עירובין סה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי נשפך בביתו כמים איכא ברכה ואי לא לא א"ר אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו ואמרי ליה אף בשחקו:
אמר רב יהודה אמר רב ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני רבי אואסר ולפני ר' חייא ואסר יתוב רבה ורב יוסף בשילהי פירקיה דרב ששת ויתיב רב ששת וקאמר כמאן אמרה רב לשמעתיה כר' מאיר כרכיש רבה רישיה אמר רב יוסף . תרי גברי רברבי כרבנן ליטעו בהאי מילתא אי כרבי מאיר למה לי ישראל בחיצונה וכי תימא מעשה שהיה כך היה והא בעו מיניה מרב פנימי במקומו מהו ואמר להן במותר ואלא מאי כר"א בן יעקב האמר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה אלא כר"ע דאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה למה לי נכרי אפילו ישראל נמי אמר רב הונא בריה דרב יהושע לעולם כר' אליעזר בן יעקב וכרבי עקיבא והכא במאי עסקינן כגון שעירבו וטעמא דאיכא נכרי דאסיר אבל ליכא נכרי לא אסיר בעא מיניה רבי אליעזר מרב ישראל ונכרי בחיצונה וישראל בפנימית מהו התם טעמא משום דשכיח דדייר דמירתת נכרי וסבר השתא אתי ישראל ואמר לי ישראל דהוה גבך היכא אבל הכא אמינא ליה נפק אזל ליה גאו דילמא ה"נ מירתת דסבר השתא אתי ישראל וחזי לי א"ל (משלי ט, ט) תן לחכם ויחכם עוד ר"ל ותלמידי דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק ולא הוה שוכר והוה משכיר אמרו מהו למיגר מיניה דכל היכא דלא מצי מסליק ליה לא תיבעי לך דלא אגרינא כי תיבעי היכא דמצי מסליק ליה מאי כיון דמצי מסליק אגרינא או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה אמר להן ריש לקיש נשכור ולכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן אתו שיילו לר' אפס אמר להן היפה עשיתם ששכרתם רבי חנינא בר יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסי איקלעו לההוא פונדק דאתא נכרי מרי דפונדק בשבתא אמרו מהו למיגר מיניה שוכר כמערב דמי מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי מה מבטל רשות ואפילו בשבת אף שוכר ואפילו בשבת רבי חנינא בר יוסף אמר נשכור ור' אסי אמר לא נשכור אמר להו ר' חייא בר אבא נסמוך על דברי זקן ונשכור אתו שיילו ליה לרבי יוחנן אמר להן
רש"י
[עריכה]
אם נשפך בביתו כמים - הוי בכלל ברכה ואי לא. לא:
אדם ניכר - אם הגון הוא:
בכוסו - אם דעתו מיושבת עליו ביינו:
בכיסו - כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה:
בכעסו - שאינו קפדן יותר מדאי:
ישראל ונכרי בפנימית - שתי חצירות זו לפנים מזו והיה לו לבן פנימית דריסת הרגל על בן חיצונה:
ואסר - בחיצונה עד שישכיר:
בשילהי פירקיה - לאחר שסיים הדרשה:
כר"מ - דלא בעי שני ישראלים אוסרין זה על זה:
כרכיש רבה רישיה - הודה לדבריו:
למה לי ישראל בחיצונה - דבעינן שני ישראלים:
פנימי במקומו - בחצר הפנימית:
מהו - להוציא מביתו לחצר:
אמר להם מותר - אלמא לא אסר אלא בחיצונה שרשות שני ישראלים שולטת בה:
אוסרים זה על זה - והני לאו אוסרים זה על זה נינהו דהא אמרי רבנן בשילהי פירקין רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה משום דריסת הרגל ואף על פי שלא עירבה עמה:
ואלא - רב כר"ע ס"ל והוו להו שני ישראלים אוסרין זה על זה הלכך אסר נכרי עלייהו למה לי משום נכרי ישראל פנימי לחודיה נמי אסר על חיצון:
לעולם כר"א - משום הכי פנימי במקומו מותר וחיצון אסור משום דריסת הרגל דפנימי כר"ע וכיון דאסר עליה הוו להו בחיצונה שני ישראלים אוסרין זה על זה ומהני נכרי לבטל את עירובן אפילו עירבו ואי ליכא נכרי כי עירבו שרי:
דמירתת נכרי - להרוג את ישראל הדר עמו בפנימית דסבר אתי ישראל דחיצונה ותבע ליה מיניה ולא מצינו למימר ליה נפק אזיל ליה לבראי דאמר לי: אי הוה נפיק אנא חזא ליה:
תן לחכם ויחכם עוד - כי היכי דהתם אסור הכא נמי אסור:
איקלעו לההוא פונדק - דהוו דיירי ביה בההוא חצר תרי ישראלים וחד נכרי ששכר את דירתו מחבירו נכרי ואותו שבת לא היה שם אותו נכרי השוכר אלא נכרי המשכיר והיו יראים שמא יבא נכרי בשבת:
פונדק - יש בו חדרים פתוחין לחצר והאכסנאים נכנסים בהן ואוסרין זה על זה בשבת:
היכא דלא מצי מסליק ליה - משכיר לשוכר עד זמנו:
לא תיבעי לך - דודאי [לאו] ברשותיה הוא ולא מצינן למיגר מיניה:
נשכור - דספק דבריהם להקל:
דאתא נכרי בשבת - דמאתמול שפיר מצו לערובי דיורין דישראל דהוו ביה משום דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה ולא עירבו מאתמול ולא הוו (מצי) מטלטלי בחצר כי אתא נכרי אמרי מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשות לגבי חד וההוא מיהו לישתרי להוציא:
מה מבטל רשות אפילו בשבת - כדתנן במתניתין בית הלל אומרים משתחשך כו':
תוספות
[עריכה]
התם טעמא מאי משום דשכיח דדייר. וא"ת כיון דשכיח אם כן פנימי במקומו אמאי מותר דע"כ לא שרי ראב"י יחיד במקום נכרי אלא משום דלא שכיח דדייר וי"ל כיון דרוב פעמים חד לא שכיח לא פלוג רבנן ושרו בכולהו וא"ת א"כ מאי קמיבעיא ליה אבל הכא אמינא כו' נהי דלא שכיח מ"מ ליתסר דלא פלוג רבנן בכל תרי במקום נכרי וי"ל דלחומרא לא אמר דלא פלוג:
ריש לקיש ותלמידי ר' חנינא. כאן מוכיח כדברי ר"ת דר"ל גברא רבה הוה קודם שבא לפני רבי יוחנן דהאי עובדא הוה סמוך לפטירתו של רבי כיון דשייליה לרבי אפס דר' אפס לא חיה אחר רבי אלא שתי שנים ומחצה כדאיתא בכתובות בסוף הנושא (דף קג:) וכן משמע בפ' הבע"י (יבמות נז.) גבי שמעתא דקהל גרים אקרי קהל:
איקלעו לההוא פונדק. פי' בקונטרס והיו יראין שמא יבא נכרי בשבת רוצה לומר דאם לא היה בא לא היה אוסר והיינו כרבי יהודה דתנן בפרק כיצד משתתפין (לקמן דף פו.) המניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד ישראל ואחד נכרי אוסר רבי יהודה אומר אינו אוסר כו' ואע"ג דפסקינן לעיל בפרק מי שהוציאוהו (דף מז.) דהלכה כר"ש דאמר אפילו הניח את ביתו והלך. לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר לא בא ר"ש להחמיר בנכרי יותר מרבי יהודה אלא לגמרי בא להקל ולהתיר בישראל טפי מרבי יהודה דאפילו באותה העיר שרי שכבר הסיח מדעתו ועוד דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב ואע"ג דרבי יוחנן לית ליה דלגמרי קאמר הנהו כללי דפרק מי שהוציאוהו (שם דף מו:) דר' יהודה ור"ש הלכה כרבי יהודה אפי' בעירוב מדבעי למידק דרב לית ליה הני כללי מדאשכחנא דפסיק כר"ש בההיא דעירוב מ"מ קיימא לן כרבי יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן דקאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב כמו שרגיל ר"ת לדקדק ממגילה פרק בתרא (דף כז.) גבי ואת הבית הגדול שרף באש:
. דלא הוה שוכר. לא היה שם אפי' אחד מבני ביתו דהא אמרינן לקמן דשוכר אפי' משכירו ולקיטו ואשתו נמי אם היתה שם היתה יכולה להשכיר כדמשמע לקמן גבי ההוא טורזינא:
דאתא נכרי בשבתא. פירש בקונטרס ומאתמול לא הוו מצו לאיערובי דיורין מישראל דהוו ביה משום דנכרי אסר עלייהו אע"ג דליתיה ודבריו תמוהים שפירש סוגיא זו דלא כהלכתא דקיימא לן דאין נכרי אוסר אלא היכא דאיתיה כדפירשתי לעיל [ד"ה איקלעו] וכדפי' נמי בקונט' בההיא עובדא דלעיל ובפי' רש"י אחרים מצאתי דמאתמול שפיר מצו לאיערובי דיורין דישראל דהוו ביה משום דנכרי לא אסר עלייהו היכא דליתיה אמרו מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותא לגבי דחד דההוא יהא מותר להוציא עד כאן לשון הקונטרס והדין עמו שפירש דבעי ביטול אחר שכירות כדמוכח כולה שמעתא דבעי תרתי שכירות וביטול ואף על פי שעירבו לא משתרי בשכירות לחודיה דמיד כשבא הנכרי בטל ליה עירוב וכי הדר שכרו אין העירוב חוזר לקדמותו אף על גב דבספינות אמר במסכת שבת (דף קא:) ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון שאני הכא דמתחילה כשעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת שעתיד הנכרי לבא אבל התם אין הספינות עומדות להפסק ואף על גב דהיכא דשכח אחד מבני חצר ולא עירב אין עירובו בטל אלא מבטל היחיד רשותו לאותן שעירבו ומותרין להכניס ולהוציא שאני התם
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ו (עריכה)
ל א מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה י"א, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ב סעיף י"ז:
לא ב מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה י"א:
לב ג מיי' וטוש"ע שם:
לג ד ה מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה י"ד, וטור ושו"ע או"ח סי' שפ"ב סעיף י"ח:
ראשונים נוספים
אמר רבי אלעאי בג' דברים אדם ניכר בכוסו בשעה שמתגבר עליו יינו אם יכול לכובשו. בכיסו כשמתעשר אם דעתו זחה עליו. בכעסו אם מושל בכעסו לבלתי הסיתו ואמרי לה אף בשוחקו:
אמר רב יהודה אמר רב ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה אוקימנא כשעירבו הפנימית עם החיצונה ואסרום ר' ור' חייא כר' אליעזר [בן יעקב] דאמר אין אוסר עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה וכיון דעירבו הויין להו הפנימית והחיצונה כחדא ואינון תרי ישראל וחד נכרי וכר' עקיבא דאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה.
בעי מיניה ר' אליעזר מרב ישראל ונכרי בחיצונה וישראל בפנימית מהו משתכח דדיירי בהדי נכרי כה"ג אי לא מהו דתימא התם הוא דישראל ונכרי בפנימית אפשר (דיירי יו"נ) [דשכיחי דדיירי] נכרי מרתת למיקטליה לישראל סבר אי אמרין לי' ישראל דהוה בהדך איכן הוא ישראל ונכרי בפנימית איך קלקלתיה (ומירתתו) [ומיראתו] לא קטיל ליה אבל הכא אי אמרין לי' ישראל דהוה הכא היכן הוא א"ל נפק אזל ליה לעלמא וכיון דלא מרתת קטיל ליה הלכך משום הא לא דאיר ישראל בהדיה ואי דאיר ישראל בהדיה לא חיישינן או דלמא הכא נמי מירתת סבר דלמא כד קטילנא ליה נפיק מן הפנימית ומשכח ליה בידי א"ל תן לחכם ויחכם עוד כלומר זו כמו זו ושתיהן אסורות.
ריש לקיש ותלמידיה דר' חנינא איקלעו לההוא פונדק דלא הוה שוכר נכרי התם משכיר כו'. פי' ההוא פונדק הוה משכיר מצי מסלק לכל מי דהוה דייר בההוא פונדק מיהו השתא לא סלקיה מהו דתימא כיון דמצי מסליק להו אגרינן מן המשכיר דרשותיה הוא או דלמא כיון דלא סלקי' לא.
אמר ר"ל נשכור ולכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל אייתו שיילוה לר' אפס א"ל יפה עשיתם ששכרתם וכן ר' חמא ב"ר יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסא אקלעו לפונדק ולא הוה ביה נכרי ואתא נכרי בשבת ומיבעי להו שוכר כי מערב דמי מה מערב מבעו"י אין משחשכה לא אף שוכר כותיה או דלמא שוכר כמבטל רשות דמי מה ביטול רשות אפילו בשבת דתנן בית הלל אומרים אפילו משתחשך אף שוכר בשבת שרי אמר להו רבי חמא נשכור סמכו על דבריו ושכרו ואתו ושיילוה לרבי יוחנן ואמר להו יפה עשיתם ששכרתם.
התם הוא דשכיח דדאיר דמירתת גוי ואמר דילמא אתי ישראל ואמר לי ישראל דהוה גבך היכן הוא: וא"ת אפילו פנימי ליתסר דהא שכיח דדייר. תירץ הראב"ד ז"ל מאן קא גרים [דדייר] פנימי בהדי גוי צוותא דחיצון, הלכך לדידיה קנסינן ובדכוותיה הוא דקרינן שני ישראלים אוסרים זה על זה.
אמר ליה תן לחכם ויחכם עוד: כלומר: האי נמי אסור דשכיח דדייר. אלו שני המעשים דחו אותם הגאונים ז"ל מהלכה לפי שלא נאמרו אלא לדעת ר' עקיבא דאמר רגל המתרת במקומה אוסרת שלא במקומה, ואנן קיימא לן כרבנן דאמרי אינה אוסרת.
אבל הראב"ד ז"ל כתב: היאך אפשר שנדחה דברי רבי ור' חייא בטענה זו, דכיון דלא איפסיקא הלכתא ממש במקומה כרבנן דר' עקיבא, היה בדין שאם היה מחלוקתן דרבנן ור' עקיבא תלוי בדבר זה שנדחה דברי רבנן כיון דר' ור' חייא סוברין כר"ע, כ"ש עכשיו שלא נפסקה הלכה כן אלא שיש לקיים את שתיהם דקיימא לן כרבנן דר' עקיבא וקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב, ומיהו כי אמר ר' אליעזר בן יעקב שני ישראל אוסרים זה על זה לאו לאפוקי שתי חצרות זו לפנים מזו, דהנהו ודאי אע"ג דאין אוסרין זה על זה לרבנן מ"מ שכיחי דדיירי, וגוי אוסר בחיצונה אבל לא בפנימית דחיצון הוא דקא גרים וכמו שכתבנו למעלה, ולא אתא ר' אליעזר אלא לאפוקי שתי חצרות ופתח אחד ביניהן דכיון דלא עבר חד על חבריה לא שכיחי דדיירי דגוי בכי האי לא מירתת משום דלית להו צוותא להדדי, ואי נמי בשתי חצרות זו לפנים מזו ולאפוקי פנימי במקומו, אבל חיצון כיון דלר' עקיבא פנימי אסר על חיצון שני ישראלים אוסרין זה על זה קרינן ביה, ולאו משום דהא דר' אליעזר תליא בהא דר' עקיבא וכר' עקיבא סבירא ליה, אלא משום דשכיח דדייר ואפקיה בלשון אוסרין משום דאיכא ר' עקיבא דסבירא ליה הכין. ורב הונא בריה דרב יהושע דתירצה כר' עקיבא וכשערבו, לרווחא דמילתא הוא דתירצה הכין, ומשום דאתי למדחייה משום דאי כר' עקיבא למה לי גוי בפנימית אפילו ישראל לחודיה, ושני ליה דמהאי קושיא ליכא למדחייה דלעולם איצטריך גוי בפנימית ואפילו לר' עקיבא ושערבו, אבל ודאי בלאו הכין הוה מצי לתירוצה דלעולם בעינן גוי בפנימית, וטעמא משום דשכיח דדיירי הוא, [הא] ישראל בלא גוי לא אסר דלגבי ישראל חד לא אסר אחבריה כרבנן דרגל המתרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה.
ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמרינן בשלהי פירקין (עה, ב) גוי הרי הוא כרבים, כלומר: שאם היו שלש חצרות של יחידים זו לפנים מזו ואחד מהם גוי אוסר על החיצונה, ואף על פי שכל אחד ואחד מותר במקומו, הואיל ואיכא רבים בחיצונה ומאן דלא ידע וחזי ליה דמטלטל אמר שרי לטלטולי בלא עירוב ובלא שכירות גוי, דאם איתא דאוגר גוי מפעא פעי, וכל שכן הכא דדיירי שנים בחצר אחת דהוו רבים בחיצונה דאסר עלייהו. ומ"מ אפשר לחלוק בזה ובמקומה בשלהי פירקין (שם ד"ה אמר) נכתוב בסייעתא דשמיא.
ר' שמעון בן לקיש ותלמידי דר' חנינא אקלעו לההיא פונדק: פירוש: והיו שם ישראלים אחרים כבר דהוו להו תרי במקום גוי. א"נ בשנכנס כל אחד מהם בבית מיוחד.
ולא הוה תמן שוכר: פירוש: לא הוא ולא אשתו ואפילו שכירו ולקיטו, שאילו היה שם אחד מהן שוכרין ממנו, דשכירו ולקיטו משכירין כדאיתא בסמוך וכ"ש אשתו. ומסתברא לי שלא היה לו למשכיר בהן תפיסת יד, שאילו כן לא גרע משכירו ולקיטו. וא"ת למה חוששין, יערבו ביניהן עכשיו דגוי כי ליתיה לא אסר ואפילו אתי ביומיה, דליתא לדר' מאיר אלא קיימא לן כר' יהודה דאמר (לקמן פו, א) אחד גוי ואחד ישראל אינו אוסר, וכי אתי גוי ישכרו ממנו כר' יוחנן דאמר יפה עשיתם ששכרתם. וי"ל שלא היה להם גם זה ברור ומסופקים היו בדבר כמו שנסתפקו ר' חמא בר' יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסי. ואי נמי י"ל שהיו חוששין דמכי אתי בין דשוכרין [בין] (ל)לא שוכרין יאסרו.
והרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' עירובין הי"ג) פסק דגוי אפילו ליתיה אוסר דאפשר שיבא בשבת. ונראה שפסק כן מדר' יוסי דאמר (לקמן שם) נכרי אוסר ישראל אינו אוסר לפי שאין דרך ישראל לבא בשבת, אלמא נכרי לר' יוסי אוסר כל שאפשר לבא בשבת, וקיימא לן (לעיל מו, ב) דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, וכ"ש דקיימי ר' יוסי ור' מאיר בחדא שיטתא. אף ע"ג דר' יהודה מיקל, הא קאי ר' יוחנן כר' יוסי ור' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. ולפי דבריו, אלו לא עירבו שהרי הגוי אוסר עליהם.
כל היכא דלא מצי מסלק ליה לא תיבעי לך דלא אגרינא, כי תיבעי היכא דמצי מסלק ליה כיון דמצי מסלק אגרינן או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה: קשיא לי נימא כיון ששכרו אין לך סילוק גדול מזה כדאמרינן בבבא בתרא (מב, א) כיון דזבניה אין לך מחאה גדולה מזו. וי"ל דהכא שכירה רעועה היא ולא מסלק ליה לגמרי אלא לשעה בלבד.
ואתא גוי בשבתא אמרי מהו למיגר מיניה בשבתא: פירש רש"י ז"ל: מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותן לגבי חד דההוא לישתרי להוציא. נראה מדבריו שצריך ביטול אחר השכירה ולא סגי להו בעירוב שעירבו ביניהם עד שלא בא הגוי, דהכא ודאי סתמא דמילתא עד שלא בא הגוי עירבו להתיר להן הפונדק, דהשתא אפילו לאחר שבא הגוי מחזירין לשכור ולהתיר לאחד מהן, ולהתיר לכולן לא חששו, אלא א"כ תאמר דלא עירבו מעיקרא דקיימא להו כר' מאיר ור' יוסי דאמרי במשנת כיצד משתתפין (לקמן פו, א) דגוי אוסר אפילו הלך לשבות בעיר אחרת כל שאפשר שיבא בשבת. ומיהו כן ודאי נראה (כדברי) [כדבריו] שצריך ביטול אחר השכירות, כדאמרינן לקמן (סז, א) אליבא דמ"ד שוכרין לא תיבעי לך השתא תרתי עבדינן חדא מיבעי, ותרתי היינו שכירה וביטול, והכין נמי מוכח בהדיא דתהי' דר' אלעזר דבסמוך (סו, א).
וטעמא דמילתא משום דכיון דאתא גוי נתבטל העירוב לגמרי, ואפילו ששכרו לאחר מכן אין העירוב חוזר וניעור שכבר נתבטל. ואינו דומה לשתי ספינות קשורות זו בזו ועירבו ביניהן דאמרינן בשבת בשלהי פרק הזורק (קא, ב) נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו חזרו להתירן הראשון, דהתם היינו טעמא משום דעירובן עירוב גמור וראוי להיות עירוב לכל השבת, ומה שנפסקו מקרה הוא שקרה לאחר העירוב, אבל כאן שלא היה העירוב עירוב ראוי לכל השבת שהגוי בא לביתו ומבטלו. וא"ת ומאי שנא משכח אחד מבני החצר ולא עירב שאף ע"פ שלא היה עירוב כלל בין השמשות, אפילו הכי כשחזר זה שלא עירב וביטל להן רשותו ניעור העירוב ומתירן (לקמן סט, ב). י"ל דהתם שאני דאף זה שביטל היה ראוי לערב עמהן ולפיכך אינו מבטל את העירוב לגמרי, אבל גוי דלאו בר עירוב הוא מבטל את העירוב לגמרי.
והראב"ד ז"ל כתב: דאם לא עירבו צריכין ביטול אחר השכירות אבל אם עירבו אין צריכין ביטול. עשאו הרב ז"ל כשכח אחד מבני חצר ולא עירב. ולדבריו הא דאמרינן לקמן (סז, א) דלמאן [דאמר] שוכרין תרתי עבדינן, היינו בשלא עירבו. ולדידי קשיא לי טובא לפי דבריו, מדאמר גבי תהייא דר' אלעזר דקשיא ליה דשמואל רביה דאמר אוסרין ואין מערבין מאי ניהו דאתא גוי בשבת, דמשמע דלא משכח לה אלא בגוי, ואמאי הא משכח לה אפילו בישראל וכגון דאתא בשבת דכיון דליתיה הכא אין מערבין דכי אתי קאסר להו, ומיהו היכא דליתיה מערבין כר' שמעון דאמר (לעיל מז, א) אפילו הלך לשבות אצל בתו אינו אוסר, וא"כ דינו ממש כגוי, מאי אמרת שאני ישראל דכי אתי מבטל לגבייהו וחזר העירוב למקומו ומערבין קרינא ביה כיון דלעולם אפשר לעירוב להתקיים ביניהם לכוליה שבת, גוי נמי כי אתי ושוכרין ממנו בשבת חזר עירוב למקומו כדברי הרב ז"ל, וא"כ אפילו בישראל משכחת ליה. וי"ל לפי דברי הרב ז"ל דהא דקאמר והיכי דמי כגון דאתא גוי, הוא הדין נמי לאתא ישראל, [אלא] דכיון דבין גוי בין ישראל בכי הא מחד טעמא הוא נקט ליה, ומ"מ תהייא דר' אלעזר איתא. ומ"מ הוא דבר תימא שיאמר שמואל דישראל כי אתי בשבת לא יבטל.
ואולי נאמר לדברי הרב ז"ל כי שמואל אזיל לטעמיה דאמרינן בפירקין לקמן (ע, א) בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות, כל היכא דאי בעי לעירובי מאתמול מצי מערב בטולי נמי מצי מבטיל, והא דאי בעי עירובי מאתמול לא מצי מערב ובטולי נמי לא מצי מבטל, או דילמא יורש כרעא דאבוה הוא, אמר ליה אני אומר מבטל והני דבי שמואל אמרי אינו מבטל. ואף אנו נאמר כי גם זה שלא היה בבית ולא בעיר אמש ולא היה יכול לערב, כי אתי בשבת לא מצי מבטל לשמואל.
אמר רב יהודה וכו': ואסר עד שישכי' העכו"מז רשותו ולא פי' רב במה אסר אם בחיצונה לבדם דאיכא דריסת שני ישראלים או אפי' בפנימית דליכא אלא דריסת ישראל א' וכר' מאיר ורב ששת ורבה הוו סברי דאף בפנימי' אסר והיינו דאמרי' דרב כר' מאיר אמרו ואמר רב יוסף דהא טיעות' דאי ר"מ למה לי ישראל בחיצונה כלומר למה ליה לרב למנקט חיצונ' כלל לישמועינן עכו"מז אסר בפנימית דליכא אלא ישראל חד וכ"ש דאסר בחיצונה דאיכא ישראל אחר דהא כפי לשונו של רב איהו מימר' קאמר אלא שמביא מעשה מן הדין וה"ק כשעכו"מז וישראל בפנימית וישראל בחיצונה כבר בא מעשה כיוצא בזה לפני ר' ואסר וא"כ דיו שיאמר כשישראל ועכו"מז דרין בחצר. כבר בא מעשה לפני ר' ואסר והיינו דאמרי' בתר הכי וכ"ת מעשה שהיה כך היה כלומר וכשתמצא לומר דליכא הכא לישנא דמימרא כלל אלא המעשה שהיה ובא לו אמ' רב מעשה בישראל ועכו"מז בפנימית וישראל בחיצונה ובא לפני ר' ואסר והוצרכתי לפרש כן משום לשון וכ"ת דמשמ' כי יותר היה קרוב לומר דהא מימרא היא הא בעו מיניה דרב פפא דאלמא רב לית ליה דר' מאיר ע"כ דברי רב יוסף. ומאי דהדר אמרי' ואלא כר' אליעזר בן יעקב אינו מדברי רב יוסף דהא רב יוסף לא בא לשבש המימרא אלא לומ' דהני רבנן דאמרי דר' מאיר היא טעו וכבר בירר דבריו דלאו רבי מאיר היא אלא תלמודא הוא דאתי לברורה ואלא כרבי אליעזר בן יעקב דאמר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה פי' והכא אין הישראל הפנימי אוסר על החצון אליבא דרבנן דהא פנימי מותר במקומו ורגל המתרת במקומ' אינה אוסרת שלא במקומה. ואלא כרבי עקיבא כו' כלומר דמימרא דרב משמע שלא אסרו על החיצונה אלא מפני העכו"מז שצריכין לשכור ממנו ואלו לרבי עקיבא כי ליכא העכו"מז נמי אוסר ישראל הפנימי על החצון ומשתכח דהא דרב מימרא פריכא הוא. ומהדרי' לעולם כרבי אליעזר בן יעקב אליבא דרבי עקיבא ודקאמרת למה לי עכו"מז. הב"ע בשערבו פנימי וחצון דאי לאו עכומ"ז שרי והשתא דאיכא עכו"מז אסירי עד שישכור.
בעא מיניה כו': כלומר כלום העכו"מז אוסר על החיצונה משום דשכיח ישראל דדיירי בפנימית דסבר דמרתת עכו"מז וסבר. אמר לי ישראל דחיצונה ישראל דהוה בדרך בפנימית היכן הוא דהא לא נפק לברא וכיון דשכיח דדייר קנסי' להו דליסר עכו"מז עלה. וק"ל דאי מהאי טעמא היה לו לרב לאסור על הפנימית דאיהו הוא דדייר ועביד איסורא. וי"ל דכיון שהגורם לפנימי דדייר סתם היינו ישראל החיצון לדידיה בעי למקנס דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב ואפילו למ"ד התם דהיכא דשכיח אסורא התם קנסי' שאני הכא דכל היכא דאפשר למקנס במקום שני ישראלים הכי עדיף טפי שלא לחלוק בדברי רבי אליעזר בן יעקב. או דילמא כו' פי' וכיון דמרתת עכו"מז שכיח ישראל דדייר וקנסינן ליה דליסר עכו"מז עליה:
א"ל תן לחכם ויחכם עוד כלומר דבהאי נמי עכו"מז אוסר על החצונה דבהא איכא לאיסורא קנסי' ולא על הגורם והיינו מטעמא דאמרן דכל היכא דאפשר למקנס במקום שני ישראלים התם קנסי' וליכא למימר בהו דסתרן אהדדי דלעיל קנסי' על הגורם והכא קנסי' על העובר כנ"ל: ולפום פשטא דשמעתא משמ' דליתנהו להני תרי עובדי ואין העכו"מז אוסר אפי' על החיצונה דהא מאי דאסרי בהו היינו לר' עקיבא. אבל אין כרבנן קי"ל דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה:
והראב"ד ז"ל הקשה איך אפשר לדחותם כיון דגברי רברבי ור' חייא עבדו בהו עובדא ואדרבה אי שמעתא כר"ע אזלא ולמוד מהם דהלכה כר' עקיבא כ"ש שי"ל דלעולם אפי' כרבנן אמרוה דר' אליעזר דבעי שני ישראלים בחצר אוסרין זה על זה לא סוף דבר שיהו אוסרין זה על זה ממש אלא אפי' אינם אוסרים זה על זה כל היכא דשכיח ישראל דדייר בהדי עכו"מז והא דנקט אוסרין זה על זה לא נקט ליה לאפוקי דבשתי חצרות זו לפנים מזו כיוצא בזה שאין העכו"מז אוסר על הישראלים לרבנן אלא נקטה אליבא דר' עקיבא דס"ל שהם אסורין ממש נקטה אליבא דרבנן לאו לאפוקי מיהא אלא לאפוקי שתי חצרות ופתח א' ביניהם שאינם אוסרים וגם לא שכיחי דדיירי הא כל היכא דשכיחי דדיירי אפי' אינם אוסרים זה על זה אוס' העכו"מז לר' אליעזר בן יעקב והא דאוקמה רב הונא בריש דר' יהושע כר' עקיבא בדין הוא דיכול לאוקומה אפי' אליבא דרבנן אלא דלרוחא דמילתא הוא דתירצה הכין משום דאתיא למימר דאי כר' עקיבא למה לי עכו"מז בפנימית להכי שני ליה דמהאי קושיא ליכא למדחייה מר' עקיבא דלעול' איצטריך עכו"מז בפנימי' ואפי' לר' עקיבא ובשערבו זה תורף דבריו ז"ל. ואין הדבר מתחוור לי עדיין כל הצורך דהא תלמודא להדיא פריך לעיל ואלא כר' אליעזר הא אמר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה אלמא מפשט פשיטא ליה דר"א אוסרי' ממש בעי'. ועוד מאי רווחא דמילתא איכא במאי דאוקמתא כר' עקיבא ובשערבו ומאי חדוש השמיענו בזה דמשכח' לי' דאיצטריך עכו"מז לאסו' אדרבה טפי הוי רבותא ורווחא דשמעתא דלוקמה אפי' לרבנן ולשמעי' דלר' אליעזר אוסרין זה על זה לאו דוקא:
ומ"מ קושיתו של רבי' קושיא גדולה היא. ועוד ק"ל דהא לעיל בעובדא דהמן בר רסתק ס"ל לאביי ורבא בהדיא דלא בעי' אוסרין ממש אלא כל היכא דשכיח ישראל דדייר בהדי עכו"מז קנסי' ואפי' היכא דליכא שני ישראלי' דאסרי. וכדפרכי' בהדיא מידי הוא טעמ' אלא משו' דלא שכיחי דדיירי הכא שכיחי דדיירי ושנינן דשאני התם דהויא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ורב הונא בריה דרב יהושע גופיה אמרה לעיל קמיה דרבא ולא פריך להו רבא אלא משום דא"כ בטלת תורת עירוב. ולכך נר' לקיים דברי רבי' אברהם ז"ל דודאי הלכתא כהני תרי ערובי ושמעתא דהכא פליגא אסוגיא דלעיל דהיכי משמע דר' אליעזר לא קניס כלל חסר ואע"ג דשכיח דדיירי וכן היה דעתו של רב יוסף ולפי דברי של אמוראי דלעיל סבי' להו דכל היכא דשכיח ישראל דדיירינן ואפי' לר' אליעזר ואפי' בישראל חד ולפי דבריהם אתו הני עובדי כהלכתא ואפי' לרבנן ואנן אאמוראי בתראי סמכינן ורב הונא בריא דרב יהושע גופיה קבלה לעיל ואפשר כי לפי דבריהם אוסרין ר' ורבי חייא ואפילו על הפנימי כיון דשכיח דדייר ואתי' אפי' כר"א. ורב שהתיר בפנימי משום דבעי שני ישראלים אוסרין ממש שלא נתן ר"א דבריו לשיעורין אבל אנן דסבי' לן דלא בעי ר' אליעזר אוסרין ממש קנסינן אפילו בישראל חד כיון דשכיח דדייר אלא שבזו יש לי לומר דכיון דכי קנסינן על החיצונה שיש שם שני ישראלים ומסתלק בעל החיצונה ממילא מסתלק בעל הפנימית דלא לידור התם בהכי סגי לן שלא לחלוק כ"כ בדברי ר' אליעזר בן יעקב וכן עיקר. רשב"ל כו' פי' בפונדק זה היו דרים שני ישראלים והיה שם עכו"מז א' בבית ששכר ואותו העכו"מז השוכר לא היה בעיר וה"ה שלא היה שם שכירו ולקיטו וגם אשתו לא היתה שם דאי לא היו שוכרים מאח' מהם דשכירו ולקיטו משכירין וכ"ש אשתו והמשכיר היה שם ומ"מ לא היה לו תפיסת יד בבית זה שהשכיר שאלו כן לא גרע משכירו ולקיטו אמרי מהו למגיר מן המשכיר פי' כי תבעי לך לפי מנהג עירינו דמצי מסלק ליה כיון דמצי מסלק כל זמן שירצה אין לך תפיסת יד גדול מזה ואגרי מיניה או דילמא השתא מיהת לא סלקי איכא דמקשי ולמה להו כולי האי דהא כיון דליתיה לשוכר הכא אינו אוסר עליהם דקי"ל כר' יהוד' דאמר דעכו"מז דליתיה אינו אוסר דהלכה כדברי המקל בעירוב והלכ' כר' יהודה בעירובין וא"כ יערבו ביניהם ואם יבא עכו"מז בשב' ישכרו ממנו דהא קי"ל לקמן דשוכרין מן העכו"מז אפילו בשבת ולאו קושיא היא כלל ואפי' כשת"ל דהלכתא כר' יהודה חדא דאינון בעי למעבד תקנת' שאם יבא העכו"מז השוכר לא היו אסורים בעוד שאינם שוכרין ממנו וכ"ש אם ת"ל דעכו"מז הבא בשב' מבטל העירוב וצריך שיבטלו רשותם זה לזה אחרי השכירות דלא ניחא להו למעבד הכי. ועוד דדילמא לא קים להו שפיר שיהא אפשר לשכור מן העכו"מז בשב' דהא רבנן דבסמוך בעובדא דאידך פונדק דמספקא להו מילת' ומ"מ נראין הדברי' דהלכה כר' יהודה דעכו"מז היכא דליכא הת' אינו אוסר ואפי' היכא דאפשר דאתי ביומיה דר' מאיר דאסר אין הלכה כמותו במקום ר' יהודה בשום מקום ואע"פ שר' יוסי אוסר וקי"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי אין סומכין על הכלל ההוא בעירובין ובעלמא הוא דאתמר דאלו בעירובין הלכה כר' יהודה והלכה כדברי המקל בעירובין. אבל רש"י ז"ל כתב לקמן בעובדא דאידך פונדק דעכו"מז אע"ג דליתיה אסר וכן פסק הרמב"ם ז"ל. נראה שפוסקין הלכה כר' יוסי מפני שהלכה כמותו במקום ר' יהודה וכ"ש הכא דר' מאיר אזיל בשטתיה דר' יוסי וה"ל ר' יהודה יחידאה ואין זה נכון: ומ"מ לפי דברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל נסתלקה הקושיא שהקשו בכאן מאליה.
אמר להו ריש לקיש נשכור: פי' דבספיקא דעירוב לקולא עבד' ואפילו לכתחלה אתא לקמיה דר' אפס אמר להו יפה עשיתם ששכרתם וכן הלכה. אקלעו לההוא פונדק דאתא עכומ"ז בשבתא פרש"י ז"ל ומבעוד יום לא ערבו בני הפונדק עכו"מז אע"ג דליתיה אסר אמרי מהו למיגר בשבתא פרש"י ז"ל מהו למיגר מעכו"מז בשבתא והדר נבטל רשותנו לגבי חד ולפי שטתו שסובר דמבעוד יום לא עירבו על כרחין יש לפ' דשכירות וביטול בעי' הא אלו ערבו מבעוד יום לפום מאי דסבי' לן דהלכה כר' יהודה דעכו"מז אינו אוסר היכא דליתיא בזה נחלקו המפרשים ז"ל יש מי שסובר דאפי' בהא נמי כיון שבא העכו"מז נתבטל העירוב לגמרי כאלו לא וכשחזרו ושכרו ממנו אינו חוזר וניעור וצריך שכירות וביטול. ויש מי שסובר דכיון דאפשר בשכירות העירוב תלוי ועומד היה כשבא העכו"מז וכיון ששכרו ממנו חוזר וניעור וגדולה מזו אחד מבני חצר ששכח ולא עירב מבעוד יום דכיון שביטל להם רשותו בשבת שהעירוב קיים להם ואע"פ שלא היה עירוב כל בין השמשות ועוד הא אמרינן גבי ספינו' קשורות זו בזו הותרו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו להתרן הראשון הרי שהעירוב שעשה על הספינות חוזר וניעור בשבת אע"פ שנתבטל כשהותרו וזה דעת הראב"ד ז"ל אבל ר"י ז"ל סובר דצריך בטול אחר השכירות ולא דמי לההוא דספינות דהתם עירובן היה עירוב גמור וצריך להיות קיים כל השבת כי קשורות היו יפה ומה שנפסקו מקרה הוא היה להם אבל כאן לא היה העירוב ראוי לכל השבת שהרי מצפים היו שיבא העכו"מז בשבת ואסר עליהם. וההיא דאחד מבני חצר ששכח ולא עירב אינו דומה לזו דשאני התם דאף זה שביטל הוא בר עירוב וראוי לערב עמהם ומסתמא ניחא ליה ויבטל רשותו להם אבל כיון דעכו"מז לאו בר עירוב הוא מבטל את העירוב לגמרי יפה עשיתם ששכרתם וכן הלכה. ואפש' שאין זה אלא בשלא היה אפשר להם לשכור מבעוד יום כמעשה שהיה וכיוצא בו:
לא שוכר כמערב. פי' דכי א"ר יוחנן שוכר כמערב להקל בעירוב אמר כן ולא להחמיר.
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו (עריכה)
וכן אמרו בשלשה דברי' האדם ניכר בכוסו. בכיסו. בכעסו. ויש אומרים אף בשחקו. ופי' הדברים בכוסו אם דעתו מתישבת עליו ביינו על הדרך שביארנו אם לאו. וכן בכיסו ר"ל במשאו ומתנו עם בני אדם אם באמונה הוא עושה אם לאו ואם הוא קפדן יותר מדאי אם לאו. וכן בכעסו ר"ל אם הוא מושל ברוחו בשעת הכעס שזו אחת מן המדות הנכבדות שבעולם ושהפכה מביאה לכלל טעות והריסת כל מצב ופריצת כל גדר. ובשחקו ר"ל שיהא נזהר שלא יתראה כהדיטות עד שלא יתחלל בעיני הבריות ויהיה נראה שפל בעיניהם וכן כל כיוצא באלו המדות:
יתבאר לפנינו בשתי חצרות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרשות הרבים והפנימית אינה פתוחה לרשות הרבים אלא שיוצאה דרך החיצונה ולא עירבו זו עם זו אלא זו לעצמה וזו לעצמה שזו מותרת לעצמה וזו לעצמה ואין אוסרין את החיצונה מפני דריסת רגל הפנימית שמאחר שמותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכופין על מדת סדום שלא תשעבד היום את חברתה בדין דריסת רגל ר"ל שרואין אותה כאלו סלקה עצמה היום מדריסת החיצונה ואין דריסת רגלה אוסרתה כמו שהזכרנו למעלה בפרק עיבור. וכן ביארנו במשנתנו שהנכרי אינו אוסר אלא במקום שיש שם שני ישראלים שיאסרו זה על זה ויצטרכו לעירוב. מעתה היו ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה הרי ישראל פנימי מותר במקומו שאין נכרי אוסר לו אחר שאין שם אלא ישראל אחד עם בני ביתו ואחר שהוא מותר במקומו אינו אוסר על החיצון וכן אין שני הישראלים ר"ל פנימי וחיצון מצטרפין להיות הנכרי אוסר עליהם כדין נכרי על שנים שהרי לא עירבו פנימי וחיצון זה עם זה שיצטרפו אבל אם עירבו יש בו מחלוקת בין הראשונים יש פוסקין אף בזו שמותרין ולא סוף דבר בפנימי שהרי מכל מקום אין דריסת רגל חיצון מצויה עליו כל כך אעפ"י שעירבו שאף עירובו אינו מרגילו כל כך מצד הנכרי אלא אף החיצון מותר ואין דנין עכו"ם וישראל שבפנימית מצד דריסת רגלם כאלו הם בחיצונה ושיהו שני ישראלים ועכו"ם בחיצונה שאין עכו"ם אוסר במקום שאין ישראלים אוסרים זה על זה והרי ביארנו שאין ישראל אוסר על החיצון הואיל ופנימית מותרת במקומה וכן הדין בישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימית או ישראל ועכו"ם בכל אחת מהן. וכן פסקוה רוב גאונים. וגדולי הפוסקי' נראה שהסכימו לדעתם שלא הביאו סוגיא זו בהלכותיהם. ומכל מקום גדולי המפרשי' פסקו בה שהעכו"ם אוסר בחיצונה אף בלא עירב אעפ"י שאין הישראלים אוסרים בהם זה על זה עד שישכרו מן העכו"ם שהרי רגלי שני ישראלים ועכו"ם מצוים בחיצונה ופנימי במקומו מותר ר"ל בפנימית. ואני נוטה לדעת שלישית לפסוק שבלא עירבו שניהם מותרין אבל בעירבו זה עם זה ר"ל פנימי וחיצון העכו"ם אוסר בחיצונה שהעירוב עושה אותם אחד אצל חיצונה ונמצא הבא להכשיר אוסר. והביאני לפסוק כן גירסא אחרת שנזדמנה לי בספר מדוייק ביותר ואעפ"י שלענין פסק דייך במה שכתבנו רואה אני להעירך מעט בביאור הסוגיא כדי שתעמוד על עקרי הדברים והוא שאמרו אמ' רב ישראל ועכו"ם בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני ר' ואסר לפני ר' חייא ואסר ואנו סבורים עכשיו. לומר שאיסורם בין לפנימית בין לחיצונה ושאלו בה כמאן כר' מאיר דאמ' הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו כלומר שהרי אין בכאן שני ישראלים בחצר אחת עם עכו"ם אלא שאף יחיד במקום עכו"ם אסור ונמצא פנימי אסור במקומו ואם כן אף החיצונה אסורה אעפ"י שהיא יחידה. שרגל הפנימית האסורה אוסרתה ונמצא פנימי אסור מצד הנכרי וחיצון אסור מצד הפנימי וכשהודה אחד מהם שכך הוא ר"ל שלדעת ר' מאיר היא שנויה הקשו עליו אי כר' מאיר למה לי ישראל בחיצונה שמאחר שהוצרך ללמד (ויסור) [איסור] פנימית כדי להודיע שהלכה כר' מאיר מה הוצרך עוד ללמד שהחיצונה אסורה וכי עד עכשיו לא ידענו שכל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ועוד שכשהזכיר ישראל בחיצונה הלשון מוכיח שצירוף שנים גורמים איסור זה אעפ"י שאינם בחצר אחת וכי תימא מעשה שהיה כך היה והחיצון בכדי הוזכר והא בעו (ערב) [מיני' מרב] פנימי במקומו מהו ר"ל בפנימית להוציא מביתו לחצרו ואמ' להם מותר אלמא שלא היה האיסור אלא בחיצונה ופנימי מיהא הותר לדעתם ואלו לר' מאיר אסור מבעי ליה ועל כל פנים הוצרכנו לומר שלא נשנית בדעת ר' מאיר וחזרו וחזקו אם כר' אליעזר בן יעקב ושלא אסרו על הפנימי בפני' אלא על החיצון ואף חיצון למה נאסר והרי הוא אמר (על) [עד] שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. כלומר שאין עכו"ם אוסר אלא במקום ששני ישראלים אוסרים זה על זה שהרי הפנימי מותר ואינו אוסר על החיצון וכן הנכרי אינו אוסר על החיצון שאף החיצון אחד אצל הנכרי כפנימי אלא כר' עקיבא דאמ' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה ואיסור החיצונה אינה מצד הנכרי אלא מדריסת רגל ישראל הפנימי שהוא בחיצונה. ושאלו בה אם כן אפי' ישראל הפנימי שהוא בחיצונה (ושאלו בה אם כן אפי' ישראל). כלומר בלא עכו"ם. והעמידוה בעירבו פנימית וחיצונה שנמצאו שניהם כאחד מיהא להיות הנכרי מעכב עירובם וחזרו להם כלא עירבו ונשאר הפנימי מותר מדר' אליעזר בן יעקב ואוסר על החיצון מדר' עקיבא ונמצא שלא נאסרה אלא מצד העכו"ם הואיל ואין עירוב במקום עכו"ם הא בלא עכו"ם לא אסרו כיון שעירבו ונמצא העכו"ם גורם איסור בחיצונה מצד ישראל הפנימי כר' עקיבא ופנימי מותר במקומו כר' אליעזר בן יעקב ונמצאו דברי רב כר' עקיבא וכר' אליעזר בן יעקב. ולפיכך גירסת הספרים אמ' רב הונא לעולם כר' עקיבא וכר' אליעזר בן יעקב ובשעירבו. וחזרו ושאלו ישראל ועכו"ם בחיצונה וישראל בפנימית מהו התם הוא כלומר כשישראל ועכו"ם דרים בפנימית הוא שראוי לאסור מפני שישראל מרגיל דירתו עמו ואינו חושדו על שפיכות דמים שאף הוא חושב עליו שיהא העכו"ם חושב בלבו אי קטילניה אתי ישראל שבחיצונה ותבע ליה מינאי ישראל דהוה בהדך היכן הוא דלא חמיתיה מדלא חמיתיה את הוא דבערתיה דאי נמי אמינא לא ידענה ודילמא אזל ליה ואמ' לי והא לא חזינא דנפק. אבל כשישראל ועכו"ם בחיצונה אין ישראל בטוח על צוות הפנימי הואיל ואין יראת העכו"ם עליו שהרי יש לו טענה על הישראל שהלך לו ולא בא ונמצא שלא ירגיל דירתו עמו ואין לאסור או שמא אף בזו לבו בטוח על הפנימי וחושב הוא על העכו"ם שמתירא הוא הימנו ונמצא מרגיל דירתו עם העכו"ם לפיכך אוסרין לו וגמרו בה שאף בזו אסרו:
זהו ביאור הסוגיא ונמצאת למד שלא אסרו אלא לדעת ר' עקיבא ומפני שכשעירבו חזרו להם כלא עירבו וכבר נפסקה הלכה כרבנן שכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ועל זה סמכו רוב גאונים להתיר ולדחות מעשים שהוזכרו על ר' ועל ר' חייא שאסרו ובין עירבו בין לא עירבו שניהם מותרים בין ישראל ועכו"ם בפנימית בין ישראל ועכו"ם בחיצונה בין ישראל ועכו"ם בשתיהן. ומכל מקום גדולי המפרשי' מרחיקים לדחות שני מעשים אלו היוצאים מגדולי הוראה ועל ידי מעשה והסכימו שהלכה כדבריהם אעפ"י שלענין רגל המותרת הלכה כרבנן וזה שלדעתם לא אמ' ר' אליעזר בן יעקב עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה [אלא משום דשכיחי ודיירי. השתא נמי] עכו"ם אוסר עליהם בחיצונה משום דשכיחי דדיירי ופנימי מותר במקומו אע"ג דשכיח ודייר שהחיצון הוא הגורם דירת הפנימיים שלא מצא פנימי עצמו לדור עם הנכרי בפנימית אלא מצד צוות החיצון ומתוך כך קונסין אותו ליקרא שני ישראלים אוסרים זה על זה במקומו ר"ל בחיצונה ולא באו דברי ר' אליעזר אלא למעט שתי חצרות הפתוחות לרשות הרבים ופתח אחד ביניהם שאין אחד עובר על חברו אין דירתם מצויה כן בשתי חצרות זו לפנים מזו ולהתיר פנימי במקומו אבל חיצון הואיל ולר' עקיבא פנימי אוסר עליו שני ישראלי' אוסרים זה על זה קרינא ביה ולא מפני שתהא דעת ר' אליעזר שוה לדעת ר' עקיבא אלא משום דשכיח ודייר הוציאו בלשון אוסרין זה על זה הואיל ור' עקיבא סובר כן. ורב הונא בריה דרב יהושע שתירצה כר' עקיבא וכר' אליעזר ובשעירבו. לרוחא דמילתא תירצה כן ממה שהיו דוחים שלא להעמידה כר' עקיבא דאי ר' עקיבא למה לי עכו"ם בפנימית אפי' ישראל לחודיה. ותירץ בה שמקושיא זו אין לדחותה שאף לר' עקיבא הוצרך בה לעכו"ם בפנימית ובשעירבו. ומכל מקום אף בלא כן היה אפשר לתרצה דלעולם בעינן עכו"ם בפנימית ומשום דשכיח ודייר הא ישראל בלא עכו"ם לא אסר דלגבי ישראל לא יאסור אחד על חברו כרבנן שרגל המתרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ועוד הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק זה עכו"ם הרי הוא כרבים ופרשוה בשלש חצרות זו לפנים מזו ואחד מהן עכו"ם שהעכו"ם אוסר על החיצונה ואעפ"י שכל אחד מותר במקומו הואיל ויש רבים בחיצונה וכל שכן בזו שדרים שנים בחצר אחת והוו רבים בחיצונה שהוא אוסר עליהם. ומכל מקום גדולי הרבנים פרשוה בשתי חצרות לבד ועכו"ם בפנימית ושני ישראלים בחיצונה. ולדעת זה אין ממנה ראיה לזו שהרי יש שם שני ישראלים אוסרים זה על זה בחיצונה אלא שהדברים נראין כדעת גדולי המפרשים ואף גדולי המחברים הסכימו בה. ומכל מקום למדת מדבריהם שבין עירבו בין לא עירבו הנכרי אוסר בחיצונה. ומכל מקום נזדמן לי ספר מדוייק שגורסין בו אמ' רב הונא לעולם כר' אליעזר בן יעקב ולא הוזכר בה כר' עקיבא כלל. ונראה לי לפרש בה שכשנדחה שלא להעמידה כר' מאיר וטרחו להעמידה כר' אליעזר והוקשה להם אי כר' אליעזר הא אמ' עד שיהו שנים וכו' והרי אלו כל אחד מהם בחצרו ואין להם זה אצל זה כלום ונמצא שהנכרי אף החיצון אחד אצלו כפנימי וכן פנימי אינו אוסר עליו שהרי רגל המותרת היא ואם משום דר' עקיבא אם כן למה לי עכו"ם. תירצה רב הונא כר' אליעזר בשעירבו שנעשו שניהם כדירה אחת והרי הנכרי עם שנים ואוסר עליהם. ומכל מקום דוקא בחיצונה שאעפ"י שנעשים אחד לענין היתר טלטול זה בשל זה לא נעשו אחד להיות נחשבים כשנים אצל הנכרי שהדריסה מצויה לשם ביותר הא לא עירבו הואיל ואסורים זה בשל זה אין הנכרי אוסר על אחד מהם ונמצא שבלא עירבו מותר כל אחד בשלו ובעירבו נאסרו שניהם בחיצונה מצד הנכרי והדברים ברורים ומחוורים ואזן שמעת מלין תבחן:
וענין עכו"ם הרי הוא כרבים האמור בסוף הפרק לפי מה שפירשנוה בשתי חצרות ששני ישראלים בחיצונה מסייעת לכך שהרי כל שהם שנים בחיצונה נעשים שם שנים עם הנכרי וכן בעירבו וזהו לשון הואיל ואני קורא בהם רבים בחיצונה האמור שם כמו שיתבאר:
עכו"ם שהשכיר רשותו שבחצר זה לעכו"ם אחר לזמן ידוע והוא תוך אותו זמן ובאו ישראלי' שבחצר לשכור מן העכו"ם האוסר להם אפי' היה המשכיר רשאי לסלקו שוכרין מן השוכר שהרי מכל מקום עיקר הבית לשוכר הוא לא מצאו השוכר אלא שמכל מקום היה כמקום האוסר כגון שהיו יודעין עליו שיבא בשבת וכן לא מצאו בביתו איש מאנשי הבית שישכיר להם ורצו לשכרו מן המשכיר אם אין המשכיר יכול לסלקו אם מדיניהם מתורת מנהגי העיר [אין שוכרין ואם יכול לסלקו] אעפ"י שלא סלקו שוכרין ממנו. ויראה לגדולי הדור שאם היה למשכיר שום תפיסת יד באותו הבית להניח בו כלים או שום דבר שוכרין ממנו אף באין יכול לסלקו דלא גרע משכירו ולקיטו. וכן יתבאר בפרק חלון שאשתו של אדם משכרת שלא מדעתו אפי' מיחה כמו שיתבאר:
כבר ביארנו ששוכרין מן העכו"ם אפי' בשבת הואיל ושכירות זה אף בפחות משוה פרוטה ושאינו עיקר שכירות והרי הוא לענין זה כבטול רשות שמותר בשבת ואעפ"י שאין עירוב אלא מבעוד יום והרי אמרו שוכר כמערב והיה לנו לפרש מה מערב מבעוד יום ולא בשבת אף שוכר כן לא שלא אמרו שוכר כמערב להחמיר אלא להקל מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר כן מה מערב על ידי שכירו ולקיטו אף שוכר כן מה מערב חמשה ששרויים בחצר אחד מערב על ידי כלם אפי' שלא בידיעתם שיכול הוא לזכות להם את הפת שלו בין באותה חצר בין מחצר לחצר ונעשה כשליח לכלם אף שוכר חמשה ששרויים בחצר אחת ועירבו להם אלא שעכו"ם שביניהם אוסר עליהם אחד שוכר ממנו על ידי כלם אף שלא בידיעתם ובזו אינו דומה לבטול רשות שהמבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד והוא מותר ר"ל את שנתבטל לו והמבטל אסור:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה