ספר המצוות שורש ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ספר המצוות · שורש ה · >>

שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפני עצמה

פעמים יבוא בטעמי המצות דמיון לאוין ויחשב בם שהם מכלל מה שימנה ביחוד, וזה כאמרו (דברים כד ד): "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה... ולא תחטיא את הארץ", אמרו "ולא תחטיא את הארץ" טעם לאסור מה שקדם, כאילו יאמר: כי אתה אם תעשה זה תרבה הפסד בארץ, וכאמרו (ויקרא יט כט): "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ", שאמרו "לא תזנה הארץ" הוא טעם כאילו הוא יאמר שטעם איסור זה כדי שלא תזנה הארץ. וכן אמרו (ויקרא יא מג): "לא תטמאו בהם ונטמתם בם" – אחר זכור איסור המינים שנאסרה אכילתן, נתן טעם לזה ואמר ולא תטמאו באכילתן, כאילו הוא יספר כי עשיית זה שהזהיר ממנו הוא טומאת הנפש. ובבאור אמרו בספרי (על במדבר לה לד) באמרו יתברך אחר שהקדים האזהרה מקחת כופר לרוצח: "'ולא תטמא(ו) את הארץ', מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ".

הנה כבר התבאר כי זה הלאו הוא טעם הלאו הקודם, לא שהוא דבר אחר. וכן אמרו (ויקרא כא ח): "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", הא אם יצא חלל. וכבר טעה זולתנו בזה השרש גם כן ומנה אלו הלאוין כולם מבלתי השתכלות. ואמנם יבוש מי שמנה אותם כשישאלוהו ויאמרו לו זה הלאו מאיזה דבר מזהיר ולא יהיה לו אז מענה כלל ובזה יתבאר ביטול מנינו וזה מה שכיוונו לבארו בשרש זה.


<< · ספר המצוות · שורש ה · >>