סידור בית יעקב (עמדין)/אחורי בית הכפורת

אחורי בית הכפורת

(לשם נמשכים כשעומדים צפופים ומשתחוים)

פריסת שמע. מי שלא שמע קדיש וברכו וקדושה ואמן. תפילת הביננו:

אם יש בני אדם שהתפללו כל א׳ בפני עצמו ביחיד, או שאיחרו לבוא לבית הכנסת ולא שמעו קדיש וברכו, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של יוצר אור בלבד. וזהו נקרא פורס על שמע שנזכר במשנה. לשון חתיכה (כמו פרוסת המוציא) שאין אומרים אלא קצת ממנה. ואסמכוה אקרא, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳. הכי פירושו. בפרוע. מלשון כי פרוע הוא. ותירגם אונקלוס ארי בטיל הוא. כלומר כשבטלו ולא עשו מה שמוטל עליהם לעשות. אז יתנדבו העם לברך ה׳. ויש מוסיפין עוד, לאחר שסיים ברכה ראשונה דיוצר, מדלגין ואומרין אבות וגבורות וקדושת השם. וזה נקרא עובר לפני התיבה השנוי במשנה. ואין עושין דברים הללו אלא בעשרה. ואומרין אותן אפילו בשביל אחד שלא שמע. ובמדינות הללו אין נוהגין לפרוס על שמע, אלא אומר קדיש וברכו ועונין ברוך ה׳ והולכין להם (סי׳ סט). ומי ששמע ברכו מפי העולה לקרות בתורה דיו. ואע״פ שעדיין לא הגיע ליוצר, כשענה ברוך ה׳ המבורך יצא ידי חובתו מכל מקום. ומי שלא יוכל לקבץ מנין עשרה, יתקן מה שבידו לתקן, להשלים חסרונו בפסוקים ובריתות המדברות מעניינים אלו. ונציגם כאן כמו שהם סדורים בספר הרוקח:

מי שלא ענה אמן יהא שמיה רבה, יאמר:

תניא. אמר רבי יוסי. פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח, ואמר לי: מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו, בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי בני לבין אומות העולם. אמר לי: בכל יום אומרת כך, כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין איש״ר מברך לעלם ולעלמי עלמיא, הקב״ה מנענע בראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם:
תניא. ריש ברכות (דף ג.) ושם קצת באורך:
ושמר. המתין. כמו "שמר את הדבר" (בראשית לז, יא); "שמור לי בצד פתח פלוני":
בביתו. כשהיה קילוס זה בזמן ששכינה שורה בארץ ישראל בקביעות דירה כבבית עולמים:
מה. הנאה:
אמר רבי יהושע בן לוי, כל העונה איש״ר מברך לעלם ולעלמי עלמיא בכל כחו, קורעין לו גזר דינו, שנאמר: בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳. מה טעם בפרוע? משום דברכו את ה׳:
אריב"ל. פרק כל כתבי (דף קיט:):
בכל כחו. ע"ל בהקדמה:
בפרוע פרעות. ביטול פורענות:
בהתנדב. כשמתנדבין ישראל לברך את בוראם:
אמר רבי שמעון בן לקיש: כל העונה אמן בכל כחו, פותחין לו שערי גן עדן. שנאמר: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. אל תקרי שומר אמונים, אלא שאומר אמנים. אמר רבי יהושע בן גדיא. כל מי שעונה אמן בעולם הזה, זוכה ועונה לעולם הבא, שנאמר: ברוך ה' לעולם אמן ואמן. אמן בעוה״ז ואמן לעוה׳׳ב. מאי אמן? אמר רבי חנינא, אל מלך נאמן. ההוא ישראל וגוי דהוו יתבו. שמע ישראל קול יהא שמיה רבא מברך בבי כנישתא. קם ונפק. אמר רבא: לא לימא אינש יהא שמיה רבא והדר מברך, אלא יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא בהדדי. אמר רב ספרא, שפיר קאמרת. אסוקי מילתא היא, ולית לן בה:
אל תקרי אמונים. דהוה ליה למימר אמונות:
אמר רבי יהושע בן גדיא. תנחומא:
מאי אמן. פרק כל כתבי:
אל מלך נאמן. בעל אמונה. ע"ל בס"ד:
ההוא ישראל. פרק השוכר את הפועלים (דף ע.) ושם קצת שינוי:
אסוקי מילתא. הואיל וכוונתו לגמור לית לן בה:

לברכו יאמר זה (ספרי)
רבי יוסי אומר: מנין לעומד בבית הכנסת ואומר: ברכו את יי המבורך, שעונין אחריו ברוך יי המבורך לעולם ועד? תלמוד לומר: כי שם יי אקרא הבו גודל לאלהינו. ומנין לאומר יהא שמיה רבא מברך, שעונין אחריו לעלם ולעלמי עלמיא? תלמוד לומר: הבו גודל לאלהינו. רבי חנינא בן אחי רבי יהושע אומר, הרי הוא אומר: כי שם ה׳ אקרא, זה המברך. הבו גודל לאלהינו, אלו העונין אחריו. ומה הם עונין אחר המברך? ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד. וכן הוא אומר: גדלו לה׳ אתי ונרוממה שמו יחדיו:

פרקי היכלות [סוף מדרש כונן]   לברכו, לקדוש וברוך
כונן שמים בתבונה, העליונים שבראן הקב״ה לשבח לשמו. כיצד? בכל שחר מלאך עומד לפניו ופותח ואומר: ה׳ מֶלך ה׳ מָלך ה׳ ימלוך לעולם ועד. וכל גדודי מעלה עונין אחריו: ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד. עד שאינם גומרים את הדבר, שרפים עומדים ואומרים: קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו. והאופנים וחיות הקודש מתרעשים ומתרעדים ומרעישים כל העולם ואומרים: ברוך כבוד ה׳ ממקומו. ועוד אותה חיה עומדת עד שגומרים כל שרי מעלה וכל גדודים וכל מחנות. וכל אחד במעמדו אומר לאותה חיה ששמה ישראל ועל מצחה חקוק ישראל: שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד:

לקדוש לברוך וימלוך. פרקי היכלות [פ״ו] (וקצת ממנו ריש פ״ב דחגיגה) וכן השאר הם ברייתות חיצונות
אמרו עליו על סנדלפון, שהוא גבוה מחביריו מהלך חמש מאות שנה, ועומד אחורי המרכבה, וקושר כתרים לקונו, ומשביע את הכתר ועולה ויושב בראש אדונו. ובשעה שיוצא הכתר, כל חיילי מרום מרתתין ומזדעזעין וחיות רוממות ומנהמות כארי. באותה שעה עונים ואומרים: קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו. ובשעה שמגיע לכסא, מתגלגלין גלגלי כסא ומתרעשין אַדְנֵי שרפרף וכל רקיעים אחזום חלחלה. ובשעה שהוא עובר על כסאו, כל חיילי מרום וכתר הכבוד שלו פותחין פיהם ואומרים: ברוך כבוד יי ממקומו. בא וראה כמה גדולתו ושבחו של הקב״ה. שבשעה שמגיע כתר לראשו, מחזיק עצמו לקבל כתר מעבדיו. וכל חיות ושרפים וגלגלי המרכבה וכסא הכבוד וחיילי מעלה ומטה מתגדלים ומתגברים ומתגאים ונותנין הוד והדר וממליכין כולם בפה אחד ואומרים: ה׳ ימלוך לעולם ועד. יהא שמיה רבא מברך:

קדוש וברוך [מדרש כונן]
יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים. שהוא מתכוין ועושה שמים בארבע מאות ותשעים וששה אלפים רבבה של מלאכי השרת, שעומדים לפניו ומקדישין לשמו בכל יום מיציאת החמה עד שקיעת החמה ואומרים: קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו. ומשקיעת החמה עד יציאת החמה אומרים: ברוך כבוד ה׳ ממקומו:

לקדוש וברוך וימלוך
כשעלה משה למרום, מצא כת אומרת: קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו. וכת אומרת: ברוך כבוד ה׳ ממקומו. וכולם עונים בפה אחד ואומרים: ימלוך ה׳ לעולם, אלהיך ציון לדור ודור, הללויה:

לברכו דערבית יאמר
חיה אחת יש ברקיע, כשהוא יום, אז אמת במצחה, ויודעין שהוא יום. ולערב אמונה במצחה, ויודעין שהוא לילה. ובכל פעם אומרת: ברכו את ה׳ המבורך, וכל גדודי מעלה עונין: ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד:
חיה אחת. היא ששמה ישראל. שיר אל. וסודה ידוע ליודעי חן. ע"ל בהקדמה:

הביננו

(א) בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך או שהיה עומד במקום שטרוד וירא שמא יפסיקוהו, או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפילה ארוכה, שאין דעתו מיושבת עליו כל כך, או שהשעה עוברת. מתפלל אחר שלש ראשונות "הביננו". ואומר אחריה שלש אחרונות. וצריך לאמרה מעומד. ומשיגיע לביתו או שירוח לו אח״כ ותתיישב דעתו, אינו צריך לחזור ולהתפלל (מתורת חובה. אם לא בתורת נדבה). ואינו מתפלל "הביננו" בימות הגשמים, ולא במוצאי שבת ומוצאי יום טוב [סימן קי]:

(ב) הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית, אם נותן להם שכר חוץ מסעודתן, מתפללין "הביננו" כשמקפיד עליהן [שם]:

אדני שפתי תפתח וגו׳ ברוך אתה ה׳ כו׳:

הביננו ה׳ אלהינו לדעת דרכיך. ומול את לבבינו ליראתך. ותסלח לנו להיות גאולים. ורחקנו ממכאוב. ודשננו בנאות ארצך. ונפוצותינו מארבע תקבץ. והתועים על דעתך ישפטו. ועל הרשעים תניף ידך. וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובצמיחת קץ לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך. טרם נקרא אתה תענה: ברוך אתה ה' שומע תפילה: רצה

כך הוא נוסח הגמרא שבידינו (ובמחברים איזה שינוי ואריכות. לא נדע סבתו באמת). ולפי זה תיבותיה נ״ג. סימן ג״ן נעול אחותי כלה. וכנגד שם ב״ן עם הכולל:

הביננו. כנגד אתה חונן:
ומול לבבנו. כנגד השיבנו:
ותסלח. כנגד סלח לנו:
להיות גאולים. כנגד גאולה:
ורחקנו ממכאוב. כנגד רפאנו:
ודשננו. כמו חלב ודשן:
בנאות. לשון נוה. כמו "בנאות דשא" (תהלים כג, ב). והוא כנגד ברכת השנים:
והתועים על דעתך. העוברים על דבריך:
ישפטו. כנגד "צדקה ומשפט". לשון אחר: והתועים במשפט על דעתך ישפטו. השיבם ללמדם לשפוט כדברך, וכן עיקר לרש"י. אכן הרב"י הביא עוד לשון אחר. והתועים, על דעתך ישפטו. לא על פי מזלם, אלא אתה בעצמך תשפוט אותם, ואם מזלם לטובה תהפוך אותו לרעה. וקשה על זה, כי מה שייכות יש לזה עם ברכת השיבה? ונראה יותר נכון שרוצה לומר: והתועים, הם ישראל המטיחים דברים בזה הגלות הארוך, שעזב הקב"ה אותן ואינו משגיח בהם, יהי רצון שישפטו בדעתך, כלומר בידיעתך, אשר הוא החמלה והחנינה, מלשון "וידע אלהים" (שמות ב, כה). וזהו ממש מה שנזכר בברכת השיבה. עכ"ל (כמדומה שהיא מפרישת הר' יעקב בן חביב. והוא ז"ל כתב עליו מה שכתב. יע"ש).
אף אני בעניי עניתי חלקי בדבר זה בחיבורי והוא, שהתועים, ישראל שהם כשה אובד, על שהם אוחזים בדעתך, דעת עליון דעת התורה, ישפטו, יקבלו נקמתם ממתעיהם. שהזוכה בדינו ורואה נקמה באויביו נקרא "נשפט", כמא דאת אמר: "באש ה' נשפט" (ישעיהו סו, טז). ועל דרך זה אמרו כאן ישפטו. גם כן מהנפעל.
עוד יש לומר על דרך זה. שישראל, התועים בדעתך ודרכיך הטובים, הקשיח לבם מיראתך, מקוצר רוח ושיעבוד גלות. כי הן הנה היו סיבה לשיתעו בדעתך. לזה קראם תועים, כלומר שזה נחשב להם לטעות ולשגגה. על כן אמר שיהיו נידונים במשפט וברחמים, לא באף ובחימה כמזידים ח"ו. כדבר הנביא: "יסרני ה' אך במשפט, אל באפך" (ירמיהו י, כד). והרי זה ממש כעניין ברכת "השיבה", שחותמין בה "וצדקנו במשפט", וכמו שפירשתי שם בס"ד: