סביב הארץ בשמונים יום/פרק טו
ובעת המעשה אשר יקלקל אולי כל עתידותיו באופן רע כל כך, התהלך מר פוג בחוצות העיר וילוה את מרת אאודה. מהעת אשר קבלה אאודה ללכת אתו לארפה, היה על מר פוג לדאג לכל פרטי צרכי נסיעה ארוכה כזאת. כי הוא, אנגלי, ילך לסבוב את הארץ בשק אחד בידיו, עוד הולך! אך אשה לא תוכל לנסוע באופן הזה. ובזה נולד הצרך לקנות חפצים רבים ובגדים, ומר פוג מלא את כל זה במנוחת לב אשר צִיֵן אותו תמיד תמיד, ועל כל בקשות המחילה מהאלמנה הצעירה אשר בושה לקבל כל רוב הטובה הזאת, ענה פוג מענה אחד:
– זה לטובת נסיעתי, זה היה בחשבוני.
ויקן מר פוג כל הצריך וישב הוא ומרת אאודה לבית האורחים ויסעד על שלחן האורחים אשר היה ערוך ברוב פאר ויקר.
ואחרי כלות הסעודה, ומרת אאודה היתה עיפה מעט, ותלחץ, כמנהג האנגלים, את יד מר פוג ותעל למשכנה.
והג'נתלמן הנכבד, הוא התעמק כל הערב בקריאת התימס והאילוסטרטד לונדוניום.
לו היה פוג מסגל להשתומם על דבר מה, כי אז בודאי היה עליו להשתומם על אשר לא ראה את משרתו שב הביתה לעת השכיבה. אבל ידע ידע פוג כי האניה ליוקוהמה לא היתה צריכה להפליג מהונג קונג כי אם למחרתו בבקר, ולא חשב עוד על זה. למחר בבקר קרא מר פוג את משרתו בקול צלצול הפעמון, ופספרטו לא בא.
את אשר חשב הג'נתלמן הנכבד בראותו כי משרתו לא שב לבית האורחים, איש לא יוכל להגיד. ויקח מר פוג את שקו ויודיע את מרת אאודה כי באה העת ללכת וישלח להביא גוהרקא. וזה היה בשמנה שעות, וזמן אשר הקצב לצאת הקרנתיק מהנמל, נרשם שיהיה בתשע שעות.
ויהי כבוא הגוהרקא לפתח בית האורחים, ויעלו בו מר פוג ומרת אאודה, וחפציהם וכליהם שמו בעגלה קטנה אחריהם.
כחצי שעה אחרי כן ירדו שני הנוסעים האלה על החוף ושם נודע למר פוג כי הקרנתיק הפליג עוד מתמול.
ומר פוג חשב למצא את האניה ואת משרתו, והנה היה עליו להיות שכול משניהם יחד. אך כל רשם תקוה נכזבה לא נראה על פניו. מרת אאודה השקיפה אליו בדאגה, ופוג אמר לה במנוחה:
– אך מקרה הוא, גברתי, ואין דבר.
ובעת הזאת, נקרב אליו איש אחד אשר התבונן לו מהצד, בעין פקוחה. האיש הזה היה השוטר פיקס, ויברכהו שלום, ויאמר:
– האין זאת אדוני, כי גם כבודו כמוני, אחד מהנוסעים על הרנגון אשר בא תמול?
– כן אדוני, אפס לא נכבדתי...
– מחילה אדוני, אבל אנכי חשבתי כי אמצא פה את משרתו.
ותשאל מרת אאודה:
– היודע כבודו איהו?
ויתנכר פיקס ויתראה כמו השתומם על השאלה, ויאמר: מה? האיננו אתכם?
ומרת אאודה ענתה: לא. מיום תמול לא שב אלינו עוד. הירד ירד באנית הקרנתיק?
– בלעדכם, גברתי?... אבל, תסלח נא גברתי את שאלתי, חשב חשבתם איפוא לרדת באניה הזאת?
– הן, אדוני.
– גם אני, גברתי, וצר לי מאד כי נכזבה תקותי. הקרנתיק גמר תקוניו, ויפליג תמול מהונג קונג, שתים עשרה שעה לפני הזמן אשר קבעו, ולא הודיעו לאיש. ועתה צריך להמתין שמנה ימים עד האניה הבאה.
ובהוציא פיקס מפיו שתי המלות "שמנה ימים" הרגיש כי לבו יתר בקרבו משמחה. שמנה ימים! פוג עצור שמנה ימים בהונג קונג! הנה די זמן לקבל את הפקודה מלונדון לכלוא אותו בכלא. סוף סוף, ההצלחה האירה פניה להבא בכח החקים.
ועתה הלא יבין הקורא את הרעם אשר הכה אותו בשמעו מפרש יוצא מפי פוג בנחת קולו לאמר:
– אבל, הלא יש אניות אחרות, מלבד הקרנתיק בנמל הונג קונג.
ויתן מר פוג זרועו למרת אאודה וישים פניו להדוקים לחפש אניה יוצאת ליוקהמה.
ופיקס, הוא הכה בתמהון לבב, וילך אחריו. הרואה היה יכול לאמר, כי בחבל נקשר השוטר להאיש ונמשך אחריו על כרחו.
אבל, לפי הנראה, פנתה ההצלחה באמת ממר פוג ותעזבנו, אחרי אשר האירה לו פניה עד כה. שלש שעות רץ פיליאס פוג הנה והנה, ויחליט גם אם לא ימצא עצה אחרת, לטקס אניה ביחוד להוליכו ליוקהמה אך לא ראה בכל הנמל בלתי אם אניות עומסות או פורקות, שלא תוכלנה איפוא להפליג מיד.
וישב פיק לתקותו.
ואולם פוג לא התיאש ולבו לא נפל, ויוסיף לחפש, והנה איש נגש אליו בקצה הנמל, ויסלק כובעו וישאל:
– כבודו מבקש אניה?
– היש לך אניה נכונה לצאת מיד?
– כן, אדוני, אניה פלוט, נומר שלשה וארבעים, הטובה בכל האניות.
– ומהלכה טוב?
– כשמנה תשעה מלים, בקרוב. כבודו חפץ מעט לטיל בים?
– לא, ללכת למסעי.
– למסעו?
– התקבל עליך להוליכני ליוקהמה?
לשמע המלים האלה נפקחו עיני המלח וידיו כמו נפלו למטה.
– הבצחוק ידבר כבודו?
– לא. אחרתי את מועד צאת הקרנתיק, ועלי להיות ביוקהמה לא יאוחר מיום הארבעה עשר, למען אוכל לצאת באניה הולכת סן פרנציסקו.
ויען הפילוט:
– צר לי מאד כי לא אוכלה.
– נתן אתן לך מאה לירה ליום אם תביאני במועדו.
– בתמים ידבר אדוני?
– בתמים, בתמים.
ויסב הפילוט הצדה, ויביט הימה, ונראה כי מלחמה בלבו בין תשוקה להרויח סכום גדול והפחד להסתכן בדרך רחוקה כל כך. פיקס הרגיש ברגעים האלה יסורי מות.
ומר פוג פנה בעת הזאת למרת אאודה וישאלנה:
– גברתי לא תפחד?
– את כבודו יחד לא אפחד, אדוני פוג.
ויקרב הפילוט שנית להג'נתלמן, ואת כובעו סבב בין ידיו.
ויאמר פוג: אם כן, הפילוט?
ויען הפילוט: אם כן, אדוני, לא אוכל להביא בסכנה לא את אניתי ולא אותי בעצמי, ולא את כבודו במסע ארוך כזה על אניה קלה אשר רק שמנים טון תכיל, ומה גם בפרק הזה בשנה; ומלבד זה, הנה בא לא נבוא במועדו, כי אלף ושש מאות וחמשים מיל מהונג קונג עד יוקהמה.
ויאמר פוג: רק אלף ושש מאות.
– יהי כן אדוני, דבר אחד!
וישאף פיקס רוח מעמק לבו.
והפילוט הוסיף:
– אבל, יש אולי עצה לסדר הדבר באופן אחר.
ולא יכול פיקס עוד לנשום.
וישאל פיליאס פוג: ואיכה?
– הלך נלך לננגזקי, בקצה יפן, אלף ומאה מיל, או רק לסנגהי, שמנה מאות מיל מהונג קונג. באופן הזה לא נרחק מחוף סין, והוא טוב מאד, ומה גם, כי מרוצת המים שם צפונה.
ופיליאס פוג אמר: אבל, אבל, אנכי צריך לקחת אניה לאמריקה ביוקהמה ולא בסנגהי או ננגזקי.
– מדוע לא? האניה לסן פרנציסקו לא תפליג מיוקהמה. עמד תעמוד ביוקהמה וננגזקי, אבל הנמל שהוא יוצא משם הוא סנגהי.
– הברור לך הדבר אשר דברת?
– ברור כצהרים.
– ומתי תפליג האניה מסנגהי?
– באחד עשר בחדש, בשבע שעות בערב, ואם כן איפוא, ארבע ימים לפנינו, והם ששה ותשעים שעה, ואם העת תהיה טובה, והרוח ישמש אותנו, נוכל ללכת, מעלה מטה, שמנה מילים בשעה, אם הרוח תנשב נגבה מזרחה, ואם הים שקט, ונוכל לעבור את שמנה מאות המיל אשר בינינו ובין סנגהי.
– ותוכל להפליג?
– בעוד שעה. רק הזמן הנצרך לקנות מזון ולהכין צרכי הנסיעה.
– הדבר נגמר. האתה אדוני האניה?
– כן אדוני, דשון בונסוי, בעל הטנקריר.
– החפצת ערבון?
– אם זה לא נגד רצון כבודו.
– הנה מאתים לירה, דמי קדימה.
ולפיקס אמר פוג: אדוני, אם יש את נפשו להשתמש...
ויען פיקס ברוח נכון: אדוני, חפץ חפצתי עתה לבקש מכבודו החסד הזה.
– טוב. בעוד חצי שעה נהיה על האניה.
ומרת אאודה אשר דאגה לפספרטו שנעלם אמרה: אבל, הנער המסכן...
ויען פוג: אלך ועשיתי לטובתו כל אשר בידי.
ובעת שפיקס, מלא רגז, כמו בקדחת, מתמרמר ומתקצף, ירד האניה, הלכו מר פוג ומרת אאודה לבית השוטרים בהונג קונג, וימסור שם מר פוג את סמני פספרטו, ויעזוב סכום כדי להשיבו לארצו, וככה עשה גם בבית הקונסול הצרפתי, והגוהרקא סרה לבית האורחים, ויקחו את חפציהם, וישובו להנמל.
השעון פעם שלש. המלחים היו על האניה, המזון והצדה היו במקומם, והאניה היתה נכונה להפליג.
והאניה טנקריד היתה יפה מאד, כלולה בטובה מפנים ומאחור בארעה ורחבה, כמו אניית שיט. נחשתה הנוצצת, הברזל הממרט, הצהר הלבן כשן, הראו כי אדוניה דשון בונסבי ידע לשמר אותה במעמד טוב. מפרשיה ומשוטיה ולוחותיה נעשו ונכונו כלם ללכת ברוח נושבת מאחוריה, ולפי כל תכונתה היה נראה כי היא מהירה לכת, ובאמת כבר זכתה פעמים אחדות לפרס בתחרות המרוץ בין אניות הפילוט.
והמלחים אל הטנקריד היו ארבעה, מלבד בעל האניה דשון בונסבי. כלם אנשים עזי נפש, המסתכנים בכל עתות סערה להציל אניות מטרפות בים, וידעו היטב את הימים האלה, ודשון בונסבי כבן חמש וארבעים שנה, חזק, שחרחר משזיפת השמש ורוח הלוהט, עיניו מפיקות חיים, פניו אמץ, ועל כלו ילין בטחון, יודע מלאכתו, הוא יכול לחזק לב אפילו הירא ורך הלבב.
ויבואו פיליאס פוג ומרת אאודה להאניה, ופיקס כבר היה שם. מתחת היתה לשכה מרבעת, ובתוך שלחן, ואור מנורה האיר אותו. הלשכה היתה קטנה, אך נקיה.
ויאמר מר פוג לפיקס: צר לי כי לא אוכל לכבד את כבודו במקום יתר מרוח. ויקוד פיקס ולא ענה דבר. ויחוש בלבו כעין רגש כלמה ליהנות מחסדי פוג, ויאמר בלבו:
– אמנם, הגנב הזה מתנהג יפה מאד, אבל, הוא גנב!
ובשלש שעות ועשרה דקים נפרשו המפרשים ודגל אנגליה היה מנפנף על קרן האניה, ומר פוג ומרת אאודה סקרו סקירה אחרנה על החוף אולי יראו את פספרטו.
ופיקס לא היה בלי כל פחד. מי יודע אולי יביא המקרה דוקא להמקום הזה את הנער האובד אשר רמהו פיקס באופן רע כל כך, ואז יוָדע לפוג הכל, ופיקס לא ימצא את ידיו ואת רגליו לצאת מהמבוכה. אבל הצרפתי לא נראה, ובלי ספק היה עוד תחת פעולת האפיום, העוכר ומבלבל את רוח שותיו.
ותצא האניה למרחב הים, ויבוא הרוח במפרשים, ותדחף האניה ותחל לדלג על הגלים.