סמ"ג עשה ריט
( הקדמה במצווה הקודמת )
"כי יהיה זב". יכול זב מכל מקום יהיה טמא? תלמוד לומר "מבשרו" ולא כל בשרו, אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדין טימא בזב וטימא בזבה מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה נדה מטמאה טומאה חמורה זיבה אף הזב ממקום שהוא מטמא טומאה קלה קרי מטמא טומאה חמורה זיבה מבשרו עד שתצא טומאתו חוץ מבשרו והלא דין הוא. ומה אם הזבה שאין מטמאה אלא בשלש ראיות לשלשה ימים מטמאה בפנים ובחוץ, זב שהוא טמא בשלש ראיות ביום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ, ת״ל "מבשרו" עד שתצא טומאה חוץ מבשרו. מבשרו טמא ולא מחמת דבר אחר. ולשון התלמוד בפ״ק דקידושין שאומר מזובו ולא מחמת אנסו על מבשרו סומך. מכאן אמרו [בפ״ב דמסכת זבין ובנזיר דף ס״ח] בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה: במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, בהירהור. משנזקק לזיבה אין בודקין אותו. אונסו וספקו ושכבת זרעו טמאין, שרגלים לדבר.
מפרש בסוף מסכת נזיר [דף ס״ו] ספק מחמת זרע ספק מחמת זיבה, זהו ספקו, ושכבת זרעו מטמא במשא. כיצד? [מהמיי׳ פ״ב דהלכות מחוסרי כפרה] אכל אכילה גסה או שתה הרבה או שאכל או שתה אוכלין ומשקין המביאין את האדם לידי שכבת זרע או שנשא משאוי כבד או שקפץ ממקום למקום. ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו או שהיה חולה או שראה אשה והתאוה לה או שהרהר בעסקי בעילה. אע״פ שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה, אם קדם אחד מכל אילו וראה ראייה של זוב, תולין בו ואין מטמא. ראייה שלישית אין בודקין אותו בה, אלא אפילו ראה אותה מחמת אונס הואיל ונזקק לטומאה, שהרי הראיות שנעשה בהן זב מחמת בשרו היו, לפיכך יתחייב בקרבן שרגלים לדבר. כדאיתא בת״כ [בפרק הנזכר] ובפ״ב דמסכת זבין [דף ע׳] הרואה ראייה אחת של זוב, הרי היא כשכבת זרע לטומאת ערב. כדתניא בת״כ [דלעיל פ״ט] שנאמר "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה", הוקשו יחד לטומאת ערב. ומה זוב סותר בזב אף שכבת זרע סותרת בזב. אי מה זב סותר הכל, אף שכבת זרע סותרת הכל? ת״ל "לטמאה בה", אין לה אלא יום אחד. [במגילה ד״ח וכן בפ׳ יוצא דופן דף מ״ג] ותניא מנה הכתוב שתים וקרא טמא זב זובו טמא ואח״כ מנה שלש וקרא טמא בזובו זובו מזובו טומאתו היא. הא כיצד? ראה שתי ראיות לטומאה לספור שבעה נקיים ושלש לקרבן.
עוד תניא [שם פ״ה] בתורת כהנים "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר." "מזובו וספר", אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה ולהביא את שראה שתי ראיות, שטעון ספירת שבעה וספר לו לעצמו. עוד שם ובנדה [דף ס״ח] הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור, ביום השביעי ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו, רבי אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה, ופוסקים שם רבי יוסי ור״ש הלכה כרבי אליעזר. ובפ״ק דנדה [דף ז׳] פוסק שמואל שהלכה כרבי אליעזר בארבע וזו אחת מהן. [בת״כ דלעיל כל הסוגיא] "שבעת ימים", יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת״ל "לטהרתו", שתהא טהרתו אחת וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים, הקיש רחיצת בגדיו לרחיצת גופו. מה רחיצת גופו בנקיון, אף כיבוס בגדים בנקיון. הא למדנו שיש חוצצין בכלים. "ורחץ בשרו במים חיים" ואין המצורע טעון ביאת מים חיים, בשרו במים חיים ולא כליו במים חיים. בתוספתא [פ״ג דמסכ׳ זבים] תניא חומר בזב מבזבה שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים אלא אפילו במי מקוה.
עוד תניא בת״כ [בפרק הנזכר] וכפר עליה הכהן לפני ה׳ מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן. הא כיצד? ראה שתים לא יביא קרבן ראה שלש יביא קרבן, תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים. כדתניא בת״כ [שם פ״א] וזאת תהיה טומאתו בזובו בזובו תלויה ואינה תלויה בימים אבל הזבה תלויה בימים [שם ספ״ז] שנא׳ כי יזוב זוב דמה ימים שנים רבים שלש לפיכך ראה הזב שלש ראיות בין ביום אחד בין בשלשה ימים הר״ז זב גמור לקרבן בלבד שלא יהא הפסק בין ראייה לראייה יום גמור כגון שראה ראייה ראשונה בשבת וראייה שניה בשני בשבת אין מצטרפין תניא בת״כ [פ״א דלעיל] בזובו זובו מזובו מלמד שהזב מטמא בג׳ ראייות אין לי אלא גדולות קטנות מניין ת״ל תהי׳ אפי׳ כל שהו החתים אפי׳ כל שהו בשרו אפי׳ כל שהוא למה נאמרו קטנות וגדולות ליתן שיעור לגדולות שאם ראה ראייה אחת מרובה כשלש שהן כדי שתי טבילות ושתי סיפוגי׳ הר״ז זב גמור לקרבן. ראה אחת מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחילת הלילה אף על פי שאינה ארוכה כשתים הרי אילו שתי ראיות שהימים מחלקין הראייה לפיכך שנינו במס׳ זבים [דף ע׳] אם ראה ראייה אחת בין השמשות הר״ז ספק לטומאה כדמפרש במס׳ שבת [דף ל״ד] שבין השמשות ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה ספק יש בו מן היום ומן הלילה מסקי׳ בפ״ק דכריתות [דף ח׳] שכל ראייה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן אפי׳ ראה שלש ראיות בסוף יום שביעי של שבעת ימים נקיים אינו מביא קרבן שראוין אילו לסתירה הם. ראה שלש ראיות בליל שמיני מביא קרבן שאין ראיות אילו סותרין בד״א בזב בעל שתי ראיות אבל בזב בעל שלש ראיות שראה שלש ראיו׳ בליל שמיני שאחר שבעה ימים נקיים אינו מביא קרבן שני על שלש אילו אלא קרבן אחד על שלש ראשונו׳ שאע״פ שאין השלש האחרונות סותרות את הראשונות הרי זה יצא לזמן שראוי לקרבן.