראה חמלת העם ירא אולי רצון ה' כן, שעורר חמלה זו בלבם כדי להשאיר אותו ניצוץ קדושה

, העתיד לצאת ממנו. ומצד יראת ה' וצדקותו היתירה חשב להיות שב ואל תעשה על כל פנים. ובאמת הוא התחיל לחמול וממנו נמשך חמלת העם, כי המלך בעולם דוגמת הלב באדם כרמוז בספר יצירה (ו, ז), וכפי הטיית לב המלך כן נמשך בלב כל העולם, כמו שכל אברי הגוף נמשכים אחר הלב. ועיקר הנסיון בזה היה רק לו, כי אין הקב"ה מנסה אלא לצדיקים גמורים כמו שאמרו בבראשית רבה (לב, ג).

[יב] ואלו לא חמל היה על ידי זה קליטת הניצוץ קדושה שבו כנזכר לעיל, ולא היה צריך עוד לצאת מזרעו. רק על ידי שחמל - על ידי זה נשאר עדיין הניצוץ קדושה שבו, כיון שלא נשלם עדיין רצון הש"י בבחירה. ואף שסוף יצא זרע המלמד תורה ברבים, לא היה רצון הש"י ליציאת זרע זו. וכבר כתבתי במקום אחר שמה שאמרו מבני בניו של המן כו' , לא על ידי שנתגייר אחד מזרעו, דהרי אין מקבלים גרים ממנו, רק שגוי אחד מזרעו בא על בת ישראל באונס ונתעברה ממנו, והוא נקרא מבני בניו, כדקרייה קרא למגדף בן המצרי, ורק בנך הבא מעכו"ם אין קרוי בנך ונתייחס רק אחריה, אבל בן ישראלית מעכו"ם בין למאן דאמר הולד כשר בין למאן דאמר ממזר - נתייחס אחר שניהם. וכן מה שאמרו מבני בניו של סיסרא כו', לפי דעת הרב רבי משה עזריה (עשרה מאמרות חקור דין ה, יא) היה מביאתו על יעל בגיותו, ולפי הגירסא בעין יעקב בהניזקין גבי בני בניו דהמן ומנו רב שמואל בר שילת, ושילת היא שם אמו אחות רבי חייא, אפשר לומר דעל כן נקרא על שם אמו, כמו רב מרי בר רחל. ועניינים כאלו שתאנס בת ישראל מעכו"ם, אף שיצאו נפשות גדולות, אין נמשך מאמיתות רצון הש"י ברצונו, דאם כן היה ממעשה ברצון, רק על צד האונס וההכרח, שאי אפשר להוציא הניצוץ קדושה בענין אחר, ועל כן בא על ידי אונס, ובביאה האסורה לבת ישראל ברצון. וכל ההצלה מהמן הוכרח להיות על דרך זה, על ידי לקיחת אסתר לאחשורש, והיא מזרע שאול, שהוא הוכרח לסבול זה בזרעו, על ידי שהשאיר בו אותו הניצוץ קדושה שיצא מזרעו. ובעמלק צריך לקלוט הניצוץ קדושה על ידי מחייתו ומחיית זרעו מן העולם דוקא, כי אין רצון הש"י שיצא מזרעו כלל.

[יג] דעל כן נאמר בציווי זה השם צבאות,65 וזהו נבואה ראשונה שנזכר בה שם זה, שממנו המשכת רבוי הצבאות כנזכר לעיל, ועל כן חנה פעלה על ידי שם זה ליפקד בבנים, וכן הלשון פקדתי, שבלשון זה נפקדים כל העקרים והעקרות ובא הולדת וריבוי הזרע. ואצל עמלק בהיפך, על ידי זה נמשך מחיית זרעו, לפי שהוא ההיפך מריבוי צבא ה' וזרע ישראל. ועל כן אמרו בראש השנה (ח, א) אימת לבשו כרים הצאן באדר - מתעברות באדר, וישראל נמשלו לצאן ואז הוא זמן ריבוים, וכך קבלתי כי בחודש זה מסוגל מטעם זה לפיקוד עקרים ועקרות. והיינו לפי שחודש זה מיוחד למחיית עמלק, וכל מניעת הולדה שנמצא בזרע ישראל הוא רק מקטרוג עמלק, שחותך מילותיהם וכו', המקטרג נגד קדושת הברית שבזרע ישראל, שממנו נמשך הריבוי וההולדה. ובני יוסף אמרו ליהושע ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' (יהושע יז, יד), כי בו היתה ברכת הריבוי, שהיא קדושת היסוד, ועל כן הוא שטנו של עמלק כמו שאמרו ז"ל. ואות הברית הוא המבדיל בין ישראל לעמים, ועל ידי שישראל מובדלים מהעמים - על ידי זה בא הריבוי בהם, דעל כן במצרים ויפרו וירבו, דאחת היתה ופירסמה הכתוב, וכן אמרו (ספרי דברים שא) ויהי שם לגוי מלמד שהיו מצויינים, ועל ידי זה היו עצום ורב. ועשרת השבטים שנטמעו בין העמים אמרו ביבמות (יז, א) בנתיה דההוא דרא אצטרויי אצטרו. וכל שורש עמלק הוא נגד זה ההבדל, כי הוא הראשית דגוים והתחלת ההבדלה מישראל, ובהתחלה אין ניכר ההבדל עדיין אלא כחוט השערה. וכמו שאמרו ז"ל (קה"ר ז, ג) דגיהנם וגן עדן סמוכים זה לזה וכותל אחד כמלא נימא מפסיק ביניהם, וכן עשו ויעקב נוצרו בבטן אחת ותאומים מטיפה אחת. וביציאת מצרים שנתייחדו ישראל לעם בפני עצמו מיוחד לה', ועמוד הענן מקיפם, קדמם עמלק, ואמרו ז"ל (תנחומא תצא ט) שגנב נפשות מבני ישראל מתוך הענן והוציא לחוץ, וזה כל מבוקשו, שלא יהיה הבדל בין ישראל לעמים, וכן כל טענות המן ישנו עם אחד וגו' על שהם מיוחדים ולא נסבי מינן כו' (מגילה יג, ב).

[יד] ועיקר איסור ההתחתנות הוא מצד קדושת הברית, וכמפורש בתורה גבי דינה, דאז עדיין לא נאסרו בחיתון באומות אף שלא יתגייר, ואף דאבות שמרו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, לא היתה דינה מחויבת לקיים, והיא לא רצתה לצאת כמו שאמרו ז"ל (בר"ר פ, יא) על פסוק ויקחו את דינה, ואפשר דאח"כ היתה מגיירתו, וגם אפילו לא יהיה נימול, מכל מקום כל שיקבל עליו לשמור שבע מצות בני נח, ובדין היתה מותרת לו, לא היה להם למסור נפשם להצילה. אבל משניתנה מילה לאברהם אבינו ע"ה כבר נבדלו זרעו בדבר זה מכל העמים, ואי אפשר לו להתחתן עוד. ועל כן אמרו לא נוכל וגו' לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה (בראשית לד, יד), הרי באו רק מטעם זה לומר שהוא דבר שאי אפשר לנו להתחבר. וכן מנוח אמר לשמשון האין וגו' לקחת אשה מפלשתים הערלים, אמר לו רק מה שהם ערלים, רצונו לומר דעל כן אי אפשר להתחתן ולהתחבר עמהם להיות לבשר אחד, כי זה בשר קודש וזה בשר חמורים. והמילה נקראת בשר קודש (ירמיהו יא, טו) עיין שם ברש"י, וערלות העכו"ם נקראת בשר חמורים ביחזקאל (כג, כ) עיין שם ברש"י, ומייתי לה בברכות (כה, ב) לענין ראיית ערות עכו"ם, וביבמות (צח, רע"א) לענין דאין אב לעכו"ם, הכל לענין אבר הערלה. ואף דגויות נמי כמו שאמרו בברכות (נח, א) דבא על חמרתא מקרא דבשר חמורים, ובנידה (מה, א) לענין עיבור ולידה בקטנות בגויות, והיינו דגם הגויה נקראת ערלית מצד עצמה לא מצד שנולדה מערל, ואף שאין ערלה באשה, אין הערלה נקראת אלא על שם אומות העולם, כדתנן נדרים (לא, ב) מקרא דכל הגוים ערלים. וכמו שהנימול נקרא ערל כי אין כריתת הערלה בו פועלת כלל להכניס קדושה, כי עצמותו בשר חמורים שאין מקבל קדושה כלל, כך גם בשר האשה באותו מקום הוא בשר חמורים. ורק בישראל דעצם האבר נקרא בשר קודש, שעל כן גם הערל דהם נקרא מהול, שאע"פ שלא נכרתה הערלה - מכל מקום כבר נולד בקדושה, והאבר הוא בשר קודש, והרי הוא בכלל מהול. וכל בנות ישראל אמרו עבודה זרה (כז, א) אשה כמאן דמהילא דמיא, וחשיבא מהול, כי גם בשרה נקרא בשר קודש.

[טו] ועל כן אי אפשר שיתחברו יחד, כמו שלא יתחבר אדם עם בהמה וחמור, כי אי אפשר שיתערב זרע אדם עם זרע בהמה, כך זרע ישראל בעכו"ם, אף שיוכלו להתערב בפעל ולהוליד ולד, אין זה הולד שרצה הש"י בבריאת העולם, שבראה לשבת ושיפרו וירבו. ותדע שהרי מצות פרו ורבו אי אפשר לקיים בזה למאי דקיימא לן דהאיש מצוה על פריה ורביה ולא האשה. וגם בבני נח [קודם מתן תורה] המצוה על האיש לבד, ובההוא לעולם הולד הולך אחריה, דישראל על גויה ולדה כמותה, ואין קרוי בנך. ועכו"ם על ישראלית הולד ישראל, ועיקר דאינו צריך גירות כמו שכתבתי במקום אחר. ואף לפי מה שכתבתי לעיל דמתייחס אחר אב העכו"ם גם כן, מכל מקום לענין פריה ורביה אלו עכו"ם מצווה ודאי דלא קיים בו, והתייחסותו זה אינו התייחסות גמור ליחשב בנו ממש, דזה אי אפשר, שהרי גם גר שנתגייר כקטן שנולד, ואין מתייחס אחר אבותיו העכו"ם, וכל שכן זה, דישראל הוא נחשב מתחלת יצירתו, דאי אפשר שיתייחס אחר עכו"ם. ואין התייחסותו בזה אלא על דרך התייחסות גר לאבותיו עכו"ם, ולענין ליקרא שיצא מבני בניו של פלוני, שלענין זה הוא שנתבאר לעיל, דכמו שאומרים כן על גר שיצא מחלציהם הכי נמי על זה, אבל לא שקרוי בנו באמת. ולענין פריה ורביה להסוברים דבן נח מצווים גם עתה, עכו"ם שהיה לו בן ונתגייר, כיון דהוא מעתה כקטן שנולד, ולענין עריות פקע מיניה יחס אבותיו אם לא משום גזירה, אפשר לומר דהכי נמי לענין פריה ורביה, דגבי אב לא נחשב בנו אליבא דריש לקיש ביבמות (סב, א) בהיו לו בגיותו ונתגייר הוא דלא קיים, מט"ז הכי נמי כשנתגיירו בנים, אלא דבזה תליא במחלוקת, דרבי יוחנן סבירא ליה דקיים. אבל הכא יש לומר דגם רבי יוחנן מודה, דטעמו שם כתבו בתוספות דבור המתחיל רבי יוחנן משום הואיל בגיותו קיים, ואז היה נקרא בנו שעה אחת, נפטר גם אח"כ עיין שם. וזה לא שייך כאן, דמתחלת יצירתו הוא ישראל ולא נחשב בנו מעולם כלל.

[טז] והטעם שחילקו שם בין עכו"ם לעבד דלית ליה ייחס כלל, וגוי בגיותו יש לו ייחס, היינו דעבד כל עצמותו דומה לחמור ובהמה, ודילפינן קידושין (סח, סע"א) מעם החמור, ושם (סט, א) דולד במעי שפחה כבמעי בהמה, ושם (סב, רע"ב) דשפחה ונשתחררה מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. מה שאין כן עכו"ם ונתגיירה, והיינו אין כל עצמותו כבהמה, רק על אבר הערלה לבדו הוא שאמר דהוא בשר חמורים. וזהו כלפי ישראל לבד, שהם מולים והוא בשר קודש, וכלפי דידהו הוי האי בשר חמורים ואין להתייחס זה עם זה. וכן מה שאמרו אין אב לעכו"ם היינו כשהולד לידתו בקדושה והוא ישראל. ולגבי ישראל הרי הוא כחמור ובהמה, וכן מה שאמרו יבמות (סא, רע"א) אתם קרויים אדם ולא עכו"ם, דאמעיטו עכו"ם מתואר אדם רק במקום שמדבר מישראל שהם קרויים אדם, והיינו דכלפי ישראל שהם עיקר צורת אדם שבמרכבה גם כל עכו"ם אינם בכלל אדם, רק כבהמה בדמות אדם. אבל מצד עצמם גם כל בני נח בכלל נפש אדם, ועל כן יש להם יחס בגיותן, מה שאין כן עבד דמצד עצמו גם כן דומה לחמור, בהיותו קנוי לאדם, לעובדו כבהמה הנעבדת לאדם. וכשיבוא משיח הכל עבדים לישראל כמו שאמרו בעירובין (מג, ב), כי אז יתברר לעין כל ההבדל שבין ישראל לעמים, דרק ישראל קרויים אדם, וכל העכו"ם לא נבראו אלא לשמשם ולעבדם, כחמור וכל בעלי חיים שנוצרו לצורך עבודת האדם, וגם הם יכירו ויודו שאין קרוי אדם אלא ישראל. מה שאין כן בעולם הזה כשהם לעצמם גם הם מתייחסים לזרע אדם הראשון וקרויין בני אדם, כי אינם כעבדים להיות קנין להאדם מישראל, אבל מכל מקום בהתייחסות לישראל גם עתה הם בגדר בהמה, ולפיכך אי אפשר להיות לבשר אחד להיות הולד קרוי של שניהם ויתייחס אחר שניהם, כי נחשב כעירוב זרע אדם וזרע בהמה. ובבהמה העיקר הוא זרע האם, דאיכא למאן דאמר אין חוששין לזרע אב כלל, וגם למאן דאמר חוששין אינו עיקר כמו האם, ולא שייך בבהמות יחוס כלל, והכי נמי בעכו"ם וישראל.

[יז] ואפשר דזה טעם דאמרו להם לשכם וחמור כי חרפה היא לנו, כידוע דברי החכם ומזכירו רמב"ם בשמונה פרקים שאמר חוש המישוש חרפה היא לנו (מו"נ ב, לו), וכבר לגלגו עליו שזהו למשוקעים בתאות ככל העכו"ם, מה שאין כן לישראל קדושים הרי יעקב אבינו ע"ה אמר הבה אשתי כי מלאו ימי ולא נתבושש כלל, ולא היה לו לחרפה, לפי שלא נתכוין אלא להעמיד תולדות, ולא היה לו אלא לב להוציא בשר. ועל זה היתה היצירה דעזר כנגדו כדי לפרות ולרבות, וכן אדם הראשון קודם החטא כתיב ביה ולא יתבוששו, רק אח"כ שנכנסה בו תאוה להתכוין להנאת עצמו לבד, שזהו כל ענין עטיו של נחש שהכניס באכילת עץ הדעת, וכמו שאמרו ז"ל על ישי אבי דוד אפילו חסיד שבחסידים מתכוין להנאתו, והוא מאותן שמתו בעטיו של נחש, הרי דזהו העטיו של נחש, ואז התחיל הבושה. ושמעתי כי דברי החכם הן הם דברי חז"ל סוטה (ה, סע"א) בשר בושה וכו' , הרי כי ענין בשר [שרומז בכמה מקומות בתנ"ך על אותו אבר, כמו ריר בשרו מזובו וכדומה] הוא בושה לאדם, ומכל מקום זה אמת דרמז זה במלת בשר אינו אלא לאחר חטא אדם הראשון. כי הרי מקודם, שהיה ראוי לחיות לעולם, לא שייך בו הרמז דרימה, דמשמע דהיינו במותו שעתיד להיות רמה ותולעה, והא בהא תליא, דעל זה שנעשה לו ענין הבשר לבושה, לפי שהוא מרגיש תאות גופו, הוכרח להתרקב ולהיות רימה. ויעקב אבינו ע"ה, שהיה כאדם הראשון קודם החטא דלא יתבוששו, לא שליט בו רימה ותולעה כמו שאמרו בבבא בתרא (יז, א). וכל ישראל קדושים הם, דהיינו פרושים מתאוות מלהיות שקוע בהם כאומות העולם, וזהו חותם המילה שבבשרינו, דעל ידי זה לא נתבייש עוד מאבר זה, ולא יהיה לנו לחרפה, שהרי המצוה הגדולה חותם מלכנו יתברך שעלינו הוא באותו אבר. ובזה נתקדש שיהיה כונתו לקדושה, ואע"פ שעדיין מעורב כונת תאוה, זהו מצד שאור שבעיסה שנעשה על ידי העירוב טוב ורע בחטא אדם הראשון, אבל שורש רצון איש הישראלי זרע יעקב הוא רק להעמיד תולדות ולב להוציא בשר לבד. מה שאין כן כל העכו"ם ערלים, אין כונתם אלא למילוי תאותם לבד, וזהו שורש רצונם בדבר זה, ועל כן אמרו שאצלינו זה חרפה ובושה כנזכר לעיל.

[יח] והנה שמשון שנקרא על שמו של הקב"ה, ויעקב דימה עליו שהוא משיח, והכתוב מעיד עליו שהחל רוח ה' לפעמו, שהיה בעל רוח הקודש, ודאי שהיה מלא קדושה ומרוחק מתאות בתכלית. בפרט שהיה נזיר אלקים, וענין הנזירות הוא פרישות מתאות, והוא היה נזיר מבטן כי נוצר כך. ולפיכך תמהו עליו אביו ואמו האין וגו',83 כי הם ידעו שאיננו משוקע בתאות. והוא השיב דישרה בעיניו, דהוא מכיר שהדבר ישר, על שם זה נקרא ישראל וישורן שהוא לשון (ישרות), ואנו אומרים מאהבתך וגו' ומשמחתך וגו' קראת שמו וגו'. כי באברהם הוא האהבה. וביצחק הוא השמחה שמצדו היין דישמח לבב אנוש, וכן שלחן בצפון, דכל שמחה באכילה ושתיה, כמו שאמרו ז"ל דאינו אלא בבשר ויין, וכן הוא נקרא לשון צחוק על שם השמחה, וכמו שאמרו ז"ל במדרש (בר"ר נג, ח) ובזהר (בראשית קטו, א) דנתרבה הצחוק והשמחה בלידתו. ויעקב הוא קו היושר מחובר משניהם. ועל כן מהאהבה ומהשמחה נקרא שמו וגו' על שם הישרות, ומה דבלבך על רחמך מה דברחמך עלך, על כן לישרי לב שמחה, ואין שמחת ישראל אלא בה' מעוזם, ואי אפשר להיות לבו שמח בהש"י כאשר הוא ממולא בתאות גופניות, שהם שני הפכים, כי הש"י קדוש ומרוחק מתאות, ואי אפשר ליכנס בלב שני הפכים. ורק מי שלבו ישר שאינו נוטה לשום תאות זוכה לשמחה, ועל כן פקודי ה' ישרים משמחי לב, שהם מכניסים ישרות ללב להוציא תאות, כמו שכתב רמב"ם בהלכות אסורי ביאה (כב, כא) דאין אדם מלא תאות אלא בלב פנוי מדברי תורה. ואמרו ז"ל (סכה נב, ב) אם פגע בך מנוול זה, הוא יצר התאות שהוא מנוול כמו שאמרו בשבת אשה חמת כו' והכל כו', משכהו לבית המדרש, כי חמידו דאורייתא הנכנס ללב מוציא חמדות זרות המנוולות מן הלב, ועל כן הם משמחי לב, שיוכל לשמוח בהש"י, שהוא על ידי הדביקות בו יתברך כשמחת חתן וכלה. ואתם הדבקים וגו' חיים וגו', כי הדביקות נותן חיים, שהוא היפך התאוות שמהם המות שנגזר לאדם הראשון על ידי תאות אכילת עץ הדעת. ויעקב אבינו ע"ה לא מת לפי שהיה נקי מתאות, כי הוא היה דבוק תמיד בשם הויה, שהוא מדריגתו, ולא ניתק לעולם מדביקותו, ולפיכך אי אפשר למיתה לחול עליו.

[יט] ואף שמשון נקרא על שמו של הקב"ה כמו שאמרו ז"ל (סוטה י, א), ועל כן אמרו (בר"ר צח, יד) דכשראה יעקב שגם הוא מת אמר לישועתך קויתי ה', שחשב תחלה שלא ימות כלל, כי היה גם כן דבוק בהש"י תמיד, דעל כן נקרא על שמו ומנוקה מכל תאוה. ורבותינו ז"ל אמרו בסוטה (ט, ב) דשמשון הלך אחר עיניו, ובאמת הוא היה בדוגמא דלמעלה, ולפי שהתחלת כניסת התאות הוא על ידי העין רואה על ידי זה לב חומד, ועיניו של שמשון צופות רק למה שהוא רצון הש"י, כמו שעיני הש"י רק אל צדיקים ואל יראיו, להשגיח על מה שהם רוצים, ועל כן אמר כי ישרה בעיניו, שסמך על ראיית עיניו שיש בזה ישרות ולא נטייה לשום תאוה, רק שכך רצון הש"י. אבל הוא טעה בזה במה שחשב דמאחר דישר בעיניו על כן תלה הישרות בה, לומר דגם היא ישרה, דלולי כן לא היה חושק לה. והאמת דהיה מה', אבל רק לבקש תואנה בפלשתים, ולא שיחשוק לה באמת כלל. ואף שהוא נקי מתאות, דמה שרצה היה מאת ה', מכל מקום מה שסמך על זה וחשק על ידי זה לה עצמה, לחשוב שהיא גם כן ישרה - זהו נקרא הליכה אחר עיניו ושמרד בעיניו.

[כ] ורמב"ם בהלכות אסורי ביאה (יג, יד-טז) כתב דגיירן, ופשטות הכתוב לא משמע כן, דעל זה לא אמרו לו אביו ואמו האין וגו',83 וגדולי ישראל נשאו גיורות כיהושע לרחב. ורבותינו ז"ל קראו לזה מרד, ואמרו שם (ט, סע"ב) הוא איוה לדבר טמא, ואף שהמשנה למלך שם כתב ליישב זה, הואיל ונתגיירו לשם איש ולא לשם שמים, ושלא כדין קיבלה, על כן מחשיבן הכתוב כגויות עיין שם בשמשון ושלמה, הנה מאחר דהכתוב ורבותינו ז"ל חשבוה לעכו"ם שפיר קרינהו בנות הערלים, אף דתתגייר, כיון דאינו גרות כראוי. ורבותינו ז"ל אמרו שם דעל כן נתלו חייו בדבר טמא בלחי החמור, והוא לפי שנתאוה לבשר חמורים. ואע"פ שנעשה לו נס בזה וניתן לו חיים, מכל מקום היה על ידי דבר טמא, כמו שהוא הושיע את ישראל על ידי דבר טמא, דעל ידי זה היתה התואנה בפלשתים, ואף דמאת ה' היתה להיות התואנה על דרך זה, אי לאו דחשבה לישרה מפני ההליכה אחר עיניו לא היה מתאוה לה ולא נוגע בה, רק משתדך לבד. דכל חשק פלשתים להתדבק בישראל, כמו שאמרו בסוטה (י, א) דכל אחד הביא לו אשתו לבית האסורים שתתעבר ממנו, וכן אבימלך שלקח לשרה, וגם פרעה. הענין כי מצרים ערות הארץ יסוד דבקליפה כידוע, ושבעה בנים היו למצרים, והששי הוא כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים ככתוב פרשת נח (י, יד), ומסתמא כל מספר שבע שבכל מקום הם נגד שבע מדות הידועים, והששי הוא היסוד, ונמצא פלשתים היסוד שביסוד דקליפה. ועל כן הם נקראו ערלים ביחוד בסתם בכל מקום בלשון הכתוב, כמו שמואל א' (יד, א) ונעברה אל מצב הערלים, והם דברי יהונתן, שהוא היסוד דקדושה, כמו שכתבתי לעיל שהוא כמשיח בן יוסף, על כן בא לנצחם מצד שהם ערלים. ושם (יז, כו) מי הפלשתי הערל הזה, והיה הפלשתי הערל הזה, והם דברי דוד שהיתה מכתו תמה שנולד מהול. ואמר תחלה כי חרף וגו' כי ברית הלשון נגד ברית המעור (ספר יצירה א, ג) ותלוי זה בזה, ומפני היותו ערל ושורש טומאת היסוד וברית המעור על כרחך הוא גם כן שורש טומאת ברית הלשון גם כן, שהוא מדת המלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, כי יסוד ומלכות מחוברים יחד. ועל כן היה דוד המנצחו, ואמר שיהיה כארי ודוב שהכה, דמצד הערלות נמשל כבהמות. ובמיתת שאול ויהונתן, שהם שורש קדושת הברית וצדיק יסוד עולם שבאותו דור, אמר [שמואל ב' א, כ] פן תעלזנה בנות הערלים על הפלשתים, שהם ההיפך זה. וזה טעם מה שאמר שאול לדוד שיתחתן במאה ערלות פלשתים, כי מה שאמר דוד ואנכי איש רש ונקלה רצונו לומר במעלה, כי קדושת המלך רבה, והמתחתן עמו ראוי להיות גם כן קדוש כמוהו, ודוד המלך ע"ה היה מקטין את עצמו נגד כל אחד, ועל כן אמר לו שאול כי יחפוץ רק בניצוחו נגד ערלות פלשתים, שבזה יבורר תוקף קדושתו נגד הטומאה שלהם בזה.

[כא] והנה אמרו ז"ל (שמו"ר מ, ד) אין לך ירוד שבשבטים יותר מדן, והוא מן הנחשלים אחריך שהיה הענן פולט והיתה לעמלק אחיזה בהם, לזנבם ולומר טול מה שבחרת,70 כי היתה בהם הפסולת דפסל מיכה, שבעט באנכי שהוא שורש היהדות, שמזה נמשך טענה נגד אות הברית, שהוא שורש היהדות סימן המבדיל בין ישראל לעמים. ויהודה הוא הגדול שבשבטים שורש היהדות, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי (מגילה יג, א), כי למוד השבט הזה לשרוף עבודה זרה, כי הוא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, להיות דבוק באלקים חיים. ואפילו שנראה לא כן כענין יהודה בתמר, שנראה כהולך בשרירות לבו ואחר תאותו שהוא היפך הדביקות בהש"י כנזכר לעיל, אבל הש"י העיד מאתי יצאו כבושים (סוטה י, ב), והיה עסוק בזה לברוא אורו של משיח, שהוא המברר שכל תאותן של ישראל אינו אלא להש"י כמו שאמרו ז"ל. וכן דוד בבת שבע. ועל כן נתחברו יהודה ודן במלאכת המשכן והמקדש כמו שאמרו ז"ל. וכן לעתיד עם משיח כמו שאמרו בזוהר (שמות רלו, א). כי כל ישראל נקראים על שם יהודה, שהוא המברר שכולם כנסיה שלימה אין בהם פסולת, ולא ידח מהם נדח. וזנבא דאריה אריה איהו, ודן שנקרא גור אריה כיהודא הוא זנבא דאריה אשר עמלק חשב לזנבו, ולא עלה בידו, דגם הוא אריה, וידין עמו כאחד וגו' כמיוחד שבשבטים, זה יהודה, שהשוה לו. ובניצוח פלשתים היה שמשון מדן הראשון ודוד מיהודה האחרון, גם כן נתחברו יחד. ודוד המלך ע"ה הוא שורש כל הכנסת ישראל, שהיא מדת מלכות שמים כידוע. ושמשון הוא הזנבא, היינו מדת היסוד בה.

[כב] וידוע דאשת זנונים רודפת לעולם אחר אשת חיל לגנוב ולגזול שפעה, וזה היה כל רדיפת פלשתים לבני ישראל וחשקם להתדבק בשמשון ביחוד. ותחלת ניצוחו להם היה גם כן על ידי זה גופו דייקא שיתחבר להם, דבזה יקלוט הניצוץ קדושה שבהו, שהוא המחיה אותם, וכפי שרשם ברע כן השורש הקדוש שיונקים חיותם, דזה לעומת זה עשה אלקים. והכח שלעומתו בקדושה, כשיקלוט הניצוץ קדושה שבו אליו ויתאחד עמו, אז ממילא יכלה וינוצח כח הרע, ובאותו כח שהם רוצים לינק החיות והשפע מקדושה, באותו כח עצמו יוכל אדרבא לשוב גם מעט הניצוץ קדושה שבו אל הקודש. ולפי זה היתה הכנה לקליטת הניצוץ קדושה מהם, זה גרם טעות שמשון לחשוב דהיא ישרה, ושבה הוא הניצוץ קדושה שיוכל לקלטו על ידי שישאנה. ובאמת היא היתה רק הכנה לזה, ועיקר נצחונו היה אלו לא טעה ללכת אחר עיניו, ולהביט אל מה שהוא רצון הש"י לבד, דהיינו בקשת התואנה לבד, אז היה מנצחם לגמרי עד היסוד בם. אבל לפי שנחשב לו למרד הכם רק שוק על ירך, הם הירכין שסביב היסוד, ולא נגע עד היסוד לכלותם לגמרי. ואח"כ שהיה טוחן בבית האסורים כדרשת רבותינו ז"ל,91 על אלו ודאי אי אפשר לומר שגיירם, וזהו שורש הירידה דדן, שהיה הענן פולטן כאלו הם חוץ למחנה ישראל ואינם בכללם ח"ו, והיינו בביאת ארמית שאמרו בעירובין (יט, א) דמימשכא ערלתו ולא מבשקר ליה, ונדמה לעכו"ם, כי לולי כן אי אפשר להתחבר כנזכר לעיל. ועל כן אמר תמות נפשי עם פלשתים, שחשב ח"ו נפשו אבודה גם כן עם פלשתים להיות כמוהם, ובחר במסירות נפש בשביל ישראל, ושינקום על ידי זה נקם עיניו, כי יתקן גם כן בזה מה שחטא בעיניו, דאם כן יוכל לנקום נקמתו על זה מהם. ועלתה בידו, כי רבים אשר המית במותו וגו', כי במסירות נפש למיתה קלט הניצוץ קדושה מהם, כידוע בסוד עשרה הרוגי מלוכה כנזכר לעיל גם כן.

[כג] ועל כן שבט דן עצמו דייקא הוא המאסף לכל המחנות, להשיב כל האובדים והנדחים מזרע קודש בין העמים אל הקודש, כי כח דן הוא מדת הדין כהוראת שמו, וכמו שנאמר דן ידין, וכמו שאמרו פסחים (ד, א) בההוא דאמר דונו דיני שזהו שורש שבט דן. וידוע בשם מדת הדין, שהוא שם אלקים, שם אחיזת האומות, כי יש גם כן אלהים אחרים אשר חלק לכל העמים, והמה לא אלקים, רק מצד דזה לעומת זה עשה אלקים, היינו משורש שם זה נעשה הזה לעומת זה, כי בשם זה הוא כח פעולת הטבע המטעה לבני אדם לחשוב שהכל דרך הטבע. וזה תחלת בריאת העולם בשם זה. ואח"כ שיתף מדת הרחמים, היינו לישראל עם קרובו זרע יעקב, שיש להם אחיזה בשם זה דהויה של מדת הרחמים, שהוא מדת יעקב. אבל עשו ועמלק הראשית דגוים הם באים מיצחק, דאחיזתם במדתו. וניצוח שמשון שבא מדן הוא על ידי גבורתו שהוא כח טבעי, וכפלשתים הבאים בנצחונו של גלית, אבל סופם שאבד ואבדו עמו, כי הם באו בגבורת בשר ודם. אבל גבורת שמשון אינו גבורת בשר ודם, רק על ידי שהיה נזיר אלקים מן הבטן כח אלקים ומדת הגבורה שלמעלה היתה בקרבו, וידע שכל כחו וגבורתו מאתו יתברך. וקודם מותו ביקש אד' הויה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים ואנקמה וגו', פתח אד' הויה שכל כונתו לייחד קוב"ה ושכינתיה, שהם שני שמות אלו, וכנודע דבמסירות נפש למיתה עולה בסוד מיין נוקבים לשכינה ולהתעוררות הזיווג, וזהו זכרני נא כענין וזכרת את אמתך, והוא שהיה שופט ישראל וראש הדור היה שורש לכלל הכנסיה שבאותו דור, ועל ידי זה הזכירה לטובה ממילא יתחזק כחו וגבורתו משם האלקים שממנו יניקתו.

[כד] וכן דינה שמה מעיד עליה שהיא מצד מדת הדין, ועל כן מנעה יעקב מעשו, שידע שיחשוק בה, כי שייכה למדתו שיונק, אבל היא מצד הקדושה. ומכל מקום היתה אחיזה לאותו נחש החוי בה, עד שהיה קשה לה לפרוש. אבל סוף שבני ישראל הרגום כולם, וקלטו הניצוץ קדושה שבהם, והחזירו אל הקודש בזמרי בן סלוא, כנודע דהיא נתגלגלה בכזבי, והיינו על ידי חטאה במה שלא רצתה לפרוש, אף דהוא על ידי הזוהמא שהטיל בה, סוף סוף נכנס בה זוהמא, דעל כן נקראה הכנענית כמו שאמרו ז"ל (בר"ר פ, יא) על פסוק שאול בן הכנענית, דעל ידי שנבעלה לכנען נחשבה כמוהו. דמסתמא גם באשה דכמהילא דמיא כשנבעלת לעכו"ם אינה עוד כמהילא וכבועל ארמית. אלא דהכל רק למראית עין, דהרי המשוך אין צריך לחזור למולו מדאורייתא אלא משום מראית העין, ועוד דגם ערל גמור מישראל נקרא מהול רק מצד מראית העין לא מבשקר, דאין היכר למראית העין, וכן באשה מצד הזוהמא. ורבותינו ז"ל אמרו (בר"ר עו, ט) דנענש על ידי שהטמינה מעשו, דהיתה מחזירתו למוטב, והיה בזה גמר התיקון, כשלא היה יוצא ממנו עוד עמלק, שהוא הראשית דכל עכו"ם, והיה השם שלם והכסא שלם, דהיו נשארים כלם כגוף בלא ראש.

[כה] אבל יעקב אבינו ע"ה כונתו לשם שמים, שראה מדת הדין גובר בה, וירא אולי לא תוכל להפכו, והיה ח"ו מוליד עמלק ממנה. כי מה שהוא עצמו לא הוליד לעמלק רק אליפז בנו - כי הראשית דעכו"ם יציאתו הוא מאיזה שורש טוב הנדבק ונשתרש ברע. וכן אליפז היה צדיק ושרתה עליו רוח הקודש, דהוא אליפז התמני, והיה גדל בחיקו של יצחק וכמו שאמרו ז"ל (דב"ר ב, כ). וכן תמנע היה בה איזה שורש טוב שרצתה לידבק ביעקב אלא שלא קיבלה כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צט, ב). ומשורש זה שנתפשט מהקדושה על ידי הערבוב דטוב ורע להתחבר עם הסטרא דזה לעומת זה, על ידי זה יצא מהם עמלק, דהוא עיקר המערבב טוב ורע לחסר שלימות השם והכסא מלהתגלות בעולם הזה, ועל כן נתיירא שלא יצא מריבת ערבוב זה מדינה אם לא תחזירו למוטב, ואז לא היה תקומה ח"ו, כי היתה לו אחיזה בזרע יעקב שהוא שורש השם הויה. ובאמת מיטתו של יעקב שלימה, ולא היה לו לירא מזה, כי אי אפשר שיצא ממנו פסולת כלל. אך הוא לא האמין בעצמו כל ימיו, והיה ירא תמיד אולי יש גם בו פסולת, וכמו שאמרו בבראשית רבה במראות הסולם דלא האמין ולא עלה, וזהו מצד מדת היראה שהיה גובר בו, לירא גם במקום שאין ראוי לירא. וזהו יציאה מקו היושר בנטיה לקצוות למדתו של יצחק אבינו ע"ה, ומזה נתעורר כח עשו שהוא הפסולת של מדת הדין הקשה. ומזה נתעורר גם כן החויא החפץ להתחבר בדינה, ולכבוש המלכה בבית.

[כו] כענין המן, דאף שהכתוב אמר רק שעמד לבקש על נפשו, מכל מקום אלו היו דברי אחשורוש הגם לכבוש וגו' דברים ריקים ומה שאינו, לא היה נכתב בכתוב. [וכמו שכתבתי במקום אחר ממה שאמרו ז"ל דברו הכתובים ד' בדאות להטיל שלום גבי יוסף ושבטים, ואף שהם דברי שבטים, אי לאו דלהטיל שלום מותר לשנות לא היה הכתוב כותב מה ששינו ודברים שאינם אמת]. ובודאי כך היתה כונתו דבהטלת זוהמתו בה, אף שיהיה באונס תמשך אחריו. וכבר אמרו לו חכמיו אם מזרע היהודים וגו', וכל שכן עתה בהוודע לו דגם אסתר יהודית ומרדכי דודה, וראה שזוהמת אחשורוש לא הטה לבבה מדת יהודית, כי אסתר לבשה מלכות היינו מדת מלכות העליונה, שעל זה אמרו שלבשתה רוח הקודש, והיא שורש כנסת ישראל, שהם נגד כל שבעים אומות. וחשב דאין כח אומה פרטית יכול נגדה, רק הוא הבא מעמלק ראשית עכו"ם שכולל כח כל האומות, חשב כי יוכל נגדה, ועל ידי זה יפגום כל שורש הכנסת ישראל ויכבוש מדת המלכות. כמו שנאמר ויאמר המלך - סתם, דבכל מקום במלך מלכי המלכים הקב"ה מדבר כמו שאמרו ז"ל (זהר ויקרא קט, א), הגם וגו' - כי הוא בא לכבוש המלוכה של מלך מלכי המלכים שהוא כנסת ישראל, וזהו אי אפשר בבית, כשהקב"ה עמנו והוא שומרינו ומצלינו. והתעוררות זה בא לו על ידי אותו ניצוץ קדושה, שהיה עתיד לצאת מבני בניו על דרך זה שיאנסו בת ישראל, הוא שנתעורר עתה לצאת. כי כך המדה, כאשר הגיע מפלתו אותו ניצוץ קדושה חפץ לצאת ממאסרו. ולעומת זה הרע המקיפו, מתעורר גם כן על ידי זה להתגבר עוד ברעתו על ידי זה. וזהו ופני המן חפו, שאותו ניצוץ קדושה התחיל לתת קצת הארת פנים, וחזר ונתכסה ונעלם ונשאר בבני בניו. כי אצלו היתה עדיין פגה, והיה יוצא מלא זוהמא, ועל כן הוא רצה בזה.

[כז] כי אבדונו שהיה על ידי סעודה, וכן אבדון ושתי שהוא אתחלתא דישועה, וכן התחלת הגזירה על שנהנו מסעודתו, וכן בשעת הגזירה המלך והמן ישבו לשתות. ובדבר שחטאו בו לקו ובו נתרפאו. כי כל סעודתן של אותן רשעים היתה כשראו דלא נגאלו ישראל וחשבו דמטא שבעים. וכן בלשצר עשה אז משתה, ונשתמש בכלי בית המקדש, שחשב שמעתה הם שלו, וכלי בית המקדש הם לקרבנות ונסכים לסעודתו של הקב"ה, וחשב הוא שכבר נחלטו בידו. וכן אחשורוש כמו שאמרו ז"ל (אסת"ר ב, יא), וחשבו שהם יעשו מעתה הסעודות ומרזיחין שלהם במקום סעודת מלך מלכי המלכים בקרבנות דישראל. ועל כן אמרו (מגילה יב, ב) על פסוק והקרוב אליו וגו' שאמרו מלאכים מי יקריב קרבנות כו', כי ההתעוררות למעלה היתה לסעודת מלך מלכי המלכים בקרבנות, ושיגמר בנין בית המקדש שכבר התחיל על ידי כורש. אלא שגרם החטא, דעל כן לא זכו לגאולה שניה כגאולה ראשונה, שהיו ראוים כמו שאמרו בברכות (ד, א), והוא חטא דנשים נכריות, היינו שנתערבו בעמים. ועיקר גאולה שיהיה לעם מיוחד נבדל מעמים, ועל ידי זה נוחלים ארץ מיוחדת, וזוכים לבית מיוחד שישרה שכינתו יתברך בו ביניהם. ולפי שהגיע הקץ הוכרח לשלוח ידו מן החור כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר ה, ג) מקום שרצים, וההתחלה על ידי כורש מלך כשר בתחילתו, מכשרי אומות העולם, והסוף על ידי דריוש בן אחשורש ואסתר, שהיה לו דין ישראל כשר או ממזר, רק שנטמע בין העכו"ם כתינוק שנשבה, כי אסתר לא יכלה למולו ולגדלו על דרך יהדות מפחד אחשורש. והכל בעירבוב מאומות כמדתם בחטאם, ועל ידי שתיאנס אסתר גם כן להתחתן בעכו"ם. והיא ילבוש שורש כנסת ישראל שבאותו דור כנזכר, וכל סעודתה אז לגרום סעודת מלך מלכי המלכים בקרבנות בגמר בנין בית המקדש, היפוך סעודתו דאותו רשע.

[כח] ועל כן אמר לה אז עד חצי המלכות ולא דבר החוצץ (מגילה טו, ב), כי לב יודע ומרגיש מרת נפשו הטמאה, שכונת סעודתה היא על זה, ושיתרומם על ידי זה מלכות מלך מלכי המלכים, וממילא הוא חוצץ למלכות שלו. ועל כן נתחבר עם המן, כי שורש עמלק גם כן נגד בנין בית המקדש, דעל ידי זה ישראל נכללים ביותר מן העמים להיות גוי אחד ומיוחד בפני עצמו, שכל שורש עמלק נגד זה. ועל כן אין השם שלם כל זמן שלא נגמר שלימות ישראל להיות מיוחד להש"י, שזהו יחוד קוב"ה ושכינתיה בצירוף שתי אותיות אחרונות דהשם להראשונות, שיהיה השם שלם, שאינו בעולם הזה בהתגלות אלא בבית המקדש. וגם הוא אינו בשלימות בעולם הזה להיות בנין הקיים לעד כל זמן שזרע עמלק בעולם, דאין הכסא שלמעלה המכוון כנגד בית המקדש שלמטה שלם. ועל כן נצטוו להכרית זרע עמלק קודם בנין הבית כמו שאמרו בסנהדרין (כ, ב), ואלו זכה שאול [או דוד אחריו במעשה דצקלג] להכריתו לגמרי היו זוכין גם כן לבית המקדש המקווה הקיים לעד. וגם לפני בית שני הוצרכו מקודם כריתות זרע של עמלק. ועל ידי זה נתעורר המן, כי זה לעומת זה כשיש התעוררות מצד הקדושה להכרית הרע אז גם הוא מתגבר ורוצה בהיפך. וגזר להשמיד כו', אבל עצת ה' היא תקום, ונהפוך הוא אשר וגו', ובזה היתה הכנה לבנין הבית. ושמשי ספרא בנו של המן היה המבטל בנינו בתחלה (עזרא ד), ונראה דהוא היה מיתר בניו שנשארו אח"כ מחזירים על הפתחים כמו שאמרו במגילה (מגילה טו, ב), ובא עד ככר לחם לפי שרצה לבטל לחמו של הקב"ה. וכן המן היה עבדא דמזדבן בטולמא - בעד הלחם, להיות כל עיקרו נגד הקרבנות - לחם אלקינו יתברך.

[כט] ואלו עלתה בידו לכבוש המלכה ושיצא דריוש ממנו - זוהמתו היתה גוברת בו ולא היה מניח לבנות. וכפי הנראה אז שאמרה עכשיו ברצון נתעברה בדריוש, והיה עדיין תוך שלושה לקליטה, ואלו כבשה ובא עליה היתה מתעברת ממנו וזרע אחשורוש נפלט. אבל הש"י לא יתן מאויי רשע. [והגם דלפי חשבון השנים במגילה י"א סוף עמוד ב' עיין שם ברש"י דבור המתחיל 'איהו' נתעברה מדריוש אז בפסח דשנת שתים עשרה, וכל מלכותו ארבע עשרה, אם כן היה רק כבן שנה במיתת אחשורוש, וכבן שלוש בשעת בנין, שהיה בשתים למלכו, הנה גם אם נימא דמיד בתחלת ביאתה לאחשורוש נתעברה ממנו - הרי בשנת שלוש היתה הסעודה והריגת ושתי, ואח"כ שנים עשר חדשים לימי מרוקי הנשים, ועל כל פנים לא נתעברה אלא בשנת חמש, והיה גם כן ילד קטן במות אחשורוש. וצריך לומר דהיו לו אפטרופסים מנהיגי המלכות, ומסתמא גם אמו עמהם וכדרך בכהאי גונא, ונקרא על שמו, ואם כן גם כשיהיה תינוק מוטל בעריסה יש לומר כן, דמכל מקום המליכוהו ונקראת המלכות על שמו, ודרך בין העמים כן, ועיין בתוספות ראש השנה ג' ב' דבור המתחיל 'שנת']. אבל הדבר רחוק בפשטי המקראות והספורים שיהיה קטן כל כך, אך לפי מה שאמרו ברעיא מהימנא דשלחה שידה במקומה, אם כן אי אפשר דנתעברה מקודם, רק אז דהוצרכה לילך בעצמה לפעול הישועה, שאי אפשר על ידי השידה, ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי. ובהיות הוא המלך כחו הוא המנהיג ונקרא הכל על שמו, ואם הוא היה כח המנגד לבנין בית המקדש לא היה אפשר ליבנות גם על ידי אפטרופסיו, כי כחו, שהוא כח ההנהגה דאז, היה מונע זה, אף שלא היתה בו דעת עדיין.

[ל] ובמתן תורה אמרו על פסוק שובו לאהליכם דכל אחד נתעברה אשתו בן זכר (שבת פט רע"ב ורש"י שם), וכן אמרו במועד קטן (ט, א) על פסוק וטובי לב בבנין בית המקדש. כי בשני אלה נתייחדו לעם מיוחד נבדל מכל העמים, והוא עיקרו על ידי אות הברית המעיד שנבדלים בשורשם מלידה מבטן, דעל כן שייכה התורה להם להיות מורשה לקהלת יעקב, ולא עשה כן לכל גוי. וכן בית המקדש להיות יתברך שוכן עמם גם בתוך טומאתם, דצור לבבי וחלקי אלקים לעולם, דחלק ה' עמו, ולעולם קרויים עמו יתברך, דאע"פ שחטא ישראל הוא ובכלל עם ה'. ובאומות בהיפך, אפילו חסידי אומות העולם אינם בכלל עם ה', אלא אם כן יתגיירו ובשם ישראל יכנו, והגרות הוא על ידי מילה וטבילה, והמילה הוא עיקר האות וחותם דישראל, והטבילה על ידי זה נעשה כקטן שנולד, כידוע מספר החינוך (קעג) דרומז לתחלת בריאת עולם, דהיה הכל מכוסה במים, וכאלו עתה נולד עיין שם. ובזה נטהר מטומאה הקודמת, אחר שנימול ועזב השרץ מידו מכאן ולהבא, ועל כן מילה קודמת. וגם על דרך קדימת אנכי ללא יהיה לך, שאי אפשר לדחות החושך אלא על ידי זריחת האור. וחותם המילה בזרע ישראל בתינוק בן שמונה, שהיא בלא בחירתו ודעתו, היא על דרך מצות אנכי, שלא נאמרה בלשון ציווי ולא תליא בבחירתכם וקבלתם הציווי, רק דעל כל פנים אנכי וגו', בעל כרחכם אי אפשר לכם לצאת מזה, וכדרך שנאמר ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם (יחזקאל כ, לג), וכמו שאמרו קדושין (ע, סע"ב) דבישראל והייתי להם לאלקים אף שלא יהיו לי לעם, ועל ידי זה דוהייתי להם לאלקים אח"כ והמה יהיו לי לעם עיין שם. וזהו על ידי קדושת ברית בשר, שהוא גם בערלי ישראל, ואינו בבחירתו כלל, רק בעל כרחו בשרו בתולדה בשר קודש ולא בשר חמורים, ומבשרי דייקא אחזה אלוה, ואי אפשר להשיג אור אלקותו יתברך הגנוז בתורה ואור שכינתו יתברך שבבית המקדש בבית קדש קדשים שמשם אורה יוצאה לעולם אלא מי שבשר גופו גם כן קדוש לאלקיו וכל תאותיו לשמים, וכמו שאמרו (שהש"ר ז, יא) אין תשוקתן של ישראל אלא להקב"ה.

[לא] וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שברצונינו כו', דרק השאור שבעיסה הוא המכניס תאות זרות ללב, ומעכב בעד אמיתות הרצון שהוא רק להש"י, וכמו שכתב הרמב"ם (גרושין ב, כ) בטעם כופין שיאמר רוצה אני, ועל כן אצל ישראל מחשבה רעה אינה מצטרף ומחשבה טובה מצטרף. ואצל האומות בהיפך כמו שאמרו בירושלמי דפאה (א, א) ובתוספות קדושין (לט, ב), כי שרשם מעמלק, שהוא שורש האל זר שבגופו של אדם זה יצר הרע, אלא שאצל ישראל היא רק דוגמת שאור שבעיסה והוצי שסביב לאסא וחוחים לשושנה, ורק יושב על מפתחי הלב להסית ולפתות, כענין שהקרם עמלק ברפידים. ואצל האומות הוא שורש חיותם ועומק נקודת לבם, ומחשבה רעה שבלבם זה מאמתות רצונם, ומחשבה טובה כל זמן שלא יוציאו לפעל אינו מאמתת רצונם כלל. וידוע מה שאמרו בזוהר (משפטים קג, א) דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין, כי היה מטרטש עלמא אלו היה אפשר לכח רוחניות דרע להתרבות מכפי מה שהיה בתחלת היצירה. וכל החטאים כחם רק להשליט אותו הכח הרע ולהגבירו ח"ו ולהעלים ולהסתיר כח הטוב, לא להוסיף עליו תולדות. וכל תולדות אומות העולם ורבוים אינו אלא בגופניות לבד דוגמת ריבוי הבעלי חיים. ורק אתם קרויים אדם להפרות ולהרבות הצלם אלקים והרוחניות, ועל ידי רביות בני ישראל - הקדושה מתוספת ומתרבה. וכן בכל דור ודור הקדושה הולכת ומתרבה, וכן קבלתי דאע"פ שהדורות הולכים ומתקטנים הנקודה שבלב הולכת ומזדככת ומאירה יותר בכל דור, עד עת קץ שיזוככו לגמרי, כי הקדושה עושה פירות ופירי פירות והולך ומוסיף תמיד, וזהו הריבוי שבזרע ישראל שמצד הקדושה, שעל זה היתה תכלית בריאת העולם דלא תוהו בראה, ולא אמרתי לזרע ישראל תוהו בקשוני, רק שיהיה דבר הקיים לעד - קיום במין בהתגלות בעולם הזה, וקיום באיש לעתיד לבא, שיקומו כל הגופות מישראל בתחית המתים, ויתגלה דהם קיימים באיש גם כן, והמיתה רק דוגמת שינה, וכלשון רבותינו ז"ל כד דמך, ובשוב וגו' היינו כחולמים. והכל על ידי קדושת ברית בשר שבגופות בני ישראל בעצם.

[לב] והמיתה רק לכלות השאור בזוהמת הנחש משכא דחויא כידוע, והוא יצר הרע הוא מלאך המות, כי לעולם הרע הולך ומכלה את עצמו. וזוהמא זו היא בהכרח בכל הגופות זרע אדם הראשון, ואפילו צדיק גמור כישי וחביריו שכפו יצרם לגמרי ולא חטאו כלל - מכל מקום לא נמלטו מעטיו של נחש בשאור שבלב המוליד ריח תאוה גופנית, והוצרכו למיתה. אם לא מי שהרגו ליצר הרע לגמרי, כדוד המלך ע"ה דלבו חלל בקרבו, אמרו דוד מלך ישראל חי וקיים - שלא מת, ואף בשרו ישכון לבטח - שלא שלט בו רמה ותולעה, כי כבר הפשיט המשכא דחויא מעל גופו בעודו בחיים בכח התשובה. ושורש עמלק הוא להמשיך כח זוהמא זו שיתפשט בכל חדרי לב ואברי הגוף, ובכחו הרע הוא הגורם עקרות ומניעת ההולדה וההתפשטות לזרע ישראל שהוא זרע קודש, או הולדת רשעים גמורים שאין בהם שום לחלוחית של קדושה שמוטב שלא הולידו, דהם מערב רב ועמלקים כידוע בזוהר. ובמחיית עמלק בא פקידה לעקרים שבישראל ושיולידו זרע קדוש, ועל כן אמירת פרשת זכור אשר עשה וגו' בכונת הלב בכל מאודו, שהוא פועל בדבורו וכונת לבו שהקב"ה ימחנו מלמעלה כמו שאמרו ז"ל, נראה לי דהוא מסוגל לבנים. [וכן קבלתי שבפרשת זכור שהוא זמן מחיית עמלק, שכל ישראל קורין אז אותה פרשה, הוא עת רצון להתפלל על בנים. כי במחיית זרע עמלק בא רבוי בזרע ישראל, והוא על דרך אמלאה החרבה, דכשחרבה זו מלאה זו, ועל דרך כל קרני רשעים אגדע, על ידי זה ואז תרוממנה קרנות צדיק].