סביב הארץ בשמונים יום/פרק טז
הנסיעה הזאת, מהלך שמנה מאות מיל על אניה קטנה אשר רק עשרים טון תכיל, ביחוד בעת הזאת בשנה, היתה מלאה סכנה. הימים האלה, ימי ארץ סין, רעים בכלל, הרוח מכה גלים בכח נורא, וביחוד בעתות שווי היום והלילה, וזה היה בראשית חדש נובימברו.
ברור הדבר, כי הפילוט חפץ מאד להביא את הנוסעים ליוקהמה, כי ירויח סכום גדול מאד. אך לא מצא את לבו להסתכן בדרך ארוכה כזאת. וגם לסנגהי היתה סכנה גדולה ללכת. אבל דשון בוסנבי בטח בה"טנקריד" שלו, אשר היתה עולה על הגלים כעופות הים.
השעות האחרנות, ביום ההוא, שטה האניה על פני מי הונג קונג, ובכל תנועת הרוח היה מהלכה נפלא.
בעת צאת האניה למרחב הים אמר פוג: אין לי צרך ליעצך להיות זהיר בזהירות יתרה.
ויען הפילוט: יבטח כבודו בי. בדבר הרוח אנחנו לוקחים כל אשר בכחנו.
– זה מלאכתך וענינך, וסומך אני עליך.
פיליאס פוג עמד נצב, רגליו מרֻוחות, כמלח זקן ורגיל, ויבט בהים הזועף ולא נע ולא זע. והאשה העלמה, ישבה מאחריו ותחל להרגיש כי לבה יחרד מעט בקרבה למראה הים הזה, אשר צללי לילה החלו כבר להחשיכו. מעל לראשה היו פרושים המפרשים הלבנים, כמו כנפים ככנפי ענק, והאניה הקלה הורמה בכח הרוח, ותהי כמו שטה באויר.
ויבוא הלילה. הירח היה ברבעו הראשון, ואור הזך ששלח לארץ כהה מהרה מפני הערפל אשר כסה פני הרקיע. עננים באו מקדם, ויכסו את השמים.
פיקס עמד על האניה מקדם, ויחשב מחשבות; בדד עמד, יען ידע כי מר פוג לא איש דברים, ומלבד זה נקוט בנפשו לדבר את האיש הזה שהוא נהנה מחסדו. גם חשב מחשבות בדבר העתיד. ברור היה הדבר בעיניו כי האיש פוג לא יתעכב ביוקהמה, ולקח יקח תכף ומיד האניה לסן פרנציסקו למען הגיע עד אמריקה, אשר שם יוכל להיות שאנן מפחד הדין.
מזמת פיליאס פוג היתה פשוטה בעיניו. לא טוב היה בעיניו לברוח מאנגליה ישר לאמריקה כמשפט כל הגנבים, פן יתפש בידי השוטרים, ויחליט להקיף את הארץ, למען תאבדנה עקבותיו כליל מן השוטרים, ונמלט לארץ החדשה ושם יאכל בשלוה את המליונים של הבנק. אך בהגיעו לאמריקה, מה יעשה הוא, פיקס? העזב יעזב את האיש הזה? לא, לא! חלילה! ועד בוא לידו אגרת ההסגרה מן ממשלת אנגליה לממשלת אמריקה, כי תסגיר את הגנב הזה לידי השוטר, לא יעזבנו אף רגע! זאת חובתו, ועשה יעשה לכל פרטיה. על כל פנים, בדבר אחד הצליח, פספרטו איננו עוד את אדוניו. וביחוד אחרי אשר גלה לו פיקס סודו היה לו צרך גדול לבלתי יהיה המשרת את אדוניו יחד.
גם פיליאס פוג חשב מחשבות אדות משרתו, שנעלם באופן זר כזה. אך אחרי חשבו רבות, החליט, כי לא מן הנמנעות הוא, כי בסבת איזו טעות עלה הנער המסכן על הקרנתיק בשעה האחרונה, וכן היתה גם מחשבת אאודה, אשר דאגה הרבה להמשרת הנאמן הזה, אשר גמל לה חסד גדול כל כך. אפשר מצא ימצאוהו עוד ביוקהמה.
בחצי הלילה ירדו פיליאס פוג ומרת אאודה להתא, ופיקס הקדים לבוא שמה, וישכב על אחד הרבדים. למחרתו, בצאת השמש, ראו כי האניה כבר עברה יתר ממאה מיל. אם הרוח ינשב באופן הזה, ובאה האניה במועדה.
בכל היום לא התרחק ה"טנקריד" הרבה מהחוף, ומרוצת המים שם היתה לפי מגמתו. הרוח באה מהיבשה, והים לא היה גדול כל כך, וכל זה היה טוב להאניה הקטנה.
ולמחלת הים לא היתה שליטה על מר פוג ומרת אאודה, ויאכלו לתאבון את מאפה משנה ואת הכבשת[1] ויזמינו גם את פיקס, והוא נאנס לקבל את הזמנתם, כי לא היה לו צדה לדרך. אך הדבר היה לו למרת רוח הרבה! גם נסע על הוצאות האיש הזה, גם אכל יאכל מצדו? הדבר נראה לו לא לפי כל חקי הצדק, ובכל זאת אכל, כאלו כפאו שד, אך אכל.
ואולם, ככלות הסעודה, הטה את פוג הצדה, ויחל לדבר לו, ויאמר: אדוני...
ה"אדוני" הזה שרט לו שפתיו, וכמעט לא יכול להתאפק מאחוז בשפת בגד ה"אדוני" הזה כאחד הריקים, ויוסף:
– אדוני, הנה הרבה כבודו חסדו עמדי בהציעו לי ללכת אתו על האניה, אפס, אף כי אין לאל ידי להתנהג ברחבה ככבודו, חפצי לשלם חלקי...
ויען פוג שנית בקול שאין להשיב עוד:
– לא, אדוני, זה כלול בהצאות הנסיעה.
ויקוד פיקס ולא ענה דבר. כמעט נחנק מקצר רוח, וילך וישכב על צהר האניה.
והאניה הלכה מהרה, ותקות דשון בונסבי התחזקה. ויאמר למר פוג פעמים מספר כי בוא יבואו סנגהי למועד הרצוי. ומר פוג היה עונה פשוט כי הוא מקוה. ומצד אחד גם כל המלחים עבדו בקנאה גדולה. הפרס המקֻוה משך אחריו את היקרים האלה. ואמנם, עבודתם היתה שלמה, בלי דלס! לא היה דבר שלא נעשה בדקדוק היותר גדול, וטוב מזה לא יעשה גם באנית המלכות!
בערב ראה הפילוט במדת המהירות, כי עבר עברו מאתים מיל מהונג קונג, ופיליאס פוג יכול לקוות כי בבואו ליוקהמה לא יהיה לו לרשום כל עכבה בסדר מסעו. ובכן, המניעה הקשה אשר פגש מר פוג מעת צאתו מלונדון לא יגרום לו, כפי הנראה, כל נזק.
ובמשך הלילה, לפנות שעות בקר הראשונות, בא הטנקריד ברצועת הים פוקיין המבדלת את אי פורמוזה הגדול מחוף הסינים, ויעבר את קו המשוה העובר דרך קנסיר. והים היה חזק במקום הזה, המים התגעשו מפני המרוצה נגד מהלך האניה, המשברים הקצרים היו שוברים את מהלכה. ויכבד על הנוסעים לעמד על רגליהם על הצהר.
באור הבקר נעשה הרוח עוד יותר קר, בשמים נראה כעין דחיפת הרוח שהולכת וקרבה. ומלבד זה, גם תכן האויר בִּשֵׂר שנוי באויר מרחוק, נגבה מזרחה, נראה כי הים כמו מתרומם, וגלים קלים החלו להתגלגל, ומהם התחיל לנדוף ריח רוח סערה. אתמול שקעה החמה בערפל אדום, והים היה נוצץ כלו מאור הפוספור.
ויתבונן הפילוט היטב להמראה הרע הזה, ויגמגם בשפתיו דברים לא מובנים; ובעמדו אחרי כן אצל מר פוג, אמר בלחש!
– האוכל לאמר הכל לכבודו?
ויען פוג: הכל.
– אם כן, עוד מעט והרוח יך בחזקה.
– מצפון או מדרום?
– מדרום. ראה נא. זועה מתעתדת!
– תחי הזועה הדרומית! על כל פנים תדחנו מצד טוב.
– אם כבודו יביט על זה מבחינה הזאת, אין להשיב דבר.
ואמנם, חושו של הפילוט, אשר חש מראש, לא רמהו. בעת אחרת, לא כל כך מאוחרת בשנה, תֻגר הזועה, לפי דברי אחד החכמים המפורסמים בחכמת האויר, כמים המגרים מסלע לסלע, כלה מאירה מלהבות האלקטרות. אך בעת הזאת בראשית ימי הסתו, היה לפחד פן תך בכח גדול מאד.
ויעש הפילוט כל הצריך לשמור על האניה. ויוריד את המפרשים כלם ויקשרם יחד, ויסתום את כל השבכות בצהר האניה, וגם טפה אחת מים לא יכול לבוא אל תוכה.
ודשון בונסבי יעץ להנוסעים לרדת למטה לתוך התא. אך המאסר הזה, במקום צר, בלי אויר, ובהמוט האניה מפני המשברים, לא היה נעים כלל, ולא מר פוג, אף לא מרת אאודה, וגם פיקס בעצמו לא רצו לעזוב את צהר האניה.
בשמנה שעות החל נפץ הגשם והזועה להכות על צהר האניה. בחתיכת הבד הקטנה אשר נשארה עוד למפרש, נשא ה"טנקריד" כנוצה בהרוח הזה אשר אין לתאר כחו ועזו בהיותו לרוח סערה. ואם נערך את מהירות לפי ארבעה במהירות רכבות במסלת הברזל הרצה בכל כחו, עוד לא באנו עד האמת.
ותרץ האניה ככה במשך כל היום צפונה, ונשאה בכח גלים עצומים, והצלחתה היתה, כי מהירותה היא דמתה למהירות הגלים. עשרים פעם התעתדו הרי מים שהתרוממו מאחוריה לנפול עליה ולהשקיעה תהומות. ויהפוך הפילוט בחריצות במוט אשר בלוח, והסכנה עברה. מעת לעת נתך הזרם על הנוסעים ויכס אותם. והם קבלו זה באהבה, בפלסופים גמורים. פיקס התקצף וקלל אמנם; אך מרת אאודה, אשת החיל, קבעה עיניה בבן לויתה, ותתפלא לקרת רוחו, ותראה כי ראויה היא להיות חברתו, ותשא את המצוקה בלי פחד על ימינו. ולפיליאס פוג כפי הנראה הסופה הזאת נכללה בסדר מסעו.
על כל פנים, עד כה הלכה האניה הלך ונסוע צפונה, אבל לעת ערב, נטה הרוח לשלשה רבעים, ויחל לנשב צפונה מזרחה, וצלעות האניה היו לעומת דחיפת הרוח, ותהי האניה מתמוטטת באופן נורא. הכה הכה הים בכח ועז, והיה מקום לפחד פחד גדול, לולא ידעו הנוסעים מה חזק ועצום בנין האניות ואיך חלקיהם מחֻברות בחזקה.
ובלילה חזקה הסערה עוד יתר, ובראות דשון בונסבי חשכת הלילה ועצמת הסערה, ויירא מאד ולבו מלא דאגה. ויחשב בלבו, אולי טוב להחיש מפלט אל החוף. וישאל גם את דעת המלחים. ויגש אל מר פיליאס פוג ויאמר אליו:
– אדוני, חשב אחשב כי טוב לנו להחיש אל אחד הנמלים.
ויען פיליאס פוג: גם אני כן אחשבה.
ויקרא הפילוט: באמת? ולאיזה?
ויען מר פוג: אני ידעתי רק אחד.
– והוא?...
– סנגהי!
רגעים אחדים לא הבין הפילוט את משמעת התשובה הזאת, ואת כל כח העקשות וקשי הערף אשר בה. ואחר כמו ירד לסוף דעתו, ויקרא:
– אם כן, טוב, הצדק את כבודו. לסנגהי!
מהלך הטנקריד נשאר צפונה בלי נטות ימין ושמאל.
הלילה היה באמת נורא! נסים ונפלאות, כי האניה לא צללה תהומות! פעמים נשבר עליה נחשול וכמעט כסה אותה וכל אשר עליה. מרת אאודה היתה כלה כמו שבורה, אך השמע לא השמיעה כל אנחה. פעמים מספר חש מר פוג לקראתה להגן עליה מפני חמת הגלים ועזם.
ויעל השחר. ותתחולל הסערה עוד יתר בקצף נורא. אפס, הרוח שקט מעט מזרחית דרומית. השנוי הזה היה לטובה, והטנקריד חדשה את מהלכה על הים הזועף הזה ומשבריו התנגשו בכח בהגלים אשר הכתה תנועת הרוח החדשה. ההתנגשות החזקה הזאת יכלה לשבור אניה לא כל כך חזקה כאנית הטנקריד.
מעת לעת נראה החוף מבעד לערפל הרקיע. אך כל אניה לא ראו. הטנקריד לבדה היתה בכל מרחב הים הזה.
בצהרים נראו עוד סמני שקט אחדים, ולעת ערב ברדת היום, הוקלה הסערה עוד יתר.
קצר זמן הסופה בא מעזה הגדולה. הנוסעים שהיו כמו שבורים כליל, יכלו עתה לאכול מעט ולנוח רגעי מספר.
והלילה, בערך הלילה שלפניו, היה ליל שקט. וירים הפילוט את מפרשיו לחצי. ומהירות האניה היתה גדולה. למחרת היום הזה, בעלות השחר, ראה דשון בונסבי לפי תכונת החוף, וידע כי עוד רחוקים הם מסנגהי יתר ממאה מיל.
מאה מיל, ולא נשאר להם בלתי אם היום האחד לעבור אותם! בעצם הערב הזה היה על פוג לבוא סנגהי, לבלתי יאחר מועד צאת האניה ליוקהמה. לולא הסערה הזאת, אשר עכבה את הטנקריד לשעות מספר, כי עתה היו במרחק רק כשלשים מיל מהנמל.
הרוח הלך ורפה, אבל גם הים הלך הלך ונח. ויפרשו את כל מפרשי האניה, והים כמו רתח תחת חזה האניה ויתכסה כלו אופי[2].
בצהרים היו במרחק ארבעים מיל מסנגהי. ולא נשאר להם בלתי אם שש שעות להגיע עד הנמל הזה לפני צאת האניה ליוקהמה.
ותהי הדאגה גדולה על האניה. חפץ חפצו לבוא במועדו, ויהי מה, וכלם חוץ מפיליאס פוג בלי ספק, הרגישו כי לבם דופק בחזקה מקצר רוח. היה צרך כי האניה תשמור מהירותה ותעבר כתשע מילים בשעה, והרוח עוד הלך הלך ורפה! הרוח הזה מנשב לא בסדר, נשימות פתאם משתנות לרגעים באות מהחוף. ובעברן, התפשטו קמטי פני המים תחתן.
אך האניה היתה קלה כל כך, ומפרשיה הגבוהים מבד דק אספו אל תוכם את נשימות הרוח האלה בכל קמטיהם, עד כי בשש שעות, בעזרת מרוץ המים, לא רחקו כי אם עשרה מילים מתוצאות נהר סנגהי – יען עצם העיר רחוקה מתוצאות הנהר כשנים עשר מיל.
בשבע שעות היו עוד במרחק שלשה מילים מסנגהי. קללה חזקה התמלטה משפתי הפילוט... פרס מאתים הלירה שאמר מר פוג לתת לו יברח ממנו. הבט הביט למר פוג, אך על פני מר פוג לא נראה כל התרגשות, אף כי כל הונו היה ברגע זה בכף המאזנים.
ובעצם הרגע הזה נראה על פני המים מרחוק שפופרת ארוכה שחורה, ועב העשן מתאבך ממנה. האניה האמריקנית היא, אשר יצא מהנמל בשעה הקבועה.
וקול נורא: שאול ואבדון! התפרץ מפי דשון בונסבי, ויהדוף ביאושו את הלוח בקצף גדול.
ומר פוג אמר במנוחה: האותות!
מקלע נחשת קטון היה מונח על קדם הטנקריד, לתת בו אותות בעת ערפל.
וימלאו את המקלע עד לועו, והפילוט חפץ להביא גחלת, ויאמר פיליאס פוג: הנס בחצי התרן!
ויורידו את הנס בחצי התרן. זה אות צרה וסכנה, והיתה תקוה, כי בראות האניה האמריקנית את האות הזה, ונטתה מדרכה וחשה להציל את האניה הקטנה.
ומר פוג פקד עוד: אש!
וקול ירית המקלע בקע את האויר.