פוקד עַקָרִים/ו

<< · פוקד עַקָרִים · ו

[א] והנה כל מה שנמצא בכתובים נסים בהולדת בנים - הכל היה בפיקוד עקרות, ושהסבה היתה ממנה. דגם ביצחק נאמר כי עקרה היא, ואברהם כבר הוליד ישמעאל, וזה לא היה דרך נס, כי לא יעשה הקב"ה נס בהולדות שכמוהו. ולפי שהאשה אין מצווה על פריה ורביה, ועל כן אפשר שתהיה עקרה לא תוליד, כי איננו צריך כל כך להשלמת נפשה, מאחר שלא נצטוית על זה. אבל האיש שנצטוה על זה והוא צריך להשלמת נפשו, מסתמא הש"י לא ימנע הטוב להולכים בתמים, ואי אפשר שימנע מהם ההולדה כלל ושיצטרכו לנס.

[ב] ואותם שנמנע מהם כדניאל חנניה מישאל ועזריה, שעליהם נאמר לסריסים אשר ישמרו וגו' טוב מבנים ובנות, לא הובטחו להוליד, רק ליד ושם הטוב מזה, כי מאחר שמנע זה מהם - מסתמא יודע שאינם צריכים לזה להשלמת נפשותם, ויש להם מה שיועיל להשלמתם טוב מזה. כי עיקר תולדותיהם של צדיקים תורה ומצות, וגם כונת השארת התולדות בעולם הזה אינו אלא כדי שיעשו תורה ומצוות, ולפי שבמתים חפשי - משאיר תולדותיו כיוצא בו, שהוא הביאם לעולם, והשאירם שהם יעסקו בתורה ומצות. וכבר אמרו בקהלת רבה (יב, יא) על פסוק דברי חכמים כדרבונות כו' אימתי כמסמרות נטועים - בזמן שבעליהם נאספים מהם, שאז כל הדברי תורה שחידש בעולם הזה והמצות שסיגל נעשו נטועים וקבועים כמסמרות בקרב כל הנפשות מישראל.

[ג] כי כל דור ההולך - התורה ומצוות שלהם נשארו ונקבעו בלבבות בני ישראל בדור הבא, דלולי כן מה התועלת באריכות הגלות, והדורות הולכים ומתקטנים, ואיה התקוה לזכות לביאת המשיח במהרה בימינו, מה שלא זכו בה דורות הראשונים שהיו גדולים וטובים מאלה. אבל אף כי מצד הדורות עצמם הם מתקטנים, ונקרא עקבתא דמשיח שהנפשות הם מהעקביים, מכל מקום מצד מה שכל הזכיות של כל דורות הקודמים כולם וכל תורה ומצוות שסיגלו בעולם הזה הכל נשאר קבוע ותקוע במעמקי הלבבות שבדור האחרון, ומצד כזה כל דור מאוחר יש לו יתרון הכשר מעלה, ועל דרך שהמשילם בענין החכמה כננס על גבי הענק כידוע, כן הוא גם כן בענין העבודה תורה ומצוות. ומצד הזה הדורות הולכים ומתעלים ממעלה למעלה, מצד יתרון הזכיות והמעלות המתחדשות בכל דור ודור, שהם הנשארים לעולמי עד. מה שאין כן החטאים והחסרונות מיתה ממרקתן והם כלים והולכים, ולא נשאר מהם כלום, ורק הטוב הוא הנשאר והנקבע בכל הלבבות. וכן קבלתי בפירוש כי הגם שהדורות הולכים ומתמעטים - הנקודה שבלב הולכת ומזדככת בכל דור, והיינו מה שבמעמקי הלב שהקב"ה לבן של ישראל כמו שאמרו (שהש"ר ה, ב) על פסוק צור לבבי, והוא שורש השכינה השוכנת בלב בני ישראל ובתוך טומאתם, והיא הנקראת כנסת ישראל, שהיא קיבוץ הקדושה של כל כללות ישראל, והיא שורה בלב כל אחד בפרט. וקדושת כנסת ישראל מתעלה בכל דור על ידי תוספת סיגול מצות ומעשים טובים של כל ישראל והתחדשות תורה שבעל פה של חכמי הכנסת ישראל, שאין לך דור שאין בו התחדשות חכמת התורה שבעל פה של חכמי ישראל שבאותו דור, ועל ידי זה נוסף קדושה בכלל הכנסת ישראל, שהטוב שבהם הוא הנשאר ואין נכלה, וזהו תוספת קדושת השכינה השוכנת במעמקי הלב של כל ישראל, המזככת את לבם בכל דור מצד תוספת קדושה הנוספת במקור הכנסיה בכל דור.

[ד] והן הם התולדות של צדיקים, וזה שאמרו ז"ל (סנהדרין צג, ב) זה ספר דניאל שנקרא על שמו, שהוא היה לו ליד ושם טוב מבנים. ואין הכונה על זכרון השם לבד, דמה נפקא מינה לאדם אם יזכרו שמו בעולם הזה, וגם על ידי הבנים אין השם נשאר לדורות עולם, כי בשכבר הימים הכל נשכח ולא נודע שם הדורות הקודמים כלל. אבל ידוע כי שם האדם הוא שורש החיות שלו, וזה נשאר על ידי התולדות הנמשכים משורש האב, שיש בהם משורש החיות. וזהו ספר דניאל, דמה שנקרא על שמו מורה דהדברי תורה הכתוב שם זהו שורש חיות הנפש דדניאל, והרי נשאר כל שורש חיות עצמו. וזהו השארה טובה מבנים ובנות, שהם רק מה שהוא שורש להם. וכן עיקר התולדות של צדיקים תורה ומעשים טובים הם עיקר החיות שלהם, וזה נשאר בעולם הזה, כידוע בפירוש דשבק חיים לכל חי.

[ה] וזהו ענין יומא דהלולא שבפטירת הצדיקים כידוע מפטירת רבי שמעון בר יוחאי. ומצינו איפכא בשבעה באדר פטירת משה רבינו ע"ה מתענין, וכן כל תענית צדיקים שנזכרו במגילת תענית ובשלחן ערוך הם יום מיתת צדיקים. אבל כולם מדורות הנביאים, כי הנביא שמת לא נשאר מנבואתו בעולם הזה, וכן במשה רבינו ע"ה שהוא שורש התורה שבכתב - דבר זה אי אפשר להיות נשאר בלבבות בני ישראל. כי מה שהוא בלבב חכמה של חכמי ישראל, שהוא חכם דעדיף מנביא, זהו חכמת תורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, שהיא חכמת הקב"ה, ונובלות מחכמה העליונה שבא משה והורידה לארץ - משמת משה רבינו ע"ה נגנזו מעיינות חכמתו, ועל זה שמח משה רבינו ע"ה כששמע ששאלו לרבי עקיבא זו מנא לך ואמר להם הלכה למשה מסיני. כי כל יקר שראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה משה רבינו ע"ה הוא חכמת תורה שבעל פה, שרבי עקיבא היה שורש לה כמשה רבינו ע"ה לתורה שבכתב כידוע, וחכם עדיף מנביא, דבחכמת התורה שבעל פה יכולים להשיג כל יקר, אבל הכל בהסתכלות דרך אספקלריא שאין מאירה, שאינה אלא מהשגת לבו, ויוכל השואל לשאול זו מנלך ושמא אתה טועה. [וכמו שאמרו ז"ל ביחזקאל גם בהשגת הנבואה, שגם הם נגד משה רבינו ע"ה - הם כן, ומדריגת כלל השגת הנבואה גם בנביא היותר קטן נגד השגת החכמה דתורה שבעל פה הוא כחילוק שבין נבואת משה רבינו ע"ה לשאר נביאים, שנחשב גם לגבי דידהו כרואה דרך הבדלת כמה מראות]. ועל כן יש מחלוקת בתורה שבעל פה, שזה מצד חכמתו משיג בענין אחר, והכל דברי אלקים חיים, כי אין דעתן של בני אדם דומה זה לזה, וכך ברא הש"י חילוק בהשגת חכמה של התחתונים. מה שאין כן כשמשיב הלכה למשה מסיני, שהוא הסתכל באספקלריא המאירה בחכמה העליונה, שבזה אין טעות ושינוי וחילוף ומחלוקת כלל. וכן בהשגת כל הנביאים ובעלי רוח הקודש שחיברו הכתובים, אף שנגד משה רבינו ע"ה גם ראייתם נחשב באספקלריא שאין מאירה, מכל מקום נגד השגת חכמי תורה שבעל פה בחכמתם חשיבה כמאירה, ולא שייך בהם מחלוקת כלל, ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע ולא לשנות כלל. ועל כן במיתתם קבעו תענית, כי במותם נגנזה חכמתם. ומה שאין כן חכמי תורה שבעל פה - אדרבא, במיתתם נקבע חכמתם כדרבונות בלבבות בני ישראל, ויוכלו להוסיף עוד.

[ו] ועל כן מה שנקבעו תעניות צדיקים על חכמי תורה שבעל פה היה רק אותם שנהרגו כרבן שמעון בן גמליאל וחביריו. ורבי עקיבא, שהוא יסוד תורה שבעל פה, אלמלא שנהרג היה יום פטירתו יומא דהלולא רבא, שאז היה שורש הקביעות דתורה שבעל פה בלבבות בני ישראל. ולפי שהיה בן גרים, שגרם לזה קללת הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, הוכרח גופו שהוא חלק אבותיו ליהרג. וכך עלה במחשבה לפניו יתברך, שיהיה השורש דתורה שבעל פה מתגלה בעולם בגוף כזה, שצריך לשלימות הזדככותו ליהרג על קידוש השם. דמסתמא הכל במשפט, וכמו שכתבתי כי הגוף של בן גרים שהגיע למעלה עליונה כמוהו, שאמר עליו משה רבינו ע"ה יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, לא היה אפשר שיזדכך להיות גם הוא קדוש בקדושה עליונה כל כך, להיות מוכן למעלה ומדריגה זו, אלא על ידי שנהרג על קדוש השם.

[ז] ועל זה שאל משה רבינו ע"ה זו תורה וזו שכרה, כי משה רבינו ע"ה על ידי התורה שבכתב שקיבל נזדכך גופו וקרן עור פניו, שנעשה כתנות אור תחת עור, וגם הוא היה לו להזדכך על ידי תוקף החכמה דתורה שבעל פה שבקרבו, שעלה עוד למעלה מעלה, וחכמת אדם תאיר פניו לזכות לאור פני מלך חיים. והשיב כך עלה במחשבה, כי השגת תורה שבכתב ונבואה עיקרה בלב, שממנה תוצאות חיים לכל הגוף, ואי אפשר לזכות לנבואה אלא מה שהוא בר לבב שאין בו שום תערובות ופסולת ונטייה לרע כלל. והשגת תורה שבעל פה ועיקרה בחכמה שבמוח. ואע"פ שגם היא עיקרה תלויה בלב, דלולי כן נקרא מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, שדרשו ביומא (עב, ב) על מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, שהתורה והחכמה שלו אינו אלא כמחיר לקנות ולא שיהיה קונה באמת, כי באמת הוא כסיל. וכמו שאמרו בדברים רבה (יא, ו) דמי שיש בו יראת שמים כל התורה והחכמה נתונים בלבו, הן יראת ה' היא אוצרו, האוצר המחזיק להחכמה, וזהו בלב. אבל עיקר ההשגה במחשבה שבמוח, ומשם אין כל כך המשכת חיות לכל האברים כבהלב. וכך רצה הש"י שיהיה המשכת תורה שבעל פה מהמוח דוקא, שאין פועל כל כך הארה בכל אברי הגוף כמו שהיתה פועלת הנבואה לנביא. כענין שנאמר (שמואל א' יט, כד) בשאול ויפול ערום, היינו בהתפשטות הגשמיות, כי על ידי הנבואה נתפשט מלבוש הגופני דכתנות עור להיות כתנות אור כאדם הראשון קודם החטא, שהיה ערום היינו מכתנות עור הגופני. מה שאין כן החכמה אין פועלת התפשטות גופניות כל כך. ועל זה אמרו (תענית ז, א) חכמה מפוארה בכלי מכוער, ואמר לה אי סנו הוי גמירי טפי, שכך קבע הש"י שיהיה בכלי מכוער דוקא. וידוע היופי והכיעור שדברו חכמים הכל מצד המעשים הגופנים, הוא כענין הלא כבני כושיים אתם לי וגו', וכן אל תראוני שאני שחרחורת וגו', כי על ידי כיעור הגוף לבו נשבר ודואג בקרבו, ועל ידי זה הוא כלי לקבל דברי תורה שיורדת רק למקום נמוך.

[ח] וזהו שהראו לרבי אלעזר ברבי שמעון כשלמד תורה הרבה והיתה דעתו זחה עליו, באותו אדם מכוער, שהיה מכוער ביותר ואמר לו לך לאומן שעשני. כי הקב"ה ברא יצר הרע וברא תורה ותבלין, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, והוא מכוער ביותר וצריך לתורה תבלין יותר, והש"י עוזרו להוסיף לו חכמה והשגת דברי תורה כדי שיוכל לינצל מתוקף היצר שבו. וכל מי שיש בו דברי תורה יותר הוא סימן גם כן ליצר הגדול בו יותר, והיינו שהוא מכוער הרבה יותר ואין לו להגיס דעתו, רק אדרבא צריך שיהיה לבו נשבר יותר. כי התורה נקראת תבלין, שמתבלת לבד, ויש שעושה את הרע טוב מאד על ידי תבלין, כי יקר מחכמה וגו' סכלות מעט, כי שאור מיעוטו יפה, והיצר הרע נקרא שאור שבעיסה. ואמרו בראתי תורה הוא התורה שבכתב, והיא המאירה ומזככת הגוף לגמרי על ידי השגת אנכי ה' וגו', שהוא השגה דבהתגלות שהיתה במתן תורה, שכולם זכו למראות נבואה. והתורה כתיבא ומנחא וגלוי לכל, ובלוחות ראשונות זכו להיות ההתגלות דתורה שבכתב שהיתה במתן תורה חקוק בלוח לבם, ועל ידי זה נעשו חרות מיצר הרע, שנעקר מלבם. דזהו הזיכוך הגמור שעל ידי תורה שבכתב להחומר הגופני, שבסילוק היצר הרע הוא נעשה כגוף אדם הראשון קודם החטא, שלא היו עליו הכתנות עור ממשכא דחויא להתאוות לתאות גופניות כלל.

[ט] ואלמלא חטאו לא ניתנה להם אלא חמשה חומשים וספר יהושע ערכה של ארץ ישראל כמו שאמרו בנדרים (כב, ב), שהיו יודעים הכל מתורה שבכתב שהיה מאיר בלבם, כי ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, דהיה הכל גלוי ומאיר לעיניהם של כל ישראל עד שאפילו לדברי הנביאים לא היו צריכים, כל שכן לחכמת חכמי תורה שבעל פה, ושהיה די להם בספר יהושע במקום כלל התורה שבעל פה. כידוע דתורה שבכתב ושבעל פה הם דוגמת שמים וארץ, דתורה שבכתב מן השמים, ושבעל פה הוא מחכמת חכמי כנסת ישראל שהם שורש הארץ העליונה, דעל זה נאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ כנודע. ובספר יהושע שהוא ערכה של ארץ ישראל היה כלול ומאיר עיניהם כל חכמת תורה שבעל פה, אשר היא נחלת כל פרטי הנפשות מישראל, ולא היה גם בתורה שבעל פה שום משא ומתן וטעות ולא מחלוקת, שאע"פ שכל אחד משיג אור אחר בהיות כל אחד בוסר בחלקו של חבירו, כל אחד מכיר מקומו ואור השייך לו, ולא שייך שום מחלוקת נוגע להכלל בזה. אבל החטא גרם שבירת לוחות ראשונות שהיו מעשה שמים, וידוע שגם בתורה יש גוף ונשמה שהם אורות בכלים, הלוחות היו כמו גוף המכיל בו אור התורה, שהוא בהאותיות החקוקות בו. והראשונות היו הגוף והכלי גם כן מן השמים. מה שאין כן בלוחות אחרונות הראה הקב"ה מחצב סנפירינון באהל משה רבינו ע"ה (ויק"ר לב, ב), והוא הוצרך לחצוב, ומהפסולת נתעשר - זהו פלפולה של תורה שניתן מתנה למשה רבינו ע"ה, והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל. והפלפול הוא המשא ומתן של תורה שבעל פה, שאי אפשר להשיג עוד אלא על ידי משא ומתן בהלכה, ומתוך הפלפול והמשא ומתן יעמד על אמיתות ההלכה.

[י] ודבר זה הוא עשירות של חכמה מרובה יותר, שעיקר עומקה של חכמה בחריפות וחידוד הלכה הוא על ידי זה, וקוב"ה חדי בפלפולא. ודבר זה בא מתוך ההעלם, שאין האור בהתגלות, דעל זה אמרו בתנחומא (נח ג) על פסוק העם ההולכים בחושך ראו אור גדול - על חכמת תורה שבעל פה. וכן אמרו בסנהדרין (כד, א) על פסוק במחשכים הושיבני - זו תלמודה של בבל, ששם היתה התגלות עומק הפלפול. דדבר זה גרם גם כן גלות בבל, דעל ידי הגלות והחורבן נסתלק התגלות האור ונפסקה הנבואה, דמכאן ואילך הט אזניך ושמע דברי חכמים כמו שאמרו בסדר עולם (רבה ל), וכמו שאמרו בריש אבות (א, א) דנביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, היינו שמסרו השגת התורה לחכמים, דראשיהם הוא אנשי כנסת הגדולה, שנקראו כן על שהחזירו עטרה ליושנה באמירת הגדול הגבור והנורא כמו שאמרו ביומא (סט, ב), היינו דמצד השגת הנבואה שהוא בהתגלות, הרי בהגלות מצד ההתגלות הוא בהיפך. אך מצד החכמה דתורה שבעל פה, שהיא המגלה המסטורין דתורה שבכתב, כמו שאמרו בשמות רבה (מז, א) מי שמסטורין שלו בידו כו', שהוא נעלם בעולם הזה, רק מי שזוכין לעמוד על המסטורין וההעלם והשגת האור מתוך החושך דייקא - הם משיגים דאדרבא הן הן גבורותיו וגדולתו ונוראותיו, שגם בגלות ובחושך ה' אור לנו, והאור שמתוך החושך הוא אור גדול יותר, שיוכל להאיר גם בתוך החושך. ועל כן חכמת תורה שבעל פה הוא דוקא בכלי מכוער יותר, דכפי תוקף החושך יותר - כן הוא מאיר יותר. ואור זה הוא במסטורין והעלם, שאינו בהתגלות בעולם הזה, ואדרבא מצד ההתגלות מראה ההיפוך, כענין הגלות נגד גבורתו ונוראותיו יתברך, שנראה כחושך וכיעור והעדר האור והיופי.

[יא] רק כשיבוא היום לה' אז נהיה כחולמים, שיתגלה שכל החשכות של עולם הזה היה רק כחלום יעוף ודמיון לבד ולא על האמת כלל. וזהו היה הנס של פורים דנהפוך הוא אשר ישלטו וגו', שלא עשה עמהם אלא לפנים ולמראית העין, ולא עינה מלבו, כמו שהם לא עשו אלא לפנים, שכל חטאי ישראל אינם שחרורית באמת, רק ששזפתני השמש, ובמעט כיבוס הולך השחרות כמו שאמרו בשיר השירים רבה (א, ו), וכמו שאמרו בברכות (יז, א) גלוי וידוע שברצונינו לעשות כו'.96 ואחשורש נקרא על שם שהשחרו פניהם של ישראל בימיו כמו שאמרו מגילה (יא, א), היינו רק שחרות חיצוני בפנים לפי שעה. ואח"כ ליהודים היתה אורה זו תורה, שזכו על ידי זה דהדר קבלוה מאהבה כמו שאמרו בשבת (פח, א). וכפיית הר כגיגית היתה על תורה שבעל פה כמו שאמרו בתנחומא (נח ג), דלזה צריך יגיעה. ובמתן תורה שזכו כולם להתגלות כזה, להיות פנים בפנים דבר ה' עמכם, שהוא דוגמת נבואת משה רבינו ע"ה, ואלו היו נשארים באותה מדרגה לא היו צריכים לשום יגיעה דתורה שבעל פה כלל. אלא שהחטא גרם, עד שאמרו אח"כ ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, כי נפשם יצאה בדברו, מפני שהגוף לא היה עדיין מזוכך כגופו של משה רבינו ע"ה. אלא שמכל מקום אלו זכו ושמעו כל הדברות מפי הגבורה היה כל הגוף מזוכך, כי הדבור ששמעו מפי הקב"ה נקבע בלב, ועל כן האמונה תקועה בלבות בני ישראל, דלא עבדו עבודה זרה אלא להתיר עריות בפרהסיא (סנהדרין סג, ב), ומכח יצר התאוה של חומר הגופני, ולא שפקרו בגוף האמונה ח"ו, שזהו אי אפשר לזרע ישראל. והאפיקורסים הם מנפשות הערב רב ולא מזרע ישראל כידוע, וכמו שאמרו בבראשית רבה (נג, יב) דמי שאין מאמין בשני עולמות אינם מזרע אברהם יצחק ויעקב. ואלו שמעו יתר הדברות היה גם כן נתקע בלב כן. ובדבור לא תחמוד האחרון, שהוא הסוף מעשה שנעוץ במחשבה תחלה, להיות בוסר בחלק חבירו, שזהו שורש היצר המעלים השגת אנכי וגו', שהוא התחלת ושורש המכוון של כל התורה כולה, כדרכו של יצר הרע - היום אומר כו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה כו', והכל להשלמת תאות יצרו בגופניות. ואלו זכו לקבלו מפי הגבורה היה נעקר החמדה מלבם לגמרי, כמו לעתיד דנתתי לכם לב בשר - בוסר כמו שאמרו ז"ל (בר"ר לד, טו), שלא יחמוד לחלק רעהו. ולא היו צריכים ליגיעה דתורה שבעל פה גם כן ממילא על ידי זה. והם נתאוו לכך שיגיעו אז לתכלית השלימות כמו לעתיד, וגם הש"י היה רוצה בכך כמו שנאמר מי יתן והיה לבבם זה וגו'.

[יב] אלא שהכל במשפט, כי האדם נברא להיות בוחר בטוב בבחירתו, וצריך על כל פנים פתיחה כחודה של מחט ומצד האדם. ובעבודה זרה (ד, ב) לא עשו ישראל כו' שנא' מי יתן וגו', ופירש רש"י שבסיני נאמר, והיו חסרים רק תפלה לומר תן אתה כמו שאמרו ז"ל (ע"ז ה, סע"א), ואז היה טוב כל אשר דברו, גם בבקשת השמועה מפי משה רבינו ע"ה ולא מפי הש"י, אף שעל ידי זה למדים ושוכחים כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר א, ב), וצריכים לעמל פה בתורה, מכל מקום על ידי זה היה לבבם ליראה יותר. כי היראה בא מתוך ההעלם, דעל כן אומר מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י, יב), דעל זה כל בחירת האדם כאשר הוא בהעלם, ולגבי משה מלתא זוטרתי הוא, כי הוא היה במדרגות האהבה שזכו לה ישראל גם כן בדברות ראשונות שמפי הגבורה, דישקני מנשיקות פיהו, ועל ידי ההעלם, דהתגלות היא היראה, שהיא כעבד לאדון, דאיה מוראי, וזהו כל האוצר שיש להקב"ה בעולמו. אבל מי יתן והיה לבבם זה ליראה וגו' - שלא יבואו לניתוק היראה גם כן, ואלו אמרו תן אתה היו זוכים לקביעת היראה שבלב שלא ינתק כלל. ובזה ממילא היו ניצולים גם כן מכל תאות היצר, כידוע דהיראה שורפת ומבטלת כל תאות רעות, וכמו שאמרו (ברכות כח, ב) ולואי שיהיה מורא שמים כמורא בשר ודם, שכשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. והיו זוכים לשלימות התורה שבעל פה, דאי יראת ה' אוצרו - אין, ואי לא - לא. וכפיית הר כגיגית היתה לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שיחטאו ויהיה יצר תוקף ומונע, וצריכים ליגיעה גדולה להגיע לאור מתוך החושך הגדול המאפיל, והם דימו שרצון הש"י במה שכופאם הוא דוקא להיות יולד לעמל ויגיעה דוקא, שעל זה נברא הבחירה והיצר.

[יג] ודור המדבר, שהיו מקבלי התורה שבכתב ומשורש נפש משה רבינו ע"ה, היו הם חפצים ומשתוקקים לאור התגלות הזה דתורה שבכתב, שאין בו העלם כלל, שיהיה קבוע בלבם, ושלא יצטרכו ליגיעה דתורה שבעל פה, והוצרכו לכפייה על זה. ובאמת רצון הש"י היה גם כן לזה, שיהיה היראה נקבע בלב, ולא יצטרכו לבחירה, רק כחודה של מחט בהתחלת האתערותא דלתתא בתפילה לומר תן אתה, ולמה לכפות הר, ושנעשה בהכרח ויגיעת בשר בכפיית יצר, תן לנו לב ליראה, ובהסרת לב האבן, ולא יצטרך לכפייה. אבל לא היה להם לב לדעת ולבקש על זה. ואף משה רבינו ע"ה לא קאים אדעתא דרביה לומר להם זה עד סוף ארבעים שנה כמו שאמרו שם בעבודה זרה (ה, רע"ב), כי גם הוא דימה שרצון הש"י בכפיית היצר ביגיעת אדם דוקא, שעל זה היתה כפיית הר. כי פרנס לפי הדור, והחסרון שבדור גורם חסרון מה בפרנס גם כן כידוע. ומה שישראל לא היו עדיין בשלימות זה שיהיו ראוים להתעוררות תפילה זו - כי באמת גם התעוררות התפלה מהש"י, דעל כן תיקנו ה' שפתי תפתח קודם התפילה, וכידוע פירוש תפלתו שגורה ששגור ושלוח מלמעלה, ואלו היו ראויים לזכות לכך היו מתעוררים להתפלל על זה מן השמים. ועל זה נאמר לא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' (דברים כט, ג), דהם לא ידעו מעצמם כי הש"י לא נתן להם עדיין לב זו לדעת, וזה גרם שגם משה רבינו ע"ה לא עורר אותם לבקש זה.

[יד] ובימי אחשורש, שאז היה הדור של התחלת חכמי תורה שבעל פה, ומאהבת הנס נתקע בלבם החשק הגדול ליגיעת תורה שבעל פה. שנגלה להם אז איך על ידי החושך בא אור גדול, כענין שהיה בגזירת המן, שעל ידי גזירתו להיות עתידים ליום הזה הוכרחו להפך הדבר, שיהיה הגזירה להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם, והיה מחיית עמלק עצום, ולזכות לקדושת היום קבוע לדורות למשתה עד דלא ידע וכו', שהוא השגת סודות התורה שלמעלה מהדעת, שהוא חבור החכמה ובינה, שהם בתורה שבכתב ושבעל פה המתגלה בלב כל ישראל. וידוע מזוהר הקדוש (בראשית כז, א) דהנגלה שבתורה שבהם כשר ופסול טמא וטהור כו' הוא מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, שעל ידי זה יש מציאות דארור המן וברוך מרדכי, שהם שורש דטוב ורע זה לעומת זה. כידוע מכתבי האר"י (שער הכוונות, פורים) דמרדכי הוא סוד יסוד דאבא המתגלה ברחל, היינו השפעת אור החכמה המתגלה בשרשי הנפשות דכנסת ישראל. והוא האהבה והחשק לתורה שבעל פה שנתעורר אז בלבבות בני ישראל. ועל ידי זה זכו להשיג סודות בתורה וכל יקר שנעלם בראשונה, וכמו שאמרו בספר היכלות (כז) דעיקר זיו - ושאר לשונות שאמרו שם על גילוי התורה - היה בבית שני, שלא שרתה שכינה יותר הרבה מבבית ראשון.

[טו] והנגלה שבתורה הוא לחמו בלחמי, דנקרא לחם דאורייתא, וכמאן דאמר עץ הדעת חטה היה (סנהדרין ע, ב). כידוע דחטה בגימטריה עשרים ושתים אותיות התורה, והוא הנגלה שמסטרא דעץ הדעת כנזכר לעיל, שנתלבש בכתנות עור וקלף ואותיות אלו. ולמאן דאמר גפן היה - ענבים סחטה, היין עם השמרים, שהוא גם כן מצד עירוב טוב ורע. וזהו גם כן ביינה של תורה, דאמרו ביין יש שותהו וטוב לו ויש כו'. כי זכה נעשית לו סם חיי שזוכה לעץ החיים, וזהו ושתו ביין מסכתי, היינו לא כמו שסחטה ענבים כנזכר לעיל ושתאו גם כן חי שאינו מזוג, כי חמרא פקחין שמעורר רוח חכמה באדם, וצריך למוזגו במימה של תורה, שיהיה החכמה ממוזגת על פי התורה, דלולא זה יוכל לבא לאפקורסות כידוע. ויין זה דמסכתי הוא היין המשומר בענביו שהשותיהו טוב לו, כמו שנאמר וטוב לב משתה תמיד. ואמרו בבבא בתרא (קמה, ב) דזו משנה או תלמוד עיין שם. דנראה דתליא בפלוגתא דסיני ועוקר הרים הי עדיף בסוף הוריות. דמתם שלוח סיני עדיף, שזהו דרך לימוד בני ארץ ישראל הנוחים זה לזה בהלכה, ורבי זירא יתיב מאה תעניות דלישתכח מיניה תלמודא דבבלאה כמו שאמרו בבא מציעא (פה, סע"א), על כן הוא אמר העדיפות למשנה. מה שאין כן רבא דהוא היה מראשי המפלפלים מייסדי התלמוד בבלי, כמו שאמרו הויות דאביי ורבא, על כן אמר איפכא. ותרוייהו יין מסכתו הרומז למסכתות המשנה ותלמוד, ושם גנוז גם כן כל סודות התורה בהעלם כידוע.

[טז] ועל זה נאמר (שה"ש ה, א) שתו שכרו דודים, שתו הוא ההשגה שמצד החכמה והדעת, ושכרו הוא השגה שלמעלה מהדעת, והוא מסטרא דעץ החיים ויין המשומר בענביו, ששכרותו גם כן אינו מזיק וטוב לו. וסתם משנה רבי מאיר, שבתורתו היה כתוב כתנות אור ב'א', שזכה לאור המאיר ומנהיר פני חכמים בהלכה, ויש אומרים שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו (ערובין יג, ב), כי גם הוא היה טוביה גנוז בגויה והאור נעלם. אבל רבי שמעון בר יוחאי זכה לגלות ההעלם כידוע בזוהר הקדוש (שמות לח, א), ועל כן אמרו בגיטין (סז, א) שאמר שמדותיו תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא, היינו שרבי עקיבא היה השורש דכלל תורה שבעל פה כולה גם מהנגלות, ורבי שמעון בר יוחאי שנה התרומות מתרומות, היינו העומק ראשית משורש הנעלם שלמעלה מהדעת. ויומא דהלולא שלו, שאז היתה קביעות השורש דתורה שבעל פה מתרומות דרבי עקיבא, שהוא שורש הכל בכל הלבבות דבני ישראל, בל"ג בעומר, שהוא תיקון ההוד שבהוד. שמשם יניקת הנביאים החכמים הזוכים לכוון האמת בחכמתם, כמו שאמרו בבא בתרא (יב, א) דמחכמים לא ניטלה, שזוכין לכוין להלכה למשה מסיני על ידי טעמא דיהיב מצד שכלו וחכמתו. והוא עדיף מנביא, דיניקת הנביאים מצד מדת עצמם, ובהוד שבהוד... יניקת הנביאים, ומשם היא התחלת יניקת נבואת החכמים שקבלו מהנביאים, דהם מסרו לאנשי כנסת הגדולה וחכמים, אבל השגתם אינה מצד מדת עצמה שהיא מדת הנבואה, רק מצד מה שמקבלים משורש החכמה העליונה, שהוא התחלת התגלות היש מאין באצילות העליון של השגה המתגלית לנבראים.

[יז] ובמלכות מדי ויון אמר דניאל והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י, ח), על ידי התגברות הזה לעומת זה. המן בימי מדי מזרע עמלק, שהוא הראשית גוים, היינו השורש מכל חכמת אומות העולם. דעל זה נאמר (עובדיה א, ח) והאבדתי חכמים מאדום, ורבותינו ז"ל למדו (ספרי דאגדתא אסתר א) דהאומר דבר חכמה באומות העולם נקרא חכם מחכמיו דהמן. והוא מה שהרגישו האמת דאם מזרע היהודים וגו'. שלא נקראת חכמה אלא השגת האמת, שזהו חכמת תורה שבעל פה שהיה גנוז בהעלם ברישיה דעשו שבעיטפיה דיצחק, דציד בפיו בסוד תורה שבעל פה שבנפשות הגרים כרבי מאיר וכיוצא, יסודי תורה שבעל פה העתידים לצאת ממנו כידוע, ומצד זה נמצא בו שורש חכמה מה שיש עליו שם חכמה באמת. ומזה נמשך לכל האומות שמברכים על חכמיהם שנתן מחכמתו לבשר ודם, שהוא דרך נתינה נפרד מעצם החכמה של הש"י. כי הם בשר ודם נפרדים לגמרי מיחוד הש"י האמתי, שכשיתגלה יחודו יתברך שאין עוד מלבדו לא ישאר מהם כלום, שילהט אותם היום הבא, ובית עשו לקש. וה' בדד ינחנו וגו' - לישראל שהם יראיו יתברך ואין מפרידים עצמם ממנו. ועל כן אומרים על חכמתם שחלק מחכמתו, שהוא חלק מהכל ואינו נפרד בפני עצמו. ובהתחלת התגלות החכמה דתורה שבעל פה היתה גם כן התחלת התגלות החכמה חיצונית, דזה לעומת זה, המן וחכמיו לעומת אנשי כנסת הגדולה שהם שורש התחלת חכמת תורה שבעל פה, ובא הוא לקטרג להשמיד הכל בטענה כי גם הם אינם יראיו וישנים מהתורה

ומצוות. ואריסטו ראש לחכמי יון היה בזמן שמעון הצדיק משירי אנשי כנסת הגדולה, והוא בימי אלכסנדר מוקדון ראש מלכות יון כנודע, וממנו התפשטות חכמת יונית וגזירותיהם, שהחשיכו עיניהם של  ישראל, היינו עיני העדה הם הסנהדרין חכמי תורה שבעל פה, שהאפילו חכמתם על ידי חכמות המזוהמות שלהם. וזהו טומאת השמנים שבהיכל, שבניצוחם קבעו חנוכה ופורים, שהם תיקון ההוד כידוע, דעל כן קבעו על הניסים בהודאה.

[יח] ואסתר סוף כל הניסים שנתנו לכתוב (יומא כט, א), כי אנשי כנסת הגדולה היו מהם כמה נביאים, ומרדכי ואסתר גופייהו נמנו בנביאים במגילה (יד, א) עיין שם וברש"י. ואסתר ילפינן (שם ב) מותלבש אסתר מלכות, נמצא הישועה היתה על ידי השראת נבואה עליה, ואז הוא כפי הנראה שזכתה. וכן מרדכי שמנאו רש"י בשם הסדר עולם מארבעים ושמונה נביאים - מסתמא הוא מקרא דויוודע הדבר למרדכי, וכרבי מאיר (שם ז, א), והוא גם כן לאתחלתא דגאולה. וכן אמרו שם דארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות לא פחתו והותירו על מה שנאמר בתורה חוץ ממקרא מגילה, והיינו משום דאין נביא רשאי לחדש, ומבואר דזה מיסוד נביאים והיינו מדנכתב בכתובים. וזה הסוף של כל מדריגות הנסים שמצד מדריגת הנבואה, ומשם התחלת יניקת החכמה דחכמי תורה שבעל פה כנזכר לעיל. ועובדי עבודה זרה שהיו להם קוסמים וכדומה הם זה לעומת זה דנביאים בישראל, כמפורש בכתוב ואתה לא כן נתן וגו' נביא מקרבך וגו'.

[יט] ומשביטלו אנשי כנסת הגדולה יצרא דעבודה זרה פסק כח עבודה זרה גם בין האומות, דעל כן אמרו חולין (יג, ב) עכו"ם שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה אלא מנהג אבותיהם, ותוספות שם הבינו דרצונו לומר לאפוקי דארץ ישראל, ונדחקו בהסוגיא דשם דתנא בארץ ישראל קאי. וכבר ביארתי במקום אחר דרצונו לומר לאפוקי בארץ ישראל, דבזמן הבית כשיד ישראל תקיפה אין ראוי להשרות כלל ביניהם עובדי עבודה זרה בלאו דלא ישבו בארצך, ועל כן גוים היושבים שם קבלו שבע מצוות בני נח, ואם כן זרעם כשיעבדו עבודה זרה לא שייך עליהם מנהג אבותיהם בידיהם, דהרי אבותיהם על כרחך לא היו עובדי עבודה זרה. ומיהו אפשר שיהיה ממנהג חבריהם דחוץ לארץ, שבאו לשם והרגילום על דרכם, דמאחר דנעקר יצרא דעבודה זרה מהעולם - נעקר מהכל, רק עיקר הדבר דמנהג אבותיהם זהו רק בעכו"ם שבחוץ לארץ. ודבר זה היה בזמן פסיקת הנבואה מישראל פסק גם כח זה מעובדי עבודה זרה, שלא היה להם אלא על ידי השתקעות בחשיקה ודיבוק בעבודה זרה כידוע, וכשאבדה עצה מבנים נסרחה גם חכמתם כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ה, ב), וכן היה בנבואה. ועל פרסיים ביחוד אמרו בויקרא רבה דלא היתה בידם אלא עבודה זרה שהניחו להם אבותיהם, שלא היו אדוקים בה. ורק המן היה אדוק, דצלם היה חקוק על לבו, החקיקה על לב היינו אדיקת הלב, והוא הראשית דעכו"ם במינות שמצד החכמה, שהתחיל אז בהם לעומת החכמה דתורה שבעל פה. והתפשטותה היתה במלכות יון, שאז היתה גם כן התפשטות דחכמת תורה שבעל פה בישראל, שאז פסקה הנבואה לגמרי כמו שאמרו בסדר עולם (ל). מה שאין כן בימי פרס דור אנשי כנסת הגדולה, דאז היו בהם נביאים וחכמים, כי הם הדור של סוף הנבואה והתחלת החכמה דתורה שבעל פה. ולעומת זה המן בקליפה סוף כל עובדי עבודה זרה והתחלת חכמתם דרע.

[כ] וכל הנסים והישועות של ישראל הכל בכח התורה, והנסים שבכתובים הם בכח אותם האותיות שנכתב בהם הנס, שהם גופי תורה דהמשכת הנס. וכידוע גם כן בענין פעולת השמות, כי באותיות הכתוב בפעולת איזה נס רמוז השם הפועל אותו דבר, כמו שכתבו בתיקונים (נה) שם הכותב מפסוק והמכתב מכתב אלקים, ושם הדורש מפסוק לדעת לעות את וגו' וכדומה. וגם בפשטיות הוא כן, בכח אותם דברי תורה וכל דבר מדברי תורה יש בו פרד"ס (פשט רמז דרש סוד) כידוע, ועל פי הארבע דרכים אלו הוא גם כן כח פעולת הנס באותן דברי תורה. ונסים שלא ניתנו ליכתב הם נעשים בכח התורה שבעל פה, וזה התחיל אחר נס דאסתר ואילך.

[כא] וכל ניסי פיקוד עקרות היו בכח תורה שבכתב. כי כל נפשות מישראל יש להם אחיזה בתורה שבכתב, וזהו מצד שרשם שלמעלה, ושישים רבוא אותיות נגד שישים רבוא נפשות הזכרים. והנקיבות כלולות בהם, כידוע שכל הנפשות הם זכר ונקבה. ועל כן אמרו בברכות (נא, ב) אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש כו', כי כל ברכת ישראל אינו אלא בכח התורה ועשרים ושתים אותיותיה, וזה נמשך לנשים רק מפרי בטנו, שהם אין להם אחיזה בעצם בתורה שבכתב גם כן, דעל כן פטורים מתלמוד תורה. ויש גם כן לכל ישראל אחיזה בתורה שבעל פה, דאפילו כל עמי הארצות שבישראל יש בהם מציאות איזה דבר של חכמה שיש בו שייכות לתורה שבעל פה, רק שהוא אצלו בתכלית ההעלם. ולעתיד נאמר כי כולם ידעו וגו', שיצא הידיעה שבהם מההעלם לגילוי. ועל כן אמרו בזוהר (יתרו סח, ב) דגם מילי דהדיוטא מלי הוא, וזמנין דבאפרקסתא דעניא משתכח מרגניתא (זהר שלח קנז, ב). ובגמרא בכמה דוכתי היינו דאמרי אינשי שהם דברי תורה, ובפרק קמא דסנהדרין (ז, א) ההוא דהוה אמר ואזיל, והם דברי תורה, וכן בכמה דוכתי. ועל זה אמרו (אבות ד, א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, דבכל אדם יש איזה דבר התחדשות של חכמה השייך לשורש נפשו ביחוד שיש ללמוד ממנו. ואתם קרוים אדם ולא אומות העולם, דרק בכל אחד מישראל יש איזה דבר פרטי מתורה שבעל פה השייך לשרש נפשו, והמבין יכול ללמוד זה ממנו, אף שהוא עצמו אין יודע כלום, אבל מבקשי ה' יבינו כל, וישיגו מתוך שיחותיו ודבוריו בענייני העולם איזה דבר של חכמה שבשורש נפשו המתעלם בזה. וכל התפשטות השארות התולדות בעולם הזה, שהוא השארת חיותו, הוא רק ההשארה דהתחדשות חכמת תורה שבעל פה שבשורש נפשו שיצא מן ההעלם לגלוי בעולם הזה, שגילוי זה בא מצד האדם בעולם הזה, שמחדש ומגלה אותו חידוש דדברי תורה השייך לו שהיה גנוז בשורש נפשו שמצד תורה שבכתב, שהתורה שבעל פה הוא גילוי המסטורין שלה, על ידי הנפשות דישראל הבאים ממקום מחצב הנפשות שלמעלה לעולם הזה. וזהו כל ההשארה דחיות שנצטוו על זה בפריה ורביה הגשמיות, שיהיה התגלות הנעלם שלהם על ידי הבנים והצאצאים, כידוע כי בהבנים מתגלה מעמקי הלב והנעלם שבאבות. וכן בפריה ורביה רוחניות בהתחדשות דדברי תורה, שזהו עיקר תולדותיהן של צדיקים ויד ושם הטוב יותר.

[כב] ונשים לא נצטוו בפריה ורביה כי אין להם שייכות לחכמת תורה שבעל פה כלל. דרק בתורה שבכתב שהיא שורשם שמלמעלה אחיזתם על ידי אחיזת האיש, דאשתו כגופו, כי הם חד גם ביצירת הנפשות. מה שאין כן האחיזה בתורה שבעל פה, שהיא התחדשות החכמה של כל נפשות מה שמתחדש ומתגלה על ידן בעולם הזה, זה לא שייך בנשים כלל, כמו שאמרו יומא (סו, ב) אין חכמה לאשה אלא בפלך, וכן הוא אומר כל כו', כי אין להם שום שייכות לחידוש חכמה בדברי תורה, וכל חכמתם רק במעשה המצות שבידים, שגם הם מצוות עליהם. ועל כן רק משפחת אב קרויה משפחה, שבהתולדות יש השארת שורש החיות דאבות, ולא משפחת אם, שאין השארת חיות דאם בצאצאים ותולדות. ואף דמצינו לענין יחס מעלת המשפחות מהני לפעמים גם מה שמצד אם כדמשמע בתוספות ישנים יומא (כו, א) לענין צורבא מרבנן דמורי, דסגי במה שאמו מלוי, עיין שם בדבור המתחיל 'דכתיב' לענין דוד, ומעין זה גם כן הא דכהנת ולויה בנם פטור מבכורה וכדומה, זהו הכל מצד השארות חיות האבות שנשאר גם בבנות, מאותו משאירים גם בבניהם, ולא השארת חיות עצמם כלל. ועל כן אין נסי פקידתם אלא בכח התורה שבכתב, שבזה יכולים להתברך מפרי בטנו של איש כנזכר לעיל. וכל פקידת העקרות שבכל הדורות כולם הם נמשכים מכח פקידת אותן עקרות שנזכרו בכתוב, שלכל אחת מהן נפתח שער מיוחד של ישועה, וכמו שנתבאר לעיל באותיות הקודמים קצת בזה, ובכח אותן שערים שנשארו פתוחים לכל הדורות יוכלו כל העקרות ליפקד בתפלתן או תפילת צדיקים עבורן, כל אחת כפי ענין ושער השייך לה.

[כג] אבל העקרים שבבני ישראל, שפקידותם הוא שיהיה השארת כח חיותם בעולם הזה, זה אינו בכח התורה שבכתב שהוא מצד שורש הנפש שלמעלה, רק מצד כח התורה שבעל פה כנזכר לעיל. ועל כן לא נמצא נסים מפקידת עקרים בתורה שבכתב, רק הברכה דלא יהיה בך עקר ועקרה וגו' שהבטיחם עקב תשמעון וגו' (דברים ז, יב-יד), דכשישראל עושים רצונו של מקום לא שייך להם העקרות, דאינו בישראל אלא כשראויים להוליד ח"ו בנים שאין הגונים, וכמו שאמרו (ברכות י, א) רני עקרה לא ילדה - דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו, כי לישראל אין ראוי הולדה כזו כלל. ועל כן מי שיש בו שורש פורה ראש ולענה, שהוא מרירות בעצם שלא יצא מהם עוד שום דבר טוב, אם הוא מזרע יעקב שמטתו שלימה, הקב"ה מונע ההולדה ממנו, כדי שישאר המטה שלימה, והפסולת שבו יוכל להתתקן כל זמן שלא עשה פרי עדיין. אבל כשתשמעון אז ברוך תהיה מכל העמים שלא תוליד בנים לגיהנם, ולא יהיה בך עקרות למנוע זה. כי לעולם התולדה נמשך אחר השורש, וכמו שנאמר (משלי י, א) בן חכם ישמח אב - שבאב הוא כח החכמה וזוכה בו לבנו. ובן כסיל תוגת אמו - שהאם אין לה שייכות לחכמה, שאינו באשה כנזכר לעיל, אבל ממנה רק שלא תמנע ותעלים השפעת החכמה של האב, והסכלות וכל החסרונות נמשך ממנה, וחסרון שמצד האב אינו אלא שלא יכול לתקן החסרון שמצד האם, אבל מי שנקי אגב אמו ואין חסרון מצדה - אין לו לירא משורש רע.

[כד] ועל כן תיקון העקרות דנשים על ידי התורה שבכתב, שהוא המאיר ומזכך גם לשורש הרע בביטול כל החומריות ומשכא דחויא הנמשך מצד האם המזרעת אודם שממנו עור ובשר. ותיקון העקרות דאיש כשיש מיחוש הולדה בנים לגיהנם מצידו, דזה אינו בחסרון שבשורש, רק מצד מראית העין, על דרך שאמרו בעירובין (יט, א) דאברהם מציל כל הנימולים מגיהנם חוץ מבועל ארמית דמימשכא ערלתו ולא מבשקר ליה, ואף ערלי ישראל נקראים מולים, וכל שכן המשוך דאין צריך לחזור למולו כלל מדאורייתא, רק משום מראית העין דלא מבשקר, והוא מוליד תולדות עכו"ם דולדה כמותה. ומי שיש לו חשק ותאוה ואהבה לשורש העכו"ם בחכמתם ונימוסם וכדומה הוא בכלל אבזרייהו דבועל ארמית, שבפעל ובמעשה התיקון לזה הוא רק בכח התורה שבעל פה, שהיא עיקר המבדיל בין ישראל לעמים מצד החכמה, כמו שאמרו בשמות רבה (מז, א) מי שמסטורין שלו בידו הם ישראל, היינו שה' יתן חכמה ומפיו דייקא דעת ותבונה, שזהו השגת התורה שבעל פה. והוא דוגמת אות הברית המבדיל בפעל בחומריות הגוף. ומצד התורה שבכתב שהוא בהתגלות לכל הוא תיקון החומריות הנגלה לכל. ועל ידי התורה שבעל פה, שהוא גילוי הנעלם שבתורה שבכתב, הוא תיקון קלקול שאינו בפועל בחומריות רק בהעלם, להיות נבדל מהעמים גם כפי ההעלם ולמראית העין דבני אדם הרואין לעינים, ועל ידי זה זוכה לראות בנים לבניו, ושלום [הוא חבור יסוד ומלכות שמהם התולדה כנודע] על ישראל אמן.

תושלב"ע.