סמ"ק/רפב

<< · סמ"ק · רפב · >>

רמב"ם פ"א דהלכות ערובין סמ"ג עשין דרבנן סימן א' טור א"ח שד"מ:

לערב עירובין שלמה תיקן לערב בחצרות כדי לעשות אזנים לתורה כדי שלא יבואו לידי איסו' טלטול מרה"י לרה"ר: וכן מצינו שהזהי' ירמי' הנביא על גזירת שלמה ^{(ר"פ א)} דכתי' (ירמיהו י"ז) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וירושלים לא היתה רה"ר שהרי אמרו ירושלים אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבים עליה משום רה"ר: בפ' חלון אמרי' דאין מערבין עירובי חצירו' אלא בפת שלימה ואפי' ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה הית' שלימ' והיא כאיס' מערבין בה אמר רב חייא בר אשי אמר רב מערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן בפ' מי שהוציאוהו ובפ' הדר אמרינן בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת אבל מכל בית ובית של האחרים גובין להם לחם אחד שלם ומניחין הכלי שהעירוב בתוכו בבית אחד מבתי החצר או אם רצה אחד מבני החצר ליקח אחד משלו ולזכותו לכל בני החצר הרשות בידו כאשר יתבאר ובין כך ובין כך מברך המזכה או המקבץ את העירוב ב"א ה' אלהינו מלך העולם אקב"ו על מצות עירוב: ויאמר בעירוב זה יהא מותר להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת: בפ' חלון מפר' כמה שיעורו מזון ב' סעודות: ומפרש ששמונה עשרה גרוגרו' הם שיעור מזון ב' סעודות ובזמן שיש שם בעלי בתים מועטין כגרוגרות לכל אחד ואחד ובזמן שהם מרובי' יותר על שמנה עשרה שיעור השתוף שתי סעודות לכולם שהם כשיעור שמנה עשרה גרוגרות ולפיכך צריך שיהיה בו אוכל שיעור כשמנה עשרה גרוגרות: שנינו בפרק כיצד משתתפין הנותן עירובי חצירות בבית שער אכסדרה ומרפסת אין עירובו עירוב: והדר שם אינו אוסר על בעל החצר שאין זו דירה בית התבן ובית הבקר בית העצים ובית האוצרות ה"ז עירוב והדר שם הרי זה אוסר עליו ולפנים יתבאר שאינו אוסר עד שיהא מקום פיתא: רבי יהודה אומ' אם יש שם תפיס' של ב"ה אינו אוס' עליו מפרש שם אפי' אין לבעל הבית שם כי אם יתד של מחרישה הרי זה תפיסת יד. ^{(ר"פ ב)} והלכה כדברי המיקל בעירוב וכשמזכה להם מזכה על ידי בנו ובתו הגדולי' או על ידי עבדו ^{(הג' א)} ושפחתו העברים ועל ידי אשתו ^{(ר"פ ג)} ואינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו ואומר שם שאין להודיע לבני החצר ולבני המבוי שיזכה ושיערב להם שזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו: וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן וקטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול וה"ה בכאן: וצריך ליזהר שלא לזכות בעירוב ע"י בנו הגדול הסמוך על שולחנו שידו כיד אביו אבל אם יש לאדם מלמד שאוכל בשכרו וכן יתום שזנו בתורת צדקה לא הוי סמוך מיהו שמואל חולק עליו שם ואומר גדול גדול ממש וקטן קטן ממש: ולפיכך צריך ליזהר שלא לזכות ע"י בנו קטן ואעפ"י שאינו סמוך על שלחנו וכן לא יזכה ע"י בנו הגדול אם הוא סמיך על שולחנו: מיהו נראה דלאחר שנשא אשה לא מהני סמיכה על שלחנו ויכול לזכות: וצריך להגביה מן הקרקע טפח: ובית שאין בו ד' אמות על ד"א מניחין בו את העירוב וצריך שיהיה העירוב והשיתוף מצוי שאפשר לאכלו כל בין השמשות: ושנינו בפ' בכל מערבין שאם נאבד או נשרף מבע"י אינו עירוב משחשכה הוי עירוב ואם ספק א"ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים ספק עירוב כשר. אומר רבי' יצחק כשאדם רוצה לערב יזהר שלא יערב בדבר שהוא מקפיד כמו אותם דברי' שתקן לכבו' השבת כגון אם יש לו ככר נאה או גלוסק' נאה או פשטיד"ה וכיוצ' בהם דאמרי' בפ' הדר שאמר אביי שלא שיתף להם במבוי שלו לפי שלא רצה לזכות להן פתו לפי שאם היו שואלים ממנו לא היה רוצה לתת להם אמר רבי יוחנן דאע"ג דאמרו חכמים אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו מכל מקום אינה יכולה לזכות לאחרים: ואפילו אין הבעל בעיר נראה שאין אשתו יכולה לזכות: ואם אין הבעל ואשתו בעיר מספק' לן אם בני הבי' יכולי' לערב כלל. והדר עם הנכרי בחצר או עם שאינו מוד' בעירוב ה"ז אוס' ^{(הג' ב)} ר"א בר צדוק אומ' עד שיהיו שני ישראלי' אוסרי' זה על זה והכי קי"ל. וצריכי' לשכו' הרשו' מן העכו"ם ושוכרים אותו אפי' בפחות משוה פרוטה ואפילו בשבת ור"י אומר דאין שוכרין אותו בשבת כשמואל ואשתו של נכרי שוכרת שלא מדעתו: וכן שכירו ולקיטו בין יהודי בין נכרי: אבל אם ישראל ^{(הג' ג)} שותפו של נכרי צריך לשכור מן הנכרי והישראל לערב ולא הוי הישראל כמו שכירו ולקיטו כיון שכל א' וא' עיקר בבית זה כזה. ונכרי שהשכיר רשותי לנכרי ואין השוכר בעיר אין שוכרין מן המשכיר אלא א"כ יכול לסלק השוכר מיד ומיהו כל זמן שאינו בעיר אינו אוסר ויכולין לערב וכשיבא העכו"ם אוסרו כי פסק עירובם: ואם יחזור וישכיר לא נאמר יחזור העירוב להיתירו הראשון אלא יבטלו רשותם לא' ולא דמי לספינות קשורות ועירבו יחד דאמרינן נפסקו נאסרו חזרו ונקשרו חזרו להתירן הראשון משום דכשנעשה העירוב בתחלה לא היו עומדי' ליפסק אבל הכא היו מצפי' תמיד מתי יבא הנכרי ויסתו' העירוב לכך לא חזר העירו' למקומו: וישראל שהניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר ודוק' בתו אבל בנו לא כדאמרי' התם:

וחלון שבין שתי ^{(ר"פ ד)} חצירות בתוך י' טפחי' והחלון רחב ארבע טפחי' רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים אפי' אין בתוך י' רק משהו מן החלון. אבל בין שני בתים אפי' החלון למעלה מי' אמרינן כמאן דמליא דמי מיהו רחב ארבעה בעינן אפי' בבית. בחצר למעל' מעשר' אין מערבין יחד. וכותל שבין שתי חצירו' גבוה עשרה. ויש סולם מכאן ומכאן דינו כמו פתח ואם אין כאן סולם מערבין שנים וחמשה ששרוים בטרקלין ויש לכל אחד ואחד פתח פתוח לחצר אם יש ביניהם מחיצות מגיעות לתקרה. צריך עירוב לכל אחד ואח': אין מגיעות לתקרה עירוב אחד ^{(ר"פ ה)} לכולם. אבל אם אין להם אלא פתח אח' פנימי נותן עירובו ודיו ^{(הג' ד)} או שתי הפנימיו' (לר' יוחנן) דאינך הוו בית שער. ופסק ר"י על הבחורי' והמלמדי' הדרים בחדרים לבדם לא מבעיא אם אין להם אלא פתח אחד פתוח לרשות הרבים דאין צריכים לערב אלא אפי' יש לכל אחד ואחד פתחו פתוח לרשות הרבים אין צריכים לערב ולא מבעיא היכא דאוכלים מככר של בעל הבית אלא אפי' כל אחד ואחד אוכל מככרו במקומו כיון שאפייתן ובישולם יחד אין צריכי' לערב ועוד שאין בעל הבית משאיל להם רשותו כדי שיאסרו עליו. והשר מקוצי היה מצריך להם תפיסת יד או עירוב בלא ברכה. דאמרינן בפרק כיצד משתתפין דבעל הבי' המשכיר או המשאיל לאחרי' בתיו אם יש לו תפיס' יד בכל הבית אין אוסרים ואם לאו אוסרים. ^{(ר"פ ו)} וקיימא לן כרב דאמר מקום פיתא גרים. ואחים המקבלים מאביהם פרס בזמן שמוליכין עירובם במקום אחר צריך עירוב לכל אחד ואחד. ואם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהם דיורים אחרים אין צריכין לערב. ועיר של יחיד ונעשית של רבים מערבי' את כולה. פי' עיר של יחיד שלא היו נכנסין בה תמיד ששי' רבוא של בני אד'. ואינ' חשובה רשות הרבים לפי שאינה דומה לדגלי מדבר. ונעשית של רבים דניתוספו בה דיורין או נקבעו בה שווקים: מערבים את כולה בלא שום שיור שהרי היא כעיר של יחיד ותני עלה דאין ^{(ר"פ ז)} מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו. ומסיק דמיירי דעביד דקה. פירוש פתח נמוך בראש כל מבוי. ועיר של רבים ונעשי' של יחיד אין מערבין את כולה אלא אם כן. עשו לה שיור ומסיק בגמרא אפילו בית אחד בחצר אחת. ועיר של רבים והרי היא של רבים ואין שם אלא פתח אחת מערבין את כול' ואם יש לה שני פתחי' צריך שיור ומה שמערבין היינו היכא ^{(הג' ה)} שדלתותיה נעולות בלילה. שנינו בפ' הדר ומפרש בגמרא כן אנשי חצר ששכח אח' מהם ולא עירב עם האחרים ומחמת שהיה אוסר עליה' להוציא מבתיהם לחצירו עמד וביטל להם רשות חצירו רשות חצירו ביטל ורשו' ביתו לא ביטל או אפי' ביטל להם רשותו סת' כך המשפ' שרשו' חצירו ביט' רשו' ביתו לא ביטל לפיכ' אסו' הוא לו להכני' ולהוציא מביתו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר ומבתי' שלהם מותרים להוצי' ולהכניס לו ולהם. ואם ביטל גם רשות ביתו כל הבתים מותרי' לו ולהם שהרי לא נשאר לו רשות והוי כאורח אצלם והאורח אינו אוסר. והמבטל רשותו אומר שם רבא שצריך לבטל לכל אחד ואחד רשותו וצריך שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך. ואם אותם הרבים שעירבו בטלו רשותם לזה שלא עירב הוא מותר שהרי כל הרשות שלו. והן אסורים שאין לומר שהם כאורחים אצלו שאין רבים נעשי' אורחים אצל יחיד. היו אותם שלא עירבו שנים הם יכולים לבטל לאות' שעירבו אבל אם אות' שעירבו בטלו להם רשותם אין מועיל להם כי שניה' אוסרי' זה על זה ואפי' חזר אותו שלא עירב וביטל רשותו לחבירו שלא עירב הרי זה אסור מאחר שבשע' שבטלו להם המערבים היה אסור. היו ג' בעלי בתים. השנים ערבו. והאחד לא עירב אם האחד שעירב בטל רשותו לאותו שלא עירב אין הביטול מועיל מפני שחבירו יאסר עליו. אבל השלישי שלא עירב מבטל רשותו לאחד מהשני' שעירבו. והב' שעירב גם הוא יבטל לחבירו שעירב רשותו ומפרש שם רב נחמן שאם מת בעל הבי' באותו שבת יורשיו מבטלי' הרשות: והלכה כרבי יוחנן דאמר שם יש ביטול רשו' מחצר לחצר. וגם אומ' שם רבא אנא כרבי יוחנן סבירא לי. ואומר ר"י דהוא הדין מבית לבית. ומעשה בא לפני רש"י בחופה אחת ששכחו. ולא עירבו והוצרכו להוצי' מבי' לבי' והתי' להם ע"י שביטלו רשותם לאחד וטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל ויהיה אסו' להוציא מאותו חדר לאותו מקום שביטל. מפני שנראה כחוזר וזוכה. דאז לא שייך להקשות א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מקום ^{(ר"פ ח)}:

אתמר בפרק הדר רב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ושמואל אמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין והלכ' כרב לגבי שמואל באסורי לפיכך שני' הדרי' בחצ' אחת ולא עירבו זה מבטל רשותו לזה עד שיעש' זה צרכיו ואחר כך יחזו' זה ויבטל לזה רשותו: שנינו מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד לאותו רשות שנתן הרי זה אוס' דברי ר"מ מפני שנרא' כחוז' בו מבטולו ר"י אומ' במזיד אוס' בשוגג אינו אוס' והלכ' כר"י מבוי שאמרנו שמשתתפין בו מות' לטלטל בכולו ויש חילוקי' בפ' קמא דעירובין. שאם היה מבוי סתום שיש בו שלשה כתלים: אומרי' ב"ה שהכשירו בלחי או קורה ודי בכך מפני ששלשה מחיצות רשות היחיד דאורייתא ^{(ר"פ ט)}: ואם הוא מפולש שאין לו אלא שני כותלים בלבד זה כנגד זה: והעם נכנסין ברוח זה ויוצאין ברוח זה שכנגדו אומר שעושין צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן: ומשמע דהלכה כתנא קמא ואפי' מפולש לרה"ר ^{(ר"פ י)} וכן פוסק רב אלפס: מסקינן שם שאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתי' וחצרות פתוחות לתוכו: שני בתים פתוחים לחצר ושתי חצרות פתוחים למבוי: ויהיה ארכו מד"א ולמעלה ויהיה ארכו יותר על רחבו אבל מבוי שארכו כרחבו נידון כחצ' ואינו ניתר אלא בשני לחיי' בב' רוחותיו כל לחי במשהו או בפס רחב ד' טפחים מרוח אחד: חצר שארכה יותר על רחבה ^{(ר"פ יא)} הרי היא כמבוי וניתרת בלחי וקורה: אמר ר' יוחנן מותר להשתמש תחת הקורה וכנגד הלחי כשהוא פתוח לרשו' הרבי': אבל פתוח לכרמלי' מצא הכרמלית שכנג' הלחי את מינו וניעור: ושיעו' לחי אפילו דק כל שהוא. ורוחב הקורה טפח. ועביה כל שהוא והוא שתהא בריאה לקבל בה אריח שהוא חצי לבינה של שלשה טפחים: ומעמידי הקורה צריכים שיהיו בריאים כדי לקבל הקורה וחצי לבינה: ופסק ר"י דקיימא לן כרבא שהוא בתראה שאומ' בפ' קמא דעירובין דקורה משו' היכר ולא משום מחיצה: ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם להתי' תחת הקורה ^{(ר"פ יב)} אלא כשהיא רחבה ארבעה: אבל אין הלכה כרבא במ' שאומר דלחי משום היכר: שהרי פוסקי' הגאונים כאביי בלחי העומ' מאליו: דטעמ' משו' דסוב' דלחי משו' מחיצה ^{(ר"פ יג)} וקורה שהיא למעלה מעשרי' אמה ישפילנה: ושם מפרש טעמא: ומבוי הרחב יתר מעשר אמו' ימעט כדי שיהא רחב כשיעו' סתם פתחים ויתר מכאן אינו קרוי פתח כי אם פרצה ואנו מצריכי' פתח וצריך לנעץ קנים למעט רוחב כניסתו ולהעמידו על עשר או על פחות ואם יש לו צור' הפתח שהוא לחי מכאן ולחי מכאן וקור' עליה' אע"פ שרחב מעשר אין צריך למעט ^{(ר"פ יד)} צור' הפתח ושאינו יות' מעשר מתי' ^{(הג' ו)} אפילו בארבע רוחות: אפי' פרוץ מרובה: ולחי העומד מאיליו שלא סמכו עליו מאתמול לא הוי לחי: צור' הפתח שאמרנו מסקינן שהקנה העליון שעל גבי הקני' אף על פי שאינו נוגע בקנים שבצדדין או אפי' תלויה למעלה מהם באויר: וצריך שתהא צורת הפת' בריאה כדי לעמוד בה דלת של קנים או של קשים: אמר ריש לקיש משום ר' ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר מאי היכר ציר אמר רב אויא אבקתא: (פיר' הוא חור שדלת סובב בו) ואע"פ שאין צריכין דלת מ"מ צריך שתהא ראויה לדלת ואמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד ולא על גביהן לא עשה ולא כלום: ור"מ פירש מן הצד בקרן זווית והתוספשות פירשו שאינו על גבי הקנים שבצדדים אלא מן הצד: גרסינן בפרק בכל מערבין אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון ללכת לברית מילה או לתפלה וכיון דלשם מצוה הניח העירוב מותר ללכת שם כל היום כולו אפי' לדבר הרשות. תניא בפרק כיצד מעברין שבת בעיר אפי' גדולה כאנטוכיא: וכמערה של צדקי': מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה: ובמשנה שנינו מי שהיה בעיר קטנה ונתן עירובו בעיר גדולה מהלך את כול' וחוצה לה אלפים אמה. ואם היה מודד ובא וכלת' מדתו של אלפי' אמה בחצי העי' אין לו אלא חצי העיר ^{(ר"פ טו)} ואם כלת' מדתו בסוף העיר נעשי' לו העיר כולה כד' אמות ומשלימין לו את השאר מסקי' שחפצי העכו"ם קונין שביתתן במקומן: ואמרי' שאות' אילים ששבתו חוץ לתחום ובאו ונכנסו בעיר המוקפ' חומה שהעיר כד' אמות לטלטל בכולה: וה"ה באדם שיצא חוץ לתחום בין לדעת בין שלא לדעת ונכנס במקום המוקף חומה יכול ללכת כל המקום. והנותן עירובו בתוך עיבורו של עיר לא עשה ולא כלו': חוץ לעיבור' של עיר מה שנשכר הו' מפסיד: הנותן עירובו בשו' מקו' יש לו ד"א סביבו ואם נתגלגל חוץ לד"א או נפל עליו גל או נשרף או עיר' בתרומ' ונטמא' מבעוד יום אין עירובו עירוב: משחשיכ' עירובו ערוב ספק כשר כר' יוסי וכשם שמברכין על עירובי חצירות: כך מברכין על עירובי תחומין: ואומר בזה יהא מות' לי ללכ' ממקו' זה אלפי' אמה לכל רוח ואם מערב בשביל אחרי' יאמר יהא מותר פלוני ופלוני. ואין מערבין לו לאדם אלא מדעתו ודוקא עירובי תחומין אבל עירובי חצירות אין צריך דעת: ומערב אדם על ידי בנו ובתו הקטני' ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים: בין מדעתו: בין שלא מדעתו: לפיכך אם ערבו ועירב רבו עליהם: יוצאים בשל רבן ואין יוצאים בשל עצמן: אבל לא ע"י בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים ואשתו: ואם שומעין ושתקו יוצאין בשלו ואם מיחו אין יוצאין: וקטן בן שש יוצא בעירוב אמו: ואמרינן השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב: ואם אמר לאח' לקבלו הימנו: ועומד ורואהו מגיע עד האחר והאחר מקבלו כשר: ומי שהיה בא בדרך: והיה מכיר אילן או גדר: ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום אם יש תחתיו ח' אמות: אבל אם אין שם רק שבע אמות או שאמר בעיקרו והאילן בתוך אלפים אמה של מקום שעומד שם ויגיע לאותו אילן אם ירוץ קודם שתחשך מהלך מאותו אילן אלפים אמה לכל רוח ואם אינו מכיר: או שאינו בקי ואמר תהא שביתתי במקומי קנה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח ואם אחד מכיר ואחד אינו מכיר. שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר והמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני. ותניא רבי יהודה אומר אחד עשיר ואחד עני מערב ברגל ולא אמרו מערב בפת אלא להקל על העשיר: ומסיק רב נחמן דלימא תהא שביתתי במקום פלוני דברי הכל עני אין דהיינו דוק' בא בדרך אבל עשיר דהיינו היוצ' מביתו לערב. אם אמר שביתתי במקו' פלוני אינו כלום: וי"ה כשבת לענין תחומין וחצרו' וכן י"ט לענין תחומין אבל לא לענין חצירות: ולפיכך אין לערב ביום טוב ערובי ^{(ר"פ טז)} חצירות: ומי שהיה בא בדרך וחשכה לו או ישן: ולא היה יודע שהוא בתחום העיר: ר"י אומר יכנס ויהיה כאנשי העיר: ואם אינו בתוך תחום העיר קנה אלפים אמה לכל רוח כרבי יוחנן בן נורי: ואלפים אמה שאמרו חכמים הן ואלכסונן וכן לכל דבר שיעו' שבת ומפרש רבינו תם שנותני' לו אלכסון לפני' מן השיעור ורשב"ם אומר דאין נותנין אלא כשמהלך באלכסונן:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

שלמה תקן שלא לטלטל בלא עירוב מן הבית לחצר כשיש באותו חצר בעלי בתים אחרים וכן לא למבוי אלא ע"י שתוף שמשתתפים כל החצרות יחד ומערבין ערובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות בכל דבר חוץ מן המים והמלח אם אין המלח והמים מעורבין יחד כדאיתא בפרק בכל מערבין. וערובי חצרות אין מערבין אלא בפת עכ"ה.

דתפיסת יד הוי דבר שאינו ניטל בשבת או אפי' דבר הניטל רק שיהא כבידו קובעו. עכ"ל

מיהו בנדרים מוקי לה כשיש לאשתו בית באותו חצר לכן נרא' שלא יזכה על ידי אשתו וצריך עיון בסמ"ג עכ"ל.

והטפח הוי ארבע אצבעות בגודל. הרי שיעור הגובה הוי ארבעים אצבעות בגודל. והרחב י"ו אצבעות מרובע:

שהגג מחבר אותם כיון שאין המחיצו' מגיעות לגג ומכאן יש לסמוך להשלמת עשרה לתפילה דלא הוי הפסק אותם מחיצות העומדות סביב לבימה שקורין אלמננבר"י וכן אותם מחיצו' העומדות מימין ומשמאל התיבה אע"פ שגבוהות עשר' לפי שאינן מגיעו' לתקרת הגג מותרות עכ"ה:

וצ"ע אם מצריך להם עירוב בלא ברכה אפי' בפתח אחד לרשות הרבים דהא משמע דלא מהני פתח אחד לרשו' הרבים כ"א לאחשובי החיצונית בית שער. וכן נהגו בבירה גדולה שמשכירי' בני אדם הרבה כל אחד ואחד חדר לבדו. ואין להם כי אם פתח אחד לרשות הרבים. ואפי' הכי נהגו לערב עכ"ה מ"ה נ"ע.

ותני עלה בגמרא דאין מערבין אותה לחצאין דהוי כמו בני חצר אחת דצריך שיערבו כולם יחד לפי שכל אחד ואחד יש לו דריסת הרגל להשתמש בכל החצר אפילו ברחוק ממנו כמו בקרוב לו אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו: ופריך תלמודא מאי שנא לחצאין דלא דאסרי אהדדי מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי: ותימא מאי פריך מבוי מבוי נמי והא איכא לחי וקורה לכל מבוי ומבוי ויש לומר דמכל מקום כיון שהורגלו לערב יחד והוי כל העיר כחצ' אחת כדפרישי' הלכך לא מהני לחי וקורה. לפי שיש חלק ותשמיש לכול' בנל העיר בני מבוי זה במבוי אחר ואפי' בעירוב ראשון נמי אין מערבין לחצאין כיון דיכולין לערב כול' יחד כחצר אחת דמי דיותר לא מהני לחי וקור' ממחיצות הבית שיכולם מופסקות מן החצר במחיצות גמורות רק שיש פתח אחת פתוח לחצר ואסרי אהדדי ומיהו כי עביד כל מבוי ומבוי דקה, ^{(הג' א)} פי' מחיצה נמוכה מט' טפחים הוי סילוק המבואות זה מזה: אע"ג דשמא לא הוה מהני גבי בית בדבר קל מסתלקין המבואות זה מזה ואע"ג דלחי וקורה מהני לגבי ר"ה וכרמלית התם אין לבני רשות הרבים וכרמלית רשות כלל במבוי. מיהו צריך לחי וקורה לפי שהוא פרוץ במילואו למקום האסור לו. מיהו אכתי קשיא דאמרי' בפרק קמא דעירובין עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי פירוש להשתמש באותו חצי: והשתא למה לא יאסרו בני חצי האחר שלא עירבו עמהם ותירצו בתוספות דמיירי דליכא דיורין בחצי מבוי האחר' ולא נראה מהא דקאמר מהו דתימא דילמא אתי לאשתמושי באידך גיסא משמע דאיכא דיורין באידך גיסא דדוחק הוא לומר דאהנך דלפני' הקורה קאי והדר' קושיא לדוכתין לכך נראה כדאיתא בירוש' דפריך מדר' יהודה אדר"י מהך דאין מערבים אותם לחצאין דאיירי בה ר' יהודה אההיא דאר"י מי שיש לו ב' בתים מב' צידי ר"ה וכו' ומשני בירו' הדא אמרה בני מבוי שנתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורים כדפרי' נתנו אלו ואלו. אלו ואלו אסורי' והשתא ניחא הכל דהא דאין מערבין אות' לחצאין היינו נתנו אלו ואלו שהרי העיר מתוקנת בב' ראשי' בלחי וקורה כדפרש"י ולכך אסרי בני מבוי אבני מבוי אההדי ואין מועיל לחי וקורה לכל מבוי ומבוי כמו נתנו אלו ואלו דירוש' דאמרי' אלו ואלו אסורי' וההיא דפ"ק דעשה לחי לחצי מבוי מיירי שחציו השני לא עשו שום תקון לפתח: לא לחי ולא קורה: ולא תיקון אחר ולכך מותרים הפנימיים שעשו לחי בחצי המבוי באורכו ולא אסרי עלייהו בני אידך גיסא דכיון שמחוסרין תיקון אין להם שום היתר דמבוי כלל אפילו בחצי שלהם. ואפי' עירוב לא היה מועיל להם כיון שמחוסרין תיקון והוי כנתנו באמצע המבוי דירושלמי דאמרינן אלו מותרים ואלו אסורים: עכ"ה

מיהו ר"ת פי' דאין ביטול רשו' מבית לבית ואפי' למאן דאמר ביטול רשות מחצר לחצר:

ואפי' למ"ד ד' מחיצות דאורייתא מ"מ מותרות ג' מחיצות בלחי או קורה במבוי כדמשמע בפירש"י במשנה דפ"ק דעירובין בבבא ראשונה:

ואפי' מפולש לרשות הרבים מכאן ולכאן. ואם הוא מפולש מצד אחד לרשות היחיד שלא עירב עמו אע"ג דמפולש למקום האסור לו מ"מ לא בעי צורת הפתח כלל אלא סגי מאותו צד של רה"י ע"י לחי ומצד אחר דלר"ה סגי או בלחי או בקורה וכן משמע מדמוקי פלוגתייהו בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דנידון משום לחי דוקא ולא משום צורת הפתח דהא אין יכול להיות נדון כי אם לפי מה שנראה מבחוץ והוא אינו נראה אלא בלחי עכ"ה:

אע"ג דאין חצרו' פתוחות לתוכה ואע"ג דלגבי מבוי לא סגי בארכו יותר על רחבו עד דאיכא נמי חצרות פתוחות לתוכו: מ"מ גבי חצירות סגי בארכו יתר על רחבו לבד וכ"ת מאי שנא. ויש לומר דמבוי שהו' קרוב לר"ה לכך הצריכו בו תרתי: אבל חצר רחוקה היא מר"ה שהרי מבוי מפסיק בנתיים סגי בחדא. והשתא ^{(הג' ב)} מבואות שלנו שסמוכות לרשות הרבים צריכים שני לחיים ואע"ג דאין לנו רשות הרבים גמורה מכ"מ מיחלף: ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו או שאין בארכו ד' אמות אין ניתר אלא בב' לחיי' או בפס ארבע' עכ"ה

וצ"ע דלעיל פסק דתחת הקור' מות' ומסתמא אסתם קורה קאמר שהיא טפח: וצ"ע אם יש חילוק בין פתח פתוח לפתח נעול: כדמפליג בשמעתין אסקופה פרק קמא דשבת וצ"ע בסמג וברב אלפס:

וצ"ע מאי נפקא מינה כיון דמותר להשתמש כנגד הלחי כמו תחת הקורה וצ"ע בסמ"ג וברב אלפס:

וצ"ע בסמ"ג אם הלכה כרב דאמר אתנייה צריך למעט:

ולא יוכל ללכת רק עד חצי העיר בד"א בעיר שלא לן בה אבל בעיר שלן בה כגון המניח עירובו בסוף אלפי' אמה מעירו שהוא לן בה וכשהוא חוזר ממקום עירובו לעירו שהוא לן בה הוא מודד ובא אע"ג דכלת' מדתו בחצי העיר או בתחלת העיר שהוא לן בה רק שתכנס המדה אמה א' בתוך העיר בתחלתה מ"מ מהלך את כולה כפרש"י גבי דמנח לה בסוף אלפים לכאן בפ' בכל מערבין. וההיא דכיצד מערבין דמסיק בכלתה מדחו בחצי העיר דאין לו אלא חצי העיר אפי' בעיר שלן בה היינו שלא יוכל ללכת כלל מחוץ לעיר ולהלן. ^{(הג' ג)} אבל בכל העיר גופה מצי אזיל כיון דלן בה. וסוף אלפים אמה דנקיט לאו דוקא אלא אלפים חסר אמה אחת כדי שתכלה מדתו קצת בתוך העיר אי נמי דוקא קאמ' בסוף אלפים ומכל מקום כיון דהנותן עירובו יש לו ארבע אמות אם כן נכנסת מדתו בתוך העיר ד"א וההיא דתוספ' דהנותן עירובו בסוף אלפים יש לישבה כדפירשתי בעירובין וזו השיטה דלא כפי' התוספ' שפירש גבי ההיא ויצא עשיר חוץ לתחום סוף פ' כיצד מעברין. עכ"ל:

וכמדומה לי ששמעתי שצריך לערב עירובי חצירות גם בי"ט לפי שפעמים מוצי אין הוצאה שלא לצורך כלל. כגון החזרת מחזורים מבית הכנסת לביתו או החזרת כלי שאולה. מיהו לעיל פירש גבי הלכות י"ט גבי מפתח תיבה שאין בה אוכלין כ"א ממון דוקא שאם לבו דואג עליו מותר משמע דחשיב משום פסידא צורך קצת ויש להתיר ע"י חתוך. מיהו ת' מפרק כל הכלים דחשיב טלטול מרא פשוי"ר בלע"ז טלטול שלא לצורך וטלטול גופיה משום הוצאה כדפ"ה בפרק קמא דביצה גבי אדמיפלגו בעצים לפלגו באבנים, ויש להשיב דנא ק' מידי דההיא דכל כלים מיירי בשבת: אבל ביום טוב שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש. מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. רק שיהא לצורך יום טוב קצת וכיון שלבו דואג משום פסידא חשיב קצת צורך י"ט והשת' מנהגינו ניחא שנהגו להחזי' המחזורי' לביתם אפי' ביום טוב האחרון שאז אינו צורך היום כלל ואין בזה צורך כ"א לשמרם.

רפב

ושפחתו העברים ואף ששפחתו העבריה היא בודאי קטנה דהא היא יוצאה בסימנין בעירוב הקילו ויכולה לזכות ועיין סמג:

רבי אליעזר בר צדוק צ"ל בן יעקב:

אבל אם ישראל שותפו של נכרי כו' צ"ל בהבית ועיין סמ"ג:

או שתי הפנימיות כו' לרבי יוחנן דאית ליה בית שער דיחיד לא הוי בית שער סמג

היינו שדלתותיה ננעלות דאם אינן ננעלות בלילה הוי רה"ר גמור וכדלעיל אך כיון שדלתותיה נעולות בלילה הוי מן התורה ככרמלית ומהני עירוב ועיין סמ"ג:

פי' מחיצה כו' ומיהו בפנים פי' דקה פתח קטן וזהו כפרש"י וכאן בהג"ה הוא פי' ר"ח ועיין סמ"ג:

מבואות שלנו נראה שטוב להגיה חצירות שלנו והיינו אף שארכה יתר על רחבה:

אפי' בד' רוחות אפי' פרוץ מרובה עיין לעיל סימן צ"ו גבי סוכה ועיין הר"ן פ"ק דסוכה

אבל בכל העיר גובה מצי אזיל. עיין בש"ג בפ' כיצד מעברין וברבינו יהונתן שם