סמ"ג לאו קכו
כל הבא על הערווה מן העריות דרך אברים, או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מהתורה, שנאמר "לא תעשו מכל התועבות האלה" (ויקרא יח, כו) ואלו הן חוקות המתפרצים בתועבות הזימה. ונאמר "לא תקרבו לגלות ערוה" (שם יח, ו), בקריבה המביאה לידי גילוי ערווה הכתוב מדבר. ותניא בתורת כהנים (אחרי מות פ' י"ג) יכול יהא ענוש כרת על הקריבה? ת"ל "ונכרתו הנפשות העושות" (שם יח, כט). העושות בכרת, ואין נענשין כרת על הקריבה אבל לאו יש שם. ותניא עוד שם (לעיל מיניה) אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב? ת"ל "לא תקרב". אין לי אלא נידה בלא תקרב ולא תגלה, מניין לשאר עריות? ת"ל "לא תקרבו לגלות ערוה".
לפיכך אמרו חכמים (בב"ק דף ח' תנן שחוק וקלות ראש וכו' וכן באבות דרבי נתן) שאסור לו לאדם לשחוק עם הנשים ולא לקרוץ בידיו ורגליו ולא לרמוז בעיניו ולא להסתכל בהן (עבודה זרה כ.) ואפילו לשמוע קולה ולהרהר בהן ולראות שערן אסור. [פ' מי שמתו דף כ"ד] וגם מטעם זה אסור להתייחד עם העריות [קדושין ד"פ ע"ו דף ל"ו] שהדברים האלו מביאין לידי גילוי ערוה. ואפילו בפני אשה פנויה אסרו חכמים [ע"ז דף כ'] להסתכל דרך זנות. הרי הוא אומ' ברי' כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה? וכן אסור להסתכל בבגדי צבע ישנים קצת של אשה שהוא מכיר, ואפילו שטוחים על גבי כותל, כדאיתא בע"ז [שם] שעי"כ מהרהר בה ואומר ביומא [דף ע"ד] טוב מראה עינים באשה יותר מגופה של מעשה. לפיכך צריך ליזהר מאד בדבר ואם נתכוון להסתכל בה כדי לישא אותה, אם תישר בעיניו מותר, [בקדושין דף מ"א] וגם חייב הוא לעשות כן כאשר בארנו [מ"ע מ"ח] במצות קידושין שאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה.
מסקינן בקידושין [כל הסוגיא דף פ' ופ"א] שמותר לאב לחבק את בתו ולנשקה ותישן עמו בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהן קטנים. הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה, אסור, והוא שיהו שדים נכונו ושער צמח. זה ישן בכסותו וזו ישנה בכסותה. ואם היתה הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה או נשאת, וכן אם האם בושה לעמוד לפני בנה ערומה, אע"פ שהם קטנים, משהגיעו ליכלם מהם אינם ישנים עמהם אלא בכסותם. [פ' הערל דף ע"ו]
נשים המסוללות זו בזו אסור, ומעשה מצרית הוא שהוזהרנו עליו שנאמר כמעשה ארץ מצרים. ואמרו חכמים בת"כ [אחרי מות פרשה י"ב] מה היו עושין? איש נושא איש ואשה נושאת אשה. ואע"פ שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו שאין בו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל. לפיכך אינם נאסרות לכהונה משום זנות ולא לבעלה. [בפ' הערל דלעיל] וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה, ולמנוע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהם. [בפ' כל היד דף ט"ז]
אמרו חכמים שאסור לשמש מטתו לאור הנר, וגם אמרו שישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהן ביום, ותלמיד חכם שהוא צנוע מאפיל עליה בטליתו והוא מותר. וכן אסרו חכמים בנדרים [דף כ'] שלא ישמש מטתו ולבו מחשב באשה אחרת, ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה, ולא יבא עליה על כרחה והיא יריאה ממנו, ולא כשיהיה האחד מנודה, ולא יבא עליה אחר שגמר בלבו לגרשה. ואם עשה כן, הבנים אינם הגונים אלא מהן עזי פנים ומהן מורדין ופושעים. וכן אסרו חכמים על האיש שידור בבית חמיו, שזו עזות פנים [בפר"ק דקדושין דף י"ב ובפרק ר"ג ביבמות דף נ"ב ובפר' המוכר פירו' דף ל"ה וצ"ע דבגמרא לא קאמר האי טעמא וכן המחבר עצמו לקמן בשמ"ע בסימן מ"ח] היא ולא יכנס עמו למרחץ ולא יכנס עם אביו למרחץ ולא עם בעל אחותו ולא עם תלמידו. ואם הוא צריך לתלמידו מותר להכנס עמו, ויש מקומות שנהגו שלא יכנסו שני אחים למרחץ, כדאיתא פ' מקום שנהגו. [דף נ"א כל הסוגיא מתחילתה] [בסהנדרין דף י"ט] ולא תהלך אשה בשוק ובנה אחריה, גזירה שמא יתפשו בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעללו בה הרשעים שתפשוהו דרך שחוק. [פ' כל היד דף י"ג]
אסור לאדם להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהא אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ. [שם] ואלו שמנאפים ביד ומוציאין שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב, [ע"ש בתו'] ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרגו את הנפש. [שם] וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הירהור. [במ"מ אין זה] (והסמיכוהו על זה המקרא) ודורשו רבי פנחס ונשמרת מכל דבר רע בכתובות [דף מ"ו] ודרשה גמורה היא [תו' דע"ז דף ק'] ולא סמכתא, שהרי מעמידה שם אזהרה למוציא שם רע. ואחר כך אומר אידך מבעי ליה לכדרבי פנחס וכו' אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי והשחת' לד"ת שהיא איילת אהבים ויעלת חן. [עירובין דף נ"ד] [פ' כל היד דף י"ד ובפ' היה קורא ד' י"ד] לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט כדי שלא יבא לידי קושי. ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שנזקקים זה לזה, כדאיתא בע"ז. [דף כ'] ומותר למרביע בהמה להכניס כמכחול בשפופרת כדאיתא בב"מ [דף צ"א] מפני שהן עסוקין במלאכתן ולא יבאו לידי הרהור.
מי שפגע באשה בשוק אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו, כדאיתא פ' עושין פסין. [דף י"ח] ולא יעבור אדם על פתח אשה זונה עד שירחיק ארבע אמות, שנאמר אל תקרב אל פתח ביתה, כדאיתא בע"ז. [דף י"ז] ואסור למי שאינו נשוי לשלוח יד במבושיו [פ' כל היד ד' י"ג] שלא יבא לידי הרהור. ואפילו מתחת טיבורו לא יכניס אדם ידו, ואם ישתין מים לא יאחז באמה שלא יבא לידי הרהור, ואם היה נשוי מותר. ובין נשוי ובין שאינו נשוי, לא יושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא נצרך לנקביו. אמנם אומר מורי כי הרי"ץ היה מסופק אם נשוי מותר דווקא להשתין אבל להתחכך אסור, או שמא מותר להתחכך. אמרו בפ' הנשרפין [דף ע"ו] שמצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחם יבאו לידי זנות או הרהור, ועל זה נאמר ופקדת נוך ולא תחטא. [שם] ולא ישא זקן ילדה, שדבר זה גורם לזנות, והזכירו על זה אל תחלל בתך להזנותה.
וכן אמרו חכמים בכתובות [כל הסוגיא עד סופה בדף כ"ז וכ"ח] שמי שמגרש אשתו מן הנשואין, לא תינשא בשכונתו שמא יבא לידי זנות, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. פירש רש"י אף קודם שנשאת וכן יש במסכת שמחו' [פ"ב דף ל"ה ע"ב] וכפר קטן נידון כמבוי. היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתובעו. וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן או מכין אותן מכת מרדות. ואם נתגרשה מן האירוסין, מותר לתובעו בדין ולדור עמו במבוי. ואם היה לבו גס בה אף מן האירוסין, אסור. ופי' רש"י כל אלה מדבר בכהן ואין לנו ראייה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר אחד לפירושו. ומי נדחה מפני מי? היא נדחת מפניו. ואם היה החצר שלה, הוא נדחה מפניה. אסור לאדם שישא אשה ודעתו לגרשה שנ' אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותה לימים ידועים מותר, כדאיתא בפרק החולץ. [דף ל"ו כל הסוגיא] [יבמות דף ס"ד]
לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעים ולא ממשפחת נכפים, והוא שהוחזקו שלשה פעמים שיבואו בניהם לידי כך. [שם] פוסק כרבי שהאשה שנשאת לשני אנשים ומתו, לשלישי לא תנשא, ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס. לא ישא עם הארץ כהנת, שזה כמו חלל לזרעו של אהרן, ואם נשא אמרו חכמים בפסחים [דף מ"ט כל הסוגי' מו"ס] שאין זיויגן עולה יפה. ולא ישא אדם בת עם הארץ, שאם מת או גולה, בניו עמי הארץ שאין אמן יודעת כתר תורה. ולא ישיא בתו לעם הארץ, שכל המשיאה אותה לו כאילו כפתה אותה ונתנה לפני ארי. מה ארי? מכה ואוכל ואין לו בושת פנים להמתין עד שיפייסנה. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה, בניו תלמידי חכמים. וכן ישיא בתו לתלמיד חכם, שאין דבר מגונה ולא מריבה בתוך ביתו של תלמיד חכם. [בפי' יוחסין דף פ ובע"ז דף ל"ו]
אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה כאשר בארנו [בתחילת המצוה] מפני שהיא קריבה המביא לידי גילוי ערוה, חוץ מן האם עם בנה [שם] והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה, אלא הכלה בלבד שפרסה נדה קודם שתתבעל, כאשר בארנו [לעיל ל"ת קי"א וכן משמע בכתובות דף ד'] בהלכות נדה. [בפר' י' יוחסין דף פ"ב] ולא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה, לפיכך אין אסור להתייחד עמהן, [שם בדף פ"א] ואעפ"כ גדולי החכמים היו מחמירין על עצמן ומרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה. [בפר' כ"ב דאיסור ביאה] כתב רבינו משה שאיסור ייחוד עריות מפי הקבלה אמנם רמזוה על המקרא בפרק בתרא דקידושין [ד"פ] ובפר' אין מעמידין [דף ל"ו] אמר בפירוש ייחוד דאורייתא הוא [שם כל הסוגיא ובסנהדרין דף כ"א] בשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואחר כך גזרו חשמונאים על ביאת גויה אף בצינעא, ואחר כך גזרו שמאי והלל על ייחוד גויה. נמצא כל המתייחד עם האשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית בין גויה, מכין אותו מכת מרדות. חוץ מאשת איש, שאע"פ שאסור להתייחד עמה, אם נתיחד עמה אין לוקין שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים, כדאיתא בקידושין [דף פ"א] ושם עיקרי הלכות ייחוד.
מסקי' בע"ז [דף כ"ה] כל אשה שאסור להתייחד עמה, אם היתה אשתו עמו, הרי זה מותר להתייחד עמה מפני שאשתו משמרתו. [שם] אבל לא תתייחד ישראלית עם העכו"ם אפילו אשתו עמו, מפני שהעכו"ם אינם בני בושת. ובקידושין [דף פ' מן המשנה וגמ' משמע כן] לא תתייחד אשה אחת אפילו אם אנשים הרבה עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם, אלא אם כן הם כשרים כרבי חנינא בר פפי וחביריו. [שם בדף פ"א] [שם במשנה דף פ' ועיי' שם בתו'] וכן לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים אבל עם שלש מותר. [שם בדף פ"ב] אבל כל שעסקיו עם הנשים, לא יתייחד אף עם נשים הרבה. אנשים הרבה עם נשים הרבה, אין חוששין בייחוד. [שם בדף פ"א] היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים או להיפוך, ופירשה אשה לבין האנשים והאיש לבין הנשים, אסורין משום ייחוד. גרסי' בירושלמי דסוטה [פ"ק] רבי חייא ברבי יוסי שלה בתר אתתיה אמר יסקון עמה תלתא תלמידי שאם יפנה אחד מהן תתייחד עם השנים. וכן המסקנא בגמרא שלנו [שם] [פ"י יוחסין דף פ"א] מותר להתייחד עם שתי יבמות, או שתי צרות, או עם אשה וחמותה, או עם אשה ובת בעלה, או עם אשה ובתה חמותה, מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו. [שם] וכן מותר להתייחד עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה, ואינה מוסרת עצמה לביאה שיראה לזנות בפניה, פן תגלה את סודה. ולא גזרו אלא על ייחוד שיהא האיש בן י"ג והאשה בת שלשה.
אמר רבא אשת איש שהיה בעלה בעיר אינה חוששת לייחוד, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עמו שהיתה קרובתו, לא יתייחד עמה אע"פ שבעלה בעיר, כמו שאומר רב יוסף שם שקולו דרגא מתותי רב ביבי. וכן כל המתיחד עם האשה והיה הפתח פתוח לרשות הרבים, אין חוששין משום ייחוד, כדאמר רב יוסף שם. עוד אומר שם [בדף פ"ב] מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמות הבנים באות לבית הספר בגלל בניהם, וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אביהם שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתייחדים עמה. [כך משמע שם ובירו' דסוף קדושין] ואין צריך שתהא אשת המלמד שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו. [בסנהדרין דף י"ט] תקנו חכמים שיהו נשים מספרות בבית הכסא זו לזו כדי שלא יכנס שם איש משום ייחוד. [כך משמע בע"ז דף כ"ב] אסור לתלמיד חכם לשכון בחצר שיש בו אלמנה אע"פ שאינו מתייחד עמה, מפני החשד, אא"כ היתה אשתו עמו. וכן אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד, כדאיתא. [שם] ולא תקנה אשה עבדים זכרים [בב"מ דף ע"א] ואפילו קטנים, מפני החשד. בב"מ [דף פ"ז] גבי איה שרה אשתך, משמע ששואלים בשלום אשה ע"י בעלה. וכתב מורי בד"א כששואל לבעלה בשלומה, אבל שיהא בעלה שליח ליתן לה שלום אסור, כדאיתא בקדושין. [דף ע'] [במכות דף כ"ג]
אמרו חכמים גזל ועריות, נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן. ואמרינן עוד [בב"ב דף קס"ה] שרוב העולם נכשלים באיסור גזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע. לפיכך ראוי לו לאדם לקדש עצמו, לפנות לבו לדברי תורה, ויסיר מחשבתו מהבלי עולם ומן השחוק ומן השכרות ומן הייחוד שהוא הגורם הגדול. [בקדושין דף פ"א] גדולי החכמים כגון רבי טרפון ורבי מאיר היו אומרים לתלמידיהן הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני בלתי כדי ללמד לתלמידיהן שלא יתביישו מדבר זה ויתנהגו בקדושה ובטהרה. אמר רב יהודה אמר רב אסי [שם] מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו כי אמרה קמיה דשמואל א"ל אסור להתייחד עם כל העריות שבתור' אומר הרי"ץ דשמואל מדרבנן מחמיר מהתייחד עם כלן ואפי' עם בהמה. וצריך להתיישב הלכה כדברי מי דשמא הלכה כרב אסי שדומה שהיה גדול משמואל כדאמרינן במרובה [דף פ] שמואל לא על מקמי דרב אסי והמחמיר תע"ב וגם מורי רבי' יהודה כתב ואנן קיימי לן כרבנן דר' יהודה דאמרינן בפ"י יוחסין דף פ"ב] לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה ואומר הרי"ץ דאע"ג דאמר שמואל [שם בדף פ"א] אין משתמשין באשה בין גדולה בין קטנה מ"מ סמכינן אהא דאמר [שם בדף פ"ב] הכל לשם שמים מותר.