סמ"ק/רפא

<< · סמ"ק · רפא · >>

רמב"ם הלכות שבת פ"א סמ"ג לאוין סימן סה טור א"ח סימן שא

שלא לעשות מלאכה בשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה פי' חכמים אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכללו בהן הוצאה אף על גב דאי לא כתיב אל יצא לא ידעינן ליה וכן הבערה דלא הויא מלאכה למאן דאמר ללאו יצאת מכל מקום מנאום חכמים יחד לאיסורא.

ואלו הן החורש והזורע והקוצר. והמעמר. והדש. והזורה. הבורר. והטוחן. והמרק' הלש: והאופ' הגוזז את הצמר. המלבנו. המנפצו: הצובעו: והטוהו. והמסיך. והעושה שתי בתי נירין האורג שני חוטין. והבוצע שני חוטין. הקושר והמתיר. התופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור ב' תפירות הצד צבי. והשוחטו המפשיטו המולחו המעבדו והמוחקו. המחתכו הכותב שתי אותיות. המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה המבעיר המכ' בפטיש המוציא מרשות לרשות כל אלו המלאכות נקראים אבות מלאכות כיצד הוא עניינם.

החורש אמרינן התם דהחורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחת ואחת חפירה היא בקרקע וענין אחד הוא:

וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך או המרכיב או הזומר בגפנים כל אלו אב אחד מאבות מלאכות וענין אחד שכל אחד ואחד מהן לצמח דבר הוא מתכוין ועל דרך זה שאר האבות. ותניא רבי יוסי אומר הנה אבות מהנה תולדות ותולדותיהן מלאכות שהם דומות קצת לאב. כדאמרינן היתה לו גבשושית ונטלה או גומא וטממה. בבית חייב משום בונה: בשדה חייב משום חורש ^{(הג' א)} ומשום זורע ובריש מועד קטן מסיק אביי דמשקה לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע. וכן בשאר אבות יש להם תולדות על דרך זו שאמרנו אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת ואם באו עדים נסקל: בשוגג מביא חטאת קבועה. ואין הפרש בין אב לתולדה דידיה אלא לענין קרבן כדאמרינן בפרק כלל גדול דאי עביד אב ותולדה דידיה בהעלם אחד לא מיחייב אלא חדא. ומההיא דמועד קטן שהבאתי למעלה יש ללמד שצריך ליזהר כשאוכלין בפרדס שלא יפלו מים על העשבים ואע"ג דקיימא לן. כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת בפרק ר' אליעזר ובכתובות פ"ק מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות פירוש מודה בדבר שאי אפש' שלא תיעש' המלאכה כמו שאי אפשר למי שפוסקין ראשו ולא ימות והכי נמי כשנופלין המים לארץ על העשבים אי אפשר שלא ישקה העשבים ומגדלם. אמנם לפי' הערוך דפירש דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר. הכא נמי מותר וראיותיו מפורשות לקמן בהלכות סחיטה. ולאותו פירוש אין לנו ראי' לאסור לכל הפחות באוכל בגינת חברו שאינו נהנה בגידול העשבים ואף ^{(הג' ב)} אם יהיה אסור מכל מקום ביין או בשאר משקין או מי רגלים כיון ששירף העשבים אין לחוש.

תניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשו' חריץ ומסיק עולא בפרק במה מדליקין מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר: מסיק בפ' המצניע האידנא דקיימ' לן כר' שמעון שרי אף לכתחילה לרבץ את הבית אבל לכבד אסור שמא ישוה גומות ^{(ר"פ א)} ונשים המשחקות באגוזי' יש אוסרים שמא ישוו גומות ^{(הג' ג)} פירוש במתכוין וישכחו שבת והוי שוגג גמור ורוק דורסו לפי תומו אבל לא במתכוין שמא ישוה גומו' כמו שפירשתי: ואסור לגרוף האבוס אפי' הוא של עץ ושל אבן גזירה אטו ^{(הג' ד)} של קרקע אבל שלחן מותר לגרוף הפירורין וטיט שעל גבי רגליו: מקנחו בכותל ^{(הג' ה)} ואין מקנחו על גבי קרקע:

' ^{(ר"פ ב)} הקוצר בפרק כלל גדול הקוצר בתבואה הגודר בתמרי' הבוצר בענבים המוסק בזתים האורה בתאנים כולם מלאכה אחת הן תולש חייב משום קוצר וכן ^{(הג' ו)} אסור לרדות דבש מכוורתו מפני שהוא תולש: ומדרבנן אסור לעלות באילן ולהריח במחובר גם להשתמש במחובר למעלה מג' טפחים: וכן פירות שנשרו אסורי' לאוכלן: גזירה שמא יעלה ויתלוש ^{(הג' ז)} ואין רוכבין על גבי בהמה ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה ואין נתלין בבהמ' ואין נסמכין עליה אבל צידי צדדין מותרין:

המעמר כל המאסף דברים הרבה קרוי מעמר: ודוקא ממקום חיבורן וגידולם אבל ממקום שאינו גידולם לא כדתנן במסכת ביצה ^{(הג' ח)} מגבב אדם עצים:

הדש תנא המנפץ והמנפט ^{(הג' ט)} והדש כולם מלאכה אחת הן:

מנפץ רוצה לומר בפשתן:

מנפט רוצה לומר בצמר גפן ^{(הג' י)} סחיטה תולדה דרבנן היא זתים וענבים אין סוחטים אותם: ואם יצאו מעצמן אסורים: ושאר משקין מותרי' לסחוט ^{(ר"פ ג)} לכתחלה: ותותים ורימונים אין סוחטים אותם לכתחלה בשבת וי"ט: ואם יצאו מעצמ' אם הוכנו למשקים היוצא מהם אסור אם לאוכלים היוצא מהם מותר כרבי יהודה אבל בזתים וענבים אפילו לאכילה היוצא מהן אסור: אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים בתוך הקדרה שיש בה תבשיל ואפילו בשב' דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי אבל לא לתוך הקערה: ואמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה ביום טוב אבל לא לתוך הקערה: ואי אית בקער' בשולא שפיר דמי ויש שסומכין לעשות כן כשמשימין פירורין בקערה לחלוב עליו ביום טוב אבל ^{(הג' יא)} אין רוח חכמים נוחה הימנו ^{(ר"פ ד)} אבל אם העכו"ם עושה כן הישראל מותר לאכול החלב אחר שראהו הישראל כשחלבו אבל לשתותו אסור ודוקא חולב בי"ט שרי דבהמה עומדת לאכילה ויכול לשוחט' אבל בשב' לא דאינו יכול לשוחט' ולאכלה: ונהי דמשום סוחט ליכ' משום בורר מיהא איתא שהבהמ' היא כפסולת בשבת: אבל גבי סוחט ענבים מותר דהא חזו לאכול ענבים גופייהו: ומשום הכי אסר רבינו תם לסחוט הבוסר לתוך המורייס אפילו ביום טוב אף על גב דהמורייס הוי מאכל והוי משק' הבא לאוכל מכל מקום הוי בורר כיון דהבוסר לא חזי לאכילה ^{(ר"פ ה)} בעיניה: גרסינן בכתובות גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא ומשום צערא לא גזור: והאי דאמרינן בפרק חרש נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהור' משמע דוקא בי"ט אבל לא בשבת אומר ר"ת ודהת' מפרש בבריא ומשו' צערא של צמא לא גזור רבנן ביום טוב אבל בשבת אסור: ^{(הג' יב)} וגונח מחמת חולי אפילו בשבת מותר: ותו מסקינן התם כבושים ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל ורבי יוחנן דשרי תרוייהו למימייהו פטו' אבל אסור ^{(ר"פ ו)} כרב ושמואל דתנ' דבי מנשה מסייע להו. פירש כבושי' דגים ובשר נכבשים במלח וחומץ ונקרא שולצ"ן בלע"ז:

דיני סחיטה אסור לאדם לכנוס במים בשבת אם בגדיו נוגעים במים גזירה שמא יסחטם: כדמפרש בפ' אלו קשרים וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון שהוא אב מלאכה ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמרי' בפ"ב דיומא ואמרי' נמי בפ"ב דביצה נדה מערמת וטובל' בבגדי' ואם יש טינוף בבגדיו מקנח בסמרטוט והור' ר"ת למניקות שאם התינוקו' לכלכו בגדיה' מותר ליטול ידיה עליה' ולקנח במקו' הלכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר המימי רגלי' בלבד אלא מעביר מים אחרי' ^{(ר"פ ז)} עמהם גם במקו' מצוה הקילו בכמה מקומות: בד"א במים אבל שמן ויין ושאר משקים אין חוששין אם בגדו טובל בהם שאינם מתלבנים: ובלבד שלא יסחוט הבגד שאסור משום דש שמוצי' מתוכו המשקה וליכא למיחש שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה: ולכך מסננין יין בסודרין כדאמרינן בפר' תולין ^{(הג' יג)} ובלבד שלא יעשה גומא בסודר אבל סתימת פך וחבית שהיא למעלה: והסתימה היא מבגד: או מנעורת של פשתן: ^{(הג' יד)} ובליעה: אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט בתוך הכלי והוה דש כדאיתא בפרק תולין לא ליהדק אינש אודרא אפומא דשישא: פי' מוך בפי צלוחית. ואם כן מן הצד כמו ברזא שהיא כרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית כדי לקבל מה שנפל אסור למשוך מאותה ברזא לפי שהמשק' נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבי' וחשוב כמו סתימת פך דלמעלה דאסיר ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לאיבוד לארץ ולא ניחא ליה באותו משקה ^{(הג' טו)} לפירוש הערוך מותר למשוך מן הברזא: אמר זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת: ואינו חושש משום בורר אם יש בתוכו קסמין קצת: דכיון שהיה יכול לשתותו כך קודם: ומשום סחיט' ליכא למגזר אע"פ שהם מים שהרי המשמרת עשוייה לכך ולא קפיד בליבונ' של משמר' כדאמ' גבי פרונק' בפ' במה טומנין אבל ^{(הג' טז)} מים בסודר אסור ^{(הג' יז)} ויין מותר: ומכאן הורה רי"בש הלכה למעשה על משקה שקדים שכתשו מערב שבת מותר לסננן דרך סדין או דרך מטפח' בשבת: ומשום בירר ליכא כיון דיכולין לשתותן מקמי הכי בלא סינון ושמא יסחו' לא גזרינן אלא במים שהבג' מתלבן ומתכבס בכך: ופסקו רבותי' בגיגית מלאה ענבים בעוטי' ויש הרבה יין צלול בגיגית ושהה שבוע אחת בגיגית או יותר מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית אף על פי שכל שעה ^{(הג' יח)} יוצא יין מן הענבים לתוך הגיגית כיון שהיה מאתמול יין הרבה צלול אותו שיוצא מתבטל בתוכו מפני שלא היה עליו שם יין מעול' ולכך לא הוי דבר שיש לו מתירין למנעו מביטול. וענבים שדרכן היטב והוציא כל היין היטב מהם ואחר כך הניח המים עליה': או בלי מים מה שמתמנה ממנו מותר כר' ישמעאל דאמ' כל דבר מידי דאתי ממיל' שפיר דמי ומותר היוצא ממנו: ומוקי סתמא דמתניתין כוותיה:

ומפרק הוי תולדה דדש וכן החולב בהמה:

הזורה פי' ברחת לרוח:

הבורר פי' הבורר פסולת:

המרקד פי' המרקד בנפה אף על פי ששלשה אלו דומין זה לזה. חשיב להו שלשה משום דהוו במשכן:

המחבץ הוי תולדה דבורר והנותן מים לתוך שמרי' בחלקו רבה ורבי זירא לרבה הוי תולדה דבורר: ולרבי זירא הוי תולדה דמרקד: ^{(הג' יט)} ויין עכור אסור (וצ"ע אם לסננו קאמר) בין הגתות מותר (פי' לפי ^{(הג' כ)} שאז שותין אותן כולן עכורין): ופסקו רבינו תם ור"ח שיש ג' ענייני ברירות לאלתר כיצד: הבורר אוכל מתוך הפסולת: או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובורר מין האחד מחבירו בכברה ובנפה חייב: בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור אבל ביד מותר לכתחלה. במה דברים אמורים שבורר ואוכל מיד אבל אם בורר להניח אפילו בו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב ואפילו ביד והבורר פסולת מתוך אוכל אפילו בידו לאלתר חייב: ולכאורה משמע דאף ביד קאמר. ואסור לתת חטים לתוך הרחיים: אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מפני שמשמיעים קול:

הטוחן כלהטוחן סמנים ושוחק במכתשת: או תבלין הרי זה טוחן וחייב: ותולדתו האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי' מחתך ירק תלוש: וכן האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן פי' שמנסר עצים ליהנות מנסורת שלהם וכתב רבינו יוסף בשם רבינו שמואל שמותר לפרר לחם מאחר שנטחן כבר שלא מצינו טוחן אחר טוחן: וכתב רבינו משה מיימוני הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהם לתת לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש בסכין בקער' ומכל מקום נכון להחמיר משום הרואה: אבל במכתש' חייב משום טוחן וכן פר"י פרק תולין:

הלש תולדתו הנותן מים בסובין לתת לפני פרה. או לפני תרנגולים ^{(הג' כא)} כרבי דאסר פרק בתרא דשבת וסתם מתניתין דפרקא קמא דשבת דאין שורין דיו וסמנין כוותיה. ואם נתן מים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי. ופעם אחת ערב. כדי שיהיו המים והמורסן מעורבין יחד ואמר רב יהודה מנערן בכלי. פירש ינענעו הטיב בכלי כדי שיתערב יחד כדאיתא בפרק מי שהחשיך וחרדל שלשו ווכן שום שכתשו: ושחקו מערב שבת למחר ממחה אותם ביד או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטריף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב משקה בחרדל היינו דוקא כשנתן משקה מבעוד יום. אבל בשבת אסור ליתן יין או משקה בחרדל או בשום שכתשן מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול האי מאן דשחיק תומא כד מפרך ברישיה חייב משום דש: דמבחר בקליפתא חייב משום בורר. כדשחיק במדוכתא חייב משום טוחן. וכד יהיב משקה חייב משום לש ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שום ובצל ולאוכלו לאלתר דההיא מיירי בקולף להניח שרוצה לעשית מורייס ולכך אסר כמו שפירש רבינו חננאל.

האופה פר"ח בפרק כלל גדול דה"ה מבשל. ומשום דהתחיל סידורא דפת נקט נמי אופה. תנן בפרק כירה. האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין מפני שהם כלי ראשון. אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי גרסינן בגמרא איכא דאמר סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין ובכלי ראשון מיהא בשלה אמר ליה אביי מלח אינו כתבלין ובכלי ראשון לא בשלה. והיינו כרב נחמן דאמ' מלחא צריכא בשולא כבשרא דתורי. וזה הלשון נראה עיקר שאינו חולק על רב נחמן. ולא כלשון אחרון שחולק על רב נחמן יותר מדאי שאמר מלח אפי' בכלי שני נמי בשלה כל זמן שהיד סולדת בו. והמחמי' תבא עליו ברכה. ירושלמי מהו ליתן תבלין מלמט'. ולערות עליו מלמעלה מים רבי יונה אומר אסור עירוי בכלי ראשון כפר"ת ^{(הג' כב)} וכן הלכה.

דיני הטמנה מוכח ההלכ' דמותר להשים הקדרה ע"ג פיטפוט שקורין טריפו"ד מערב שבת אע"פ שיש אש תחתיו ושוהה שם הקדירה בשבת: ^{(הג' כג)} ונראה דאם התבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אף על פי שאינה גרופה וקטומה כחנניה הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמר רבא לשם ^{(הג' כד)} ובתנו' שחמימותו גדול וחזק אסור ואפילו בתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו מותר לשהותו על גבי כירה כרבי יוחנן וכן פסק ר"ח: אבל צריך לתתו מבעוד יום כל כך כדי שיוכל להתחמם קוד' חשיכה: אם היה צונן דאם לא כן יהיה חזרה ^{(הג' כה)} דקא אסרי אפי' בית הלל כשאינו גרוף ואפי' מבעוד יום של ערב שבת קרוי חזרה כדמוכח בתוס' פרק כירה וכן לסמוך הקדירה אצל האש מותר אפילו סמוך לחשיכה ממש: אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דורסאי ^{(הג' כו)} אסור להשהותו אפילו מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים ואינה קטומה: ואם שכח ושהה אסור לאכלה בשבת כדאמרו בפרק כירה משרבו משהין במזיד קנסו אף על השוכח: תבשיל חי שלא נתבשל כלל או שבשל כל צרכו: אם השליך בו בשר חי לגמרי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר להשהותו על גבי כירה: אע"פ שאינה גרופה וקטומה: ואף בתנור שיש בו הבל וחם יותר מותר כדמסיק פרק קמא דשב' והטעם שהרי ודאי לאו לאוכלה לאותה לילה הניחה שם ולצורך מחר לא יבא לחתות שהרי יש לו שהות: ובחופות רגילות הוא לתת היורות על הפטפוט והאש בוער ומחפין את היורה בנסרים: ועבדים עכו"ם מחממין אותה בשבת אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכלה דומיא דמאכל בן דרוסאי מקודם שחממו אותה העכו"ם אם כן אין חוששין לחימום ושריא לאכול: אין טומנים בדבר המוסיף הבל [ואפי'] מבעוד יום ואפי' על גבי מלח סיד וגפת משום דגזרינן ^{(הג' כז)} שמא יטמין ברמץ ואפי' הקדרה מבושל' כל צרכה דסתם קדירות מבושלות כל צרכן בבית השמשות: וקאמרינן דאין טומנים: ומה שנותן הקדירה על גבי מקום שהוחם מאד פואי"יר בלע"ז או בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אף על פי שמוסיף הבל דלא אסרו אלא בדבר דדמי להטמנה דהיינו דבר המטלטל גזירה שמא יטמין ברמץ: או דווקא בדבר שחומו מחמת עצמו גזירה שמא יטמין ברמץ: ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדרה שטומנים אף על פי שאין גחלים סביבה: כדאמרינן קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת: אך אם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בה אין בכך כלום כיון שעיקר ההטמנה היתה בהכש' ויש מקילין כשיש אויר בין גחלים לקדרה: ופירות חיות מותר להטמין אפילו סמוך לחשיכ' כיון שהן נאכלות כמו שהן חיות אמנם משחשיכ' אסור להטמינה וגם להוסיף כסוי עליהם כשיש תפוחי' וכן על הקדרה שאינה מבושלת כל צרכה ואפילו היא מבושלת כמאכל בן דרוסאי דבתוספת כסוי הרי הוא כמבשל בשבת ובישול שייך אפילו בדבר שנאכל כמו שהוא חי וכל שכן שאסור לתת התפוחים אצל האש בשבת לצלותן: ולא המים משחשיכה אלא כדי להפיג צינתן וצריך שיהיו כל כך ^{(הג' כח)} רחוקות מן האש שאפי' יהיה זמן מרובה לא יהיה היד סולדת בו: תנו רבנן אף על פי שאמרו אין טומנין משחשיכה אבל אם בא להוסיף יוסיף כיצד אמר רשב"ג נוטל הגלופקרין ומניח הסדינים או להיפך נוטל הסדינים ומניס הגליפקרין נראה לר"י דלא גרסינן כיצד דת"ק לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף: ורש"בג מתיר אף להחליף שאם בא לפרש מילתיה דת"ק באיזה ענין מותר להוסיף והלא מניח הסדינים ונוטל הגלופקרים אינו מוסיף אלא פוחת אלא ודאי חולקי' והלכה כרבנן: ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משחשיכה אע"פ שהקדר' מבושלת כל צריכה והיכ' שהטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מההבשיל משהחשיך ולחזור ולכסותו כדתנן נתגלה משהחשיך מותר לכסותו: ^{(ר"פ ח)} ותניא מותר ליטול את הסדינים ולהניח את הגלופקרין: אבל אם מבעוד יום נתגלה אסור לכסותו משתחשך משום דדמי לתחל' הטמנה בסוף פרק קמא דשבת ומוכיח דמותר לתת סמוך לחשיכה השפוד של בשר עוף אם הוא מנותח לנתחים בתוך התנור אם היא מכוסה בפיו אף על פי שיש אש בתנור ואף על פי שאינו כמאכל בן דרוסאי: כרב אשי דשרי גדי בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריק ומוקמינן לה במנותח לנתחים אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דוקא שרי התם פ"ק משום דבני חבור' זריזים הם אבל חוץ לתנור סמוך לאש אף במנותח אסור אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם כדתנן ואין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואמרינן התם עלה וכמה כדי מאכל בן דרוסאי ומוקמינן לה בבשרא על גומרי: פי' חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה: תנו רבנן אין מדביקין פת בתנור משחשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה בתנור רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פניה המדובקים לתנור: ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי דאמר מודה רבי אליעזר בלחם הפנים: הלכך עוגה או פשט"יאה או פל"אדון יתננו סמוך לחשיכה במקום חם כדי לאפות בפת שיקרמו פני העיס' ^{(הג' כט)} תחתון ועליון שלה ומה שבתוכ' כמאכל בן דרוסאי קודם השבת: ומוכח בפרק כירה דיין ומים ושמן מותר לפשר בכלי שני כדאמר רב לרב יצחק בר אבדימי הנח בכלי שני ותן אבל בכלי ראשון אסור לפשר גזירה שמא יבשל וגם לתת כנגד המדורה אסור לפשר אבל ^{(הג' ל)} כדי שתפיג צינתו מותר כיון שאין דעתו לשהותו רק זמן מועט עוד מוכיח שם במעשה דאנשי טבריא דאסור לרחוץ כל גופו בחמין בשב' ואפי' להשתטף פסקינן הלכה כר' יהוד' דאסו' אפי' כשהוחמו מערב שבת ואפי' בקרקע שאין כל כך לגזור פן יבא להחם בשבת עצמה אבל בחמי טבריא ^{(הג' לא)} ודוגמתן בקרקע דוקא מותר כדתניא מרחץ שפקקו נקביו מערב בשבת כו' ואסרו רחיצה גם אסרו זיעה בלא רחיצ' והתירו חמי טבריה וה"ה אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו עד שירחוץ כל גופו בענין זה אסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר כשהוחמו מערב שבת ואפילו הוחמו בכלי ולא גזרינן פן יבא להחם בשבת עצמה וכן אמר שמואל ותניא כוותיה חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר וא"צ לומר ^{(הג' לב)} בחמין שהוחמו בשבת בד"א בחמין שהוחמו מערב שבת אבל הוחמו בשבת אסורים אפילו ידיו לחוד ואפי' הם בקרקע אבל בי"ט תנן לא יחם אדם מים לרגליו אלא א"כ ראוים לשתיה וב"ה מתירין אע"פ שיש דברים בשיטה זו שיש שמפרש השמועה בענין אחר: כן תופסין רבותי עיקר כאשר כתבנו: בפר' קמא דשבת אמרינן שאם שכח והדביק פת בתנור ונזכ' שהוא שבת מותר לו לרדות קודם שתאפה ויביא לידי מלאכה גמורה: ורדיית הפת אף ע"פ שאינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבא לאפות כדתנן בפרק כל כתבי המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנו מזון ג' סעודו' ואומר לאחרים בואו והצילו לכם כדי מזון ג' סעודות לכל אחד ואף על פי שאינה מלאכ' כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות: ופסק הר"ר אליעז' ממיץ אעפ"י שאין בישול אחר בישול כדתני' בפר' חבית כל שבא בחמין מלפני שבת כלומר שנתבשל כל צרכו מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת: פי' בכלי ראשון מכל מקום יש בישול אחר אפייה וצלייה דקיימא לן כר' יוסי דאמר בפ' כל שעה שאין יוצאין בפסח במצה מבושלת אעפ"י שלא נימוח' דהבישול מבטל האפי' ופקע מיניה שם לחם אלמא יש בישול אחר אפייה ומהאי טעמא אמר גבי צלאו ואח"כ בשלו דחייב לפי שהבישול מבטל את הצלייה ^{(ר"פ ט)} ומתוך כך יש לאסור לתת פת ^{(הג' לג)} בתוך כלי ראשון בעודו רותח ומיהו בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול לאחר שנצטנן אם חוזר ומרתיחו כדאמרינן בפ' במה מדליקין שמא ירתיח וכדפי' שם בקונטרי' והשתא יש ג' חלוקים בדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול ובדבר יבש אם ראשון ושני הכל דרך אפייה וצלייה לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה: וסברא הוא דגם הר"ר אליעזר מודה בזה אבל כשהראשון דרך אפייה או צלייה והשני דרך בישול בתוך מים או יין בזה אומר הר"ר אליעזר דיש בישול אחר אפייה וצלייה דומיא דההיא דפסחים שהבאתי ולפי זה מותר להניח צלי או בשר מבושל סמוך לאש כדי לחמם אפי' שמחממו כל כך שהיד סולדת בו: ^{(הג' לד)} ויש רוצים לומר דגם בזה אסר הר"ר אליעזר: ואינו נראה דלפי הראייה שהוא מביא מההיא דרקיק בפסח אינו כי אם דוקא היכא שבשל לסוף במים או ביין אמרי' בפ' כירה מיחם שפינהו ויש בו מים חמים לא יתן בתוכו מים מועטים ^{(הג' לה)} כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירם:

הגוזז עיקרו של גוזז שגוזז צמר או שער מעל בהמה וחיה. תולדה דאורייתא דאמ' ריש לקיש בפר' כלל גדול התולש כנף העוף חייב משו' גוזז משום דדרך כנף בתלישה והקוטמו חייב משום מחתך והקוטמו פי' לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכרים וכסתות חייב משום מחתך דמקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי. וכן לצד זנבו שהו' קשה מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השיער בכר וכסת. והמורטו ^{(ר"פ י)}. חייב משום ממחק. ובפרק הלוקח בהמה מסקינן השוחט בהמה ביום טוב עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. ובעוף ^{(הג' לו)} לא יתלוש מפני שהוא דרכו ותולדה דרבנן. בפרק השואל תניא אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם משום שהאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות שאינן שוות לשאר שערו' פירש דכיון שהיא של מתכת היא עצמה מגלחת את השיער. עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע כדאמרינן התם. הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משו' גוזז רבי אליעזר אומר אחת. ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומר: ותנן והנוטל צפרניו בידיו או בשיניו. וכן זקנו. ושפמו ושערו רא"א חייב חטא'. וחכמי' אוסרי' משו' שבות. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה. וציצין ששירשו רובם. ביד מותר. בכלי פטור אבל אסור. וביד דמותר לא אמרינן אלא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו. ונחלקו ^{(הג' לז)} רשב"ם ור"ת בפירוש כלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד חוץ. ולכך טוב להחמיר בשניהם לא פירשו רובם ביד פטור אבל אסור. בכלי חייב חטאת.

המלבן תולדה דמלבן אמרינן בזבחים פרק דם חטאת דאמר רבא זרק סודר במים חייב משום מלבן ומפרש טעמא דשריית בגד ^{(הג' לח)} זהו כבוסו ולבונו. ומכאן פסקו הלכות גדולות אם נפל יין או שמן על בגד בשבת שאסור להשליך עליו מים. ואמרינן בפר' תולין טיט שעל גבי בגדו מכסכסו ^{(ר"פ יא)} מבפנים פירש משפשפו ולא מוכחא מילת' דליתחזי כליבון. ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים. אבל אינו מכסכסו מבחוץ. ומותר לגררו בצפורן. ובפרק חבית המנער טליתו בשבת חייב חטאת. פירוש הקונטרס המנערו מעפרורית: והתוספות פירשו ממים או מטל בשבת חייב חטאת. ואוקימנא בחדתין ואוכמ' דקפיד עליהו דהוי כמלבן. ובפרק דם חטאת אמרינן שכשוך במנעל מותר. כיבוס אסור. ותנן בשבת פרק נוטל כר שיש עליה לכלוכית יקנחנה בסמרטוט. ^{(הג' לט)} ואם הוא של עור נותן מים עליה עד שתכלה:

המנפץ בין מלבן בין מנפץ אין חלוק בין צמר ופשתים לדברים אחרים. ומנפץ דאמרינן בפשתן שאין לו גבעולים. אבל יש בו גבעולים הרי הוא תולדה דדש דאורייתא:

הצובע מסקינן בפרק כלל גדול לרב השוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרינן התם רצונו שיהיה בית השחיטה נצבע בדם כדי שיראו בני אדם שנשחט' מחדש ויקנו ממנו:

הטווה אורך ^{(הג' מ)} ד' טפחי' מכל דבר הנטוו' חייב:

המוסך אורדי"ר בלע"ז:

העושה שני בתי נירים ליצי"ש בלעז:

האורג שני חוטים הוא הדין קולע שני נימים של שער דקליעתו היא אריגתו: ושיעור האריג' והקליע' על אורך ב' אצבעות:

והפוצע שני חוטין פי' מנתק ב' חוטין לשום צורך האריגה: ובספר ארץ ישמעאל וספרד גרסינן הבוצע בבית: וכן פירש רבינו משה הבוצע מפריד השתי מעל הערב או הערב מעל השתי והקונטרס פי' מנתק לצורך האריגה: תולדה דאורייתא גרסינן בפרק כלל גדול אמר אביי האי מאן דעבד חלתא. חייב י"א חטאת: ושלשה מהם מסך: ועושה שתי בתי נירין: ואורג:

וקושר ומתיר אומר שם שכן ציידי חלזון קושרים הרשתות ומתירין ואסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות שבתוך המכנסיים בשבת כי אם בעניבה וטוב לעשות לאבנט כמו שעושין לחגורה כעין בוקל"א בלע"ז של ברזל או של מתכת: מוכיח בפרק אלו קשרים שכל קשר שחייבים על קשורו כך חייבים על התירו וכל קשר שפטור אבל אסור: כך להתירו פטור אבל אסור: וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו: נשמטו רצועות המנעל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור י אבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו כרבנן דסתם תלמודא פריך הכי גבי המוציא תפילין שאינן מקושרות לענביה מיענב:

התופר שתי תפירות אמר רבי יוחנן ^{(הג' מא)} והוא שקש' ראש החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפיר' ולא תשמט אבל אם תפור יותר על שתי תפירות אף על פי שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה: ואמר מר זוטרא בר טוביה: המותח חוט של תפירה חייב חטאת: ^{(ר"פ יב)} (פי' שנתרוחה התפירה ונתרוחו הנקבים והוא מותח החוט להדק התפירה חייב):

הקורע על מנת לתפור שתי תפירות שכן יריע' שנפל בה דרנ' (פי' תולע') קורעין אותה ותופרין אותה אבל קרע להפסידה פטור אבל אסור שהוא מקלקל ואמרינן בפ' האורג הקורע בחמתו או על מתו הואיל וחמתו שוככת בדבר זה ^{(הג' מב)} חייב שהרי הוא כמתקן:

הצד מוכחא ההלכה שעיקר חיוב צידה בדבר שדרכו להיות מצוי לצוד אותו כגון חיה ועוף ודגים והוא שיצוד אותו למקום שאינה מחוסר צידה כגון שרדף אחר הניצוד עד שהכניסו למקום צידה שיכול לטלו בשחייה אחת: הצד את הישן ואת הסומ' חייב הצד צבי זקן או חולה או חיגר או קטן פטור: הצד חיה ועוף שברשותו כגון אייזים ותרנגולים ויוני עלייה פטור: הצד פרעוש רבי יהושע אומר פטור הואיל ואין במינו ניצוד ואע"פ שר"א מחייב הלכה כר' יהושע ובכל אלה שהיא פטור אסור מדרבנן: ואסיר לצוד פרעוש בשעה שמקפצת לכאן ולכאן אבל בשעה שעוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה דדבר שאין בו אלא איסירא דרבנן במקום צערא לא גזרו בהו רבנן:

השוחט אמר שמואל השוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה: ואמרינן בירושלמי פרק כלל גדול שעל כל הוצאת דם חייב משום נטיל' נשמה החונק את החי עד שימות הוי תולדה דשוחט: לפיכך אמר שמואל בפרק שמונה שרצים אם העלה דג מספל מים והניחו עד שמת חייב משים חונק ולא עד שימות אלא מסקינן דכיון דיבש בר כסלע בין סנפיריו חייב שמעתה אינו יכול לחיות: ובירושלמי דכלל גדול אמרי רבנן דקיסרי ההוא דצייד כיורא: וכל דבר שאתה מבדילו מחייתו חייב משום קוצר: רמשים שהם פרים ורבים מזכר ונקבה כגון הפרעושים שקורין פיצ"א בלע"ז: ההורג אותם כהורג את הבהמה ואף לא ימללי בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו אבל כינה ששורצת מן האדם מזיעתו שקורין פוי"ל בלע"ז מתירין בית הלל להורגה: ורבא נמי מקטע להו ומסקינן פרק כל כתבי הקדש: חיה או רמש שהם נושכים וממיתים ודאי כגון זבוב שבמצרים: וצירעה שבנניה ועקרב שבהדייב: ונחש שבא"י: וכלב שוטה שבכל מקום מותר להורגן בשבת כשיראו אותם ושאר המזיקים אם רצים אחריו מותר להורגן בשבת: ואם היו יושבים במקומם או בורחים מלפניו אסור: ואם דרכן לפי תומו בשעת הילוכו והרגן מותר: בפ"ק דכתובות מסקין הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת ואין כאן איסור חבורה והטעמים מפורשים שם. והמפיס מורסא פטור ומותר כמו כן: דמפקיד פקיד הליחה אבל לעשות לה פה חייב:

המפשיט מן העור שיעור כדי לעשו' קמיע חייב:

המעבר מן העור כדי לעשות קמיע חייב:

וכן המולח שהמליחה מין עבוד הוא: והכי אמרינן בפרק כלל גדול והמולחו והמעבדו היינו מולח היינו מעבד והלא הכל אחד הוא ומשני אפיק חד מנייהו ועייל שרטוט: פירוש כשרוצה לחתוך העור משרטט תחלה כדי שיכוין חיתוכו: ומי מלח מיעטין יש אומרים דהלכה כרבנן דשרו: ^{(הג' מג)} ויש אומרים דהלכה כרבי יוסי דאסר מיהו להשליך המלח על הבשר ואחר כך לתת עליו יין או חומץ מותר ^{(ר"פ יג)}

הממחק תולדה דאורייתא אמר רבי יוסי בר חנינא השף את העור בין העמודים בשבת חייב משום ממחק ומפרש בירושלמי שזו המחיקה היתה במשכן: ואמר רבי יהושע הממרח רטייה בשבת חייב משום ממחק ^{(ר"פ יד)}: וגרסינן בפרק חבית לא יתן שעוה בנקב המגופה מפני שהוא ממרח:

המחתכו שיעור כדי לעשות קמיע וכן כל דבר שמקפיד על חיתוכו לעשות במדה נקרא מחתך ואם אינו מקפיד במדה ושיעור מותר:

הכותב שתי אותיות:

והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות פי' בין בסם בין בדיו בין בסקר' וכל דבר המתקיי' וכל דבר שאין מתקיי' פטו' אבל אסו': וכן כוחלת ^{(הג' מד)} אסרו חכמים משום כותב: ואסרו חכמים למנו' אורחי' ופרפראותיו מפי הכתב שמא ימחוק ואפי' בכותל גבוה: וכן אסור לקרות בכתב הכתוב תחת הצורות וכן בשטרי הדיוטות שמא ימחוק ואמרו חכמי' כתב אות אחת גדולה ויש במקומ' לכתוב שתים פטור אבל אם מחק אות אחת ויש במקומ' לכתוב שתים חייב: ואמרינן שואל אדם מחבירו כדי יין ולא יאמר הלויני אלא יאמר השאילני: ^{(ר"פ טו)} ולא דנין ולא חולצין ולא מייבמין ולא מקדשין: ואסו' לשקול למנות ליקח למכור להפיס לחשב חשבונות שאינם של מצוה כל אלו גזירה שמא יכתוב:

הבונה שיעורו כל שהוא וכן הקודח כל שהוא וכן משוה פני קרקע הבית וכן כל בנין שצריך גבור' ואומנות בכלים שייך בהו ^{(הג' מה)} בנין: ואסרו חכמי' להחזיר דלת של שידה תיבה ומגדל: אע"פ שאינן כלי גבורה ואומנות גזירה שמא יתקע בגבור' ואומנות ואז הוי בנין דאורייתא וגזירה שמא יתקע באבן היתדות שקורין ^{(ר"פ טז)} גאו"ץ בלע"ז: וכן כל כיוצא בו אבל אם היה רפוי מותר כרבן שמעון בן גמליאל ^{(הג' מו)} המגבל בגרוגרות חייב משו' בונה ותולדה דרבנן אסור לתלות המשמרת ^{(הג' מז)} ביום טוב וכל שכן בשבת: וכן כל בנין עראי אבל להוסיף מותר: וכן לצניעות לפרוס סדין מותר: ואם להתיר כגון בדופן סוכה או להוליך ברשות הרבים אסו': וכן כל דבר שאין בו אהל טפח מותר: ואמרו חכמים ביעתא: מדורה: קדירה: פיריא חביתא מלמעלה למטה שרי: מלמטה למעלה אסור ^{(הג' מח)} אפילו לרבי שמעון נראה דאסור: אבל לשים השולחן על הסומכות שקורין טרטי"אש מותר שאין המחיצות מגיעות לארץ: ופקק החלון בזמן שקשור ותלוי פי' שאינו נגרר בארץ שחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ פוקקין בו וכן אם מתוקן מאתמול לכך אף ע"פ שאינו קשור ותלוי ^{(ר"פ יז)}:

והסותר על מנת לבנות ויש סתירה בכלים שמותר' כדאמרי' שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ^{(ר"פ יח)} וחותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ^{(הג' מט)} ובשבירת הפותחת של תיבות נחלקו הר' רבי אליעזר מתיר ורבי שמשון אוסר ומיהו על ידי עכו"ם יש להקל להסיר עצמו מן הספק:

המכבה והמבעיר אמרו חכמים דהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה פירש שמכחיש מאורו מיד. ולא מפני שגורם כיבוי דקיימא לן דמותר ולכך אם יש ב' חתיכות חלב או שעוה על הנר מותר ליטול אחת מהם ודוקא בי"ט. דאי בשבת הן עצמן מוקצית בלא נר: ואסרו חכמים לקרות לאור הנר שמא יטה ואפי' גבוה הנר הרבה ומכאן נראה דה"ה מתוך עששית או מתוך זכוכית אסור ואפי' קבועה בחור בכותל אבל שני בני אדם במקום אחד קורים. אפילו אם הא' אינו יודע לקרות וחבירו אומר לו תן דעתך שלא אטה בכי האי גוונא היה מתיר ר"י מיהו אסור לקרות ואשתו מעיינת עמו ומשמרתו דדעתה קרובה אצלו. ובי"כ שקורין יחידים אימת י"ה עליהם גם בשאר י"ט יש מתירים לומר המעריבים מפני אימת צבור ונותנים לב זה על זה ויש אוסרים ומ"מ לקרות במה מדליקין במחזור נרא' דמותר שהרי מזכיר הוא איסורי השבת ואיך ישכח. אבל ^{(הג' נ)} לקרות לאור המדורה אפי' עשרה בני אדם קורין יחד אסור אבל אם אינו צריך אלא ^{(הג' נא)} לעיין ראשי פרשיות כגון באגדה של פסח וכיוצא בהם מותר בין לאור הנר בין לאור המדורה ולא יפלה כליו לאור הנר ואפי' להבחין בין בגדו לבגד אשתו וכן כל כיוצא בו:

המחתה בגחלים חייב שתים אחת ^{(הג' נב)} משום מכבה ואחת ^{(הג' נג)} משום מבעיר. ואין מסיקין את האור סמוך לחשיכה אלא אם כן נאחז האור ברוב העץ ובקיסמי' דקין מותר וכן בפחמין כל שהוא ^{(הג' נד)} ואין נותנין כלי תחת הנר לקבל שמן ואם נתנו מבעוד יום מותר ונותנין כלי תחת הנר ^{(הג' נה)} לקבל ניצוצות ואסור לתת לתוכו מים מפני שמקרב כבויו פירש אפי' מערב שבת גזירה אטו שבת עצמה ובשבת אסור מפני שמקרב כיבוי. פירש בעוד שהוא מחזיק בכלי והוא מגביהו נגד הניצוצות ומכבה בשבת וצלוחית של בית הכנסת שנותנים שם מים להגביה השמן או שלא ישבר הכלי מותר שאינו מתכוין לכבות כמו בההיא דאסרו לתת מים בתוך הכלי אמר ר' שמעון בן ננס פורסין עור גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור ונראה דיש לחלק בין עור לח לעור יבש דלח אסור לטלטל. ועושין מחיצות בכל הכלים. ואפילו חדשים מלאים מים דגרם כבוי הוא ומותר ואמר רבי יהודה ^{(הג' נו)} טלית שאחז בו האור מצד אחד נותן בו מים מצד אחד ונר דולקת שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא ואם כבתה כבתה ומוקי לה בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ובירושלמי דקאמר שהוא אסו' מיירי בנר שמלא שמן ותלמודינו מיירי בנר של שעוה: ^{(הג' נז)} ונר של אחורי הדלת אין פותח ונועל כדרכו דהא לייט עלה אביי אבל בנחת לפותחו הוי מותר דהא אינו מתכוין ולא הוי פסיק רישיה וכן כתב רבינו משה מיימון ואין הלכה כשמואל דאמר פותח אדם דלת כנגד המדורה דהא לייט עלה אביי דגזרינן רוח מצויה אטו שאינה מצויה. ובירושלמי תניא נר שמונח כנגד הדלת פותח ונועל אפילו בשבת רב ושמואל פותרין לה בשוכח ומקללין עלה למאן דעביד כן יכרת וגו' פי' למי שעושין כן אף במניח יכרת פסקינן בפרק כל כתבי עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה פי' אין צריך לומר לו אל תכבה אבל קטן ^{(הג' נח)} העושה לדעת אביו אין שומעין לו אמר ר' אמי בדליק' התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ובפ' המדיר קאמר למעוטי שאר אסורי שבת לאפוקי מה"ג שפירשו שאין חלוק בין דליקה לשאר איסורי שבת ^{(הג' נט)} ושמא ה"ג ר"ל כל שיש בו הפסד ממון הכל מותר ותלמודינו ממעט דבר שאין בו הפסד ממון ומסקינן בפ' כל כתבי שאם נפלה דליקה בחצר בשבת שאינו מציל כל מה שיש בה ^{(הג' ס)} לחצר אחרת שבאותו מבוי אף על פי שעירבו גזירה שמא יכבה הדליקה כדי להציל לפי שאדם בהול על ממונו: לפיכך גזרו שלא יציל רק מזון של אותה שבת וכלים שצריך להשתמש בהם בשבת ובגדים שיכול ללבוש בשבת שנמצא שמתיאש מן הכל ואינו בא לידי כבוי ואם לא עירבו אפילו מזונו וכליו אינו מציל ומה היא מציל למזונו אם נפלה דליקה בליל שבת מציל מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה נפלה בשחרית מציל מזון ב' סעודו' במנחה מציל מזון סעודה אחת ומפרש רב הונא בבא לקפל פי' לקבוץ ממקומו' הרב' בכלי' הרב' או שהיה ממלא כלים ומוציאן ומערה וחוזר וממלא אותן פעם שנייה אז אינו מציל אלא מה שצריך לו כדפי' אבל אם הוציא כלי אחד בפעם אחת אפי' יש בו כמה סעודו' מותר והיינו דתנן מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו כמה ככרות ומיירי בענין זה וה"ה אם פירש טליתו וקבץ בה כל מה שיוכל להוציא' מליא' בבת אחת מותר ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכל אחד מציל מזון שהיא צריך לו או כלי אחד שהוא מחזיק דבר גדול והרי הוא של מציל ואם לא רצה המציל לקחתי הרי הוא של בעליו. ומותר ליקח אחר השב' שכרו דאין זה שכר שב' ולובש כל מה שיוכל ללבוש ועוטף כל מה שיוכל לעטוף ^{(הג' סא)} ומוציא לחצר שאינה מעורבת ופושט וחוזר ולובש ואומר לאחרים בואו והצילו כמו שאמרנו גבי מזון מצילין כל כתבי הקדש לחצר שאינה מעורבת ולמבוי רק שיהא למבוי ^{(הג' סב)} ג' מחיצות ולחי ובימי התנאי' לא היו מצילין הברכו' והקמיעין אבל עתה שרבת' השכח' תקנו (ס"א התירו) להציל הכל ומצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות. וה"ה עם כל דבר שיש בו קדושה. מיהו בירושלמי. אמר דדיסקיא מליאה מעות ניתן עליו ככר או תינוק ומטלטלה מפני הדליקה ואף על גב דאמרינן בפרק נוטל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. שמא בדליקה התירו יותר. וכן ידי להתיר מפני [פחד] תפיסה. ודוקא לרשות היחיד אבל לחצר שאינה מעורבת או לכרמלית לא. ועוד אומר הרב רבינו ברוך דבבית לא שייך איסור דלא גזרינן אטו ר"ה דלא מיחנף ברשות הרבים לפי שהוא מקורה:

המכה בפטיש על כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש וכן על כל תקון. ואמרינן האי מאן דשקיל ^{(הג' סג)} אקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש. והוא דקפיד עלייהו. והפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת. ולכך ^{(הג' סד)} אסור להשמיע קול בשום דבר בין בכלים בין באגוזים בין ביד ולרקד ולטפח שמא יתקן כלי שיר אבל אם אין מתכוין להוציא קול מותר. ואסור לחוף כלי כסף בגרתיקון אבל בחול מותר. ואסור להדיח אלפסין וקערות אלא אם כן צריך להם באותו היום אבל כוסות וקיתוניו' מותר שאין רבע לשתייה ^{(הג' סה)} ואין מטבילים הכלים וכן אסור להגביה תרומה ומעשר וכל זה משום תיקון. ותולדה דמכה בפטיש.

והמוציא מרשות לרשות: בלשון הזה משמע אפילו הכנסה: תנו רבנן ד' רשויות לשבת רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית: ומקום פטור. רשות היחיד חריץ עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה וכן גדר גביה עשרה טפחים ורחב ארבעה. ורשות הרבים היא סרטיא ופלטי"א פי' רחב י"ו אמות ובקיעות של ששים ריבוא בני אדם בוקעין בו ונשים וטף לפי הענין ומפולש משני צדדין: המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד חייב מן התורה וכן הזורק והמושיט ^{(הג' סו)} בדיוטא אחת [חייב]: בשתי דיוטות פטור: כרמלית היא ים ובקעה ועמוד שהוא רחב ד' ואינו גבוה י' אך גבוה יותר מג' ומבואות שאינם מפולשין או מפולשין ואינם רחבים י"ו אמה או אין בהם בקיעה של ס' ריבוא ^{(הג' סז)} אבל אם הוא גבוה ט' טפחים ורבים מכתפים עליו הוי ר"הר ואסו' מדרבנן להוציא מכרמלית לרה"ר ולהכניס מכרמלית לרה"י ולטלטל בתוך הכרמלית יותר מד' אמות: ויש עוד י' רשות שקורין רה"י מן התורה ואין מטלטלין בו אלא ד' אמות כגון קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה: מקום פטור הוא דבר גבוה ג' טפחים ואינו רחב ד' טפחים זהו מותר לבני רשות הרבים ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו גזיר' שמא יעבירו בלי הנחה מרה"ר לרה"י: וכן למעלה מי' בדבר שאינו מסויים הוי מקום פטור בין ברשות הרבים בין בכרמלית: והמעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר חייב: ונותנים לכל אדם ד"א מאמותיו ואם היה ננס באיבריו נותני' לו ד"א בינוניות: ^{(הג' סח)} ומותר לטלטל באלכסונם של ד' אמות: ועומד אדם בר"הי ומטלטל ברשות הרבים וכן ברשו' הרבים ומטלטל ברשות היחיד ובלבד שלא יטלטל ברה"ר יותר מד' אמות ואם טלטל חייב ודוקא בחפצים שאין צריכים לו אבל בצריכים לו אסור שמא ימשך אחר חפצו ויוציאנו: לא יעמוד אדם ברשות זה וישתה ברשות זה אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה אבל מרשות היחיד לכרמלית או מרה"ר לכרמלית אין צריך ^{(הג' סט)} כרבנן: שנינו גזוטרא שהיא למעלה מהמים אין ממלאין ממנה אלא א"כ עשו לה מחיצה גבוה' י' טפחים סביב הנקב מד' רוחות וכשיש מחיצות אפי' לשפוך מותר ומזה יש להתיר אותם הבתי כסאו' שעל המים אם יש מחיצה תלייה תחת הנקב ויש מתירין משום דצוא' מקום פטור הוא בכל שהיא: עוד שנינו: חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אין שופכין לתוכה מים בשב' מפני שיוצאין לרה"ר אא"כ עשו לה גומא מחזקת סאתים בין בחצר בין בר"ה סמוך לחצר אלא שבר"הר צריך לקמור משום מראית העין וי"מ שיפלו מידיו למקום פטור ואע"פ שנתמלא' הגומא מים מות' לשפוך בימות הגשמים לכל הפחות ביב שהוא קמור. אפי' ק' אמות לא ישפוך על פי הביב: אבל בימות הגשמים מותר: ופסק רשב"ם שמותר לשפוך מים אעפ"י שהולכים לרשות חבירו: בפ' הזורק אמרינן דשופכין מים על דופני הספינה והם יורדים לים: ולשון ים שנכנס לחצר ונפרץ במלואו או ביותר מעשר אין ממלאין ממנה בשבת: וגם אין מטלטלין בחצר חוץ לים אי ליכא גידודי: ואם אדם צריך לחפץ אחד שהוא ברה"ר להכניסו ברשות היחיד יביא תינוקות לשם ואם יביאוהו אין מוחין בידם ואם לא יביאוהו יעשה מחיצות של בני אדם שלא יהא בין זה לזה ג' ולא ידע על מה הובאו: וערב שבת עם חשיכה צריך אדם למשמש בבגדיו אם יש בהם שום דבר ויסלקו ולא יחלל שבת: אשה שנותנת מוך או סודר לקבל דם נדותה אם להציל מטנוף הרי זה משוי: ואם משום צער מותר: ואסור לכנס בספינה בשבת אבל לפני שבת מותר ומותר ללכת ולטלטל בכל הספינה: וכן אסור לכנס בקרון לפי שמשתמש בבעלי חיים: מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין לו יתננו על הסוס ^{(הג' ע)} וכשיעמוד הסוס יטלנו מעליו וכשילך הסוס ישימנו עליו ואם אין שם בהמה יתננו לקטן: ואם לאו יוליכנו פחות פחו' מד' אמות או ירוץ ולא יעמוד משחשיכה ודוקא כיסו אבל מצא מציאה לא: ונותנים מזונות לעכו"ם ולכלב ואם נטלן ויצא אין נזקקין להם אבל לא לחזיר: ופרה אסורה לצאת בחבל שבין קרניה דכל נטירותא יתירה משאוי הוא: וחמור לא יצא בפרומביא ועגלים מותרים לצאת בחבל וכשמוציא הסוס באפסר צריך שלא יצא מתחת ידו טפח: ושיגביהנו מן הקרקע טפח: ואומר הר"ם דזמם של עגלים שלא ינקו אסור: כמו פרה בעור הקופר ולא יצא חמור במרדעת אלא אם כן קשור לו מערב שבת ושאר הבהמות אפילו קשורות מערב שבת אסור: ואסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור אפילו בחצר: וכן ליתן עליו רק מרדעת על החמור שרי שלא יצטנן: ואסור להעמיד הסוס במים לרפואה אבל להוליכה בחצר מותר כרבי יאשיה: ואין נותנים אספלנית על גבי מכה שאין בה סכנ': וכן קילור על העין שיכנס בעין אבל חוץ לעין מותר: כיון שאינו נותנו על גבי המכה וכן מכה שנתרפאית מותר לתת אספלנית לשומרה: ומערב שבת מותר לתת קילור אפילו בתוך העין: וכן אספלנית על גבי המכה אף ע"פ שמתרפאת בשבת אבל אם נפלה על גבי קרקע לא יחזיר: אבל על דבר אחר יחזיר: וסכין ומפרכסין לאדם: ודוקא בשמן: אבל חלב ושומן לא לפי שנמחה על ידו ונעש' צלול והוי ליה נולד כדאמרי' אין מרסקין את השלג ואת הברד אבל נותן לתוך הכוס או לתוך הקער' ואינו חושש: אבל לבהמ' משום תענוג אסור משום צער מותר: ^{(הג' עא)} ולחמם הפשטי"דה אין איסור בשביל שנמחה השומן שאין עושין בידים: ואין בהמה יוצאת בזוג שבצוארה ואפי' פקוק לכרמלית או לרשות הרבים אבל לחצר אם הוא פקוק מותר ונראה שהתרנגול יש לו דין בהמה: ואין הסוס יוצא בסולם שבצוארו שעושין שלא ילחוך מכתו ולא ברצועה שברגליו שעושין לו שלא ינגפו רגליו זו בזו ולא תרנגולים בחוטים שברגליה' שעושין לסימן שלא יתחלפו ולא ברצועות שברגלי' שעושין שלא יברחו או שלא ישברו כלי': ולא העגל בגימון ואין שתי בהמות יוצאות קשורות יחד שנראה כאילו מוליכן לשוק למכור אבל אם אינה קשורות יחד מותר להכניס כמה חבלים בידו של אפסרי כמה בהמות: ופר' במה אשה אמר דלא תצא אשה בחוטי צמר ופשתן שכורכת בהם שערה אבל אותם שקלעה בהם שערה אומר ר"י דיוצאה בהם דאסור לסתור קליעתה בשבת דאמרינן קולע חייב משום בונה ואם כן משום סתירת בנין איכא ואם החוטים חלולים מותר פי' אפילו אותם שכורכת בהם שערה שהרי אינה צריכה לשלופינהו בשעת טבילה משום חציצה כיון שהם חלולים: ואם מוזהבי' ומקפדת על טינופם אסור או אם מטונפות כבר לפרש"י: ואומר הר"מ דלדידן שאין לנו רשות הרבים מותר כי אפילו לדברי האוסר דוקא תכשיטין אבל אלו אינן תכשיטין ותכשיט של כסף וזהב שהם תחת הצעיף של נשים נשואות מיתרות ואותה שעל הצעוף כגון עיר של זהב ומחט שאינה נקובה וטבעת שאין עליה חותם אף על פי שאסורות ברשות הרבים אנו שאין לנו רה"ר שמא מותר ומוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות אבל בדברים שיש בהם חיו' חטא' בר"הר גם לנו אסור ^{(הג' עב)} ומפתח אסור אם אינו מחובר ברצועות שתהא זנב הרצועה מובלעת בתוך יד המפתח אבל בשלשלת שיש בה קרס והקרס אוחז במפתחי חלוקה יש מתירין ויש אוסרין אך אם יש בצד אחד של מפתח כעין קרס ואוחזת בה מפתחי חלוקה מותר: ולא יצא האיש לא בשריון ולא בקסדא פיר' כובע עור תחת כובע של מתכת ואם יצא אינו חייב ואומר ר"י שמותר לאשה לקשור סביב שוקים שלה רצועה ואין לחוש פן ישתלשלו למטה אף על פי שאין הרצועות קשורות בהם כמו בירית שאמ' רב הונא ורבי יוחנן בירית שברגלי הנשים יוצאין בהם בשבת: וכבלים דאמרינן התם דאין יוצאין בהם זו היא כשיש שלשלת בין זו לזו: ובני אדם הנחבשים ויש כבלים ברגליהם פן יברחו מנהג הוא שיוצאין בהם ברשות הרבים: ואומר ר"י שמותר ואינו משאוי דליכא למגזר דילמא מפסיק ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים לפי שתוקעין אותן היטב: תנן יוצאים במוך שבסנדלים תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא נפיל מיניה כמו מסנדל ואפילו בשבת יכול לתנו לכתחילה וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה ובברייתא דתנא ואם נפל לא יחזיר לא קאי אלא אפלפלין וגרגירי מלח שבפיו שנראה כשנותנו בשבת בפיו שרוצה להוליכו למקום אחר דרך רשות הרבים אבל מוך בתוך מנעלו מותר לתתו אפילו בשבת ואדם שיש ריח הפה מותר לצאת בפלפל שבפיו ומספקא לן אם מותר ליתנו בשבת בפיו אי לא: מותר לפרוף על האבן ועל האגוז פי' כורך חוט או משיחה סביבו שלא יפול בגדו אבל על המטבע לא יפרוף לכתחלה בשבת דמטבע לאו בר טלטול הוא אבל מערב שבת מותר אף על המטבע: ומותר אדם לצאת בשני סרבלים אבל בשני חגורות יש אוסרים ויש מתירים ומותר לצאת בקמיע תלוי בצוארו בשבת בשביל חולי שעליו או בשביל שלא יחלה אם ידאג מחולי אפי' מחולי שאין בו סכנ' ודוקא כשהרופ' שכתבו הוא מומח' שריפא ג' בני אדם כל אחד מחולי משונה מחברו שאותו לחש שריפא זה לא ריפא זה ואף על פי שלחש זה הכתו' בקמיע לא ריפא רק פעם אחת הרי זה האדם מומח' וכל קמיעין שיתן אותו האיש מותר לצאת בהן בשבת אבל אינו קרוי מומחה על ידי שריפא ג' בני אדם על ידי תחבושת או משקה אלא אם כן הוא מומחה מקמיעין והוא הדין אף אם אין הרופא מומחה אלא הקמיע לבדו שריפא קמיע זה מלחש זה שלשה בני אדם מחולי אחד או אדם אחד ג' פעמים מג' חלאים מותר לצאת בו זו היא שיטת רש"י והיא עיקר: ויוצאין באבן תקומה בשבת פי' אבן שלא תפיל האשה משום רבי מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה: והורה רבינו תם לאדם חיגר שנכווצו גידו שוקיו או למי שיש לו חולי ברגלי שאינו יכול לישען עליו שמות' לצאת במקלו בשבת אבל זקנים שמנענעי' גופם אסור: לא יצא קטן במנעל גדול פן יפול מרגלו ואתי לאתויי ולא יצא אשה במנעל מרופט דדילמ' מחכו עלה ומייתי לי' ולא תצא במנעל חדש אם לא יצאת בו שעה אחת מבע"י: לפי שמקפד' על מדת רגלי':ואם אינו מיישר לרגליה שלפה ליה ומייתא ליה: אבל אדם שאינו מקפיד מותר לצאת במנעל שלא ניסהו בחול אבל מלבושים חדשים ליכא איסור אפילו לאשה: בערובין אמרינן סיינא שרי ומוקי לה במיהדק בראשו כגון שיש רצועה ומשיחה שקושרין תחת צוארו: ואז מותר לצאת דליכא למיחש שמא יפול אבל אי לא מיהדק אסור פן יגביהנו הרוח ויפיל ואתו לאתויי אבל כובע של צמר או של משי ואלמונ"אש אף בלא קשירה מהודקים שם היטב ^{(הג' עג)} ומותר לצאת בהם: המוציא תפילין בשבת במקום שאין משתמר לובשן הדרכו מניח של יד בידו ושל ראש בראשו: ונכנס וחולצן בביתו וחוזר ויוצא ולוקח זוג ונכנס וחולץ עד שיכניס כולם: ואם היו הרבה מהם ואינו יכול להכניס זוג זוג מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי שבת ואם בימי השמד ומתייראים לישב לשומרן מפני עכו"ם מכסן במקומן ומניחן והולך לו: היה מתיירא להחשיך עליהם מפני הליסטים נוטל את כולם כאחת ומוליכן פחות פחות מד' אמות: או נותן לחבירו וחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה: במה דברים אמורים שהיו בהם רצועות ומקושרים קשר של תפילין דבודאי תפילין הם: אבל אם לא היו מקושרים ^{(הג' עד)} אין זקוק להם ועוד שאינו יכול לקשר': יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשוכ' הואיל וחייב למשמש בהן כל שעה ואינו שוכחן: ואם שכח ויצא מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש: ומחמר אחר בהמתו בשבת עובר בלאו דכתיב לא תעש' כל מלאכה אתה ובהמתך פי' ביחד וזהו מחמ': אבל אינו לוקה דבלאו זה יש אזהר' מיתת ב"ד: ואף על גב דבמחמר גופיה ליכא מיתת בית דין בשום ענין מ"מ באותו לאו דמחמר שמעינן מינה אזהרה לעושה מלאכה לבדו בלא הבהמה שיש בו מיתת בית דין: ולא דמי ללאו דתחומין לרבי עקיבא כדפירש בתוס': ואסור להשאיל בהמתו או להשכיר בהמתו לעכו"ם אפילו רחוק הרבה משבת כדי לעשות מלאכה בשבת: ואם בהבלעה ורחוק משבת שני ימים או יותר יש מתירין ועל ידי הפקר:

ומותר להשאיל כליו לגוי מע"ש אף על פי שהגוי עושה בו מלאכה בשבת ואפילו בלא הפקר. דאין אדם מוזהר על שביתת כליו דקיימא לן כב"ה אבל ליתנם לו בשבת אפילו בשאלה אסור מפני שנראה כשלוחו ואפילו מערב שבת אסור להשכיר ולקחת ממנו שכר שבת רק בהבלעה לשבוע או לחדש ^{(הג' עה)} וגבי בהמה נמי מותר בהבלעה: אך שצריך להפקיר הבהמה כל זמן שעושה מלאכה בשבת להפקיע איסור דשביתת בהמ' דהוי דאורייתא ^{(ר"פ יט)} ואסרו חכמים בדורות הראשונים שלא למכור בהמה גסה גזירה משום שאלה ונסיוני. וגם יש מקומות שאסרו חיה ובהמה דקה. אך עתה נהגו היתר לפי שאין על הבהמות דעת להכיר קול הבעלים. גם אין יהודים רבים יחד שיוכלו למכור זה לזה. ואסור לומר לגוי בחול לכשיגיע שבת תעשה דבר פלוני אבל מות' לומר לו מדוע לא עשית כך בשבת שעברה. ומותר להניח עבדו גוי לעשות מלאכה של עצמו. וקיבולת תלוש בתוך בית של גוי מותר בביתו של ישראל אסור ואפילו בביתו של גוי מחובר כגון בית אסו' באותה העיר או בתוך התחום ^{(הג' עו)} אבל בעיר אחרת חוץ לתחום במחובר בקיבולת מותר ^{(ר"פ כ)} אבל מרחץ של קיבולת אסור דמרחץ לאריסותא לא עבדי אינשי: וישראל וגוי שקבלו שדה בשותפו' לא יאמר לגוי טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו מתחלה מותר. ואם באו לחשבון אסור. פירש ואם לא התנו ונטל הגוי ימי השבת ואחר כך אמר לו כמה ימי שבת נטלת ואטול כנגדו וכן הדין במרחץ ותנור ודוקא בשותפות אבל אם התנור כולו של ישראל מותר לתנו לגוי בקבלנות וכן רחיי' ודוקא כשהגוי נוטל שכר קבלנותו בחטין או בפת אבל במעות אסור. והנותן מעות לגוי למחצית שכר אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת מותר וישראל הנותן בהמה לגוי כמו צאן ברזל ועושה בהם הגוי מלאכ' בשבת יש מתירי' לפי שהאחריות על הגוי ויש אוסרין לפי ששם ישראל עליו. אין משלחין איגרו' ביד גוי בערב שבת אם יודע שנושאו בשבת אבל אם קצץ לו דמים מות'. וכן הדין בנותנים לגוי מלבושים למכור. וגוי שעשה מלאכה לעצמו כגון שהדליק את הנר ישתמש ישראל לאורו: ואם בשביל ישראל אסור ואם עשה בשביל ישראל חולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו ^{(ר"פ כא)} ואם עשה הישראל המלאכה בשוגג. אם היה ראוי קודם כמו בישול מותר. ואם לאו כגון שוחט אסור ליהנות כל היום מאותו מלאכה. ^{(הג' עז)} ואם ליקט הגוי פירו' או צד דגים. או אפה פת הכל בשביל הגוי שמא יש לאסור כמו פירות הנושרים מאיליהם. דבדבר מאכל החמירו חכמים או שמא מותר הפת כמו מלאכה כמו שפי' לעיל וראיתי שר"ת אסר הפת ^{(ר"פ כב)}. וספק אם נלקטו בשב' או לא אותו היום אסור. ולערב מותר מיד כשמואל דפר' שואל ועל המים שהעכו"ם שואב ומביאן בבית ישראל מתיר רבינו תם לשתותן ^{(הג' עח)} אע"פ שלשם ישראל הביאן כיון שהישראל יכול לשתותן באותו מקום ועוד כי שמא העכו"ם עושה לצורכו כי ישתה מהמים בכל עת שירצה ^{(הג' עט)} אבל יין אסור: ומיהו אם הביאו בשביל ישראל אחד מותר לישראל אחר כמו עכו"ם שהביא פירות מחוץ לתחום דאמרינן דמותר לישראל אחר פירוש הכי נמי אע"ג דהובא דרך רשות הרבים מותר לפי שאין לנו רשות הרבים גמורה. מסקינן בפרק כל הכלים שכלי שמלאכתו להתיר מותר לטלטלו אפילו מחמה לצל. ואם מלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו מותר ומחמה לצל אסור אפילו לר"ש דמיקל. והלכה כר"ש בכל דיני מוקצה דשרי במוקצה מחמ' מיאוס ובמוקצה מחמת איסור בר מנר שהדליקו בה באותה שבת דדחייה בידים אבל מוקצה מחמת חסרון כיס מודה רבי שמעון דאסור דתנן בפרק כל הכלים כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין המיוחד לשחיט' וסכינא דאושכפי גרסינן בפרק משנין דג מליח מותר לטלטלו אפילו לא בשלו אבל בשאינו מליח אסור לטלטלו אבל בשר מליח וחי מותר לטלטלו. מסקינן בפרק נוטל לרב נחמן דלבית הלל מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין הראויין למאכל בהמה אבל דברי' שאינם ראוים לאכילה אסור להגביהן אלא ינער המפה או השולחן כמו מעות שעל הכר שמנער הכר והם נופלות וכן באבן שעל פי החביות בד"א בשכח אבל במניח אסור לנער ופירוש של מניח היינו שמניח שם המעות או דבר האסור כדי לשהו' שם כל השבת אבל נותן שם במזיד מע"ש כדי לטלטלו למחר בשבת מותר לנער כמו שכח כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותם ולמח' נוטל הכסוי והם נופלין. תנן מעות שעל הכר מנער הכר והם נופלות אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו שצריך לכר לישב עליו אבל לצורך מקומו מטלטל הכר עם המעות ויניח הכל למקום אחר שאם ינער שם לא יוכל לישב באותו מקום. מסקינן שאסור ליטול התינוק עם אבן בידו או דינר: דלא שרי מתניתין דנוטל בנו והאבן בידו אלא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. ואף על פי כן בדינר אסור שמא תפול מיד התינוק ויטלנה. אמר אביי מקמי חמור לוקחין מותר האוכל ונותן לפני השור אבל אין לוקחין מלפני השור ליתן לפני החמור שאינו ראוי לו והוי טלטול שלא לצורך. ובשאר בהמות יש לדקדק אם אסו' אם מותר. ונרא' לי שמות' מדלא הזכירו' חכמי' איסור בשאר בהמו' ובהמה שנפל' לתוך הבור ^{(הג' פ)} אסור להעלותה אם יכולה להתפרנס שם עד מוצאי שבת. ותרנגולת שברחה אין מדדין איתה פירש לא יהיו אוחזין בכנפיה ורגליה נוגעות לארץ ומוליכה מפני שאגפיה נשמטים ומגבהת עצמה והוי טלטול שלא לצורך. אבל דוחין אותה שתכנס בלול וקש שעל גבי המטה מנענעו בגופו אבל לא בידו. ואם היה ראוי למאכל בהמה מותר לנענעו בידו ואם היה עליו כר או סדין מותר דמוכחא מילתא דלשכיבה עומד ושומטין מנעל מעל גבי האימום ומותר להעמיד בהמתו על גבי מחובר אבל לא על גבי המוקצה שלא יבא האדם לטלטלו אבל עומד בפניה כדי שתלך על המוקצה לאכול. וחבית שנשברה מביא כלי אחר ומניח תחתיה ולא יערה מכלי אל כלי שמא יביא כלי דרך רשות הרבים:

אמר רבי יוחנן היוצא בטלית מקופלת על כתיפו בשבת חייב חטאת: ואמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת ומסיק טעמא משום דחשיב. ופי' הקו' משום דתכלת שבטלית חשיבה ולא בטלה ומורי רבינו יחיאל פי' משום חשיבות דמצוה ואפילו בלא תכלת: ואם כן כל דבר שנפסק ראשו אחד מן הבגד וראשו אחד מחובר כגון לולאות ואינן חשובין מותר לצאת: ואם חשובות ואינן ראויות למלאכתו אסור: ספק סכנת נפשות דוחה את השבת לפיכך חולה שיש בו סכנה מותר להדליק ולכבות את הנר בעבורו ושוחטין ומבשלין ואופין לו: ולא סכנה ברורה בלבד אלא אפילו ספק סכנה כגון שרופא אחד אומר שהוא צריך לכך ורופא אחד אומר שאינו צריך מחללין עליו השבת כדאיתא בפרק בתרא דיומא ור"י בר שניאור אומר כי כל בני אדם חשובים בקיאים במקצת וספק נפשות להקל וכשעושין דברים אלו אין עושין אותן לא ע"י קטנים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא מצות שבת קלה בעיניה' אלא ע"י גדולים ונבונים: ועוד פירש ר"י בר אשר הטעם פן יבא הדבר לידי דחוי: ואסור לאחר לשאול אם הוא מותר כדאמרינן בירושלמי הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים אחרי שהכתוב אומר וחי בהם ולא שימות בהם: גרסינן בפרק אין מעמידין גב היד וגב הרגל ומכה של חלל הגוף מן השפה ולפנים בין בפיו בין במעי ובין בכבד בין בטחול הרי זה חולה שיש בו סכנה ומחללין עליו את השב': ואמר שמואל האי פדעתא בכל מקו' שהיא מחללין עליה את השבת: רב יהודה התיר לכחול את העין בשבת וגם לשחוק סממנים ולהביאם דרך רשות הרבים: דשורייני דעינא בליבא תלו: ודוקא ברירא ובדיצ' ודמעתא וקדחתא ותחילת אוכלא אבל סוף אוכלא ופצוחי עינא אסור: מי שנשכו כלב שוטה או נחש או כל דבר הממית עושים לו כל צרכי רפואה להצילו: היולדת כשכורעת לילד מחללין עליה את השבת וקורין לה חכמה: וחותכין לו את טיבורו וקושרי' אותו ואם היתה צריכה לנר מדליקין לה ואפילו היא סומא ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאתו: אך כל שינוי שיכולה לעשות עושה: ואין מילדין את העכו"ם פירש בשבת ואפילו בשכר ואף על פי שאין בזה חילול: היולדת ^{(הג' פא)} משיתחול דמה לזוב עד ג' ימים אחר הלידה מחללין: בין אמרה צריכה בין אמרה אינה צריכה מג' ימי' ועד ז' אם אמר' צריכ' מחללין ואם לאו אין מחללין מז' ועד ל' הרי היא כחול' שאין בה סכנה: עושין מדור' ליולד' ולמקיז דם ונצטנן אפי' בתקופ' תמוז: ומרחיצין הולד ביו' שנולד ואפי' בחמין שהוחמו בשב' ומולחי' ומלפפין אותו: וכן מרחיצין אותו ^{(הג' פב)} בין לפני המיל' בין לאח' המיל': וביום הג' אפי' בחמין שהוחמו בשבת והאשה שישב' על המשב' ומתה מביאין סכין דרך ר"ה וקורעין כריסה ומוציאין את הוולד שמא ימצא חי ומפקחין פקוח נפש ואין צריך ליטול רשות מב"ד והמקדי' להציל ה"ז משובח כיצד ראה תינוק שנפל לים פורס מצודה ומעליהו אעפ"י שצד דגים עמו: ננעל דלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו אעפ"י שמפצל עצים שמא יבעת התינוק: וכן מותר לכבות את הדליקה אם יש שם נפש שמתיירא שמא ישרוף: ומי שנפל עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו: מצאו חי אעפ"י שאינו יכול לחיות כי אם מעט מחללין עליו את השבת ומפקחים: ואויבים שצרו על עיירות של ישראל אם ידוע שלא באו אלא על עסקי ממון אין מחללין עליהם שבת: אבל אם סמוכים לספר מחללין: ואם באו על עסקי נפשות בכל מקום מחללין עליהם את השבת לצאת בכלי זיין ממקומם ולאחר שהצילו חוזרים בכלי זיינם למקומם וזועקים ומחננים על היחיד שנרדף: ואין זועקים על הדבר ב"מ מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ואם לאו אין מטלטלין אבל מצילין אותו מפנוי הדליקה: ומ"מ סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזוז בו אבר ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול ומביאין כלי מתכות וכלי מיקר להניח על כריסו כדי שלא ינפח: ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנ' בו הרוח: וקושרין לחייו לא בשביל שתעלה אלא בשביל שלא תוסיף: ואין מעצמין עיניו בשבת: ואם הוא בביזיון ^{(הג' פג)} מוציאין אותו מכרמלית לרשות היחיד או מרשות היחיד לכרמלית: דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה קמיע שאינו מומחה ושלחים של בעל הבית מטלטלין נראה דוקא יבשים: גיזי צמר ושלחים של אומן אין מטלטלים שאין אדם רוצה שיטלטלו דאומן קפיד עלייהו: וכל דבר מטונף או רעי מותר להוציאו לאשפה ואין עושין גרף של רעי לכתחילה. ומטלטלין כנונא אגב קטמה ונגר שיש בראשו גלוסטר' נועלין בו בשבת ושאין בראשו גלוסטר' דהשתא אין תורת כלי עליו: אם קשור ותלוי נועלין וכן אם היה ניטל באגדו ^{(הג' פד)} ופסק רבינו תם ה"ה אם שיפהו ותיקנו כרבי יוחנן ויש מחמירין כשמואל דבעי קשירה ונכון להחמיר כשמואל משו' דמפרש רבא למילתיה.

שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דכתיב אל יצא איש ממקומו ובכלל זה תחומין ואליבא דרבי עקיבא:

שלא להבעיר אש בשבת דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם:

שלמו עשיין ולאוין דאורייתא: ואלו מצות דרבנן:

מפרשים

הגהות רבינו פרץ

ואסור לפנות בשדה ניר שמא ישוה גומות:

וכמדומה שכתב רבינו יהוד' בתוספו' שלו דלרבי שמעון שרי הכל לכתחילה ע"כ.

צ"ע אם למתק קאמר דוקא או למשקין קאמר.

ויש נוהגין בחלב לתת בקערה או במחבת לחם וחולבים עליו בי"ט ושבוש היא בידם דכיון דהחלב אינו מתערב עם הפת בתוכו אין זה כמו משקה הבא לאוכל דדוקא ביש פירורין של פת או של גבינה שהחלב נכנס לתוכו ונעשה אוכל זהו משקה הבא לאוכל. וגם מזה פירש אבי הספר שהעושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכן נראה שאסר רבי' יחיאל

וכן פירש רב יהודאי גאון כתוב בהלכות גדולות שרי למיעבד ביומא טבא מידי דמשתתי ביומיה כי מיפא ובישולי וליכא למיחש לסחיטה הכי משדרי ליה רבנן ממתיבתא (ש"ע ש"ך דלר"ח אסור לחלוב ולסחוט אפי' תוך אוכל ובסי' תק"ה פסק כבפני' לענין לחלוב)

אע"ג דהמים אינן יוצאין מגופן אפ"ה אסו' לכתחלה כ"ש הסוחט פירות דהמים יוצאין מגופן דאסור לסוחטן להוציא מימיהן וא"כ הא דשרי בפנים בשאר פירות חוץ מזתים וענבים תותים ורמונים לסחוט לכתחלה דוקא למתק קאמר ואפ"ה בזתים וענבים ותותי' ורמונים אפי' למתק לא שעשוין למשקין וצ"ע בסמ"ג ובפ' חבית בפ"ה גבי ההיא דאין סוחטין בפגעים כו' (ע"כ מצאתי)

ור"י אוסר כיון דכוונתה לטהר הלכלוך ונתינת המים על הבגד זהו כיבוסו מאחר שיש שם טינוף כדאמרינן פרק דם חטאת (זבחים דף צד) אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס. ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוו ליבון ובמקום מצוה לא גזרו וכן מקנח ידיו במפה כיון שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים ואינו רק דרך לכלוך: עכ"ה (ש"ע פסק כר"י)

ומיהו מדקאמר נתגלה משמע דוקא מאליו אבל בידים לא. ומיהו מההיא דנוטל את הסדיני' ומניח וכו' יש להביא ראיה אי הלכה כרבן שמעון בן גמל אל ומיהו בפנים פירש דהלכה כרבנן ומסתברא הלכה כדברי המיקל.

נ"א מצאת' ומתוך כך יש ליזהר שלא לתת לחם בקערה שיש בו תבשיל אם היד סולדת בו וכן פיר' שאסור לתת הצלי או הפפטי"אה נגד האש בשבת אפילו אין היד סולדת בו כי אין בקיאין בשיעור סילוד יד מתי הוא ופי' בלשונו כי חושש אני בדבר לבא לידי חיוב חטאת. הג"ה אמנם שמעתי מפי הר"ר יעקב מקינון שמות' ובלבד שירחיק כל כך שלא תהא היד סולדת ולא דמי לההיא דהתם דאין מרסקין לא את הברד ולא את השלג. דהתם מוליד בידים: אבל הכא דאינו ממחה בידים אך שמניחו במקום הממח' ממילא שרי: ועוד אומר רבינו יחיאל דלא שייך נולד בשמן במה שהשומן נימוח מדאמר בפר' כיר' סכה אשה ידיה שמן ומחממתן נגד המדורה ואע"פ שסתם שמן קרוש ונימוח נגד האש עכ"ל. (לקמן פליג בפנים)

והמורטו פרש"י לתת הנוצה בכר חיי' משום ממחק. וקשיא דאם כן לגבי ממחק הוי מלאכה שאינה צריכ' לגופ' לכך נר' והמורטו כדי לעשות כובעין מעצם הכנף לאחר שנמרט. עכ"ל.

פיר' בתוס' רבינו יהוד' דוקא בטיט לח דאי ביבש הוי טוחן ואסור אף על גב דאינה צריכה לגופה מכל מקום אסור לכתחילה. עכ"ל

ועל כן אסור למתוח חוט של תפירה של בתי ידים אלא אם כן יש נקב רחב קצת ומתוקן בתפיר' בעיגול סביב הנקב.

אבל מלח במים או ביין וחומץ אסור לאפוקי ממאן דאמר דוקא מי מלח ומים הוא דאסור אבל חומץ ויין שרי. וזה אינו אמת אלא בכל משקה נמי אסר מי מלח ומסיק רבא דאין עיבוד באוכלין ומכל מקום מצינו איסור מליחת אוכלין דרבנן שלא לעשות כמעשה חול כדאמרי' בפ' שמונ' שרצי' דביצה מותרת למלוח: אבל צנון אסור כדי לשהות בתוך המלח יותר מחתיכה אחת אבל לטבול פעם אחת שרי כרב נחמן:

ואין ממחק באוכלין כי היכי דאין עיבוד באוכלין. ומכל מקום מדרבנן מיהא אסור: ומיהו אין לאסור למרח אותם תפוחים מבושלות שבתוך הפשטי"ה שאין עושה אלא לשום במקום שאין שם תפוחים:

ובלשון לע"ז הכל לשון א' אלא צ"ל דינ"א מי"א או בילייא מוי"י.

ומדנתינת הגאו"ץ הוי בנין חשוב א"כ מסתמא נטילתן הויא סתירה גמורה ואסור להסירה אפילו בי"ט בשביל אוכלים שבתוכה ולא כדברי הרוצה להתיר להסיר הגאו"ץ בי"ט משום אוכלין דמדמי לקיטרא דמתנא ולא היא אלא אסור:

וצריך עיון בתוס' בפרק כל הכלים גבי והוא שיש תורת כלי עליהם בפלוגת' דרבה ורב יוסף גבי אבן על פי החבית. ונחלקו ר' שמשון מפריצ"א ורבי' תם ונכון להחמיר לקשור אותם יתידות שנועלין בהם הדלתות ולא סגי במתוקן עכ"ל:

מיהו מוקמינן לה במוסתקי פירוש שברי חרס מדובקים בזפת אבל בחבית שלם גמור אסורה השבירה כך פירשו התוספות עכ"ל הגה"ה:

ויפרש בשעת הפקר שאינו מפקירה כי אם בשבת או כל זמן שהוא ביד הגוי כדי שלא יזכה בו אחר. אע"פ שאינו מפקיר לגמרי מ"מ הוי הפקר. כדמוכח בנדרים ד' מה. ונראה דאפילו בסתם נמי דעתו לזה דהא אין דעתו להפקיר כ"א משום שביתת שבת להפקיע איסור דשביתת בהמה דהוי דאורייתא.

ושדה מות' משום דאריסותיה קא עביד לפי שנוטל הגוי מתבוא' השדה והוא הדין ברחי' ותנור בקיבול' מותר לפי שהגוי נוטל שכרו מגיף אותו דבר מהחטין ומן הפת ולא מעות הלכך דמי לשדה:

ונראה דדוקא לענין מבשל אבל לענין נר. נר לאחד נר למאה וגבי מבשל אפילו בשל הגוי בשביל עצמו אסור שמא ירבה בשבילו. ואפילו ליכא שמא ירבה אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה. ומכאן יש לאסור לאכול מדג שצלאתו השפחה לעצמ' וכיוצא בו:

כבר פירשנו לעיל דבר שיש חשש דצידה ומחובר אם בשביל עכו"ם לערב מותר מיד ובו ביום אסור משום מוקצה. ואם בשביל ישראל בעינן לערב כדי שיעשו לפרש"י כדאית ליה. ולפר"י כדאית ליה ודבר שאין בו חשש דצידה ומחובר כי אם מחוץ לתחום. אם בשביל גוי מותר מיד בו ביום ואם בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואפי' בו ביום ולאותו ישראל אסור בו ביום כדפי' לעיל ולענין אפיית פת ביום טוב מותר חוץ מר"ה דאסור לשני ימים משום משך ימי הקציר אבל פת שנאפה בשבת בשביל העכו"ם יש שאוסרים בו ביום מיהו שמעתי שגדולי' התירו לצורך סעודת ברית מילה. ונראה דהוא הדין לצורך ברכת המזון ואף אם נטחן בשבת עצמו אע"ג דבה"ג מחשבי ליה לטחינה נולד מורי רבי יחיאל לא היה מודי. עכ"ה

רפא

ומשום זורע ט"ס ולא שייך אלא לקמן גבי משקה לזרעים:

אם יהי' אסור ולא כהערוך ועיין בתוס' פרק הבונה ובפ"ק דכתובות וביומא ובהר"ן סוף שמנה שרצים וע"ש דבהא אוסר ר' יהודה:

פי' במתכוין וישכחו שבת. עיין סמ"ג דאל"כ הוי דבר שאינו מתכוין ושרי:

של קרקע שלא ישוו גומות:

ואין מקנחו ע"ג קרקע. שמא ישווה גומות:

אסור לרדות דבש. משום שבות וכרבנן דר"א:

ואין רוכבין ע"ג בהמה. שמא יחתוך זמורה להנהיגה והוי תולש דמחייב משום קוצר:

מגבב אדם עצים. מן החצר דלא הוי מקום גידולם

והדש. בתבואה:

סחיטה תולדה דרבנן היא. והיינו אם יצאו מעצמן:

אין רוח חכמים נוחה הימנו. כי שמא הש"ס אינו מתיר רק לתוך התבשיל דמתערב עם האוכל ואינו בעין והוי כאוכל אבל לא ע"י פירורין וכדלקמן בהגה"ה:

וגונח מחמת חולי אפי' בשבת מותר. והרי"ף מפרש דפליגי ופוסק כההיא דכתובות דמותר אפי' בשבת וע"ש:

ובלבד שלא יעשה גומא. שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

ובלועה מיין:

לפי' הערוך אבל להחולקין על הערוך אסור ועיין סמ"ג:

מים בסודר אסור כו'. שמא יסחוט והוי ליבון ויין מותר כדלעיל דאין רגילות כו':

ויין מותר. בסודר והיינו שהוא אינו צליל אלא עכור קצת ועיין בר"ן פ' תולין:

יוצא יין מן הענבים לתוך הגיגית. וזתים וענבים אם יצאו מעצמן אסורין וכדלעיל:

ויין עכור. היינו עכור לגמרי דלא משתתי כלל בלא סינון אף בסודר אסור דהוי בורר:

שאז שותין ועיין בר"ן בפ' תולין וברמב"ם פ"ח מה"ש:

כרבי דאסר כו' וסובר דמשעת נתינת מים לסובין חייב ולא בעי שיגבל כרבי יוסי ברבי יהודה:

כן הלכה. עיין סמ"ג:

ונראה צ"ל כדאמרי' וכן הוא בר"ן:

ובתנור שחמימותו גדול. צ"ע בהפוסקים ועיין ברמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שבת הל' ה' ובכ"מ שם:

דקאמרי לב"ה כו' ט"ס וצ"ל דקאסרי לב"ה ואף אם אינה גרופה:

אסור להשהותו. ע"ג כירה סמ"ג:

שמא יטמין ברמץ. דבהטמנה החמירו טפי משהיי':

רחוקות מן האש. עיין בהג"מ שם. צ"ע דלקמן לא משמע כן. ואפשר דעת רבינו ז"ל לחלק בין מדורה לתנור או כירה ועיין מ"ש לקמן. ועיין רמב"ם בפ' כ"ד מהלכות שבת הלכה ד' ובמ"מ שם:

בסמ"ג איתא תחתון ועליון ומה שבתוכה. ונראה להגיה כן ג"כ בדברי רבינו דאין לומר שפוסק כר"א וכמו שיש גורסי' במתני' ר"א בן יעקב והלכתא כוותיה וכמ"ש הר"ן בספ"ק דשבת דא"כ אף מה שבתוכה לא צריך. מיהו בכלבו משמע שסובר כדברי רבינו:

כדי שתפיג צינתו מותר. מלשון רבינו משמע דאף במקום שיכול להתבשל מותר להפיג צינתו וה"ה בכלי ראשון ועיין בהרא"ש ובר"ן פ' כירה:

ודוגמתן בקרקע דוקא מותר. כן הוא בסמ"ג ועיין רי"ף ורמב"ם:

בחמין שהוחמו בשבת בגמ' הגירסא ואצ"ל בחמין שהוחמו בי"ט וכן הוא בסמ"ג ונראה הטעם הוא בדברי רבינו ועיין רי"ף:

בתוך כלי ראשון בסמ"ג מביא בשם ר"א ממיץ דאף בכלי שני אוסר ע"ש ועיין בהג"מ שט"ס מה' שבת הלכה ב':

ויש רוצים לומר דגם בזה אסר הר"א עיין סמ"ג:

כדי שיחמו. דכלי ראשון מבשל וודאי:

לא יתלוש עיין לעיל סי' קצד ובהגה"ה שם דיש מתירין:

רשב"ם צ"ל רש"י:

זהו כבוסו ולבונו. בשיש שם טינוף וכדלעיל סמ"ג:

ואם הוא של עור. דבעור לא אמרי' שרייתו זהו כבוסו וכדלעיל גבי מנעל:

ד' טפחים מכל דבר כו' עיין סמ"ג בהגה"ה מה שיש לדקדק בזה:

והוא שקשר ראש החוט. ומ"מ לא מיחייב משום קושר דהוי אינו של קיימא ועיין סמ"ג:

חייב. לרבי יהודא דמחייב גבי מלאכה שאינה צריכה לגופה סמ"ג:

וי"א דהלכה כר' יוסי. וכן באגודה פרק שמנה שרצים מביא דיש מחמירין כר' יוסי ועיין במרד' פ"ק דעירובין:

אסרו חכמים משום כותב. וכן הוא בסמ"ג ואע"ג דבש"ס מסיק משום צובע אך הרמב"ם ז"ל בפ"ג כתב ג"כ שאסור משום כותב ועיין שלטי הגבורים בפ' המצניע שתמה ע"ז וכתב שאפשר שהי' להם גירסא אחרת בתלמוד ועיין הר"ן בפ' המצניע שמביא בשם ר"ת לפסוק כר' אליעזר דחייב מדאורייתא:

בנין המקום שצריך גבורה ואומנות סמ"ג:

המגבל צ"ל המגבן כגרוגרת. ]כ"פ בש"ס וסמ"ג[:

בי"ט. שעושה אהל עראי במשמרת:

אפי' לר"ש. דמתיר דבר שאינו מתכוין ועיין סמ"ג:

ובשבירת הפותחת. של תיבות. לצורך שבת סמ"ג:

לקרות לאור המדורה. שקל יותר לנענע הלפידים סמ"ג:

לעיין ראשי פרשיות. דכשמעיין בראש הפרשה יודע לגמור את כולה:

משום מכבה וכו'. שמכבה את העליונות ומבעיר התחתונות ועיין בכריתות וברש"י ובתוספות שם:

משום מבעיר. וכגון שנתכוין לכבות ולהבעיר ועיין רמב"ם בפ"ז מהל' שגגות ובכ"מ ובלח"מ שם ודע דדעת רבי' מוכח בכמה מקומו' שפוסק בהחלט כר"י גבי מלאכ' שא"צ לגופה דחייב וכהרמב"ם ז"ל:

ואין נותנים כלי תחת הנר. משום דמבטל כלי מהיכנו:

לקבל נצוצות. דנצוצות אין בהם ממש:

טלית שאחז בו האור כו' עיין רי"ף ור"ן וש"ג בפ' כל כתבי:

ונר של אחורי הדלת. פי' שנקבע בגוף הדלת ועיין סמ"ג:

העושה לדעת אביו. אבל שלא לדעת אביו א"צ להפרישו:

ושמא ה"ג ר"ל כל. עיין מרדכי בפ' כל כתבי ועיין טור וש"ג:

לחצר אחרת שבאותו מבוי. עיין בהר"ן פ' כל כתבי:

ומוציא לחצר שאינה מעורבת. כיון שמוציא דרך לבישה ודלא כהרמב"ם ז"ל ועיין סמ"ג ומרדכי:

ג' מחיצות ולחי ואף שלא נשתתפו במבוי:

אקופי מגלימי'. פי' אקופי הם בליטות ראשי החוטין הנראין על הבגדים לאחר גמר אריגתן סמ"ג:

אסור להשמיע קול בכל דבר כו' מדברי רבינו נראה לכאורה שפוסק גבי שמיעת קול לחומרא דאף אם אינו של שיר אסור ודלא כהרי"ף בעירובין בפ' המצא תפילין אלא כר"ח וע"פ הירושלמי. וכן הוא בריא"ז בפ' בתרא דעירובין וע"ש ובסמ"ג:

ואין מטבילין הכלים. כרבא בפ"ב דביצה משום שהוא כמתקן כלי וא"כ אף כלים חדשים אסור לטבול ועיין רי"ף ורא"ש שם:

בדיוטא אחת. מרה"י לרה"י ור"ה באמצע:

אבל הוא גבוה צ"ל עמוד גבוה:

ומותר לטלטל באלכסונם. עיין תוס' פ' מי שהוציאוהו ובהרמב"ם ז"ל פי"ב מה"ש הלכה י"ח ובהמ"מ שם ודעת רבינו כדעת הרשב"א ז"ל:

כרבנן. צ"ל כרבא:

וכשיעמוד הסוס יטלנו. בסמ"ג איתא וכשרוצה הסוס לעמוד יטלנה מעליו ולכאורה נכון להגיה כן בדברי רבינו:

ולחמם הפשטידא עיין לעיל בהגה"ה שכותב עוד טעם להתיר:

ומפתח אסור. עיין הגה"מ פי"ט מהל' שבת הלכה ח' ובמ"מ שם ועיין סמ"ג:

ומותר לצאת בהם. צ"ל במקום שאינו מעורב ועיין הגה"מ פכ"ב מהל' שבת הלכה ל"א:

אין זקוק להם שאינו יכול לקושרם. בסמ"ג איתא ועוד שאינו יכול לקושרם. ויש להגי' כן בדברי רבינו דעיקר הטעם הוא שאינו יודע בוודאי שתפילין הם. דאי משום שאינו יכול לקושרם לחוד הלא עכ"פ היה יכול להחשיך עליהן או התקנה האחרונה:

וגבי בהמה נמי מותר בהבלעה. בסמ"ג משמע דאסור גבי בהמה בכל ענין וע"ש:

אבל בעיר אחרת כו' במחובר בקיבולת מותר. עיין סמ"ג דמשמע דבית דהיינו לעשות הבנין לעולם אסו' דהא ברשות ישראל הוא ודברי רבינו ז"ל צ"ע. ועיין בתוס' בשבת ובמרדכי שם. ואפשר מ"ש רבינו ז"ל אבל בעיר אחרת כו' במחובר בקיבולת מותר היינו דווקא שדה וכמו שמביא הסמ"ג:

ואם ליקט פירות כו'. דברי רבינו ז"ל צריך תיקון. ועיין סמ"ג דבלוקט פירות או צד דגים אין שום ספק דוודאי אסור משום מוקצה וכדאיתא בביצה בפ' אין צדין והספק להתיר הוא רק בפת וע"ש:

אע"פ שלשם ישראל הביאן. כיון שלא אמר לו הישראל להביאן ועיין סמ"ג ומרדכי פ' כ"כ:

אבל יין אסור. פי' לטעם השני שמא העכו"ם עושה לצורך עצמו וגבי יין לא שייך זה דוודאי יקפיד הישראל עליו אך מטעם של ר"ת ז"ל מפני שהיה יכול הישראל לילך לשם ולשתות וודאי גם יין מותר בענין שלא נאסר משום מגע גוי והר"ן ז"ל בפ' כל כתבי מביא ההיתר בשם ר"ת ז"ל גבי פת שהביא הגוי לישראל דרך רה"ר וא"כ ה"ה יין וע"ש:

בסמ"ג איתא ואם יכול' כו'. ואם נגרוס כמו בכאן אם יכולה להתפרנס בלא וי"ו אפשר שדעתם ז"ל כמו שמביא הש"ג בשם הריא"ז דאם א"א להעלותם ע"י כרים וכסתות וגם א"א בפרנסה במקומה מותר להעלותה משום צער בע"ח וצ"ע:

משיתחיל דמה לזוב. והא דלעיל כשכור עת לילד היינו לענין זה שקוראין לה חכמה כו' ועיין ברי"ף ובר"ן פרק מפנין:

בין לפני המילה. עיין רי"ף והר"ן בפ' ר"א דמילה:

מוציאין אותו. עיין סמ"ג שכתב דדווקא ע"י ככר או תינוק:

ופסק ר"ת כו' עיין בהרמב"ם ז"ל ובמפרשיו בפ' כז מהלכות שבת