עשרה מאמרות מאמר חקור דין א יט

<< · עשרה מאמרות · מאמר חקור דין א · יט · >>

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר. מתניתין היא בסוף יומא. ורישא ודאי תרתי קא משמע לן, שהאומר אחטא ואשוב אפילו פעם אחד אין מספיקין, ושאם הוא עובר ושונה אפילו לא התנה על מעשה העבירה מהבטחתו לשוב, גם הוא בכלל אין מספיקין. וכמו שיבא בחלק ג' פרק ט'. ומינה גם כן יש לנו ללמוד שהאומר אחטא ויסורין ממרקין אין יסורין ממרקין, וכן הוא אומר ימהר יחישה מעשהו (ישעיהו ה, יט). אחטא ומיתה מכפרת אין מיתה מכפרת, וכן הוא אומר אכול ושתה כי מחר נמות (ישעיהו כב, יג). מה כתיב בתריה אם יכופר עד תמותון (ישעיהו כב, יד). ותרגם יונתן מותא תנינא. הורה מה שאמרנו. אבל אם שב מחטאו ומדבורו או ממחשבתו מאיש שוגה ומפתי, שהוא חוטא אגב כפרתו, כדאמרינן אגב שאני, אז ודאי התשובה מספקת עם כל חלוקי הכפרה איש לא נעדר. וכאן שייך לומר מיתה מכפרת דוקא עם התשובה, אבל לא חטא אגב כפרתו מיתה מכפרת אפילו בלא תשובה, כגון חייבי אשם תלוי, או אפילו חייבי חטאת ואשמות, ודאי אם שכח ולא התודה שאינו עומד במרדו כדרבא בפרק נגמר הדין, והוא דאמר התם שאם נהרג מתוך רשעו מתכפר, דהוו להו יסורין ומיתה חוץ מיודע רבונו ומכוין למרוד בו, לא אמרה רבא לשמעתיה אלא על הפושעים בגופן, ונדבר בם בחלק החמישי בס"ד. וזה שאמרנו הוא מחוור הרבה יותר מתרוץ התוספות לקושיית הר"ש מדריוש בפרק קמא דשבועות, דזמנין משמע דבעינן תשובה עם כלהו חלוקי כפרה, וזמנין משמע דלא מעכבא, ומה שבארנוהו נכון וברור. ולפי דרכנו למדנו כיוצא בו חלוק אמת ויציב בין חייבי מיתה בידי שמים לחייבי כריתות, אלו ואלו שלא נתכפרו ביסורין עד שמתו, מלבד מה שפירשו רבינו חננאל ורש"י שהמיתה בו ולא בזרעו, והכרת בו ובזרעו. והכי מוכחינן בפרק הבא על יבמתו מקראי דערירים ימותו (ויקרא כ, כ). ערירים יהיו (ויקרא כ, כא). יש לו בנים קוברן, אין לו בנים הולך בלא בנים. וכלהו כריתות ילפי מהדדי, וההיא דמיתניא פרק ואלו מגלחין גבי יומי ושני, לא נחתינן בה אלא בין מיתת כל אדם למיתת עונשים, לא כמאן דאסיק אדעתיה דכרת עד חמשים שנה ומיתה עד ששים, דהא שנין ערוך הוא התם בפומיה דרבא כדאמרן. ואנו מוסיפין חלוק אחר לפי המכוון בפרק הזה, כי חייבי מיתה בידי שמים הויא מיתתם כפרתם אפילו בלא תשובה, וכן כל אותם ששנינו בסוף הנשרפין שמיתתם שלא בבית דין על ידי קנאים ודומיהם, כי לא אמרו שהמומתים מתודין אלא גבי ד' מיתות דוקא. ומכאן אתה למד למה נסמך פרק חלק לדסליק מניהף אף על פי שהפסיק בנהרגין דוק ותשכח. ומסתברא לן שבדורות הראשונים היו קורין תחלת אותו הפרק בארץ ישראל באסרו חג הפסח שחל בשבת עד סוף מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא גבי עשרת השבטים, שכלן אסופות מן הברייתות כמו פרק קנין תורה, ודומה למה שמפטירין בחול המועד של פסח בתחיית המתים, דקיימא לן בניסן עתידים לחיות. ומתחילין אבות לשבת הבאה, ולעולם לא היו קורין כל ישראל ומשה קבל כי הדדי, אף על פי שהאחרונים לא דקדקו בכך. אתאן לשמעתין דגבי חייבי כריתות מן התורה לאפוקי כרת מדברי קבלה המפורש בנבואת מלאכי, תניא הכרת תכרת (במדבר טו, לא). הכרת בעולם הזה, תכרת בעולם הבא, יכול אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר עונה בה. לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה, עד כאן. למדנו שהן צריכים תשובה בחייבי מיתות בית דין, אבל חייבי מיתה בידי שמים וחבריהם ובכללם אותו כרת שהיה גמרא אצלם עד דאתא מלאכי ואסמכי אקרא, אשר לא יקווה. מאותה טפה סימן ברכה לעולם, ער ועונה ומגיש מנחה, אין תשובה מעכבת בהם כמו שבארנו. ובמאמר הנפש נוסיף לקח בחלוק אחר עצמו שבין מיתה לכרת, שומר נפשו ירחק מהן. ואמנם שנה הכתוב בכרתו של זדון מלאכה ביום הכפורים, דכתיב ביה והאבדתי. להחמיר עליו בדבר החדש, והוא זה כי הנה העובר עבירה ושונה בה הותרה לו, כדבעינן למימר לקמן. ועוד אמרנו בפרק ד' שאפילו עונות ראשונים אין מוחלין לו, כל כגון זו נוסף על מה שזכרנו בפרק זה, והנה המזיד ביום הכפורים מסתמא יחטא תחלה בזדון אכילה, שיצרו תוקפו בה ביותר, ואחר כך בזדון מלאכה, וכן סדרן הכתוב שדבר בהווה, לפיכך החמיר עליו שיהא דומה לעובר ושונה אף על פי שהן ב' שמות, דתנן אכל ועשה מלאכה חייב שתי חטאות. דייקא נמי דכתיב מקרב עמה. אף על פי שעדיין הוא בקרב עמה, שמן הדין לא הותרה לו, מכל מקום כתיב ביה והאבדתי. ולמדנו גם כן שהכרת הוא אבדן הנפש כדבריהם ז"ל, אלא שממהרין ליפרע מזה כדאמרן רחמנא לישזבן: