ספר המצוות שורש ו

שהמצוה שיהיה בה עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מצות עשה ולאו שבה עם מצות לא תעשה

דע שהדבר האחד יהיה בו עשה ולא תעשה על אחד משלשה פנים:

אם שיהיה מעשה מן המעשים מצות עשה, והעובר עליו יעבור על מצות לא תעשה, כמו שבת ויום טוב ושמטה שעשיית מלאכה בהם מצות לא תעשה והמנוחה בהם מצות עשה כמו שיתבאר, וכן תענית צום כפור מצות עשה, והאכילה בו מצות לא תעשה.
ואם שיהיה לאו שקדמו עשה, כמו אמרו באונס ומוציא שם רע: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב כט; דברים כב יט) והיא מצות עשה, ואמר גם כן "לא יוכל לשלחה כל ימיו" (שם) זו מצות לא תעשה.
ואם שיהיה לאו קודם ואחר ינתק לעשה, כמו (דברים כב ו): "לא תקח האם על הבנים" ואחר כך "שלח תשלח את האם", וכל מין מאלו ראוי שימנה עשה שבו בכלל מצות עשה ולאו שבו בכלל מצות לא תעשה. כי בבאור אמרו חכמים בכל אחת מהן שהן מצות עשה ומצות לא תעשה, והרבה פעמים יאמרו עשה שבה ולאו שבה, והוא דבר מבואר שענין הצווי בהם זולת ענין האזהרה, ושניהם שני ענינים נבדלים צוה באחד מהם והזהיר מן האחר.

ולא יטעה בשרש זה שום אדם.