ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקעט
שלא להרחיק זרע עשו מהתחתן עם זרע ישראל אחר שיתגיירו אלא עד ג' דורות
[עריכה]שלא להרחיק זרע עשו אחר שיתגירו, כלומר, שלא נמנע מהתחתן עמהם, שאין בהם אסור כמו בעמון ומואב, אלא מתרין הם אחר שני דורות, ועל זה נאמר (דברים כג ח) לא תתעב אדמי כי אחיך הוא וגו' בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל יי, ודור שלישי, הוא בן בנו של הגר. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות עח א), שמצרית מעברת שנתגירה בעודה מעברת בנה הוא נקרא שני, אף על פי שהורתו בעוד שהאם מצרית.
שרש המצוה נגלה, כי הוא להודיענו שלא נתנהג באסור עם זרע אדום ולא נרחיקם, בקל וחמר מבני עמון לומר, עמון ומואב בשביל פעם אחת שלא קדמו אותנו בלחם ובמים הרחיקנו האל מהם, אדומיים ומצריים שצערו כל כך את ישראל על אחת כמה וכמה? על כן באתנו האזהרה עליהם שלא להמנע מהתחתן בם, כי השעבודין ששעבדו הם בנו גזרת השם היתה עלינו, ואין לנו לקבע עליהם שנאה בלבבנו על כך, ואחינו יקראו בהתגירם ובואם לחסות תחת כנפי השכינה, ובעמון ומואב טעם אחר יש על שנאתן, והוא ענין הנבלה הגדולה אשר מצאו את לבבם לעשות, הכל כמו שכתבתי למעלה בסמוך (מצוה תקסא).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות עח א), מצרי שנשא מצרית ונתגירו בעודה מעברת הולד נקרא שני, שנאמר בנים אשר יולדו להם וגו', הכתוב תלאן בלדה. וגר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני, גר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי. זה הכלל, באומות לבדם הלך אחר הזכר, וכמו שמצאנו שנתיחסו בכתוב אחר הזכרים, שנאמר (מלכים ב כ יב) בלאדן בן בלאדן, נתגירו הלך אחר הפחות. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מיבמות ובסוף קדושין.
ונוהג אסור זה, שנמנענו מהרחיקם אחר שנתגירו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והסכים בדעתו, שלא להתחתן בם אפילו אחר שני דורות מצד שהצר לישראל או מצד שקבע בלבבו שנאה עמהם מפני שבאו מאמה אחרת עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.