עבודה זרה עג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור הגדילו בהיתר מותר ורבי יוחנן אמר אפי' הגדילו באיסור מותר א"ל רבי ירמיה לרבי זירא לימא חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא דר"א ורבנן קמיפלגי דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו ר"א אומר אחר אחרון אני בא וחכ"א בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ ותסברא והאמר אביי לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור אבל לא קדם וסילק את האיסור אסור חזקיה דאמר כמאן אלא הכא ברואין קמיפלגי לחזקיה לית ליה רואין לרבי יוחנן אית ליה ומי אית ליה לרבי יוחנן רואין והא בעי מיניה ר' אסי מרבי יוחנן שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה מהו ולא פשט ליה מעיקרא לא פשט ליה לבסוף פשט ליה אתמר נמי א"ר אמי א"ר יוחנן ואמרי לה א"ר אסי א"ר יוחנן ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו:
זה הכלל מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם זה הכלל לאתויי מאי לאתויי כל איסורין שבתורה ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם וזה הכלל לאתויי טבל תניא כוותיה דרב ושמואל תניא כוותיה דרבי יוחנן ור"ל תניא כוותיה דרב ושמואל כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם בשלמא יין נסך משום חומרא דעבודת כוכבים אלא טבל מ"ט כהיתירו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי (ותניא) נמי הכי במה אמרו טבל אוסר בכל שהוא במינו שלא במינו בנותן טעם:
רש"י
[עריכה]הגדילו - המים והיין באיסור שנפל יין נסך בסוף והגדילו אסור ולא אמרינן רואין את ההיתר כאילו אינו אלא יין נסך מתחבר למינו ואין המים רבין עליו וכ"ש אם נפלו מים בסוף כדאמרן לעיל:
הגדילו בהיתר - שנפל יין היתר בסוף כבר בטל יין נסך במים שהמים רבו עליו בהיותו לבדו ומשבטל לגמרי שוב אינו חוזר וניעור:
ור' יוחנן אמר אפי' הגדילו באיסור - הואיל ומים נפלו תחלה לא אמרינן מצא מין את מינו:
א"ל ר' ירמיה לר' זירא כו' - ר' ירמיה לא הוה קים ליה בטעמייהו וסבר דטעמיה דחזקיה משום דאחר אחרון אני בא כר"א הלכך נפל יין נסך בסוף אסור נפל כשר בסוף מותר ור' יוחנן כרבנן דאמר עד שיהא באיסור לבדו כדי לבטל את המים אבל היתר לא יצטרף עמו לבטל את המים ולאסור:
לא שנו - לר"א דאם נפלה היתר בסוף מותר:
אלא שקדם וסילק את האיסור - ולא נשלם השיעור אפילו ע"י צירוף:
אבל לא קדם וסילקו - מצטרף היתר לאיסור להשלים את השיעור:
חזקיה דאמר כמאן - אי כר"א קאמר אפי' הגדילו בהיתר אסור דהכא ליכא למימר קדם וסילקו ואי כרבנן אפילו הגדילו באיסור מותר דהא אמרינן אפי' נפל איסור בסוף אינו אסור:
אלא - גבי פלוגתא דשאור איכא למימר חזקיה ור' יוחנן תרוייהו אי כר"א אי כרבנן דטעמא דהכא ודהתם לא דמי דשאור ה"ט דלא בטיל משום דמתקן לכולה עיסה ואיסוריה לאו במשהו ור"א ורבנן בזה וזה גורם פליגי ביין נסך במינו איסורו במשהו ושלא במינו בנותן טעם ופלוגתא דחזקיה ור' יוחנן משום מינו ושאינו מינו:
וברואין קמיפלגי - חזקיה סבר לא אמרינן רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אלא כיון דיין כשר קודם ליין נסך ויין כשר הוה רבה על המים כי נפל יין נסך מצא מין את מינו וניעור אבל כי נפל נסך ברישא בטל ליה במים דמים הוי טפי עליה וכי הדר נפל כשר שרי דמשבטל יין נסך לא אמרינן חוזר וניעור:
ור' יוחנן - סבר כיון דנפל נסך למינו ושאינו מינו רואין את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:
ומזגן - במים לפי כח היין ויש במים שבשניהם כדי לבטל את התרומה ברוב:
מהו - מי אמרינן רואין של חולין כאילו אינו והמים רבים על התרומה או דלמא מצא מין את מינו וניעור ורבה היין על המים:
זה הכלל - דמתני' דמשום יין נסך לא איצטריך דהא תנא ליה יין במינו במשהו ויין במים בנותן טעם אלא לאיתויי שאר איסורין אתא כל נותן טעם במינו בששים משערינן כדאמרינן בשחיטת חולין (דף צח.):
חוץ מטבל ויין נסך - לקמן מפרש טעמא:
חטה אחת פוטרת הכרי - מתרומה דהא לא אתפרש שיעורא דידה אלא ראשית דגנך כתיב ואפי' כל דהו ורבנן הוא דאמרי עין יפה אחד מארבעים עין רעה אחד מששים בינונית אחד מחמשים:
במה אמרו טבל איסורו במשהו במינו - אמרו אבל שלא במינו בנותן טעם משום דבמינו איכא למימר כהיתירו כך איסורו אבל בשלא במינו ליכא למימר הכי אלמא טעמא משום הכי הוא:
תוספות
[עריכה]חזקיה אמר הגדילו באיסור אסור. פרש"י כגון היין של היתר היה בבור ואח"כ נפל עליו יין נסך דמצא מין את מינו וניעור ולא שנא כי נפלו מים תחלה לא שנא לבסוף דלא אמרינן רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו אלא היין מתחבר למינו ונעשה הכל יין נסך והשתא אין במים שיעור לבטלו הגדילו בהיתר כגון שהיין נסך היה בבור ונפל שם קיתון של מים וכשנפל עליו היין של היתר כבר נתבטל יין נסך במים שהמים. רבין עליו בהיתר לבדו ונתבטל ומשנתבטל לגמרי שוב אינו חוזר וניעור ור' יוחנן הגדילו באיסור נמי מותר דלא אמר מצא מין את מינו וניעור והוא שנפלו מים תחלה כפרש"י. וקשיא דדוחק הוא חדא מה שהעמיד רש"י מלתיה דר' יוחנן כשנפלו מים תחלה דא"כ ה"ל לפרש וע"ק הא דפירש הגדילו בהיתר כגון שנפל יין של היתר לבסוף דהא לישנא דקאמר יין נסך שנפל לבור משמע דאיכא יין של היתר בבור דהכי משמע לישנא כמו ההוא דלעיל דקאמר המערה יין נסך מחבית לבור כו' לכן נ"ל הגדילו המים באיסור כלומר בשעה שנפלו מים לבור היה כבר מעורב היין נסך ביין של היתר אסור דלא אמר רואין ההיתר כאילו אינו כו' כיון שכבר נאסר הגדילו בהיתר כגון שנפל מים של היתר תחלה בבור ואח"כ יין של איסור הכל מותר כיון שבטל דהיינו שלא היה כבר נאסר ור' יוחנן אמר הגדילו נמי באיסור בין שנפלו מים תחלה בין לבסוף מותר דאית ליה רואין:
שני כוסות. תימה למה לי סלק את מינו אפילו מינו דיין של חולין יסייע לבטל דהא ר' יוחנן לית ליה במינו במשהו אלא טבל ויין נסך ותרומה נמי עולה בק"א אלמא דבטיל במינה וי"ל דהכא מיירי בדליכא ק"א ולכך אינו מבטל:
חוץ מטבל ויין נסך. וה"ה דמים במים במשהו:
טבל מאי טעמא דכהיתירו כך איסורו. מה היתירו במשהו כשמואל דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי וכי היכי דכל שהוא חשוב להתירו חשוב נמי לאסרו ותימה דהכא משמע דטעמא דטבל במשהו דכהתירו כך איסורו ובירושלמי קאמר דטעמא משום דטבל יש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל כגון טבל ושביעית ומעשר והקדש כשהן במינן אבל שלא במינן בנותן טעם והשתא תרי טעמי ל"ל וי"ל דצריכי תרוייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין הוי אמינא דוקא היכא דהבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולים להפריש אבל אי ליכא בעיר אע"ג דיכול לילך במקום שהבעלים שם מ"מ כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כשאין לו מתירין כמו שפר"ת בפ' הזהב (ב"מ דף נג. ושם) דלא מיקרי יש לו מתירין אלא בלא טורח ויציאה הלכך אצטריך טעמא דהכא משום דכהתירו כך איסורו ואי ליכא אלא טעמא דהכא הוי אמינא דלא הוי במשהו אלא טבל גמור דהיתירו במשהו כדשמואל אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דהיתירו לא הוי במשהו דהא מעשר מן המעשר בעי אפרושי הוי אמינא דאיסורו לא הוי במשהו לכך אצטריך טעמא דירושלמי דיש לו מתירין:
ראשונים נוספים
מזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו. פי' שהתרומה במינה עולה באחד ומאה ושלא כמינה בטלה בנותן טעם כשאר איסורין שבתורה ומשערין אותו בס' כדפסקי' לעיל וכן שנינו במס' ערלה ומייתי לה בשחיטת חולין להקל ולהחמיר בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ואין בהם בנותן טעם בין שיש בהם להעלות בא' ומאה ובין שאין בהם להעלות בא' ומאה פי' ואפי' בששים ואחד בטל כשאר איסורין שבתורה.
ושמעתי רבותי מפרשים שתי כוסות שמזגן במזיגה כדינה שהיא על תלתא מיא ומשכחת לה כגון שיש בשל תרומה לוג א' של יין שלשה של מים וכוס של חולין יש בו (ל"ט) [י"ט] לוגין של יין ומזיגתן חמשין ושבע לוגין נמצא לוג אחד של תרומה בטל בס' כשאתה מסלק את מינו כמי שאינו ויש בזה בס' הישר פי' שאינו ישר בעיני.
זה הכלל לאתויי שאר איסורין שבתורה. פי' לרב ושמואל אבל לר"י ור"ל לאתויי (לר"י ור"ל) טבל והא דאמרי' חוץ מטבל ויין נסך שבמינו במשהו ובעי' נמי טבל מ"ט ק"ל והא טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וכדתניא בנדרים כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל לא נתנו בו בו חכמים שיעור.
ור"ת ז"ל מתרץ לה כשאין לזה מתירין כגון שאין לו טבל אחר שיפריש עליו ממקום אחר כי ההיא דאמרי' בפ' הזהב מעשר שני בטל באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה ואקשי' ונחלליה על מעות הראשונות דלא פרק ולא הוי דבר שיש לו מתירין ה"נ בדלית ליה טבל אחר לאו דבר שיש לו מתירין הוא אלא היינו טעמ' משום דכהתירו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ומשום טבל הטבול לתרומה גדולה גזרו על כולן לאסור במשהו אבל תרומה בטלה בנותן טעם דכיון שקרא עליה שם לא משתרייא בחטה אחת ומפני כך החמירו בטבל יותר מהתרומה עצמה ובמס' נדרים בפ' הנודר מן הירק בעו בתרומה אמאי בטלה הא דבר שיש לו מתירין הואדהא אפש' לאתשולי עלה ומתרצי דאע"ג דמצי לאתשולי עלה כיון דלאו מצו' לאתשולי כל אימת דלא איתשיל עלה דבר שאין לו מתירין הוא.
ויש שפי' דהאי טבל דקאמרינן בשמעתין ודאי דבר שיש לו מתירין הוא ואפ"ה מתמהינן עליה אמאי אוסר במשהו מי איכ' מידי שהאוסרו דהיינו התרומ' בטלה באחד ומאה והוא אוסר במשהו הרי זו אומר לו אוסריך לא אוסרני ואתה אסרתני ומפרקי' משו' דכהיתרו כך איסורו משא"כ בתרומה שכבר קרא שם זה פי' הראב"ד ז"ל, ואינו מחוור.
ולדברי ר"ת ז"ל תמיהא לי, היכי מייתי תניא נמי הכי מדקתני ברייתא במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם דילמא כי קתני הכי בטבל שיש לו מתירין ואפשר דלישנא דייקא להו דבכל טבל קאמר מדקתני הטבל אוסר בכל שהוא סתמא בכל טבל משמע ואלו לטבל שיש לו מתירין אין לומר כן שכל דב' שיש לו מתירין נמי כך דינו.
וא"ל היכי לא מסייעי' ליה ממתני' דתנן במס' חלה פ"ג א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא מין במינו ושלא במינו בנותן טעם אלא דהתם בטבל שיש לו מתירין כדקתני רישא הנוטל שאור מתוך עיסת חטים ונתן לתוך עיסת האורז אם יש בה נותן טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה מן החלה ומ"ה לאו מייתי סיועא מיניה לר' יוחנן דבשיש לו מתירין הוא שמפריש עליה ממקום אחר וכי קתני טבל ה"ה לשאר כל שיש להן מתירין אלא מאי דצריכא ליה לתנא נקט.
והא דתניא נמי התם במס' חלה (ג,ח) הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לה פרנסה ממקום אחר מוציא לפני חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל כיוצא בו זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון דאלמא לעולם טבל שיש לו מתירין הוא שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא חלה אחת לכל וקשיא לדברי ר"ת ז"ל.
אלא שאני אומר, שכל שיש לו פרנסה ממקום אחר כיון שאינו מפריש עליו אלא לפי חשבון הוא דבר שיש לו מתירין שאין התירו של איסור להפסי' עליו המות' שא"כ אף כשאין לו מעות מעשר ילך ויקח ונבוא ונחשו' אותו כדבר שיש לו מתירין אלא כל שאין לו מתירין כדרכו שלא בהפסד אינו דבר שיש לו מתירין ולא הצריכוהו חכמים להפסיד ולהפריש יותר מדינו אלא בשיש לו נותן טעם דהתם כיון דאיכא טעמא לא בטיל וכדמפריש מן החיוב עליו הוא אבל כשהוא מפריש במשהו אינו אלא כמפריש מן הפטור עליו שאין החיוב ניכר כאן שכבר בטל טעמו וממשו ברוב ואין אנו מצריכין אותו להפסיד שלו כדי שלא יבטל ברוב.
ויש לי לפרש, שלא אמרו מפריש חלה אחת על הכל אלא בשאור וכיוצא בו שהוא בלול ומעורב בכולה עיסה ובכל מקו' שהוא מפריש נמצא מפריש מן הפטור שבו ומן החיוב שבו וסיפא דקתני כיוצא בו זיתי מסיק וכו' קיימתיה בשמן של זיתי מסיק שנתערב בשמן של זיתי ניקוף וכך העמידוה בירושלמי אבל ביבש כיון שאין לו פרנסה ממקום אחר אי אפשר להפריש עליו מניה וביה שמא יעלה בידו פטור, וכי הא דאמרי' בפרק קמא דר"ה לכל יש בילה חוץ מן היין ושמן.
ובירושלמי במס' חלה (ג,ה) מצאתיה בענין אחר דגרסי' התם רשב"ל בשם חזקיה טבל בטל ברוב ר' יוסי בר נהוראי אומר טבל בטל ברוב א"ר יוחנן אין הטבל בטל ברוב ר' בא בר ממל ור' אילא אעלין עובדא קומי רבי יוסי סברין מימר שנים רבין על אחד ולא שמעין דא"ר סימון בשם ריב"ל אין הטבל בטל ברוב והתנינן אם לאו מוציא חלה אחת על הכל אמר ר' יוסי כל עמה מודו שהוא מפריש ומה פליגין בהפרשה שניה מ"ד אין הטבל בטל ברוב הרימה ונפלה לאתר חורין חושש להפרשה שניה ואין פירושו ברור לפי גמרתנו.
ול"נ דודאי טבל שיש לו מתירין קאמר וקסבר ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דר"ש דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ואנא דאמרי כרבנן ותניא דמסייעא לי דקתני חוץ מטבל ויין נסך ומה שאמרו עוד תניא נמי הכי דעתי בו נוטה לדברי הר"א ז"ל שהיא משנת חלה וסייעו מן הברייתא ואח"כ מן המשנה והאי דקאמר תנ"ה אשגרת לישן הוא או שבוש בספרים.
ומכלל מה שכתבנו למעלה תשובה לדברי האו' שכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אע"פ שהוא שלא במינו ומייתי לה מדאמרי' בפ' בתרא דביצה וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ואוקמה רב אשי משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל אלמא אף שלא במינו לא בטיל ואע"פ שיש בזה כעין ראיה על כרחין יש לנו לדחותה ולומר דהתם. כיון שאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח הו"ל כמין במינו ולא בטיל וה"נ בההוא סוגיא מדמו לה לחטים בחטים ועוד יש לי תי' אחר וכתבתיו בהלכותי במס' נדרים.
אבל זו ראיה גמורה שהוא בטל מדתנן במס' נדרים בפ' הנודר מן המבושל (נדרים נ"ב ע"א) שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור אלמא נותן טעם בעינן ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא הואיל ומצווה לאתשולי עלייהו והכי מפורש התם בפ' הנודר מן הירק.
ותו דתניא במסכת שביעית (ירושלמי ו,ג) ואיתא בנדרים ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בו חכמים שיעור א"ל והלא שביעית אין להן מתירין ולא נתנו חכמי' שיעור דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה אמר להו אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם מדקאמר לא נתנו בהם חכמים שיעור ואקשי ליה שביעית במינה ש"מ איהו נמי במינה קאמר דאל"ה מאי קושיא דילמא התם שלא במינה בנותן טעם והכא בין במינה בין שלא במינה במשהו אלא ש"מ איהו נמי במינן קאמר.
ומפו' שם בירושלמי (ו,ד) במס' נדרים בפ' הנודר מן המבושל זה הכלל היה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם אלין נדרין מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינון כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן הזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרין אין עיקור אלא מכאן ולהבא דא מתנית' עבדא לון כמי שאין לו מתירין דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור [וצ"ל] דס"ל לרבי יוחנן כר"ש דאמר שביעית באכילה בנותן טעם והיינו דלא חשיב הכא שביעית.
וחמץ בפסח לר' יוחנן בנ"ט הוא כדמפורש בפ' כל שעה ואע"ג דקי"ל כר"י ור"ל דכל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנ"ט לענין חמץ בפסח קי"ל כרב דאמרינן התם אמר רבא הילכתא חמץ בפסת בזמנו בין במינו בין בשלא במינו אסור ופריש רבינו ורבנן קשישי ומדלא יהיב שיעורא ש"מ במשהו והכי הוא ודאי דאי בנ"ט אסור פשיטא ואדרבא הול"ל מותר כלישנא דר' יוחנן דהתם לומר שאינו אוסר במשהו אי נמי לימא בנ"ט אלא מדקאמר אסור ש"מ איסורא אתא לאשמועינן לומר דלית לאיסוריה שיעורא אלא במשהו.
מ"ט אחמירו רבנן במשהו בחמץ משום דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא ועוד משום דלא בדילי אינשי מיניה תדע דהא גזרו שאינו מינו אטו מינו מה שלא גזרו אפי' בטבל ויין נסך אלמא גזירות נינהו משום חומר שהחמירו בחמץ יותר משאר כל איסורין שבתורה.
ואיפשר שהטעם לדברי רבא שפסק אסור במשהו משום דס"ל חמץ בפסח דבר שיש לו מתירין הוא דלאחר זמנו מותר כר"ש ובהא פליגי רבא ור' יוחנן דר' יוחנן סבר [שאין לו מתירין כיון דלאחר הפסח נמי אסור, ורבא סבר] שיש לו מתירין הוא כיון דמדינא שרי קנסא דקנסוה רבנן לא לבטולי ולאקולי ביה אלא לאחמורי ביה ועוד שיש לו מתירין לתבשיל זה שנתערב בו החמץ דע"י תערובת הוא (ומלה) [ומ"ה] הו"ל דבר שיש לו מתירין ואוסר במינו במשהו וכל בזמנו גזרו שאינו מינו אטו מינו, ודברי הר"מ הספרדי ז"ל מטין לזה, ונכון הוא.
ויש לי לפרש ההיא דאמר רבא הילכתא חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור משום דלא יהיב שיעורא כלל אלא אי כמר [אי כמר] ולאו למיפסק מידי בפלוגתא במשהו אתא אלא ה"ק הילכתא בזמנו ליכא חלוקבין במינו לשאינו מינו [דאסור למר במשהו ולמר בנו"ט, ושלא בזמנו נמי ליכא חילוק] שהכל מותר לעולם ואע"ג דאיכא נ"ט ולאפוקי משמואל בזמנו אתא דמפליג בין מינו לשאינו מינו ולאפוקי מדרב שלא בזמנו [דאסר במינו] ורבא שרי.
והדין סברא דבתראי והאי פירוש דידן סליק כוותה שפיר אלא שלא פירשו הם כך וסברא דקמאי עדיפא לענין מעשה ועוד דהא שמעי' ליה לרבא בפ' גיד הנשה דסבר כר' יוחנן בכל איסורין שבתורה מאי מספקא ליה הכא ואמאי מסתים לה סתומי אלא דקמאי עיקר.
ור"ת ז"ל כתב בספר הישר הדבר שיש לו מתירין בטל במיחוי [פי' שנתמחה האיסור] שהרי חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ובטל ואין דבריו נכונים ויתבאר למבין ממה שכתבנו למעלה בזה.
ולענין פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן ור"ל קשיא לי דהא תליא באשלי רברבי דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כרבי יהודה משום ר"ג דאמר אין דם מבטל דם דקסבר כל מין במינו לא בטל כדאי' בזבחים פ' התערובות ובחולין ובמקומות אחרים בתלמוד ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי' מין במינו בטיל והיכי לא אמר הכא בגמ' כתנאי ומאי תנ"ה דמייתי' למר ולמר הא ודאי פשיטא דפלוגתא דתנאי היא ואי משום סתמי סתם ברייתא לאו כלום היא, דאם לא שנאה ר' ר' חייא מנין לו.
ונ"ל דתניא כוותי' דר' יוחנן ור"ל, לטבל וליין נסך אצטריך ותניא כוותיה דרב ושמואל איצטריך סד"א כי א"ר יהודה אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק ה"מ בקדשי' ובטהרות דאחמירובהו רבנן טפי ולא גמרי' מינ' לשאר איסורין שבחולין קמ"ל ומיהו ודאי תנאי היא כדאמרי' בעלמא (חולין דף ק' ע"א ק"ח ע"א) מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ומהכא הוא דקים לן הכי דהך ברייתא דקתני מין במינו לא בטיל כמאן תרמיה על כרחין ר' יהודה משום ר"ג היא.
מ"מ קמו להו ר' יוחנן ור"ל כרבנן והילכתא כוותייהו אי משום דרב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר"י אי משום (דרבנן) [דפלוגתא דר"י ורבנן] נינהו ור' (יהודה) [יוחנן] נמי כרבנן ס"ל ומיהו לענין דבר שיש לו מתירין קי"ל כרב אשי דאסיק במס' ביצה דאפי' בדרבנן לא בטיל לעולם.
אבל לענין פלוגתא דאפליגו רב ושמואל בהדי ר' יוחנן ור"ל במין במינו דכל איסורין שבתורה הוא דקי"ל כר' יוחנן ור"ל כדכתיבנא ואין כאן בית מיחוש ואע"פ שנסתפק בה רבינו הגדול ז"ל הרי מחק והגיה אור ותקן שהלכה כר"י ור"ל וכ"כ בהלכותיו במס' חולין בב' וג' מקומות וכן העידו תלמידיו עליו גם לרש"י ז"ל תמצא כאן בפירושיו שפסק כר"י ובמס' חולין ובפסחים פסק כרב ושמואל וכבר הסכימו כל האחרונים גם הגאונים הראשונים ז"ל אמרו שהלכה כר"י ור"ל ואין צורך לכתוב כאן ראיותיהם.
שתי כוסות אחד של תרומה ואחד של חולין ומזגן וערבן זה בזה רואין את ההתר כאלו אינו והשאר מבטלו המים: יש מי שפירש שתי כוסות אלו מוזגין כדי מזיגה על חד תלתא מייא, וכגון שיש בשל תרומה לוג אחד תרומה ושלשת לוגין מים, ובשל חולין י"ט לוגין יין וכנגדן יש במזיגתו חמשים ושבעה לוגין מים, נמצא כשערב שתי הכוסות שיש שם לוג אחד של תרומה וששים לוגין מים, ולפיכך רואין את החולין שהוא מינו כאלו [אינו], ושל תרומה ששים לוגין מים רבים עליו ומבטלין אותו, דתרומה מין בשאינו מינו בטלה בששים לגמרי כשאר איסורין, כמו שכתבת למעלה (עג, א סוד"ה אבל הרמב"ן נ"ר).
והראב"ד ז"ל פירש שהן מזוגין יותר ממזיגתן, וכגון שיש בשל תרומה לוג תרומה וכנגדול חמשים לוג מים, ובשל חולין (חצי) לוג יין וחמשים לוג מים, שנמצא בין שניהם מאה לוגין מים שיש בשתי הכוסות, שאינו מינו רבין על לוג של תרומה ומבטלין אותו, אלו דברי הרב ז"ל. ופירש כן הוא ז"ל משום דסבירא ליה דתרומה אינה מבטלה בשאינה מינה בפחות ממאה, והביא ראיה מאותה ששנינו במסכת עליה (פ"ב מ"ז) ומייתינן לה בשחיטת חולין (חולין צט, א), להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד, גריסין שנתבשלו עם העדשים ויש בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהם להעלות באחד ומה אסור, אין בה ם בנותן טעם [בין] יש (בו) [בהם] (להעלות באחד ומאה ובין שאין בהם) להעלות באחד מותר.
ולא מחוור, דהתם בשחיטת חולין פרק גיד הנשה משמע בהדיא דתרומה בשאינה מינה בטלה בששים כשאר האיסורין, דהתם (שם צח, א) איפליגו ר' חייא בר אבא ור' שמואל בר יצחק בשאר איסורין משמיה דר' יהושע בן לוי, חד אמר בששים וחד אמר במאה, ואמרינן התם (שם צט, א) יתיב רב דימי ואמר לה להא שמעתא כלומר דרב שמואל בר יצחק דאמר במאה, וא"ל אביי וכל איסורין שבתורה במאה, והא תנן למה אמרו כל המתבל והמחמץ והמדמע וכו', אין בהם בנותן טעם בין שיש בהם להעלות באחד ומאה [בין אין בהם להעלות באחד ומאה] מותר, אין בהם להעלות באחד ומאה אלא בכמה, מאי לאו בששים, לא במאה, אלמא שמעינן בהדיא דתרומה בשאינו מינו כשאר האסורין, ומאן דאית ליה בשאר האסורין בששים בתרומה נמי בששים, ומאן דאית ליה בתרומה נמי במאה, משום דסבירא ליה בשאר האסורין במאה נמי הוא דקאמא כן נראה לי.
ומיהו בפירוש שמעתין פירש רבנו יצחק ז"לבכוסות שוין ומזוגין כדי מזיגה דהוה ליה יין של תרומה בטל בששה חלק מים, דאף על גב דשאר איסורין אינן בטלים אלא בששים, יין שאני שנתפסד ונפגם הוא בששה חלקי מים, ונותן טעם לפגם מותר בין בתרומה בין בשאר האסורין. ולפי פירושו הא דתנן במתניתין (עג, א) יין במים, בנותן טעם לשבח קאמא, כלומר שיהא טעם יין, ובששה חלקי מים אין טעמו לשבח ואין טעם יין אלא קיוהא בעלמא. וכדאמרינן התם (ב"ב צז, א) מי סברת חמרא הוא קיומא בעלמא הוא.
מתני': זה הכלל מין במינו (כל שהוא) [במשהו] שלא במינו בנותן טעם: פירוש: ולר' יוחנן ור"ל דאמרי דכל איסורים שבתורה אפילו במינם בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, כללא דמתניתין לאיתויי טבל ואסורי ע"ז, דשאר אסורי ע"ז לר' יוחנן נמי אוסרין במה שהם כיין נסך, ובכלל יין נסך, דהא אמרינן טעמא בגמרא אליבא דר' יוחנן ור"ל דיין נסך משום חומרא דע"ז.
ואם תאמר לרב ושמואל דאמרי דכל איסורין שבתורה במינן במשהו וזה הכלל דמתניתין לאתויי שאר אסורין, מאי שנא הנך דקא פריט בסיפא (עד, א) אלו אסורין ואוסרין בכל שהן, כל התורה כלה הכי הוא, דמתניתין ודאי במינן קא מיירי, דהא מוקמינן לה בגמרא בדבר שבמנין, ודבר שבמנין אינו מתערב לעולם בשאינו מינו אלא אם כן נימוח לתוכו, ואם נימוח אינו קרוי דבר שבמנין. יש לומר דסיפא מיירי באסורי הנאה ולאסור את תערובתן בהנאה דומיא דיין נסך, והוא שיהא האיסור דבר שבמנין, אבל אי לא הוי דבר שבמנין נהי דאסר את תערובתו באכילה כשאר כל שאר אסורין לרב ושמואל דאית להו כר' יהודה דמין במינו לא בטיל, אבל לאסור בהנאה אינו אוסר אלא אם הוא דבר שבמנין, כך תירץ הראב"ד ז"ל.
גמרא: ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו וכו': ובענין לקמן בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז, אלא טבל מאי טעמא, ומהדרינן כהתירו כך איסורו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וכדתניא בנדרים (נח, א) כל דבר שיש [לו] מתירין כגון הטבל [וכו'] לא נתנו בו חכמים שיעור, ותניא בתוספתא דתרומת מעשר (תרומות פ"ה הי"ח), טבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר בכל שהוא, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון. ועוד תניא בתוספתא (שם) ר"ש אומר כל שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור.
תירץ רבנו תם ז"ל (סי' תש) דהכא מיירי בשאין לזה מתירין כגון שאין לו טבלין ממקום אחר שיפריש עליו, כי ההיא דמרינן בפרק הזהב (ב"מ נג, א) מעשר שני בטל ברוב, באיזה מעשר אמר במעשר שאין בו שוה פרוטה, ואקשי ולחלליה על מעות הראשונות, [ומפרק] דלא פריק ולא הוי דבר שיש לו מתירין, הכא נמי בדלית ליה טבל להפריש עליו ממקום אחר לא הוי דבר שיש לו תירין, והילכך [אי] לאו טעמא דכהתירו כך איסורו לא היה אוסר אפילו במינו במשהו, ומשום טבל הטבול לתרומה גדולה דאיכא למימר האי טעמא מאי [מה] התירו בחטה אחת כך איסורו בחטה אחת גזרו על שאר טבלין לאסור במשהו.
וחומר זה שהחמירו בטבל משום תרומה שבו יותר מן התרומה עצמה משהופרשה שהיא עולה בא' ומאה, ואף על פי שאסור הטבל [משום] התרומה שבו, (לו) משום דתרומה משהופרשה אי אתה יכול לא להוסיף על אסורה ולא למעט, ומשהופרשה הופרשה, ואינה ניתרת כלה בחטה אחת מכיון שקרא עליה שם, והלכך ילפי לה מתרומת מעשר כהיתרו כך איסורו, מה התירו אחד ממאה אף איסורו אחד ממאה, ובמסכת נדרים פרק הנודר (נט, א) בעי בתרומה עצמה אמאי בטלה, הא דבר שיש לו מתירין הוא דהא אפשר לאתשולי עלה (כיון), ופריקו משום דלאו מצוה לאתשולי עלה, והילכך כל אימת דלא מיתשיל עלה דבר שאין מתירין הוא.
והראב"ד ז"ל תירץ דהאי טבל דשמעתין ודאי דבר שיש לו מתירין הוא ויש לו להפריש עליו ממקום אחר, ואפילו הכי מתמהינן עליה אמאי אוסר במשהו, דמי איכא מידי שהגורם לו האיסור דהיינו התרומה, בטולה באחד ומאה, והוא אוסר במשהו, ומפרקינן משום דכהתירו כך איסורו, מה שאין כן בתרומה שכבר קרא לה שם ואינה נתרת בחטה אחת. והא דתניא טבל בהדי הנך דיש להם מתירין לאו למימרא דחד טעמא אית להו דהא טבל טעמא משום דכהתירו כך איסורו, אלא משום דדמי להו דיש לו מתירין תנא להו בהדייהו.
ואם תאמר לדברי רבנו תם ז"ל היכי מתמהינן להדיא אלא טבל מאי טעמא, דכיון דסתם טבלים שיש לבעלים על מה שיפרישו עליהן ממקום אחר אוסרין (ממה שהם) [במשהו] משום דהוה להו דבר שיש לו מתירין, שפיר קאמר ר' יוחנן טבל במינו במשהו, דמנא ידעינן דהאי טבל דאיירו עליה ר' יוחנן וריש לקיש בטבל שאין לו מתירין הוא דמתמהינן עלייהו, מאי טעמא. יש לומר דודאי ר' יוחנן וריש לקיש על כרחין אית לן למימר דבטבל שאין לו מתירין, [דאי] משום טעמא דיש לו מתירין מאי שנא טבל ויין נסך בלבד דקא חשבי הוה (ליה) [להו] למימר חוץ מטבל וחדש והקדש ושביעית וכל הנך דתניא בתוספתא דקרי להו דבר שיש לו מתירין, דהא כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא ודאי מדלא חשבי אינהו אלא טבל בלחוד, בטבל שאין לו מתירין אמרו, ומשום הכי מתמהינן עלייהו טבל שאין לו מתירין אמאי, ומפרקינן כהתירו כך איסורו, כן נראה לי.
ואי קשיא לך הא דתנן במסכת חלה (משנה, חלה ג, ט) זיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון, אלמא טבל דבר שיש לו מתירין הוא לעולם, דהא אם אין לו פרנסה ממקום אחר הרי יכול לתקנו שיטול מניה וביה, ומוציא תרומה על הכל.
תירץ הרמב"ם נ"ר דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כשצריך להפריש על הכל ומפסיד בהתירו דבר מרובה, שצריך להפסיד מן המותר כדי (להפסיד) [להכשיר] האסור, שאם אתה אומר כן, באותם דפרק הזהב דאמרינן דלא פריק שאין לו מעות מעשר דאייתינן לה לעיל, וילך ויקח ויביא ונחשוב אותו כדבר שיש לו מתירין, אלא ודאי לא קרינן ביה דבר שיש לו מתירין אלא בשיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר, ולא הצריכוהו להפסיד ולהפריש עליו יותר מדינו אלא בשיש לו בו נותן טעם, דהתם כיון שנתן בו טעם, טעמא לא בטיל, והרי הוא כמפריש מן החיוב על החיוב, אבל כשהוא במשהו, אם יפריש על הכל נמצא כמפריש מן הפטור עליו, לפי שאין החיוב ניכר שכבר בטל טעמו וממשו ברוב.
תניא נמי הכי במה אמרו טבל אסור ואוסר במשהו במינו, ושלא במינו בנותן טעם: פירש הראב"ד ז"ל דמשנה היא במסכת חלה פרק ג (מ"י), וסייעו מן הברייתא ואחר כך סייעו מן המשנה, והאי דקאמר תניא אמר הרמב"ן נ"ר דאשגרות לישן הוא.
ממה שאמר במשנה זו דטבל בשאינו מינו בנותן טעם, וסתם טבל קאמר בין טבל שיש לו מתירין בין טבל שאין לו מתירין דהא לא פליג, שמעינן מינה דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורין. ומשנה שבמסכת נדרים פרק הנודר מן המבושל (דף נב.) מסייענו, דתנן התם הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור, אלמא נותן טעם בעינן, ואף על פי שהנדרים דבר שיש לו מתירין הוא דהא אי בעי מיתשיל עליה, ומצוה נמי איכא לאתשולי עליה כמדפרש התם בפרק הנודר מן הירק (נט, א). ועוד תניא במסכת שביעית ואיתא בנדרים (נח, א), ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור. אמרו לו והלא השביעית אין לה מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור, דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור, אבל לאכילה בנותן טעם, ובודאי מדקאמר איהו לא נתנו בו חכמים שיעור ואקשו עליה משביעית במינה, שמע מינה דאיהו נמי במינו קאמר, דאי לאו הכי מאי קושיא, לימא להו שאני שביעית דשלא במינה בנותן טעם והני בין במינן בין שלא במינן במשהו, אלא ודאי מדלא אהדר להו הכי שמע מינה דאיהו נמי במינן דוקא קאמר, אבל שלא במינן בטלין בנותן טעם כשאר אסורין.
ובהדיא מפורש בירושלמי במסכת נדרים פרק הנודר מן המבושל (פ"ו ה"ח), זה הכלל היה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא שלא במינוב נותן טעם [וכו'], אילין נדרים מה עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין, מסתברא מעבדינון כדבר שיש לו מתירין [וכו'], דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעקרו, אמרין אין עקור אלא מכאן ולהבא, ודא מתניתא עבדא לון כמי שאין לו מתירין, דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור, תפתר במין שאינו במינו בדבר שיש לו מתירין. משמע מכל הני דדבר שיש לו מתירין אינו אוסר במשהו אלא במינו דוקא, אבל אם נתערב בשאינו מינו בטל בששים כשאר איסורין, וכן עיקר.
ואי קשיא לך למאי דכללינן השתא הא דאמרינן (בפ"ק) [בפרק בתרא] דביצה (לח, א), וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה,ואוקמה רב אשי (שם לט, א) משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, דאלמא משמע מינה דאפילו בשלא מינו לא בטיל. יש לומר דכיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח הוה ליה כמין במינו.
הא דאפליגי רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש בכל איסורין שבתורה במינם אם בטלים אם לאו: ומייתינן תניא כוותיה למר ותניא כוותיה למר, קשיא ליה לרמב"ן נ"ר דהוה ליה למימר כתנאי דפלוגתייהו ודאי תנאי היא, דרב ושמואל כר' יהודה דאמר משום ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק, כדאיתא בזבחים בפרק התערובות (עט, א) ובחולין (פז, ב), ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי מין במינו בטל, ואם כן מאי האי דקאמרינן תניא כוותיה דמר ותניא כוותיה דמר, דודאי פלוגתא דתנאי היא, וטפי הוה לן למימר ולאיתויי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן, ואם תאמר דמשום דהני ברייתות סתמן חדא כמר וחדא כמר, סתם ברייתא לאו כלום הוא, דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה. ומתרץ לה הוא נ"ר דאצטריך האי תנא כוותיה דר' יוחנן לאשמועינן דטבל ויין נסך מיהא במינו במשהו אף על פי שאין כן בשאר אסורין, ותניא כוותיה דרב ושמואל אצטריך דלא תימא [דר'] יהודה לא אמר אלא בדם ורוק ומשום חומרא דקדשים וטהרות, אבל בשאר אסורין שבחולין כרבנן סבירא ליה, קא משמע לן דבשאר איסורין נמי הכי אמרינן.
ובפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן וריש לקיש. חדא דקמו להו ר' יוחנן וריש לקיש כרבנן והלכתא כוותייהו דרבים נינהו, ור' יהודה נמי משמיה דרשב"ג אמרה כדאיתא בזבחים (עט, א) הא דידיה הא דרביה, דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אין דם מבטל דם, ולדידיה כרבנן סבירא ליה, ועוד דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאמרינן בפרקא קמא דביצה (ד, א), ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (מז, ב). ו
עוד הביא רבנו תם ז"ל (סה"י חלק החידושים סי' תעא) ראיה דר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי הכי סבירא ליה, דקאמר בפרק התערובות (זבחים עט, ב) חרסן של זב וזבה, אם כבסו [בין] במים בין במי רגלים של אדם טהור פעם ראשון ושני טמא, שלישי טהור, אלמא מין במינו בטל סבירא ליה. ורבא נמי כר' יוחנן סבירא ליה, כדשמעינן ליה בפרק גיד הנשה (חולין צז, א) דאמר אמור רבנן בששים, מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא בס', (וזרוע בשלה נמי דמינה ילפינן ששים) [ורבי יהושע בן לוי נמי] הכי סבירא ליה התם בפרק גיד הנשה (צח, א) דאמר כל איסורין שבתורה בששים, ויליף לה מזרוע בשלה [ומין במינו הוא, אלמא רבי יהושע בן לוי אפילו במין במינו קאמר].
והראב"ד (איסור משהו פ"ב) אייתי סייעתא נמי מההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא דאיתא בפרק גיד הנשה (שם) וסבר רב אשי לשעורי במאי דבלעא קדרה, כלומר דבעא לצרף מאי דבלעא קדרה בהדי בשר לבטל הכזיתא דתרבא, אלמא מין במינו בטל, דהא חלב ובשר מין אחד הם כדמשמע בשלהי פרק גיד הנשה (קג, א).
והרי"ף ז"ל שכתב בתחלה בהלכותיו (בשמעתין) דהלכה כרב ושמואל, דפלוגתא דאביי ורבא (סו,א) בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלה דשיכרא כרב ושמואל שייכא, אחר כך ר' חזר בו כמו שהעידו עליו תלמידיו, וצוה לתקן שהלכה כר' יוחנן וריש לקיש, וההוא דחמירא דחטי לא מסייעא להו לרב ושמואל דהיינו דוקא בטבל ויין נסך, והיינו דנקטי פלוגתייהו בחלא ובחמירא דשייכי ביין נסך ובטבל.
וכן תמצא לרש"י ז"ל שפסק כן בפירושיו גבי עכברא בשכרא (סט, א ד"ה ה"ג) וזה לשונו: הלכה רווחת כל איסורין שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח במינו דמוקמינן לה בפסחים במשהו, וטבל ויין נסך במינו דמוקמינן להו לקמן במשהו, עד כאן.
וכן העיד בתשובותיו (תשובות רש"י סי' רכב) משם רבותינו ז"ל, ואף על פי שבפרק כל הבשר (חולין קט, א ד"ה ותו) כתב בהפך ואמר דקיימא לן כר' יהודה, והביא ראיה מפלוגתא דרבא ואביי בחמירא דחטי, כבר דחינו אותה ראיה דבטבל ויין נסך דוקא קא מיירי, וכן דעת כל הגאונים ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל (פסחים ח, א בדפי הרי"ף).
ומכל מקום בחמץ בפסח (במינו) [בזמנו] קיימא לן דבין במינו בין שאינו במינו במשהו. וכן כתוב בהלכות גדולות (הלכות פסח), וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק כל שעה (פסחים ז, ב בדפי הרי"ף) בהא דאמר רבא (פסחים ל, א) הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו. וטעמא דמילתא משום דאחמירו רבנן טפי בחמץ משאר איסורין משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא, ועוד דלא בדילי אינשי מניה, ואחמירו ביה טפי, דאפילו בשאינו מינו אחמירו עליה למיסר במשהו, דגזרינן שאינו מינו אטו מינו מה שאין כן אף בטבל ויין נסך, שמע מינה דחומר הוא שהחמירו בו חכמים ולא מדינא אלא בין במינו בין בשאינו מינו גזרת חכמים היא וחומר שהחמירו עליו.
ויש מי שאומר שהטעם בדברי רבא שאסר בחמץ בזמנו במינו במשהו משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דאחר הפסח מותר מדאורייתא אלא דקניס עליה ר' שמעון (שם כח, ב), וכיון דמדינא מותר דבר שיש לו מתירין הוא, ועוד דבתערובת מותר אף לדברי ר"ש (שם ל, א ) והלכך אסור במינו במשהו כדין דבר שיש לו מתירין דאינו בטל לעולם, וגזר שאינו מינו אטו מינו, ור' יוחנן דפליג עליה התם (כט, ב) ואמר בנותן טעם, סבירא ליה דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל בששים, ובהא לית הלכתא כר' יוחנן אלא כרב אשי דאמר בריש פרק קמא דביצה (ד, א) דבר שיש לו מתירין אפילו באסורי רבנן אף באלף לא בטלי.
ודברי הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ט) מטין לסברא זו דאסור חמץ משום דבר שיש לו מתירין הוא, ונכון הוא. ורבנו תם ז"ל שכתב בספר הישר (חה"ח סי' תש) דדבר שיש לו מתירין בטל במחוי, שהרי חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ובטל, לא נראו דבריו.
אתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור כו': פר"שי ז"ל אם האיסור היה אחרון הרי זה אסור ככל מין במינו במשהו ואין שאינו במינו מבטלו ואף על פי שנפל בתחילה דלא אמרינן רואין אבל הגדילו בהיתר שהיין האסור נפל במים תחילה והיה במים ששים ואחר כך הגדילו בהיתר שנפל שם היין המותר באחרונה הרי זה מותר לפי שכבר נתבטל יין נסך בהיתר קודם לכן ואינו חוזר ונעור עכשיו ליאסר מה שאין כן כשנפל יין של היתר במים תחלה דהתם לא שייך יפה לומר טעם בטל כיון דהיתר בהיתר הוא דלא צריך ביטול אלא הרי הוא כאילו עומד בעינו וכשבא אחרי כן היין האסור אוסרו במשהו ואין המים מועילין כלום דלית ליה לחזקיה רואין ורבי יוחנן אמר דאפילו הגדילו באיסור שנפל יין האסור האחרון הרי הוא מותר דאמרינן רואין מכיון שנפל שם המים תחלה הא כל שנפל יין ביין ואחר כך נפלו שם המים לדברי הכל אסור ולא אמרינן רואין דהא תחילה בעינן כן פר"שי ז"ל וכן פירש הר"ז הלוי ז"ל ואי ק"ל והא אתינן לאוקמה לדחזקיה כרבי אליעור דאמ' אחר אחרון אני בא ואם אף כשנפלו המים באחרונה יהא מות' דהא שאור של חולין דקתני הוא כעין המים דהכא ולאו מלתא היא דלמאי דקס"ד לדמויי הא למתני' דשאור השאורים הם כנגד היינות דהוו חד שמא וחד טעמא והעיסה היא כנגד המים דהוי אידך שמא וטעמא וכשהשאור של תרומה בא לאסור לשאור של חולין ולצרפו עמו באה העיסה ועומדת כנגדו ומבטלתו וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד.
ואם תאמר והא כיון דנקטינן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים משמע שהקיתון היה אחרון לשניהם יש לומר דהא ליתא דעל כרחין לא נקטינהו כסדר דאם כן מאי הגדילו באיסור איכא הכא שאין לשון הגדילו באיסור אלא כשנפל יין של איסור לבסוף אלא ודאי לא תפשן כסדר והכי קאמר אם נתערב יין דאיסור ביין של היתר ומים כדרך נפילה כלומר בזה אחר זה מה יהא דינם הגדילו באיסור אסור כו' אבל יש שפירשו דלחזקיה כל שהגדילו בהיתר מותר אף על פי שנפלו המים בסוף כפשוטה דלישניה ואין זה מחוור דלימא דלית ליה רואין כי איכא תחלה כשנפל האסור אחרון ויהא מתיר כשנפל יין ביין תחלה מפני מים שנפלו לבסוף ויהא זה לגמרי הפך הדעת וסוגיא דלעיל דמאן דבעי תחלה שרי בתחלה ואסר לבסוף והשתא לימא איפכא והלכתא כרבי יוחנן דסוגיין בעלמא כוותיה דכל מין ומינו ושאינו מינו שאינו מינו רבה עליו ומבטלו ולפום פשטה הא דרבי יוחנן פליגא הלישנא דלעיל דלא בעי תחלה אבל יש לומר דהוא הדין דשרי רבי יוחנן במים לבסוף ומשום חזקיה הוא דנקט האי לישנא דאף הגדילו באיסור מותר וזה בכלל מחלוקת הפוסקים ז"ל שכתבנו למעלה ויש שפירשו דהאי פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן אינה אלא אי בעינן תחילה או לא דהגדילו באסור היינו שהגדילו היינות באיסור תערובת שנפלו יין ביין תחלה והגדילו בהיתר כל שנפלו בתחלה יין ובמים שהוא מותר בין שנפלו בתחילה הזה מיין דהיתרה בהדי מים או מיין דאיסורא דסוף סוף כבר נתבטל היין בתוך המים וחזקיה אוסר כשהגדילו באסור דבעי תחלה ורבי יוחנן מתיר אף בזה משום דלא בעי תחילה ולזה הפירוש קשה דאם כן הוה ס"ד דחזקיה כר' אליעזר דהא רבי אליעזר אוסר כשנפל שאור של חולין תחלה בעיסה ואחר כך שאור של תרומה והא כיין דהיתר לתוך המים ואחר כך יין של אסור דמיא ושרי ביה חזקיה לכך הנכון כפר"שי ור"ז ז"ל ואמרינן לימא חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמפלגי פירוש דלא ידע תלמודא טעמא דרואין ונקט טעמא דפלוגתייהו כפשוטה בלישנא דחזקיה ורבי יוחנן דחזקיה כרבי אליעזר דאמר אחר אחרון אני בא וכשהשאור האוסר בא באחרונה הוא גובר ואוסר את השאור שהוא מינו ואין העיסה מבטלת אותה כיון שאין בה לבטל את שניהם והויא כאילו אינה הכא נמי היין האסור אוסר את היין הכשר הדומה לעיסה והמים הראוין לבטל הם כאילו אינם וכשנפל שאור של חולין באחרונה אז באה העיסה ועמדה כנגד שאור של תרומה ומבטלת כחו שהרי אין בו לבדו כדי לחמץ כעין שהמים מבטלין את היין האסור וכאילו אין כח בשאור של תרומה להתערב עם השאור ולאוסרו ורבי יוחנן דאמר אף בהגדילו באסור מותר כרבנן דאמרי לעולם אינו אסור עד שיהא בשאור לבדו כדי לחמץ ולאסור את הכל הכא נמי אין כח ביין האסור לאסור אף על פי שנפל לבדו לבסוף כיון שיש שם מים שמסייעין את היין המותר להתירו ולעולם אינו אוסרו אלא כשהוא לבדו ואין עוזר ליין להתירו וכן פר"שי ז"ל אלא שלשונו קצור כמנהגו. ואם תאמר ולמאי דקס"ד השתא חזקיה ורבי יוחנן למה להו גנובי לימא חזקיה הלכה כרבי אליעזר ורבי יוחנן הלכה כרבנן ויש לומר דאין הכי נמי דהוה לן למימר ולמיפרך הכי אלא דעדיפא מינה פרכינן אי נמי דאתא לאשמועינן דפלוגתייהו דהכא לההיא דמיא ואף על גב דלכאורה לא דמו ממש.
(א"ה יוסף שמואל בס' אחר כ"י מצאתי האי לישנא יתירה) תו איכא לפרושי ולומר על האי שמעתא.
הא דאמרינן הגדילו בהיתר מותר: נראין דברים כפי' ר"שי ז"ל דהיינו שהיין המותר היה אחרון דחשיב יין האסור שנפל תחלה במים שהיה בו ששים כאילו הוא מבוטל ושוב אינו חוזר ונעור לאסור את היין לאסור את היין הזה האחרון אבל אם נפלו המים באחרונ' לא חשיב הגדילו בהיתר שהרי כבר נאסר כל היין כשנתערבו בתחלה יין ביין עד שיהא במים כדי שניהם שאם כדברי הר"אבד ז"ל שמפרש לה אפי' בשנפלו המים באחרונה אם כן לקתה מדת הדין לחזקיה דהא הגדילו באיסור דהיינו שנפל קיתון של מים לבור ואחר כך הגדיל באיסור שנפל יין של אסור באחרונה הוא אוסר דלית ליה רואין ואף על גב דאיכא תחלה ובהא דליכא תחלה שהמים נפלו באחרונה הוא מתירו וזה הפך הסברא והפך סוגי' דלעיל ודקאמר שאין כח בחצי שיעור המעורב ביין לאסור את המים הבאים באחרונה שהן בכחן זה אינו שאין האיסור הזה מפני המים אלא שהיין את היין ועשאו חתיכה דאיסורא וצריך מים כנגד שניהם לבטלם וליכא ואם תאמר והא מתניתא בשאור ועיסה דקא אתיא לו' דהוי' בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן דשרי רבי אליעזר דס"ד דקאי כחזקיה כשנפל שאור של חולין אחרון וכדקתני אחר אחרון אני בא השאור הזה הוא כנגד המים שבכאן שהעיסה שאנו באין לאסור הוא מקום היין שבבור אלמא חזקיה שרי דכוותא אף בשנפלו המים באחרונה יש לומר דהא ליתא ושתי תשובות בדבר חדא דהא לא אתמר מעיקרא אלא למאי דס"ד מעיקרא דלאו ברואין פליגי אלא אי בתרא גבר או לא אבל בתר דאוקימנא דברואין פליגי כיון דחזקיה לית ליה רואין בדאיכא תחלה כל שכן בסוף והגדילו בהיתר שהוא מתיר אינו אלא דוקא שנפל היין המותר באחרונה ומטעמא דכתיבנא דכיון שכבר נתבטל היין האסור במים שוב אינו נעור וכשהגדילו באיסור שהיין האסור נפל באחרונה לית ליה רואין ואף על גב דאיכא תחלה לפי שהיין המותר שנתערב במים חושבו כאילו הוא בעין לפי שאין דרך היתר והיתר להתבטל זה בזה ועוד דאף למאי דס"ד מעיקרא יש לומר כי השני שאורי' ששמם וטעמם אחד אנן דנין כשתי יינו דהכא והעיסה דהויא שמא וטעמא לחוד אנו דנין כמיא דהכא ורבי אליעזר דאמר אחר אחרון אני בא דן את השאור האסור הבא באחרונה שאוסר את השאור המותר שנפל בעסה לכתחלה ואין כח בעיסה להגן בעדו משום דהיתר בהיתר הוא ואין לו ביטול וכשאוסר גם את השאור המותר אוסרין שניהם את העסה וכשהשאור המותר נפל באחרונה אין כח בשאור האסור שנפל בעיסה בתחלה לאסור לזה לפי שכבר נתבטל בעסה כשלא היה בו כדי לחמץ ולפי' העסה מותרת כנ"ל לפרש לשיטת ר"שי ז"ל והר"ז ז"ל ושיטת התוס' שהיא נכונה.
ולענין פסק ברואין קיימא לן דאמרינן רואין כל היכא דאיכא תחלה אבל כי ליכא תחלה אסור ולא אמרינן רואין דהא חתיכה עצמה נעשית נבלה וכההיא דפרק גיד הנשה ודוקא באיסורי משהו כהא דהכא וכההיא דהתם דאתמרא לרבי יאודה דסבר מין במינו לא בטיל אבל באיסורי נותני טעם אינו חוזר ואוסר אלא לפי חשבון והיינו ההיא דאין המחומץ חוזר ומחמיץ אלא לפי חשבון וכשיטת בתרא דכתיבנא במהדורא קמא ועיין שם עד כאן].
ותסברא והא אמר אביי כו': עד ואם כן חזקיה דאמר כמאן לא כרבי אליעזר ולא כרבנן דהא אפי' לרבי אליעזר אף על פי ששאור של היתר אחרון הוא אסור אם לא סלק את השאור של אסור ולרבנן אפי' נפל אסור לבסוף מותר והיאך אפשר דלוקים אביי לדחזקיה דלא כחד ואנן לית לן למסתר אוקמתא דאביי דכדי דהא לא אשכחן דפליג עליה אלא ודאי לא דמי כלל דאילו בפלוגתא דרבי אליעזר הכל הוא מין ומינו ואין שם איסור משהו אלא דפליגי בזה וזה גורם ואלו הא דהכא איכא מין ומינו ושאינו מינו ופליגי אי אמרינן רואין את מינו כמי שאינו אם לא ופרכינן ומי אית ליה לרבי יוחנן רואין והא בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן ב' כוסות של יין אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן וערבן זה בזה פי' ויש במים שבשניהם כדי לבטל את היין של תרומה כלום מבטלין אותו כדאמרינן סלק את מינו כמי שאינו או לא אמרינן הכי ויהא יין של תרומה אוסר את מינו כיון שאין במינו כשיעור ובשיעור מזיגה זו נחלקו המפרשים ז"ל כי הר"אבד ז"ל פרשה כשהן מזוגין יותר ממזיגתן בענין שיש בהן שני לוגין של יין ומאה מים שיש בכל לוג חמשים לוגים מים כי הוא ז"ל סבור דתרומה אינה בטלה אף בשאינה מינה אלא ממאה והא ליתא דבפרק גיד הנשה מוכח בהדיא דבשאינה מינה בששים כשאר איסורין וכדכתיבנא התם בס"ד וכן בדין כי היאך תהא חמורה יותר מעבודה זרה ויין נסך וכל דבר שיש לו מתירין שבמינם משהו ושאינו מינם בששים ור"י ז"ל הזקן פירש לזו בכוסות שוין ומזגן שעור מזיגתן על חד תלתא מיא וכגון שיש בשני הכוסות שני לוגין יין ומזגן ויש בהן ששה לוגין מים שנמצא לוג של יין נסך בטל בששה חלקי מים דאף על גב דשאר איסורין אינן בטלין בפחות מששים שאני יין שהוא נפגם ומתפסד בששת חלקי מים ונותן טעם לפגם מותר הוא בתרומה כמו בשאר האיסו' וכדמוכח לעיל בפרקים ודעת רבינו הר"א הלוי ז"ל בשם רבו ז"ל דמשוה מזיגה אינו נדון בנותן טעם לפגם כיון שדרכו במזיגה ויש מוזגים הרבה ויש מוזגים מעט ולעולם אינו מתבטל בפחות מששים וכפשוטה דמתני' אלא הכא נראין דברי האומרים דמיירי הכא בשלא היו הכוסות שוין כי הכוס של אסור יש בו לוג אחד וכוס של היתר יש בו י"ט לוגין וכשמזגן כשיעור מזיגתן יש בהן ס' לוגין מים נמצא לוג יין דתרומה בטל בששים מים וכן עיקר.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינם במשהו: פירש הר"אבד ז"ל דעל כרחין לא אמרו רב ושמואל אלא לאסור תערובתן באכילה דהא לקמן קתני אלו דברים אסורים ואוסרים בכל שהן ואוקימנא בגמרא בדאיכא תרתי אסורי הנאה ודבר שבמנין הא לאו הכי אין אוסרין תערובתן בהנאה ואם איתא דרב ושמואל וזה הכלל דמתני' סברי דכל האיסורין שבתורה אוסרין תערובתן אף בהנאה במשהו תיקשי סיפא דבעי דבר שבמנין וסיפא על כרחין במין במינו היא דהא דבר שבמנין אי אפשר להתערב בשלא במינו שלא יהא ניכר אלא אם כן נמוח ואם נמוח אינו דבר שבמנין אלא ודאי כדאמרן וק"ל טובא לרב ושמואל הא דאמרינן בכל דוכתא ואיתא במשניות דתרומה במאה. וערלה וכלאי הכרם במאתים היכי דמי אי במינם מי גרעם מכל האיסורין הקלין שהם במשהו ואי בשאינן מינם הא אפילו יין נסך בששים יש לומר דלעולם במינן וכי אמרינן הכא היכא דהוי לח בלח דומיא דיין נסך אבל יבש ביבש ברובא ואילו תרומה וערלה וכלאי הכרם הם במאה ומאתים אפילו יבש ביבש אף על גב דלא הוי דבר שבמנין וכי הוי דבר שבמנין אפילו באלף והא מדרבנן דאלו מדאורייתא אף בכלאי הכרם וערלה כל יבש ביבש חד בתרי בטיל ואפי' לר' יאודה וכדאיתא בהדיא בפרק הנזיקין וכדכתיבנא התם אי נמי דהנהו בשאינו מינו וסבירא להו שהחמירו בנותן טעם שלהם במאה או במאתים מדרבנן כנ"ל וצ"ת.
ולר' יוחנן וריש לקיש זה הכלל ומתניתין לאתויי טבל כמתניתא דתניא כוותיהו דאילו שאר איסורי ע"ז לא צריכי כללא דמפרטה דיין נסך דקתני בהדיא נפקא.
ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך שבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם: ואם תאמר הא ודאי משמע דהא בפלוגתא דרבי יאודה ורבנן דרב ושמואל כרבי יאודה דאמר מין במינו לא בטיל ורבי יוחנן וריש לקיש כרבנן ואם כן למה להו גנובי לימא מר הלכה כרבי יאודה ומר הלכה כרבנן ומאי תניא כותיה דמר ותניא כותיה דמר דאמרינן נימא תנאי היא תירץ הר"מבן ז"ל דאי מדרבי יאודה הוה אמינא שלא אמר רבי יאודה אלא בדם קדשים דחמירי או ברוק דטהרות חמירי קא משמע לן ואי מדרבנן הוה אמינא דהוא הדין בטבל וכל דבר שיש לו מתירין להכי אצטריך תניא כותיה דרבי יוחנן דקתני חוץ מטבל ולי נראה דאף רב ושמואל כרבנן וכי אמרי רבנן דחד בתרי בטיל הני מילי בדאורייתא ולאפוקי מדרבי יאודה דאמר דאף מדאורייתא לא בטיל מין במינו אבל מדרבנן אף רבנן מודו דמין במינו לא בטיל דהא מסתמא מתני' דקתני זה הכלל לאתויי כל איסורין שבתורה לאו כרבי יאודה דוקא מוקמי לה רב ושמואל מדלא פירשו לה בהדיא אדרבא מסתמא סתם מתני' רבי מאיר היא כנ"ל.
ולענין פסק הא ודאי הלכתא כרבי יוחנן וריש לקיש דאפילו תימא דרב ושמואל נמי כרבנן וכדפרי' מכל מקום רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאית' בפ"ק דביצה ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא בפ' מי שהוציאוהו וכל שכן אי אמרת דרב ושמואל כר' יאודה ורבי יוחנן וריש לקיש כרבנן דהוה ליה רב ושמואל כיחידאה ועוד דרבה דהוה בתרא כרבי יוחנן וריש לקיש סביר' ליה כדאמרינן בפרק גיד הנשה אמור רבנן בששים ואמור רבנן בטעמא כו' מין במינו דלא יהיב טעמא בששים ור"ת ז"ל הביא עוד ראיה דרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי הכי נמי סבירא ליה בפרק התערובות גבי חרצן של זב וזבה דמין במינו בטיל ואפי' מדרבנן והר"אבד ז"ל הביא ראיה מעובדא דההוא בי זיתא תרבא דנפל לדיקולא דבשרא שבפרק גיד הנשה דס' רב אשי לשעורי במאי דבלעה קדרה על כרחין כרבי יוחנן היא דאמר דאפי' מין במינו בטל דהא חלב ובשר מין אחד הם כדמשמע בשלהי ההוא פרקא ומיהו רבינו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו דהלכ' כרב ושמואל דפלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחטי וחמירא דשערי כותייהו שיכא.
וזו שגגה גדולה מכל הני דאמרן וראיתו אינה ראיה כדפרישנא התם דאלו כן תקשי דרבא אדרבא וכבר העידו עליו שחזר בו בסוף ימיו וצוה להגיה דהלכתא כרבי יוחנן וכן עיקר וגם ר"שי ז"ל כן פסק כאן גבי עכברא בשכרא כי הלכה רווחת היא בישראל כל איסורין שבתורה בששים ואף על פי שבפרק כל הבשר כתב דקיימא לן כרבי יאודה והביא ראיה מחמירא דחטי הא דהכא עיקר ואתמר בבתרייתא מטעמי דאמרן וכן פסקו כל הגאונים ז"ל.
בשלמא יין נסך משום חומרא דעבודה זרה אלא טבל מאי טעמא כהיתרו כך איסורו: פירוש כיון דבתרומה גדולה חטה אחת פוטרת את הכרי אמרו שיהא טבל הטבול לה אוסר גם כן במשהו ושוב לא חלקו בין טבל הטבול לתרומה גדולה לטבל הטבול לתרומת מעשר ושאר מעשרות כי אף על פי שאין היתרם במשהו איסורן במשהו שלא לחלוק וגם שלא יהא מי שהוא חמור בהיתרו קל כאיסורו יותר ממי שהוא קל בהיתרו ואם תאמר והיאך יהא טבל חמור לאסור במשהו יותר מן התרומה האוסרתו שהיא בטלה במאה יש לומר דשאני התם דכיון שהופרשה הופרשה ושוב אין לה היתר וכיון דכן דנו אותה כדין היתרו של תרומת מעשר שהוא חד ממאה אבל טבל שעדין לא הופרש ויש לו היתר עשו איסור תערובתו כדבר המתירו והקשה ר"ת ז"ל ותיפוק לי דהוי טבל דבר שיש לו מתירין דקיימא לן דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם כדתניא בהדיא בתוספ' דתרומות וכדתנן בהדיא בנדרים גבי הנודר מן הדבר המתערב בא' ותניא נמי התם כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל לא נתנו חכמים לו שיעור ותירץ ז"ל דהתם בשיש לו פרנסה ממקום אחר דאפשר להפריש על הטבל המעורב לבדו ומתקן הכל אבל הכא בשאין לו טבלים ממקום אחר שיוכל להפריש עליו ואם בא להפריש מיניה וביה כשהו' מעורב יהא מפריש מן הפטור על החיוב וכל שכן שכבר בטל מן התורה וכל שכן שאין ביד הבעלים לתקנו לא חשיב דבר שיש לו מתירין וכדאמרינן בפרק הזהב גבי מעשר שני שהוא בטל ברוב דלא חשיב דבר שיש לו מתירין משום דלית ליה במאי דפריק ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא דבטבל שאין לו פרנסה היא עד שהקשו להדיא טבל מאי טעמא והוצרך לטעם דכהיתרו כך איסורו יש לומ' מדנקט טבל בלחוד ולא נקט חדש והקדש אי נמי דלא קאמר בדרך כלל חוץ מיין נסך וכל דבר שיש לו מתירין ומורי הר"אה ז"ל היה אומר דהא דדבר שיש לו מתירין דרבי שמעון היא כדאיתא במתניתא דמסכת שביעית ואיתא נמי בנדרים ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני כו' וכדאיתא נמי בירושלמי דנדרים וכיון דכן ניחא לן לפרושה הכא אפי' לרבנן דלית להו לרבי שמעון ותדע דבפרק קמא דביצה וכן בפרק בתרא גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה דשקלו וטרו אמוראי טובא ולא אשתמיט חד מנייהו לתרוצי משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין בר מרב אשי דתריץ הכי בברייתא והיינו ודאי או משום דלית להו דר"ש או משום דלא בעו לתרוצ' אליבא דידיה כיון דאיכא רבנן דפליגי ומיהו אנן כותי' קיימא לן כסוגיא דנדרים ושאר דוכתי דתלמודא דהכין סבירא להו לבתראי ולא צרכינן בטבל לטעמא דהא מתניתא דהא רבנן היא אלא טעמא משום דכל דבר שיש לו מתירין במינו במשהו ושאינו מינו בנותן טעם כדקתני ר' שמעון בהדיא בסיפא דמתניתא דגמ' דילן ובירושלמי שאף דבר שיש לו מתירין שלא במינו בנותן טעם וכדכתיבנא התם בס"ד וחמץ בפסח דפסק רבא בין במינו בין שלא במינו במשהו היינו משום דבר שיש לו מתירין לאחר הפסח מדאורייתא וגזר שאינו מינו אטו מינו משום חומרא דחמץ.
תניא נמי הכי כמה אמרו כו': אומר רבי' הר"מבן ז"ל דהא דאמרינן תניא אשגרת לישן דלעיל הוא דהא ודאי משנה היא במסכת חלה וסייעו מן הבריתא ואחר כך סייעו מן המשנה וכדברי הר"אבד ז"ל.
מהדורא קמא:
אלא הכא ברואין קמיפלגי חזקי' לית ליה רואין ור' יוחנן אית לי' רואין נ"ל דהלכה כר' יוחנן משום דרבא דהוא בתרא קאי כוותי' דהכי אמרי' בפ' גיד הנשה רבא אמר הוי מין במינו ודבר אחר וכל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:
פיסקא זה הכלל מין במינו כל שהו כו'. פי' דוקא ביי"נ משום חומרא דע"ז מארי' הכי דמין במינו במשהו אבל בשאר איסורין לא וסתמא כרבנן דפליגי על ר' יהודא בפ' כיסוי הדם דאמר אין דם מבטל דם רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתור' במינן במשהו שלא במינן בנ"ט אמר ר' חננאל זצוק"ל ואע"ג דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן הילכתא כר' יוחנן הכא קי"ל כרב ושמואל וכך אמר גם רבינו יצחק מפאס זצוק"ל איכא מרבוותא מאן דפסק הילכתא כר' יוחנן וריש לקיש דקי"ל דכל רב ור' יוחנן ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ואיכא מ"ד אע"ג דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא קי"ל כרב ושמואל ומסתברא כוותי' דפלוגתא דאביי ורבא בחמירא דחוטי וחמירי דשערי כרב ושמואל שייכא אבל המורה אמר לעיל בהאי פירקא גבי עכברא דנפל בשיכרא דפסק תלמודא והלכתא אידי ואידי בשתין ה"ג וכן כל איסורין וכן הלכה רווחת בישראל כל איסורין שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח במינו דמוקמי' לי' בפסחים במשהו וטבל ויי"נ במינו דמוקמי' להו לקמן במשהו ואינו נ"ל זה הפסק דהא אביי ורבא דבתראי כינהו ס" כרב ושמואל וגם בפסחים בפ' כל שעה פסיק רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו אלמא כרב ושמואל ס"ל בכל איסורין שבתורה וגם המורה אמר שם שמעי' מינה דפסק רבא הילכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו דלא שאני לן בין חמץ לשאר איסורין אלא בהא מילתא דגזר שלא במינו אטו במינו וש"מ חלב שנפל בקדרה אסור במשהו וכן הלכה דקי"ל כל איסורין שבתורה בס' שלא במינן הוא וקשיא דידי' אדידיה וזה הוא עיקר מה שפסק בפסחים ומה שאמר דחלב שנפל בקדרה אסור במשהו דאלמא חלב בבשר מין במינו חשוב אינו נראה לי דהא בפ' גיד הנשה אמרי' בתרבא דנפל בדיקולא דבישרא דמשערי' לי' בששים והכי סבר התם רב אשי ומר בר רב אשי דאלמא מין בשאינו מינו חשיב דאי מין במינו חשוב ואפ"ה משערי' לי' בששים א"כ אתו כר' יוחנן וריש לקיש וקשיא הילכתא אהילכתא דהא הני הוו בתראי טפי מרבא א"ו מין בשאינו מינו חשוב ואע"ג דלגבי שמנונית דגיד הנשה אמר רבא התם דחשיב מין במינו דוקא בשמנונית דגיד הנשה אמרי' הכי משום דבשר גמור הוא. וישרלא קדושים נהגו בו איסור אבל לעולם חלב בבשר מין בשאינו מינו ומשערי' לי' בששים ובשאלתות דרב אחאי בפרשת צו את אהרן מצאתי שפוסק ההלכה כרבא דאמר בחולין אמור רבנן בששים כגון מין במינו דליכ' למיקם אטעמא וכר' יוחנן דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך ואינו נראה לי דאי הכי ס"ל לרבא א"כ קשיא דידי' אדידיד' אלא ודאי אמור קאמר ולי' לא ס"ל ובפ' כל הבשר כתב המורה בהלכות טיפת חלב דהלכה כרב ושמואל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו כדס"ל לאביי דתבראי נינהו גבי חלב לגוי חמרא כו' והתם כתב נמי המורה דחלב שנתבשל עם הבשר דלא הוי מין במינו אלא מין בשאינו [מינו] וצריך בנ"ט עיין בקונטרסי בשלהי ע"ז במהדורא בתרא שכתבתי משם רבינו יעקב זצוק"ל דאביי ורבא כר' יוחנן ור"ל סביר' להו:
מהדורא תנינא:
אלא הכא ברואין קא מיפלגי פי' לא דמו להדדי דהכא איכא מים דמבטלי לאיסורא והכא אדרבא שאור דולין מסייע לשאור דתרומה והכא בשאור לית בי' שיעורא למיסר העיסה והכא ביין אית בי' שיעורא למיסר הבור דהא שיערו בכל שהו הילכך אם החמיר מוקי' ביין שיש בו שיעור לא החמיר בשאור שאין בו שיעור ויש לומר דס"ל זה וזה גורם מותר ור' יוחנן אם הקל ביין מפני שהמים מבטלין אותו לא היקל בשאור ששאור של חולין מסייעו ויש לומר דס"ל זה וזה גורם אסור:
תניא כוותי' דרב ושמואל ותניא כוותי' דר' יוחנן מגמגם לבי אטו לא ידעי' פלגותא דרבנן ור' יהודא דר' יהודא סבר מין במינו במשהו ורבנן סברי בנותן טעם כדתנן בפ' גיד הנשה גבי גיד וחתיכה דנבלה וגבי דם בכיבוי הדם לבד ביי"נ וטבל דמחמרו רבנן ומודו:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרב יהודא דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרב יהודא דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ דבמינן כל שהו ושלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרבנן דאמרי אפילו מין במינו בנ"ט וכולהו סתמי אתו כרבנן מאי דתנן בפ' כיסוי הדם ובפ' כל הזבחים שנתערבו דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאלו היא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין אותו כאלו היא מים. ובפ' גיד הנשה תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת אלמא אע"פ שהוא מין במינו הוי בנ"ט אבל בטלבל וביי"נ מודו רבנן דמין במינו כל שהו' יי"נ כדתנן הכא יין ביין כל שהוא וטבל כתנן בפ"ג דחלה הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתווך העיסה של ארז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אסור כל שהו' במינו ושלא במינו בנ"ט ואי קשיא והרי שביעית נמי תנן בפ"ז דשביעית זה הכלל כל שהוא בנ"ט חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כ"ש השביעית אוסרת כל שהו במינה ושלא במינה בנ"ט וכיון דגם שביעית אוסרת כל שהו במינה הו"ל למימר חוץ מטבל ויי"נ ושביעית חשובה הא אמרי' בפ' הנודר מן הירק ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני. והקדש. וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחל' וערלה וכלאי הכר' נתנו בהם חכמי' שיעור אמרו לו והלא שביעי' אין לה מתירין ולא נתנו בה שיעור אמר להן בד"א לביעו' אבל לאכי' בנ"ט וראיתי שר"ת השוה התרומה לטבל ואמר דשמעי' לי' לר' יוחנן דבתרומה נמי אית לי' מין במינו במשהו דאמר ר' יוחנ שתי כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואח"כ עירבן סילק את מינו וכו' מכלל דתרומה כמו טבל ואינו בטל דחד טעמא הוא דכי היכי דאמרי' גבי טבל כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהיתרא כך איסורא דחיטה אחת פוטרת את הכרי וזה איני נ"ל כלל להשוות התרומה לטבל שהרי. בפירוש שנינו בפ"ב דערלה שהתרומה מין במינו במאה אם אינו נ"ט ובשאינו מינו בנ"ט ואע"פ שאין בו מאה כדכתבית לעיל במה"ק אלמא לא אמרי' בתרומה מין במינו כל שהוא אלא במאה ואין טעם התרומה דומה לטעם הטבל שהטבל חט' אחת פוטרת כל הכרי שהי' טבל אבל התרומה אחרי שהוקבע' לשם תרומ' אין לה מי שיתירנה הילכך אין דינם שוה ושתי כוסות שמזגן דקאמר ר' יוחנן סילק את מינו נמי שאינו מפני שבמינו הי' צריך א' ומאה ולא כל זהו כדאמר ר"ת ואם נסלק את מינו המים שבשתי הכוסות יבטלו את יין התרומה מפני שאין בה בט"ט במים שבשתי הכוסות ולאולם תרומה במאה משערין אותה אפילו במין במינו ורבא ואביי לא מיירי אלא בטבל ויי"נ ולא בתרומה:
ותנז נמי הכי א"כ למה אמרו הטבל אוסר כל שהו במינו כו' ה"ג ולא תניא נמי הכי דמשנה הוא בחלה כדכתבית לעיל ואחרי שאמר תניא כוותי' דר' יוחנן ור"ל חזר ואמר ותנן נמי הכי שגם במתני' תנן שהטבל אוסר כל שהו במינו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה