עיקר תוי"ט על הוריות א

משנה הוריות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) בגמרא ילפינן מקרא דהנך דבחוצה לארץ לא אקרו קהל:

(ב) (על הברטנורא) דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר, דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו, מעשה תלוי בקהל. ורובו ככולו בכל מקום:

(ג) (על הברטנורא) לאו משום דסבירא ליה כר' מאיר דסוף פרקין, אלא צבור מביאין כר' יהודה דהתם. ומשום דבשביל הוראת הבית דין מביאין, שפיר קאמר בית דין מביאין. וכן פירש הכ"מ:

(ד) (על המשנה) ראוי כו'. וידע שטעו. ומסקינן בגמרא, דאי ראוי להוראה, לא צריכא, דמה לי הוא מה לי אחד מהן. אלא משנה יתירה קא משמע לן דאפילו גמיר ולא סביר, סביר ולא גמיר, שאינו ראוי להוראה, אפילו הכי חייב. ומסיים הר"מ, אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור, שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית:

(ה) (על המשנה) בין כו' בין כו'. זו ואין צריך לומר זו קתני. גמ':

(ב)

(ו) (על המשנה) הורו כו'. ועשו רוב צבור על פיהם. רש"י:

(ז) (על המשנה) שהיושב כו'. אמר לו ר' עקיבא לפי שהיושב בביתו. רש"י:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) מ"ם דונעלם שדיא אדבר, ומ"ם נדרשת לפניו ולאחריו, וקרי בה ונעלם מדבר. רש"י:

(ט) (על הברטנורא) ודרשימן לא תפיקו. ועתוי"ט:

(ד)

(י) (על הברטנורא) הכי איתא בגמרא. ובמסקנא לא קאי. אלא אי איכא כולם [סנהדרין של שבעים ואחד] הויא הוראה [אע"פ שלא הורו כל אותן שישבו להורות. רש"י], אי לא לא. והיינו דתנן ואמר להם טועין אתם, דאי לא אמר הכי, כיון דכולם היו, הוי שגגת בית דין:

(יא) (על המשנה) שלא כו'. ואפילו היה מנינם שלם, רוצה לומר שבעים ואחד. הר"מ. וטעמא, מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו. והיינו טעמא נמי בטעו בדבר שהצדוקים מודין בו. גמר. א:

(יב) (על המשנה) זקן. היינו ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני. רש"י:

(יג) (על המשנה) מביאין כו'. ר' מאיר כדאית ליה, ור' יהודה כדאית ליה, ור' שמעון כדאית ליה במתני' כדלקמן. רש"י:

(יד) (על הברטנורא) ולשון רש"י, ואם כל עדת ישראל ישגו כתיב, דבעינן שוגגין בבית דין:

(ה)

(טו) (על הברטנורא) ובגמרא מתקיף, דילמא שאני התם דהוה [נמי] בנימין. אלא, מדכתיב ונתתיך לקהל עמים, ומאן אתייליד ליה, בנימין. וליכא למימר דהכי קאמר דלכי מתיילד בנימין הוי שנים עשר שבטים קהל, דאם כן ביהושפט אע"ג דהוה תרי אמאי אקרו קהל. ואם תאמר, שלשה עשר שבטים הוה ליה למימר, דהא איכא מנשה ואפרים. מסקינן בגמרא, דלא נאמר על שם אחיהם יקראו אלא לנחלה ולדגלים ונשיאים:

(טז) (על המשנה) ר' שמעון כו' דברי ר' מאיר. בכולה מתניתין פליגי בגמרא בדרשי דקראי. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) ובעבודה זרה. אע"ג דר' יהודה לא תני עבודה זרה משום דממילא אתיא, אצטריך ליה לרבי שמעון למתני בהדיא, דלא תימא כיון דמיקל מדר' יהודה הני מילי בשאר מצות, אבל בעבודה זרה דחמירא לחביא פר ושעיר אימא דמודה, הלכך צריכא:

(יח) (על הברטנורא) דברי תימה הן. דמשמע דאי הוו רוב מנין אפילו שאר שבטים מיחייבי, והא ליתא דלא מיחייבי שאר שבטים אלא בהוראת בית דין הגדול. וזה לשון הר"מ, לדעת ר' יהודה שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול, שאר שבמים מביאין על ידו כשהיה רוב הקהל, ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורין, לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו: