ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/צז ב
או יהיה "אַל תּוֹתַר" משלא נזכר פועלו ממנו, והחולם מקום שורק. ויש בשרש הזה גם כן ענין אחר, תאמר ממנו לדעת רבי יהודה: יָתַר, יָתַרְתָּ, ושם-הפֹעל ממנו: "יֶתֶר הַפְּלֵטָה" (שמות י ה), "יֶתֶר הַגָּזָם" (יואל א ד), "יֶתֶר הַשֶּׁמֶן" (ויקרא יד יז). והתאר: "וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ" (ש"א טו טו). והנפעל: "לֹא יִוָּתֵר דָּבָר" (מ"ב כ יז). והכבד: "הוֹתִיר הַבָּרָד" (שמות י טו). אוֹתִיר, יוֹתִיר וכולי.
והפעלים שפ"איהם יו"ד ולמ"דיהם ה"א נזכרם שער בפני עצמו עם נחי הקצוות אחר נחי הלמ"ד בעזרת האל
הפעלים שפ"איהם יו"ד ולמ"דיהם אל"ף נחה
[עריכה]יָצָא, יָצָאתָ, יָצָאתִי. ובא חסר האל"ף: "עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי" (איוב א כא). יָצְאוּ, יְצָאתֶם, יָצָאנוּ, יָצְאָה, יָצָאת, יְצָאתֶן. הבינונים: יוֹצֵא, יוֹצְאִים, יוֹצְאָה או יוֹצֵאת, יוֹצְאוֹת. "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא" (קהלת י ה) משפטו שֶׁיּוֹצְאָה, ולהקל על האל"ף נפלה הה"א והוטלה תנועת האל"ף על הצד"י להורות עליה. "הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ" (דברים כח נז) – חסר האל"ף מהכתיבה. המקור: יָצוֹא או צֵאת.[1] העתידים: צֵא, ובתוספת ה"א: צְאָה, ובהפסק: "רַבֶּה צְבָאֲךָ וָצֵֽאָה" (שופטים ט כט). צְאוּ, ובהפסק "וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵ֑אוּ" (יחזקאל ט ז), "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵ֔אוּ" (ישעיהו מט ט). צְאִי, צֶאנָה או צֵאנָה בהעלם האל"ף. ובא "צְאֶינָה וּרְאֵינָה" (שה"ש ג יא עי"ש) עי"ן-הפֹעל בשוא שלא כמנהג, ובא כן לזוֵג המלות, כמו שבא גם כן "אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ" (ש"ב ג כה). אבל להפריש מעט ביניהם שהם שנים שרשים, אל"ף "צְאֶינָה" בסגול, ואל"ף "וּרְאֵינָה" בצרי. אֵצֵא, יֵצֵא, תֵּצֵא, נֵצֵא כלו בצרי, וכן כשיבא מלעיל גם כן הצד"י
נימוקי רבי אליהו בחור
[עריכה]- ^ כי יָצֹא כשיחובר אל הפעלים, וצֵאת כשאינו מחובר.