ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקעח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה) · תקעח· >>

שלא לקרוא שלום לעמון ומואב[עריכה]

שנמנענו מהשלים עם עמון ומואב עד עולם. והענין הזה הוא שהאל צונו כשנצור על המדינות, שנשאל מהם השלום קדם המלחמה, וכמו שכתבתי בסדר שופטים במצות לקרא שלום במלחמת הרשות (מצוה תקכז), ובעמון ומואב נמנענו מהתנהג עמהם כמנהג זה, ועל זה נאמר (דברים כג ז) לא תדרש שלומם וטובתם וגו', וכן אמרו בספרי מכלל שנאמר (שם כ י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו'. יכול אף כאן? תלמוד לומר לא תדרש שלומם.

משרשי המצוה. מה שכתבתי במצוה הקודמת, מהיותם בני הנבלה עד שאין ראויים לשלום וטובה, אבל האכזריות עליהם שבח ומעלה, כמו שאמרנו ‏[1].

דיני המצוה. כלולים בפשט הכתוב ובמה שהבאנו מלשון ספרי. ואסור זה, היה נוהג בזכרים שהם בני מלחמה בזמן שהיו ישראל על אדמתן, שהיו נלחמים עם עמון ומואב, שהם באיסור זה מהשלים עמהם, אבל עכשו בזמן הזה אין בנו כח להלחם, וגם האומות האלה כבר אבד שמם בבלבול סנחריב, כמו שזכרנו במצוה הקודמת.

הערות[עריכה]