עבודה זרה עא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ורמינהי עיר שכבשוה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות אמר רב מרי לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי:
מתני' האומנין של ישראל ששלח להם עובד כוכבים חבית של יין נסך בשכרן מותר לומר תן לנו את דמיה משנכנסה לרשותן אסור:
גמ' אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לעובד כוכבים צא והפס עלי מנת המלך מיתיבי אל יאמר אדם לעובד כוכבים עול תחתי לעוצר אמר ליה רב עול תחתי לעוצר קאמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן העוצר:
מתני' המוכר יינו לעובד כוכבים פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין:
גמ' אמר אמימר משיכה בעובד כוכבים קונה תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו רב אשי אמר לעולם אימא לך משיכה בעובד כוכבים אינה קונה והאי דלא הדרי בהו דרמות רוחא הוא דנקיטא להו אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר להו רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לעובדי כוכבים שקלו זוזי מינייהו והדר כיילן להו ואי לא נקיטו בהדייהו זוזי אוזיפונהו והדר שקילו מינייהו כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכי שקילתו דמי יין נסך קא שקילתו ואי ס"ד משיכה בעובד כוכבים קונה
רש"י
[עריכה]כרקום - מתרגמינן מצור כרקומין:
כל כהנות - הנמצאות בתוכה פסולות לבעליהן דאשת כהן אסורה אף באונס אבל אשת ישראל לא הא הכא דשעת מלחמה היא וקתני אסורות דיש פנאי לבעול:
לנסך אין פנאי - דיצר הניסוך לא תקיף להו וטרודין במלחמה:
לבעול יש פנאי - דתקיף להו יצרייהו:
מתני' מותר לומר לו תן לנו את דמיה - דהא לא קנו לה והוא אינו חייב להן אלא מעות ותניא לעיל (דף סד.) ישראל שנושה בעובד כוכבים מנה מכר עבודת כוכבים והביא לו יין נסך והביא לו מותר:
גמ' צא והפס עלי מנת המלך - ארנונא שהיו נותנין מתבואותיהן ומבהמותיהן עישור וישראל זה שחייב לתת למלך יין מותר לומר לעובד כוכבים הפס עלי אע"ג דקא יהיב האי עובד כוכבים יין נסך והאי ישראל הוא פרעיה דמיה כיון דהוה מצי לסלוקי לשליחא דמלכא בזוזי כי יהיב ליה עובד כוכבים יין נסך לאו שלוחיה דישראל הוא:
עול תחתי לעוצר - היכנס במקומי להפיס את השוטר כמו זה יעצור בעמי (שמואל א ט) ל"א לשון אוצר שממונה על אוצרות יין ושמן של מלך לגבות ולאצור:
עול תחתי קאמרת - כיון דא"ל עול תחתי הוי משמע הוי במקומי וכל מאי דיהיב ליה עובד כוכבים הוי כאילו יהביה ישראל דהא במקומו הוא:
הא - דרב יהודה לא דמיא אלא לסיפא:
אבל אומר לו מלטני מן העוצר - דאפשר לסלוקיה בזוזי הלכך למיתב ליה חמרא לאו שלוחיה הוא:
מתני' המוכר יינו לעובד כוכבים - פסק עמו מעות עד שלא מדד דמיו מותרין מפרש בגמרא טעמא איכא דמוקי לה משום משיכה בעובד כוכבים קנה הלכך כשמודד היינו משיכה וקנייה עובד כוכבים מיד דהוה ליה לישראל זוזי גבי דעובד כוכבים בהלואה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה:
מדד עד שלא פסק דמיו אסורין - דעובד כוכבים לא קנייה במשיכה דכיון דלא פסק דמיו לא סמכה דעתיה הלכך כי נגע ביה הוי יין נסך דישראל ואיכא דמוקי לה כשהקדים לו עובד כוכבים מעות לישראל ובגמרא מפרש לה:
גמ' משיכה בעובד כוכבים קונה - אע"ג דלא יהיב עובד כוכבים דמי לישראל משיך מיניה קנייה וכן ישראל מעובד' כוכבים:
פרדשני - דורון:
ולא הדרי בהו - השולחין אלמא במשיכה קנינהו המקבלין ל"א מתשובת הגאונים פרדשני מי שיש לו כור חיטין למכור פוסק דמים ללוקח והולך לביתו ומשגר לו קב חיטין לראות כמה הן יפות ואם מעכב הלוקח אותו קב אצלו מתקיים המקח ואם אינו חפץ בהן מחזירו:
רב אשי אמר אינה קונה - אלא במתן מעות קנו:
דרמות רוחא - גסות:
סבויתא - מוכרי יין:
תוספות
[עריכה]ורמינהי עיר שכבשוה כרקום. וא"ת דלמא ההיא מיירי לאחר גמר המלחמה דאז יש להם פנאי וי"ל דמשמע בכל ענין אפי' קודם גמר המלחמה:
הא לא דמיא אלא לסיפא אבל אומר מלטני מן העוצר. פי' רש"י משום רבינו יחיאל דכי א"ל הכי מותר משום דמצי לסלוקי בזוזי מן העוצר וא"כ כי נמי יהיב העובד כוכבים יין לעוצר לאו שליחות דישראל קא עביד ומשו"ה שרי כי האי גוונא אבל כי א"ל עול תחתי משמע הלשון היה תחתי במקומי וכל מה דיהיב כאילו יהיב ישראל דמי דהא במקומו הוא כפ"ה ול"נ דא"כ פשיטא דמלטני מן העוצר דשרי כיון דמיירי דיכול לסלקו לכן נ"ל שהישראל חייב למלך יין (נסך) מ"מ שרי כי א"ל מלטני מן העוצר משום דמשמע ה"ק ליה סלק אותו במה שתוכל אבל אינו מצווה לו לפרוע יין נסך ולכך שרי אפי' לא מצי לסלוקי בזוזי אלא ביין נסך ואפילו הקדים לו דינר ואמר לעיל (דף סג:) דאסיר גבי פועלים הכא שרי דהתם היינו טעמא משום דהוא מקדים לו הדינר בשביל שיתן מיין נסך לפועלים אבל הכא קא"ל שיסלקנו במעות אם יכול הלכך לא חשיב כפורע יין מיין נסך אבל כי א"ל עול תחתי הוי כמו שא"ל פרע למלך תחתי כמו שאני חייב לו יין ונמצא פורע חובו מיין נסך ואפילו לא הקדים דינר אסור מטעם דפירשתי: אמר אמימר משיכה בעובד כוכבים קונה תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני אהדדי ולא הדרי בהו. אומר ר"י דאין זה עיקר הטעם אלא משום דאמימר סביר כר' יוחנן דאמר מעות קונות ודריש לעמיתך בכסף לעובד כוכבים במשיכה כדאמר בבכורות (דף יג: ושם) ומה שמביא ראיה מפרדשני דפרסאי אין זה כ"א אמתלא בעלמא שמנהג אבותיהם מן הפרסיים שאינם חוזרים אחר המשיכה ש"מ שכך הדין:
פרדשני דורונות ולא הדרי בהו. אלמא קננהו במשיכה ל"א מתשובת הגאונים מי שיש לו כור חטים כו' פי' בקונט' זה עיקר דלישנא קמא קני במתנה הוא והוא בא לומר דמשיכה קונה במקח וממכר ואור"י דאפי' למ"ד אינה קונה כרב אשי בסמוך ה"מ כגון דאיכא כספא אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כ"ע מודו דקני במשיכה או בהגבהה:
רב אשי אמר משיכה בעובד כוכבים אינה קונה. לא לדיחויא בעלמא קאמר רב אשי הכי אלא לפי האמת כדמוכח במסכת בכורות פרק ב' (שם:) דקאמר רב אשי מדרישא משיכה אינה קונה סיפא נמי משיכה אינה קונה אלמא הכי ס"ל לרב אשי הלכך ל"ג במילתא דרב אשי לעולם אימא לך פר"ת דאע"ג דרב אשי בתרא הוה לית הלכתא כוותיה בהאי אלא קי"ל כאמימר דאמר משיכה בעובד כוכבים קונה דס"ל כר' יוחנן כדפרישית והלכה כרבי יוחנן לגבי רשב"ל ופלוגתא היא דר' יוחנן פרק הזהב (ב"מ מז:) ר' יוחנן סבר מעות קונות דבר תורה וא"כ לדידיה דרשינן לעמיתך בכסף ולעובד כוכבים במשיכה ורשב"ל סבר משיכה מפורשת מן התורה בישראל וא"כ דרשינן לעמיתך במשיכה ולעובד כוכבים בכסף והכי מוכח בבכורות והלכך משיכה בעובד כוכבים קונה כר' יוחנן ואע"ג דרבא קאמר התם פ' הזהב קרא ומתניתין מסייע לרשב"ל לא משום דס"ל לרבא כרשב"ל אבל מ"מ לא קשיא לר' יוחנן דרבי יוחנן דחי להו שפיר כדפי' התם ותדע דהכי הוה כדפי' דלא משום דרבא סבר כרשב"ל קאמר הכי שהרי רבא גופיה פסיק פרק החולץ (יבמות לו. ושם) כרשב"ל לגבי ר' יוחנן בתלת וחשיב להו התם אבל בעלמא בכל המקומות הלכה כר' יוחנן ואם היה סובר רבא כרשב"ל בההיא דמשיכה מפורשת מן התורה א"כ ה"ל למיחשביה התם וליכא למימר דלא חש למיחשביה משום דמתניתין מסייע ליה לרשב"ל דהא בהני תלת דקחשיב התם איכא דתניא כוותיה דרשב"ל ואפ"ה קחשיב לה התם אלא ודאי סבר כר' יוחנן בההיא דמעות קונות בישראל א"כ לעובד כוכבים במשיכה כדפי' א"כ המקנה בהמה לעובד כוכבים כדי לפוטרה מן הבכורה צריך שימשכנה העובד כוכבים ובכך סגי בלא כסף מיהו רש"י פי' דמשיכה אינה קונה בעובד כוכבים אלא כסף דאין הלכה כר' יוחנן אלא כרשב"ל משום דרבא ס"ל כוותיה פ' הזהב מדקאמר קרא ומתניתין מסייע ליה לרשב"ל וכי תימא א"כ אמאי לא חשיב לה בהחולץ בהדי הנהו תלת צ"ל משום דההיא דהזהב משיכה קונה קא"ל רשב"ל פ' שני בשמיה דר' אושעיא ובפ' החולץ אינו זוכר אלא הנהו דקאמר רשב"ל משמיה דנפשיה דה"נ לא קא חשיב מילתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דפ' השוחט (חולין דף כט:) משום דמשמיה דלוי סבא אמרה רבי שמעון בן לקיש והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת המקנה בהמה לעובד כוכבים לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן העובד כוכבים כסף וגם משיכת העובד כוכבים בסימטא או לרשותו של עובד כוכבים שהוא שלו ואם אין לו רשות לעובד כוכבים מקנה לו הישראל חדר בביתו והעובד כוכבים ינעול ויפתח דבהכי קני ליה לרשות כדאמר בגיטין פ' הזורק (דף עז:) ותיחוד ותפתח ואח"כ ימשוך העובד כוכבים . הבהמה לאותו חדר ובבכורות פ"ק (דף ג.) פליגי אמוראי מה צריך שיקנה העובד כוכבים מן הבהמה איכא מ"ד שצריך שיקנה דבר שעושה אותה טרפה ואיכא מ"ד אפי' אזנו ונראה להחמיר ולהקנות לעובד כוכבים דבר שעושה אותה טרפה כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר כשהיא מעוברת אמנם א"צ שיתן העובד כוכבים מעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנם בפרוטה ואע"פ ששוה יותר כפלים אפ"ה אין לחוש משום ביטול מקח שאנן סהדי שהישראל גמר ואקני לעובד כוכבים כדי להפטר מן הבהמה: שקילו זוזי מינייהו והדר כיילו להו כו' ואי ס"ד משיכה בעובד כוכבים קונה מדמשכה עובד כוכבים קנייה כו' לא צריכא דכייל ורמי למנא דעובד כוכבים. פירוש אבל לעולם משיכה בעובד כוכבים קונה כדפי' והקשה ר"ת כיון דמשיכה בעובד כוכבים קונה אם כן מעות אינם קונות ואם כן מה היה מועיל המעות שהיו נותנים מתחלה מ"מ הוי יין נסך ברשותו של ישראל מיד שנגע בו ועדיין אינו של עובד כוכבים עד שימשכנו כיון דמשיכה קונה ולא מעות ומיד שנגע בו העובד כוכבים נעשה יין נסך ברשות
ראשונים נוספים
מתני': האומנין ישראל ששיגר להם גוי חבית של יין וכו': יש מי שפירש שאומנין אלו עושין מלאכה אצל גוי ולא פסקו עמהם שכר, אלא שבסוף מלאכתם שיגר להם חבית של יין שוה י' דינרין, ומשום הכי הוא מותר שאין כאן שום צד איסור, שהרי הם לא אמרו לו למכרה. אבל משנכנסה ברשותם, כלומר שזכו בה, אסור, שהרי דמי יין נסך עומדין ונוטלין.
והראב"ד ז"ל פירש שהם עושין מלאכה אצל ישראל אחר, ואותו ישראל אמר לגוי צא ופרעם תחתי, והלך הוא ושגר להם חבית יין בשכרם. ופירוש זה נראה עיקר, משום דאתי שפיר מאי דאמר עלה בגמרא רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והפס עלי מנת המלך, כי דברי רב יהודה אמר רב דומין למשנתינו, אבל לפי הפירוש הראשון אין עסק לדברי רב במשנתינו זאת.
גמרא: אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והפס עלי מנת [המלך]: פירש הראב"ד ז"ל שכל אחד נותן חומש פירותיו ויינו למלך, וזה אומר לגוי שיפייס את המלך ממנתו, ואמר רב שזה מותר, ואף על פי שגוי זה פורע את המלך ביין נסך וישראל זה חוזר ופורע את הגוי לא חשבי ליה כפורע דמי יין נסך, ומשום הכי פרכינן ליה מהא דתניא, לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר, דכיון שהוא חייב לתת יין לאוצר המלך וגוי זה פורע המלך ממצות של ישראל, כי הדר פרע ליה ישראל לגוי דמי יין נסך קא פרע, ואסיקנא הא לא דמיא אלא להא אבל מותר לומר לו מלטני מן האוצר, כלומר (שלקחו) [שלחו] מעלי בכל ענין שתרצה, והילכך כשחוזר ופורע לו לבסוף לאו דמי היין פורע לו, והפס עלי מנת המלך להא דמיא, דהא לא אמר ליה לפרוע את המלך את חובו ביין אלא שיפייסנו בכל מה שיוכל.
ואיכא למידק דהכא משמע דאם אמר לו פול תחתי מיהא אסור, ואלו בריש פרקין (סג, ב) גבי אמר לפועליו ולחמריו צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום יין נסך, אסיק רב אשי דוקא כשנשא ונתן ביד היין לפועליו, ורב פפא אוקמה בשהקדים לו דינר, הא לאו הכי מותר ולא חיישינן לפריעת הדמים, ואף על גב דהתם כפול תחתי דמי, שהרי הוא חייב לתת להם יין דהא אמר להם (טלו) [צאו] ושתו, והחנוני והפועלים גוים, ואף על פי כן מותר אלא אם כן הקדים לו דינר כאוקימתא דרב (אשי) [פפא]. ותירץ הראב"ד ז"ל דהתם היינו טעמא משום דאין היין בעולם בשעת פרעון שכבר שתוהו, [ואינו] נתפס על המעות בשעת פרעון, אבל הכא הרי היין עומד באוצר המלך בשעה שהוא פורע לגוי, והלכך חאיל איסורא אמעות המיוחדים לפרעון תחתיו.
וקשיא לי לפירוש זה, דאם כן אדאוקמה רב פפא התם בשהקדים לו דינר ורב אשי בשנשא ונתן ביד, וקשיא להו צאו ואני פורע, ואני מחשב מיבעי ליה, צאו ושתו טלו ושתו מיבעי ליה, ואצטריכו לדחוקי ולומר תני טלו ושתו תני ואני מחשב, ולוקמה בשפרע לו קודם ששתוהו כהשתא ולא תיקשי להו ולא מידי.
והרמב"ן נ"ר תירץ דהכא נמי מיירי בשהקדים לו דינר ואמר לו פול תחתי לאוצר ומשום הכי אסור. והביא ראיה מן הירושלמי שכך שנו ברייתא זו בפרק [ו] של דמאי ירושלמי (סה"ח) תני לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים דינרים ושקול על ידי לאוצר, אבל אומר פרשני מן האוצר, אלמא משמע מגירסא זו ירושלמית דבשהקדים לו דינר מיירי. אי נמי יש לומר דהתם גבי פועלים אינו חייב לתת להם יין דוקא, שכן דרך בעל ליתן להם מעות כדי מזונות והם נוטלין, הילכך אין בלקיחתם יין על פיו שום איסור, אלא משום פריעת הדמים שהם נתפסין באיסור בשהקדים לו דינר לרב פפא או בשנשא ונתן ביד לרב אשי, דקני ליה לחמרא גופיה, אבל גבי מנת המלך שהוא חייב ליתן יין ממש, אף על פי שפעמים לוקח ממנו מעות, כשאומר לו פול תחתי משמע מה שאני חייב, וכי פרע גוי זה למלך יין נסך נמצא שזה פורע לו דמי יין נסך, אבל כשאמר לו מלטני מן האוצר לא אמר לו שיפרע למלך ביין אלא שימלטהו בכל מה שירצה, הילכך שרי.
ומקצת הגאונים זצ"ל יש שפירשו שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם זה סאה וזה סאתים, וכותב על פלוני כך ועל פלוני כך וכך דמים,וכתבו על ישראל זה סאה או סאתים, ואמר לו לגוי פול תחתי לאוצר, כלומר שיקבלנו הוא בשבילו, הילכך אסור דהוה ליה כמוכר יין נסך, שהרי מכיון שכתבו מבית המלך עליו הרי הוא כשלו שהוא צריך לקבלו על כרחו. אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר, לפי שזה הולך ולוקחו לעצמו מן המלך כדי שלא יכופו את ישראל זה ללוקחו ולכתוב על עצמו כלום, וזה יותר נכון.
אמר אמימר משיכה בגוי קונה: אוקמוה בגמרא במסכת בכורות (יג, ב) להא דאמימר כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בישראל ולא משיכה, ומדישראל קונה במעות גוי קונה במשיכה, דהכי דרשינן לעמיתך (ויקרא כה, יד) במעות, הא לגוי במשיכה, ורב אשי דאמר משיכה בגוי אינה קונה אתיא כר"ל דאמר דמשיכה קונה בישראל, והילכך מדלעמיתך במשיכה הא לגוי במעות. והכי שמעינן ליה לריש לקיש דאמר בבכורות (שם ע"א) דמעות קונות בגוי, והכין אמר התם: גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו כדיניהם אף על פי שלא משך קנה, ולר' יוחנן ואמימר דאמרי במשיכה בגוי קונה דוקא משיכה אבל מעות לא, דומיא דעמיתך, מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא.
ואם תאמר אם כן דאתיא הא דרב אשי דלא כרבי יוחנן, מאי קא מקשי ליה רבינו לרב אשי לקמן (ע"ב) מהא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, לימא ליה אנא כריש לקיש סבירא לי דאמר משיכה בגוי אינה קונה. יש לומר דהכי קאמר, תא שמע מהא דאמר ר' חייא אמר ר' יוחנן, דקיימא לן הכי דהלכה פסוקה היא הא דר' חייא בר אבא.
ואי קשיא לך הא דאוקים אמימר להא דאמר להו [רב] לסבוותא אקדימו ושקולו זוזי מנייהו משום עכבת יין דאיכא אפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה מיקמי דליקני ליה גוי, אם כן כיון דקיימא לן דלאמימר דאמר משיכה בגוי קנה, משיכה דוקא קאמר ולא מעות, כי קא מקדים ושקיל זוזי מינייהו מאי הוי, דכיון דאיכא עכבת יין אפומא דמנא אשתכח דמיקמי דליקני ליה גוי לחמרא ומיקמי דליקנו זוזי הוה ליה יין נסך, וכי קא זכי בהו ישראל בהנהו זוזי בדמי יין נסך קא זכי. יש לומר דאף על גב דמעות אינם קונות, התם כיון דאקדים ליה גוי דמי לאו למיהוי פקדון גביה יהבינהו ניהליה, אלא דליקנו להו מהשתא ולאפוקינהו יהבינהו ניהליה, והילכך משעה דיהבינהו ניהליה קני להו ממש על מנת דליתן ליה לבסוף יין, וכי קא יהיב ליה השתא יין לאו דמי יין נסך שקל השתא, והילכך שרי. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) דאפילו בשהקדים לו דינר כי לא פסק דמיו אסורים, התם הא דאמרינן טעמא בהדיא, משום דכי לא פסק לא סמכא דעתייהו, וכפקדון נינהו גביה עד דיהיב ליה חמרא, אבל הכא דסמכא דעתייהו, למקני להו ממש יהבינהו ניהליה.
ומיהו יש מקשים לפירוש זה דאם איתא דלאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דוקא משיכה קאמר ולא מעות, כיון דקמא קמא אינסיך ליה, נהי דזוזי לא מתסרי מהאי טעמא דאמרן, מכל מקום אסור לעשות כן דהא רוצה בקיומו הוא, שהרי הגוי יכול לחזור בו עד שימכור לו כל המדה שפסק עמו, כדקיימא לן (ב"ב פו, ב) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ונראה לי דזו אינה קושיא, כיון דיהב מעות אדעתא דליקני להו ולאפוקינהו תו לא מצי למיהדר ביה במאי דמשך מיהא, דהא דאמרי רב ושמואל בכור בשלשים שיכול לחזור בו בסאה אחרונה, לא אמרו אלא בקניית משיכה לבד ובשלא נתן מעות, אבל בנתינת מעות לא, וכדאמרינן גבי עירבון דאפליגו ביה רב ור' יוחנן (ב"מ מח, ב), והלכתא כר' יוחנן דאמר כנגד כולו הוא קונה, ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואף על פי שהכל מכר אחד, והתם אף על גב דלא איפליגי אלא לענין מי שפרע, היינו משום דמעות אינם קונות במטלטלין קניה גמורה, אבל היכא דמשך, כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן אליבא דרב, וכנגד כולו אליבא דר' יוחנן, והכא לא שנא, כן נראה לי.
ולדידי קשיא לי מאי קא מייתי ראיה רב אשי מרב, ומאי קא מהדר אמימר לפירוקה לדרב אליבא דידיה, דהא משמע דרב אית ליה כריש לקיש מדאמר התם בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעו ליה לריש לקיש, ואין לומר שזו הלכה מקובלת בידם בפסק הלכה, דהא אוקימנא לה דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואנן כרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר שפירש דפלוגתא דאמימר דהכא לא מסיימא כמאן, דאמימר אמרה למילתיה לכולי עלמא, והכי קאמר אי מעות קונות דבר תורה לישראל דרשינן לעמיתך בכסף לגוי במשיכה,ואי משיכה מפורשת מן התורה דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, וכמאן דאמר גזלו אסור, וכדאיתמר בבכורות (יג, ב) ורב אשי נמי לכולי עלמא אמרה למילתיה, דאפילו לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, הכי דרשינן דבין גוי בין ישראל במעות ולא במשיכה, וכל שכן לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה, דלדידיה דרשינן לעמיתך במשיכה אבל גוי בכסף.
ומיהו הא דאמר אמימר לגוי במשיכה לאו במשיכה דוקא קאמר, אלא אף במשיכה קאמר והוא הדין למעות, דלא סבירא לן השתא הא דאיתמר התם בבכורות מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, והילכך הא דדחינן אליבא דאמימר בהא דרב דמשיכה קונה סבירא ליה מעות נמי קונות נינהו, והילכך שרא להו בהקדמת המעות.
ואם תאמר אכתי רוצה בקיומו שאם נשפך חייב לו. יש לומר כיון שמכר לו חבית זו וקנאה הגוי בכסף, אם נשפך כלו אינו משלם לו כלום, והילכך אינו אסור, דהא אפילו במדידה עצמה היה יכול לומר לגוי מדוד לעצמך. ומיהו ודאי רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, מדאמר רב בלן דוקא, ומאי דקא מייתי רב אשי סייעתא הכא מדרב משום דשמעינה לאמימר דאמר משיכה בגוי קונה כדאמרן.
ומכל מקום קיימא לן דמשיכה בגוי קונה כדאמר ר' יוחנן הכא, וכיון דקיימא לן הכי, המוכר יינו לנכרי לא צריך לאקדומי ומשקל מניה דמי אלא כיון דמשכיה קנייה, יין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע ביה, ואי נמי כאיל ורמי למנא דגוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא, הא קיימא לן כרשב"ג (עד, א) דאפילו יין ביין בסתם יינם ימכר כל לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו.
עוד כתב הרמב"ן נ"ר ותמהני על רבנו הגדול ז"ל שפסק כרב בספר המקח בשער י"א. ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר רבנו נ"ר דכיון דקיימא לן דמשיכה קונה לא צריך לאקדומי ומשקל דמי, ואי נמי איכא עכבת יין דהא קיימא לן כרשב"ג, דרשב"ג גופיה לא קאמר אלא בשנתערב ודיעבד, אבל לערובינהו לכתחלה ולזבוני חוץ מדמי יין נסך לא קאמר רשב"ג, והא דאקשינן הכא, כמאן דלא כרשב"ג, אמסקנא דמילתיה דרב מקשינן, דאיהו קאמר דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו ואסור, דמשמע אפילו דיעבד כמאן דלא כרשב"ג, אבל אנן ודאי אפילו כרשב"ג, אי איכא עכבת יין הכי אית לן למעבד דוקא, לאקדומי ולמשקל מנייהו דמי יין, הילכך לכתחלה משום חשש עכבת יין צריך לאקדומי ומשקל דמי כדאמר להו רב לסבוותא, דהא לאמימר דאוקי לדרב בדאיכא עכבת יין לאו דוקא בדאיכא קאמר, דרב ודאי לא הוה גבי סבוותא בשעת מדידה דלידע אי איכא עכבת יין או לא, אלא משום חששא דזימנין דאיכא עכבת יין קאמר, ומיהו (דודאי) [דברי] הגאון ז"ל שפסק בדיעבד דדמיו אסורין קשיא, כן נראה לי.
הא דאמר אמימר תדע דהני פרסאי משדרי פרדסני להדדי ולא הדרי בהו: קשיא לי דודאי הא דפליגי אמימר ורב אשי במשיכה בגוי אי קניא או לא, מדינא דאורייתא פליגי, כדמפרש לעיל (ד"ה אמר אמימר) דפליגי בלעמיתך דכתב רחמנא אי דרשינן לעמיתך בכסף וגוי במשיכה, [או לעמיתך במשיכה] ולגוי בכסף, ואם כן מאי איכפת לן במאי דנהיגי אינהו אי הדרי בהו אי לא. ותו כי יהיבי זוזי נמי מי הדרי בהו, אם כן ליקנו נמי בכסף מהאי טעמא, דהא כי יהבי זוזי נמי לא הדרי בהו, ואמימר במשיכה דוקא קאמר כמו שפירשנו למעלה (שם).
ומיהו לפירוש הרמב"ן נ"ר (הו"ד לעיל ד"ה ולדידי) דפירש דאמימר אף במשיכה קאמר והוא הדין בכסף לא תיקשי לן הא. ומכל מקום אכתי תיקשי לן מאי קא מייתי ראיה ממאי דנהיגי אינהו אהדדי. ואפשר כי הפרסיים לא היו חוזרים בהם כי משדרי פרדסני, והיו חוזרין בהם כשנותנין המעות, וכל שאנו רואים אותם נוהגין כן ואפשר לנו לומר שהנהגתם מחמת הדין שנתנה להם התורה, יש לנו לומר שמחמת כך הם נוהגין כן, ואמר ליה רב אשי לא, דהנהגתם אינה ראיה על דין תורה דדילמא רמות רוחא הוא דנקיטא להו.
גמרא עיר שכבשוה כרכום כו': אמר רב מארי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי ודכותא בפ"ב דכתובות משנינן בה שנויא אחרינא משמיה דרבי יצחק בן אלעזר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת ויש אומרין שלכך לא הביא התלמוד כאן אותו פירוק מפני שאינו הלכה ואינו נכון דהא אמוראי טובא שקלי וטרו ביה התם אבל הנכון דההוא פירוקא לא אתמר אלא לענין מתניתין דהתם ולמישרי בה בכרכום של מלכות אחרת אבל לענין יין נסך הכל מודים בדרב מארי דלעולם דלנסך אין פנאי לא שנא כרכום של אותה מלכות לא שנא בכרכום של מלכות אחרת ולכך לא הביאוה כאן וכדכתיבנא התם בארוכה בס"ד.
מתני' האומנין ישראל ששלח להם גוי חבית של יין נסך בשכרן עד שלא נכנסה ברשותן מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה: פר"שי ז"ל דהא לא קנו לה והוא אינו חייב להם אלא מעות ותניא לעיל ישר' שנושה בגוי מנה מכר עבודה זרה והביא לו יין נסך והביא לו מותר ע"כ וק"ל דאדרבא כיון שהם אומרים לו תן לנו את דמיה הרי הם כאלו אומרין לו מכור אותה ותן לנו דמיה דקתני התם בסיפא שהוא אסור מפני שרוצין בקיומו ואם נפשך לומר דכיון שאין היין אפותיקי להם והוא אינו חייב להם אלא מעות לרישא דמכר והביא לו מדמינן לה הא פרישנא התם דלא שאני לן בין שהיה להם אפותיקי או שאין שם אפותיקי דסוף סוף רוצין הם בקיומו כשהרויחים לו זמן עד שימכרנה ועוד היכי לא פשטינן מהא מתניתא דדמי עבודה זרה ויין נסך ביד גוי מותרים ולא פרכינן מינה לאביי ולאותן אמוראים שהם סבורין בפ"ק דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרים לפי מה שפר"שי ז"ל שם לכך יש לפרש דהכא לא סוף דבר תן לנו את דמיה ממש אמרו לו אלא לומר שיתן להם שוויה לאלתר ואולי לא פסקו עמו שכר ועתה הודיעו לו שהם מתרצין בשוויה וכשתמצא לומר דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין אף דמיה ממש יכול ליתן להם כדברי רש"י ז"ל אם מכר ונתן להם לאלתר או אפילו לאחר זמן שלא ברצונם וכדכתיב' התם. ואפשר כי לזה נתכוון ר"שי ז"ל ואף לפי' הר"אבד ז"ל שפירשו בשעשו מלאכה אצל ישראל ואותו ישראל אמר לגוי צא ופרעם והלך הוא ושגר להם חביות של יין כך יש לפרשה כמו שאמרנו אלא שיש לפי' ההוא סמך קצת ממה שהביאו בגמרא על משנתינו שמעתא דאומר לגוי צא והתפס עלי מנת המלך.
גמרא אמר רב יאודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והתפס עלי מנת המלך: פי' ר"שי ז"ל מנת המלך ארנונא שהיו נותנין מתבואותיהם ובהמותיהם עישור למלך וישראל זה שחייב ליתן יין למלך מותר לומר לגוי הפס עמי ואף על גב דיהב גוי יין נסך וקא פרע מאסור הנאה כיון דהוה מצי לסלוקי לשלוחיה דמלכא בזוזי כי יהיב ליה גוי יין נסך שלוחיה דישראל הוא עד כאן ואמרינן דפול תחתי לאוצר המלך אסור דהאי לישנא משמע היה במקומי וכל מאי דיהיב גוי דמי כאילו יהביה ישראל דהא במקומו הוא והא דמיא למאי דאמרי' בסיפא אבל אומר לו מלטני מן האוצר דאפשר לסלוקי בזוזי הלכך לא הוי שלוחיה למיהב ליה יין ע"כ ונראה מדבריו ז"ל דבמקום שהחק קבוע בענין שאי אפשר לסלק במעות אל הממונה אסור לומר לו מלטני או תפס עלי אבל מדברי הר"אבד ז"ל ורבינו הר"מבן ז"ל נראה שאף בזה מות' דהא איהו לא סגדיה שליח כלל אלא שנסכם עמו שיפייס או יסלק את הדרך במה שיוכל ואפילו בדברים או פיוס וקבלנות הוא שקבל עליו וכן דעת רבותי וכן הדברים נראין ואיכא דקשיא ליה מההיא דתניא בריש פרקין שאם אמר לחמריו ופועליו צאו ושתו ואני פורע חושש להם משום יין נסך ואוקימנא בשנשא ונתן או שהקדים לו דינר לחנוני הא לאו הכי אף על פי שאמר לחנוני פול תחתי מותר דהתם נמי בפול תחתי דמי שהרי חייב להם מזונותי' ויש שתירצו דהכא במאי עסקינן כשהקדים לגוי מעות דהכי אמרינן בירושלמי לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים זוז ושקול עלי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר ואין תירוץ זה נכון בעיני כיון דבמתניתא דגמ' דילן לא הזכירו מעות ועוד דבלא מעות נמי הוי כשלוחו כשאומר פול תחתי כדפר"שי ז"ל והירושלמי אורחא דמילתא נקט אבל הנכון בזה מה שתירץ הר"מבן ז"ל דהתם אין בעל הבית חייב לתת לפועליו יין ממש אלא שיתן להם דמי מזונות והם יעשו כרצונם ויקחו בהם מה שירצו ולפיכך אין שם צד שליחות שיפרע חוב בנתינתו של חנוני באיסורי הנאה אלא שחשו לתפיסת איסור דמי יין נסך או דמי שביעית מעתה אפילו אמר לחנוני תן להם מזונות שאני חיי' להם אין כאן פול תחתי ליין נסך כלל אף על גב דיהיב להו יין נסך מה שאין כן בזו שהוא חייב לתת יין ממש למלך דאפילו אפשר לסלוקי בזוזי עיקר החיוב יין הוא וביין הוא נפטר הילכך כשאומר לגוי פול תחתי הרי מניחו במקומו וזה ברור וק"ל כי אמר ליה פול תחתי מאי הוי דהא אין שליחות לגוי כדאיירי בפרק איזהו נשך וכל שאין כאן שליחות מגרמיה הוא דעבד ויש לומר דכיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לגוי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביין נסך כנ"ל.
ויש שפירשו הא דרב יאודה ודמתניתא שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם כל אחד דבר ידוע כפי מה שהוא בדמים ידועים ואם אמר ישראל לגוי פול תחתי לאוצר כלומר שיקבל הוא מה שגזרו עליו לקבל הרי זה אסור שהרי כיון שכתבו עליו בבית המלך מדות ידועות מאותו היין הרי הוא כשלו ועליו לקבלו בעל כרחו והוי כאילו מוכרו לגוי ההוא שאמר לו פול תחתי אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר לפי שזה הולך ולקחו לעצמו וקבלנות הוא שקבל עליו כדרך שכתבנו לפירוש הראשון וגם הפי' הזה נכון וגם הירושלמי מתפרש יפה על הדרך הזה אבל לשון מנת המלך בעלמא אין רגילין לאומרו אלא על דרך הפירוש הראשון כדאיתא בבבא בתרא אלא שלשונות הרבה יש בתלמוד שפירושם מתחלף ושני הפירושים הללו דרך אחד להם בעיקר הדין ושניהם אמת ומצאתי בתשובה שאלה לרבינו הר"מבן ז"ל שדקדק מכאן דגוי דנושה בישראל אלף זוז ועליו לפרעם לו לזמן קבוע ובא ישראל אחר תוך הזמן ואמר לו תן לי ת"ק דינרי' מן החוב ההוא ואני אמלטך מן הגוי המלוה לזמנו שהוא מותר ואין כאן אגר נטר לי דהא קבלנות הוא שקבל עליו לסלק האריה ההוא מעליו במה שיוכל ואפילו בדברים ואין כאן הלואה וזהו גם כן מה שאמרו בירושלמי שאמרנו וכן לא יאמר אדם לחבירו הא לך מאתים זוז ושקול תחתי לאומנות המלך כלומר שהיתה עליו מלאכה לעשות למלך לזמן הגורן ששכר פעולת' ארבעמאות זוז והוא אומר לחברו הא לך מאתים זוז ופול תחתי לאומנות ההיא דהא הלואה ואגר נטר לי וכאותה שאמרו בפרק השוכר את הפועל שלא יאמר לו הילך דינר לעשות עמי לגורן ולגורן יפה סלע ושמ' מינה שאם אמר לו מלטני מן האומנות מותר דומיא דאידך דיין נסך דתני בהדה עד כאן תורף דבריו ז"ל וכן ראיתי לגדולי' עושים מעשה על פי התשובה הזאת וכן הדברים מוכרעין ממה שכתבנו בפרק איזהו נשך בס"ד ודוק.
מתני' המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי' מדד עד שלא פסק דמיו אסורין: ומסקינן בגמרא דגוי קונה במשיכה או בכליו ולא במעות ולעולם אין משיכה ולא שום קנין קונה אלא לאחר פסיקת דמים אלא במידי דקייצי דמיה הילכך כל שמדד לו בלא פסיקת דמים ונעשה יין נסך הרי הוא ברשות ישראל כדמעיקר' ואסור לו ליטול ממנו מעות ואף על פי שהקדימם לו דהוי ליה כיין נסך דישראל שהם אסורין אבל כשפסק דמים קודם מדידה הא קנייה גוי במשיכה או בהגבהה ומכי מטי לאוירא דמנא קניה וכי נגע ביה בתר הכין לדידיה נגע וישראל דמי היתרא נגע כל זמן שלא נגע בו גוי קודם שהגיע לאויר כליו ואפילו היה זה ברשותו של ישראל דהא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח כדפר"י בבבא בתרא וכל שכן היכא דנקיט ליה גוי בידיה דקנייה מדין הגבהה הילכך מותר לו ליטול דמיו מן הגוי גם לאחר מדידה וכל שכן אם לא נגע בו גוי לאחר שהיה בכליו עד שפרע לישראל דהא קיימא לן דנאדות הגוים וקנקניהם ויין יש' כנוס בהם אין אסורן איסור הנאה ואף על פי שהיה יין נסך בכליו של גוי דסוף סוף הא קיימא לן דיין ביין ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו וכל הדברים האלו בשמדדו ישראל אבל מדדו גוי לעצמו בזה יש לחלק דלמאן דאמר דכחו של גוי אוסר בהנאה ואפיל' מאי דלא נפקא לברא אם כן מיד שהתחיל גוי למדוד ולשפכו לכליו נאסר הכל מקמי דמטי לאוירא דמנא ודמיו אסורין אלא אם כן נתכוון לקנות בכליו של ישראל והגביה המדה קודם שישפוך ממנה דהא ודאי הגבהה בכליו של מוכר קונה היא ללוקח אפילו ברשות מוכר שהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר ולמאן דאמר דכחו של גוי אינו אוסר לעולם אלא בשתיה גם בזה דמיו מותרין ואף עפ"י שמדד הגוי לעצמו עד שלא הגביה מדה לקנותה. וכן למאן דאמר דכחו של גוי אוסר בהנאה במאי דנפק לברא בלחוד כדברי רב ששת לקמן גם בזה דמיו מותרין ואפילו למאן דאמר נצוק חבור שאין נצוק אלא כתערובת והא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר יין ביין בסתם יינם ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו וכל שכן למאן דאמר דנצוק אינו חבור ודוק ולדידן הא ודאי הלכה כרב ששת ונראה שעל אחד מן הדרכים האלו סמכו ר"ח והר"אבד ז"ל שפירשו משנתינו אפילו בשמדדו גוי ומתוך דברינו אתה למד לדברי הכל כי מה ששנינו מדד עד שלא פסק דמיו אסורין שאין זה אלא בשנגע בו גוי הא אלו לא נגע בו גוי דמיו מותרין ואפילו היה היין בכליו של גוי אליבא דרבן שמעון בן גמליאל וכל שכן אם לא היה בו יין.
גמרא אמר אמימר משיכה בגוי קונה: פירוש משיכה לבדה בלא מתן מעות והכין נמי הלכתא לא שנא גוי לישראל ולא שנא גוי מגוי או גוי מישראל וכדמוכחא סוגין.
תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו: פר"שי ז"ל בלשון ראשון דורונות ויש שפירשו בתוס' דהני דורונות לאו לשם מתנה הן דאם כן פשיטא דמשיכה קונה במתנה לדברי הכל דאין כאן כסף לקנות בו ולא נחלקו אלא במקום שיש דמים אלא ששולחין אותם לשרי המלכות כדי שיפקחו בעסקיהם דהוה ליה כמכר ואין זה נכון דהא לקמן פשטינן לה לדאמימר מגזלו של גוי דקניה במשיכה והתם ליכא מעות ומכל מקום לשון פרדשני אינו לשון דורון אלא לשון שר כדאמרינן התם האי דשנא להוי דשנא להאי פרדשנא דאלמא דורון נקראת דשנא והשרים הנוטלין אותה נקראין פרדשני וקאמר שדרכן של פרסאי לתת דורונות לשרי המלכות לפקח על עסקיהם והם מאחרין לפקח אותם ואף על פי כן אינם חוזרין בהם וקא ס"ד דמדינה הוא דלא מצו הדרי בהו דהא קנו להו במשיכ' ואף על פי שלא פקחו עדין שהפקוח ההוא דמי הדורון שקבלו ואף על גב דאנן בדינא דאורייתא קיימינן מייתי אמימר מן המנהג שלהם כעין סמך דגמרי ומקנו במשיכה ור' אשי דחי לה דאפי' סמך ליכא דההו' משו' רמות רוחא הוא דעבדי ואיכא דמקשי ולמאי דס"ד דאמימר יקנו בכסף דהא לא סגיא דלא יהבי להו זוזי ואפילו הכי לא הדרו בהו ויש שפירשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר והוא הדין לכסף וכן דעת רבי' הר"מבן ז"ל אבל אינו מתחויר. והנכון בעיקר קושיין דכל היכא דיהבי להו כסף שכירות גופם הוא דחשיב ואין המעות נקנות אלא קונות ושכירות גופו דכ"ע בכסף דהא עבד כנעני וגוי נקנים בכסף אבל כשהדורון הוא של מטלטלין הדורון הוא הנקנה וכברירנא בריש פרקין גבי אתנן זונה כנ"ל.
רב אשי אמר משיכה בגוי אינה קונה: פי' אלא מעות לבדם ויש שפירשו דפלוגתא דאמימר ורב אשי בפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן שנחלקו בפרק הזהב גבי ישראל לחברו דרבי יוחנן סבר מעות קונות וריש לקיש סבר משיכה מפורשת מן התורה הילכך לרבי יוחנן דאמר מעות בישראל קונות גוי קונה במשיכה דדרשינן לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה ולריש לקיש דאמר ישראל במשיכה גוי בכסף ואם תאמר אם כן היכי פרכינן לקמן לרב אשי מדרבי יוחנן דאמר בן נח נהרג על שוה פרוטה דהא רב אשי לית ליה דרבי יוחנן וכריש לקיש אמרה למילתיה ויש לומר דקים להו דההיא דרבי יוחנן הלכה היא וכולי עלמא מודו בה ומיהו אין פי' זה נכון חדא דהא לא אתמר התם והכא דתהוי הא כפלוגתא דהתם ועוד היכי מסתייע רב אשי ממאי דאמר רב להנהו סבוואתה דהא רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמר התם קרא ומתני' מסייעי' לריש לקיש. ועוד מנא לן הכרח דלהוי קנין גוי הפך קנין ישראל דילמא דרשינן בעמיתך בחדא הא לגוי בין בזו ובין בזו או בשתיהן דוקא ועוד דלמאן דאמר גזלו של גוי אסור אפשר לומר דקנין גוי וישראל שוין במטלטלין והאי לעמיתך נדרש להונאה לעמיתך אתה מחזיר הונאה ולא לגוי דהכי אמרינן התם בבכורות על הא דאמימר.
ולאמימר דאמר משיכה בגוי קונה הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש לישראל במשיכה ולגוי במשיכה לעמיתך למה לי ופרקינן לעמיתך אתה מחזיר הונאה ואי אתה מחזיר הונאה לגוי ואמרי' הניחא אי סבר גזלו של גוי אסור אלא אי סבר גזלו של גוי מותר קרא למה לי השתא גזלו מותר הונאה מבעיא ואמרינן ע"כ כרבי יוחנן ס"ל פי' למאן דאמר גזלו של גוי מותר מעתה כל היכא דאמרת גזלו של גוי אסור שפיר יש לדון שיהא גוי וישראל דינן שוה כמטלטלין ואף על גב דשמעינן ליה לרב אשי כב"ק גזלו של גוי מותר דלמא ההיא לבתר דפשטינן הכא המסקנא דמשיכה בגוי קונה וק"ל נמי כרבי יוחנן דמעות בגוי קונות. ודרשינן לעמיתך לענין קנינם שאינו שוה ס"ל דגזלו של וגוי מותר אבל מעיקרא שהיה משוה אותם דריש לעמיתך האונאה וסבירא ליה דגזלו של גוי אסור כללו של דבר כיון דאפשר לדון כן אין לדון ולומר דתיהוי האי דהכא כפלוגתא דהתם ממש מדלא פרישנא בגמרא.
אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר להו רב להנהו סבוואתה כו' עד ואי ס"ד משיכה בגוי קונה יין נסך לא הוי עד דנגע ביה: פי' יין נסך גמור דאסו' בהנאה לא הוי עד דנגע ביה דכלים של גוים ויין ישראל כנוס בהם מותר בהנאה ולא היה דרכן שיגע בו גוי אלא לאחר מדידה אבל לאחר מדידה נוגע בו לאלתר ומפני שאין משיכה קונה אלא מעות אי לא מקדמי למישקל זוזי קודם מדידה או לא זקפי להו מלוה על הגוי כי נגע ביה גוי והוה ליה יין נסך ברשותה דישראל נעשה יין נסך ואסור לקבל דמים אפי' מההוא גוי דנסכיה כיון דמדעתיה דישר' נסכיה ולא מבעיא אי פרע גוי בתר נגיעה לאלתר בעוד שהיין בעולם אלא אפלו זקפי להו במלוה ולא פרע אלא לבתר דשהי ליה אסור דהא לא אשנה הכא רב תקנת' אלא לאוזופי להו זוזי קודם מדידה ואף על גב דדכותא בפירות שביעית מותר ביין נסך אסור וכדכתיבנא בריש פרקין דשאני יין נסך דכל גרמא שלו אסור ולא גריעה הא מגרמא דעלמא.
מהדורא קמא:
פיסקא המוכר יינו לנכרי וכ' סוף סוף מכי מטא אוירא דמנא דגוי קניא יי"נ לא הוי עד דמטי ארעיתא דמנא זו השיטה. מוכחת דאין הניצוק חיבור ליי"נ דא"כ משעה שהגיע ראש הקילוח לקרקעיתו של כלי נעשה יי"נ ואסר כל היין שבכלי של ישראל משום ניצוק ואמאי בעינן שיגיע כל היין לקרקעית כליו של גוי ומהכא מוכח דאויר כלי קני ובגטין בפ' הזורק אמרי' דאויר כלי אינו קונה עיין בקונטרסי במהדורא בתרא בפ' הזורק תירוץ הקושיא בהלכה הוא מלמעלה והיא מלמטה:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה