ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקעט
שנצטוינו כשנרצה לגרש נשותינו, לגרש אותן בכתב. ועל זה הכתב יאמר הכתוב "ספר כריתות", והוא שיקראו אותו רבותינו זכרונם לברכה "גט", וכמו כן המתרגם תרגם "ספר גט", ועל זה נאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כד, א).
משרשי המצוה. לפי שהאישה נבראת לעזור לאדם והיא לו כאחד מכלי חמדתו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב:) אין האישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. ואחר שכן, היה מרצונו ברוך הוא שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה, שיוציאנו מביתו. ומן הטעם הזה יש מרבותינו שיאמרו בגמרא גיטין (דף צ.) שאפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה, כלומר מפני דבר קטן, אחר שאינה לו אלא ככלי יקר שבבית. ומהם שיאמרו כי מהיות הכלי הזה בצלמו בדמותו, וחננה האל לצרכו ולכבודו עיניים לראות ואוזניים לשמוע ונפש שכלית, אין ראוי להוציאה ולשלחה מעליו כי אם בטענה גדולה, וכעניין שאמר הכתוב "כי מצא בה ערות דבר". אבל מכל מקום דברי הכל שכשמצא בה דבר גדול, שראוי לגרשה מן הטעם שזכרתי, שהיא לא נבראת אלא בשבילו, ואחר שהיא לו מורת רוח ונפשו קצה בה, אין הכרח עליו להיות איתה על כל פנים [כאשר יעשו קצת מן האומות, שיכרתו ברית עם האישה ברית חזקה עד שאול תחתית, ולא תירא על הפירוד ואם תעשה לעיניו הזימה ותחריב כל אשר בבית ותבעיר באש כל אשר לו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית]. ואמנם ציותנו התורה בשלחנו אותה לבלתי שלחה בדבור לבד, פן יהיה זה לנו לאבן נגף ולצור מכשול להיות זימה בתוך עמנו, שתטען המזנה על בעלה כי הוא גרשה ממנו, גם יהיה מעשה הגירושין מצוי הרבה. אכן עתה שנתחייבנו לכתוב הדברים בספר והעד עדים צריכה להראות שטר כל הטוענת גירושין. ועוד תועלת בדבר כי בתוך כך תנוח חמת האיש לפעמים וינחם מלגרש אותה וגדול השלום.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין מא.) שהגט הזה שזכרנו צריך האיש ליתנו ביד האישה או ביד שלוחה, ששלוחו של אדם כמותו. וכן יכול ליתנו לתוך חצרה ומתגרשת בכך, והוא שתהא עומדת שם בתוך רשותה, לפי שהגט חוב הוא לה, ואין חבין לאדם אלא בפניו. ומה שאמרו (פ"ב מהל' גירושין ה"א) גם כן שזה שנאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות" אין כוונת הכתוב שיכתוב הוא בידו, אלא אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב וליתן לה, ואחד הנותן בידה או שאמר לאחר ליתן לה, לא נאמר "וכתב" אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב, ולא נאמר "ונתן" אלא לומר שלא תקח מעצמה. והאומר לשניים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי, הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה, והרי אלו שלוחיו והן הן עדיו. ואי אפשר לנתינת גט בלא עדים, שנאמר "על פי שנים עדים יקום דבר". ואי אפשר שתהיה זו ערוה היום והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מותרת בלא עדים, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שאם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד, שאינו גט כלל. ובמה דברים אמורים? בכתב ידי סופר, אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עליו עד אחד, הרי זה גט פסול. ולפנינו נבאר בעזרת השם מה בין גט פסול לשאינו גט כלל.
ועשרה דברים הם הנקראין עיקרי גרושין מן התורה (פ"א מהל' גירושין ה"א), ואלו הן:
(א) שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ומהן שכופין אותו על ידי ישראל עד שיאמר רוצה אני. (ב) ושיגרש בכתב ולא בדבר אחר. (ג) ושיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקנינו. (ד) ושיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבינה. (ה) ושיהא נכתב לשמה. (ו) שלא יהיה הגט מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו. (ז) ושיתננו לה. (ח) ושיתננו לה בפני עדים. (ט) ושיתננו לה בתורת גרושין. (י) ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שיתננו לה.
וכל אלו מבוארין במשמעות הכתוב. ושאר הדברים שבגט, כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים. ועיקרו של גט הוא (גיטין פה.) שיאמר האיש לאשה אני פלוני מגרש אותך פלונית שהיית אשתי קודם מעשה גט זה, והרי את מותרת לכל אדם. ומכל מקום נהגו כל ישראל לכתוב הגט בלשון ארמי, אף על פי שמותר לכותבו בכל לשון לכתחילה.
וזהו נוסח הגט שנהגו בו הכל בארצנו:
"ביום פלוני בשבת, כך וכך ימים לירח פלוני (ואם ראש חודש שני ימים, אומרים בכך וכך ליום החדש הראשון או לשני, מפני שגט מאוחר פסול, מה שאין כן בשאר שטרות), בשנת כך וכך ליצירה למנינא דרגילנא לממני בה במקום פלוני, איך אנא פלוני בן פלוני דממקום פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דממקום פלוני, וכל שום אחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי, די הוית אנתתי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ותריכית יתיכי ליכי דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך לאתנסבא לכל גבר דיתיצביין, ואנש לא ימחה בידיכי מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי את מותרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וגט פטורין ואגרת שבוקין, כדת משה וישראל".
והעדים חותמין מלמטה. ונהגו העם לכתבו בשתים עשרה שטין כמנין גט (גיטין ב. תוס' ד"ה המביא) ובשטה האחרונה כותבין כדת משה וישראל לבד.
וכמו כן גט שחרור גם כן כותבין בשתים עשרה שטין. ונוסח גט שחרור כנוסח הנזכר, לבד לשון השחרור שמשנין בו, וזהו:
"בכך בשבת, בכך וכך ימים לירח פלוני, שנת פלונית לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני דיתיב על נהר פלוני, או על כף ימא איך אנא פלוני בן פלוני וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי, צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא, ופטרית ושחררית ושבקית יתך לך, אנת פלוני הדר עכשו במקום פלוני, וכל שום וחניכא דאית ליך ולאתריך דהוית עבדי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ושחררית יתיך ליך, דיתיהוין רשאה ושלטאה בנפשיך, ואנש לא ימחה בידיך מן שמי מן יומא דנן ולעלם, והרי אנת לעצמך, והרי את בן חורין ותשתרי את וזרעיך למעל בקהלא דישראל, ורשו דאנש לית עליך ועל זרעיך. ודן די יהוי לך מנאי ספר שחרורין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל".
וכותבין כדת משה וישראל. בשטה אחרונה, וחותמין העדים.
ומנהג העולם להזהיר המגרש (פ"ו מהל' גירושין ה"כ) שיבטל כל מודעא ומודעא דמודעא, ואומרים לו, שיאמר כתבו גט זה לשם אשתי פלונית, ומעמידין אותו שם על הסופר, ומכל מקום אם הלך לו אחר שצוה לכתוב הגט ולחתום ולתת נותנין אותו ואין חוששין למיתה כי נעמיד אותו בחזקת חי. והזהירונו זכרונם לברכה (פ"ד מהל' גירושין הי"ג) שלא יכתב בגט ודן ביו"ד, שמא יקרא הקורא ודין, ויהיה המשמע, כלומר משפט יהיה ביני ובינך והגט צריך לשון ברור מבלי ספק. וכמו כן אמרו, שלא יכתב אגרת ביו"ד, שמא יקרא הקורא אי גרת, כלומר אם זנית. ולא יכתב למהך ביוד, שמא יקרא הקורא לי מהך, כלומר, לי שחוק, ולא יכתב תהויין ותצביין בשתי יודין, שמא יקרא הקורא תהויין תצביין, כלומר, שהוא מדבר עם שתי נשים, ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות. וכן יאריך בויו דתרוכין ושבוקין שמא תדמה ליוד, ויהיה משמעו תריכין ושביקין כלומר שהיא שבקה אותו. ועל דרך זו צריכין להזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתב הגט, שלא יהיה בו משמע שני ענינים. וכמו כן צריך הכותב להזהר בכתיבה, שתהיה כתב מבואר, (פ"ד מהל' גירושין ה"י) עד שידעו לקרותו הקטנים שאינם לא סכלים ולא נבונים, ויכול לכותבו בכל לשון ובכל כתב, ובלבד שיהיה הלשון והכתב ברור על הענין שזכרנו, וכבר נהגו ישראל לכותבו בלשון ארמי ובכתב אשורי.
והנה אכתוב לך בני, מעט בכאן בנוסח שטרות דעלמא, ואף על פי שאין זה מכלל המצוה ומעניני שם גט שדברנו עליו שם כולל הוא לכל שטר ומן השם הוא זה. תחלת כל דבר אמר, שראוי לכל עדים כשרים, לחקור ולהבין עיקרי הדברים שיעידו עליהם מאי זה ענין שיהיה, ושיודיעו לבעלי הדבר, שיעידו להן בלשון ברור כל התנאים שביניהם, ויחזרו לפניהם כל הדברים עד שישכילו אותם יפה, ולא כאשר יעשו העדים הסכלים, המפשיטים גלימות בני אדם ונכסיהם וקנינם בזנב גלימתם, שלוחשים מעט באזני ההמון הטפשים, וטרם יודיעום ויבינו עיקרי התנאים, הולכין וכותבין וחותמין כטוב בעיניהם עליהם, עד שיוציאו אותם נקיים מנכסיהם. ואנחנו עם הקודש, לא כן נתן לנו השם אלקינו, לעשות שום דבר כי אם בדרך אמת, ועל כן נכפלה האזהרה על האונאות בתורה שלש פעמים, כדכתיב "ולא תונו איש את עמיתו" בשלשה מקומות (ויקרא יט לג; שם כה, יד; שם כה, יז).
ורבותינו זכרונם לברכה גם כן הודיעונו בכמה מקומות בגמרא, לקיים כל דבר אחר אמתת הענינים וכדעת המוכרים והלוקחים, ולא נטה הדין כולו אחר הדבורים, כי אם אחר כונת האנשים, בהיות לנו כונתם ברורה, וכענין שאמרו זכרונם לברכה בכתובות (דף צז.) בפרק אלמנה ניזונת, זבין ולא אצטריכו לה זוזי דהדרי זביני, והוא דגלי אדעתה דמשום דצריך להו לזוזי למעבד בהו כך וכך הוא דמזבן. ואמרינן נמי בקידושין (דף נ.) בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לארץ ישראל, סליק ולא אתדר לה, אמר רבא כל דסליק אדעתא למתדר הוא ולא אתדר לה, כלומר והדרי זביני הנה שדעתם לומר שיגמרו המעשים כולן אחר האמת וכונת העושים, והוא דרך ישרה שיבור לו האדם ובה יצליח בכל מעשיו.
הנוסח הנהוג בכל שטרי מכירות ומתנות זכיות ומחילות בינינו כן הוא:
"יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בן פלוני היו עלי עדים וקנו ממני ותנו לו לרבי פלוני בן פלוני, להיות לו לראיה ולזכות, מחמת שנטלתי וקבלתי מידו כך וכך מעות, ומכרתי לו בהם כרם (או שדה או בית פלוני), כמו שמסמן וממצר בסימניו ובמצריו, ואלו הן מצרי אותו מקום, מצר פלוני כן ומצר פלוני וכו', עד שממצר אותו מארבע רוחותיו, כל מה שיש תוך מצרים אלו מכרתי אני פלוני מכירה גמורה בקנין גמור מעכשו בממון הנזכר וכו'".
ואחר כך מזכיר בפרט עניני אותו המקום, כגון עצים ואבנים קורות, וקירות ותקראות, וכל זה לשופרא דשטרא. וצריך להזכיר (בבא בתרא סג:) עומקא ורומא. וכמו כן נהגו עכשיו לכתוב בשטרי חוב על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, דאי לאו שביעית תהיה משמטת, דקיימא לן שמיטת כספים נוהגת בחוצה לארץ מדרבנן, כמו שכתבתי למעלה (מצוה תעז).
ועוד אמרו זכרונם לברכה (דף קסז.) בענין זה של שטרות, דלא לכתוב איניש מחשבון שלשה עד עשרה בסוף שטה, דלמא מזיף ויכתוב משלשה שלשים, ומארבעה ארבעים, ומחמשה חמשים, וכו', ואי אתרמי לה בסוף שטה נהדרה תרי תלתא זמני ואפשר דמתרמי לה באמצע שטה. וכן אמרו בענין זה (דף קסה:) שאם כתוב בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים או בהפך שהכל הולך אחר התחתון. וכן אמרו (דף קסז:) שכותבין שטר למוכר או ללוה אף על פי שאין הלוקח או המלוה עמו, אבל אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם. ואמר רב יצחק בר יוסף בפרק גט פשוט (דף קסא:) שכל המחקין כלן צריך איניש למכתב קיומיהו. וצריך גם כן לחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה, לפי שאין למדין משטה אחרונה, ומפני כן אם הרחיקו העדים מן הכתב שטה אחת כשר, וזה שנהגו (דף קסב. תוס' ד"ה לפי) לכתוב הכל שריר וקים בשטה אחרונה, מפני שהלשון אינו מעכב בשטר, ואפילו אם נלמד ממנו, אין בכך כלום. ואמר רבא שם (דף קסג.) ששטר הבא הוא ועדיו על המחק שכשר, ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק, אינו דומה וכו'. אמר רב שישא בריה דרב אידי בפרק הזהב (בבא מציעא מז.) דכתבינן בשטרות וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא בה, במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפרות, דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במוריקה, למקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה, ורב ואיתימא רב אשי אמר דכשר למעוטי אסורי הנאה.
ונוסח שטר חזקה כך הוא: "בפנינו אנו עדים חתומי מטה וכו', נתן פלוני לפלוני מפתחות מקום פלוני שמכר לו כמו שכתוב וחתום בשטר המכירה שעשה לו שעדיו פלוני ופלוני, ובפנינו אנו עדים אמר לו פלוני לפלוני לך חזק וקני, ורבי פלוני הנזכר פתח ונעל בפנינו והחזיק בו חזקה גמורה, ומה שהיה בזמן פלוני".
נוסח שטר מכירת חוב: "אני פלוני מוכר לך פלוני שטר חוב פלוני שחייב לי פלוני שהוא מחזיק כן וכן, ותזכה בו ובכל שעבודו בכח שטר זה ובמסירת השטר". ואם אין השטר בידם מזכה אותו בה אגב ארבע אמות קרקע, וכל מלוה על פה אמרו זכרונם לברכה (קידושין מח.; ב"ב עז: תוס' ד"ה רב פפא) שאינה נקנית כי אם במעמד שלשתן, וזה מתלת מילי שאמרו זכרונם לברכה (גיטין יד.) שהן הלכתא בלא טעמא.
נוסח שטר צואה: "אנו עדים חתומי מטה נכנסנו אצל רבי פלוני לבקרו ומצאנוהו חולה ומוטל במטה, ודבריו מכוונים בפיו, ודעתו מיושבת עליו להשיב על הן הן ועל לאו לאו, ואמר לנו, הריני חולה ומתירא שמא אמות מחולי זה, בבקשה מכם היו עדי צואתי, והריני מצוה בפניכם מחמת מיתה ונותן אני לבני פלוני כן וכן, ולבני האחר כן וכן, ולפלוני כן וכן". ואחר כל דבריו כותבין, "כל זה צוה בפנינו רבי פלוני הנזכר מחמת מיתה, וידענו בברור שמתוך אותו חולי נפטר לבית עולמו, וחיים לנו ולכל ישראל הניח".
נוסח שטר קיום בית דין: "במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנא קדמנא אנחנא בי דינא דחתימין לתתא, ואתברר לנא חתימות ידא דסהדיא אלין דחתימין לעיל בשטרא דנא דהיא היא חתימות ידיהון, ואשרנוהו וקימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקוים". וחותמין שמותיהם.
ויתר רובי הפרטים היוצאים בענייני הגט ובשאר שטרות, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת גיטין, ובבבא בתרא בפרק גט פשוט, ובקצת מקומות בתלמוד בפיזור.
ונוהגת מצות גיטין בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וגירש את אשתו ולא כתב לה הגט כמצות התורה וכעניין שפירשו חכמינו זכרונם לברכה ביטל עשה זה ועונשו גדול מאד, לפי שדינה כאשת איש והוא מחזיק אותה כמגורשת, ועונש אשת איש ידוע כי הוא מן העבירות היותר חמורות בתורה.
קישורים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/579