סביב הארץ בשמונים יום/פרק יד
העיר הונג קונג יושבת על אי קטן, אשר על פי ברית ננקינג, אחרי המלחמה בשנית 1842, באה תחת יד אנגליה. ובשנים אחדות יסדו האנגלים, ברוח הישוב אשר להם, עיר חשובה, ויכוננו נמל, הוא נמל ויקטוריה. מקום האי הזה בתוצאות נהר קנתון, ורק ששים מיל בינה ובין העיר מקאו אשר לממשלת פורטוגליה, הבנויה מעבר הנהר השני. ובכח טבע הדברים היתה הונג קונג עתידה לנצח את מקאו בתחרות המסחר, ועתה כמעט כל סחר ארץ סין עוברת דרך העיר האנגלית. דוקים[1] לטעינת ופריקת האניות, בתי חולים רציפים על שפת הים אוצרות, בית תפלה בנוי במבנה הגותים, בית הממשלה, חוצות רצופות, הכל כמו באחת ערי המסחר באנגליה.
וילך פספרטו לנמל ויקטוריה, לקחת שלשה מקומות באנית קרנתיק, כאשר אמר לו אדוניו. וישים ידיו בכיסיו, ויהי הולך ומתבונן להגהרקים, והאנשים הנשאים בהם, העגלות במפרשים, השכיחות והאהובות עוד בממלכת השמים, וכל המון הסינים, יפנים, וארפים הדוחקים איש את רעהו בחוצות. כמעט חשב הנער כי שב ומצא על דרכי את בומבי, כלכתה, סינגפור. ככה נפוצות ערי אנגליה סביב הארץ.
ויבא פספרטו לנמל ויקטוריה. שם, בתוצאות נהר קנטון, רבו ונעו האניות, כאֹסף נמלים, אניות כל העמים, האנגלים, הצרפתים, האמריקנים, הולנדים, ספינות מלחמה ואניות מסחר, צנות יפנים וסינים, אניות גמא, וכל מיני קנים, ואניות פרחים, ויהי כמו גן פרחים עלי המים, וירא בלכתו אחדים מבני הארץ, אנשים זקנים, לובשים בגדים צהובים. ויבא להסַפָּר, להתגלח כמנהג הסינים, ויספר לו הסָפּר בלשון אנגלית נקיה, כי האנשים האלה כלם הגיעו עד שנת שמנים שנה, ובהגיע האדם להשנה הזאת יש לו רשות ללבש בגד צהוב, שהוא לבוש המלכות. ויצחק הנער על המנהג הזה.
ובכלותו לעשות זקנו, וילך להרציף אשר משם יעלו להקרנתיק, והנה פיקס לפניו, מתהלך הנה והנה. ולא השתומם הנער מאומה, אך השוטר הראה על פניו, כמו מצטער הוא על אשר הענינים לא ילכו כחפצו. ויאמר פספרטו בלבו: טוב הדבר! כפי הנראה, עניני אנשי הריפורם קלוב לא כפתור ופרח! ויגש לפיקס ועל שפתיו גחוך של טוב לב, כמו לא חפץ להרגיש בצערו של חברו.
ולהשוטר היתה אמנם סבה נכונה לקלל את המזל הרע המכביד ידו עליו. הפקודה לעצר את הגנב אָין! ברור הדבר, כי הפקודה הזאת רודפת אחריו, ולא תוכל להשיגנו בלתי אם יתעכב ימים מספר בהעיר הזאת. והונג קונג היא העיר האנגלית האחרונה, ואם לא יתפש את פוג עתה ונמלט הג'נתלמן הזה ממנו לעולם.
וישאל פספרטו: אם כן, אדוני פיקס, ההחליט כבודו ללכת אתנו אמריקה?
וילחץ השוטר את שניו ויאמר: הן.
ויצחק פספרטו קול גדול, ויקרא: הבה נלכה! ידע ידעתי היטב כי לא יוכל כבודו לפרוש ממנו. יבוא, יקח לו מקום, יבוא!
ויבואו שניהם לבית הפקודות להאניות, ויקחו ארבעה מקומות. והפקיד אמר להם, כי כל התקונים נגמרו בהקרנתיק, והאניה תצא בעצם הערב הזה מהונג קונג, בשמנה שעות, ולא למחר בבקר, כאשר חשבו.
ויאמר פספרטו: טוב מאד! זה יעשה נחת רוח לאדוני. הלך אלך ואודיעהו.
אז החליט פיקס להשתמש בתחבולה האחרנה אשר היתה לו. עצה אחרת לא ראה לפניו לעכב את פיליאס פוג לימים אחדים בעיר הזאת.
ויהי כצאתם מבית הפקודות להאניות, ויקדם פיקס לחברו לבוא לאחד בתי היין "להשיב מעט נפשם". ולא סרב פספרטו, כי עוד היה לו זמן, ויסכים לעצת חברו.
ובית יין אחד היה פתוח לשפת הים. מראהו היה טוב ונחמד, כמו קורא לכל איש לבוא בו. ויבואו שניהם. החדר היה רחב ידים, מקשט נאה, ובקצהו עמדה מטה מוצעת כסתות. על המטה היו אנשים אחדים שוכבים וישנים.
כשלשים איש ישבו בחדר הגדול, אל שלחנות קנים, קלועים, וישתו איש משקהו: זה הריק בקבוקי שכר אנגלי, ומשנהו גמע מיני יין שרף. רֻבם שתו עשן האפיום מערב בתמצית ורדים במקטרות ארוכות מחמר אדום. מעת לעת, אחד השותים, אשר עשן האפיום החליש עצביו כליל, החליק ויפול אל מתחת לשלחן, ולקחוהו נערי הבית בראשו ורגליו ונשאוהו אל חבריו הנרדמים על המטה. כעשרים שכורים שכבו איש אצל רעהו בבלבול הדעת עד המדרגה האחרנה.
וידעו פיקס ופספרטו כי באו לבית משתה האפיום, אשר יבואו בו העניים, מטמטמי השכל, נבערי הדעת, רזים ודלים, לשכר בעשן הסם הנורא הזה! ממשלת הסינים נסתה לתקן הדבר, ותגזר גזרות קשות על המרבים לשתות את האפיום, אך לשוא. בראשנה שתוהו רק העשירים, ומעט מעט נמשכו אחריו גם דלת העם, ולא היתה עוד יכלת לעצור בעד הרעה הנוראה הזאת המרבה חללים, חללי בשר וחללי הרוח. שתה ישתו האפיום כממלכת התוך בכל מקום ובכל זמן. אנשים ונשים התמכרו להתאוה הרעה הזאת, ואם הסכינו לשאף העשן הזאת לא יוכלו להתאפק משתותו, ואם לא ישתוהו וסבלו מכאובים נוראים מקויצות הקיבה. גבור שותה יוכל לשתות חמש מקטרות ליום, אך בחמש שנים יקפד חייו.
וישבו פיקס ופספרטו אל אחד השלחנות. לפספרטו לא היה כסף, ויקבל ברצון את "כבוד" פיקס, ויאמר ל"כבדהו" גם הוא בעת אחרת.
וישאלו שני בקבוקים יין פורטו, ויכבדם הצרפתי כבוד גדול, אך פיקס התאפק ויתבונן לחברו. וישיחו על דברים שונים, וביחוד על הרעיון הנפלא אשר עלה בדעת פיקס ללכת גם הוא באנית הקרנתיק. ולזכרון האניה הזאת, אשר הקדימו את מועד צאתה לשעות אחדות, קם פספרטו, אחרי הריקו את הבקבוקים, ויאמר ללכת להודיע את אדוניו.
ויעצרהו פיקס, ויאמר: רגע אחד.
– ומה חפץ כבודו?
– יש לי לדבר לו דבר נכבד!
– דבר נכבד! ופספרטו הריק את יתר הטפות שעוד נשאר בכוסו. אם כן, דבר נדבר על זה מחר, על האניה! היום אין לי פנאי.
ויאמר פיקס:
– ישאר, יש לי לדבר אתו על אדות אדוניו!
ויביט פספרטו, בשמעו את המלה הזאת, בעיני פיקס, ויתבונן אליו היטב. וירא את פני פיקס, והנה הם מפיקים רגש זר. וישב על מקומו, ויאמר:
– מה איפוא יש לו לדבר לי?
ויתפוש פיקס בידי חברו, וישפיל קולו ויאמר: הבין הבינות מי אני?
ויגחך פספרטו ויאמר: אמנם!
– אם כן, הודה אודה לך הכל.
– עתה כאשר ידעתי הכל, ידידי! הנה חכמה גדולה! על כל פנים. הבה, יספר! אך בראשונה, ירשני נא לאמר לו כי האדונים האלה מוציאים הוצאותיהם ללא תועלת.
– ללא תועלת! לך קל לדבר ככה! רואה אנכי היטב, כי לא ידעת את גדל הסכום!
– אבל, ידעתי, ידעתי. עשרים אלף לירה שטרלינג!
– חמשה וחמשים אלף! וילחץ פיקס את ידי הצרפתי.
ויקרא פספרטו: כיצד, מר פוג העיז... חמשה וחמשים אלף לי"ש! אם כן, עוד יתר לי לא לאבד אף רגע! וימהר ויקם ויחפוץ ללכת.
ופיקס ענה: כן, חמשה וחמשים אלף לירה! ויכף את פספרטו לשבת שנית על מקומו. ויצו להביא משקה, ויוסיף: ואם אצליח, והרוחתי פרס אלפים לירה. החפצת חמש מאות, בתנאי שתהיה עמי לעזרני?
ויפתחו עיני פספרטו לאין ערוך מכעס ותמהון, ויקרא:
– מה חפצו, כי אעזור לו?
– כיצד? מה אמר? לא די שהם חושדים את אדוני ושולחים אחריו מרגל, עוד חפץ הג'נתלמנים האלה לשים מעצורים בדרכו! בושה וחרפה!
– מה זה? מה כונתך בדבריך?
– כונתי היה לאמר, כי זה חטא גמור לחקי דרך הארץ; אם כן, ישודדו פשוט את מר פוג ויגזלו ממנו את כספו מכיסו!
– אה! זאת היא תקותנו שאנחנו מקוים לעשות!
פספרטו התקצף יתר ויתר בפעולת המשקה החריף אשר יצק לו פיקס תמיד בכוסו, והוא שתה ולא הרגיש, ויצעק:
– אבל זה הלא פשוט, כי רשת טומנים לרגליו לאבדו. כן יעשו ג'נתלמנים חברים!
ויתחיל פיקס להשתומם על הדברים כי לא הבינם.
פספרטו שנה את דבריו בכעס. ג'נתלמנים! חברים! חברי ה"ריפורם קלוב"! ידע נא איפוא אדוני פיקס כי אדוני הוא אדם ישר, ואם הוא המרה את איש, הנה חפצו לקים את כל תנאי ההמרה כמשפט.
ויביט פיקס בפני פספרטו היטב ויקרא: אבל מה יחשב, מי אני?
– דבר פשוט! שליח מחברי הריפורם קלוב לשמור על מסע אדוני, וזה שפלות גדולה! ועל כן, אף כי זה זמן כי הבינותי מי כבודו, לא הגדתי לאדוני דבר.
וישאל פיקס: הוא לא יודע מאומה?...
ויען פספרטו: מאומה! ויכל לשתות את כוסו.
ויעביר השוטר את ידיו על פניו, ויפקפק מעט טרם שובו לדבריו. מה יעשה? טעות פספרטו נראתה לו אמתית כי בלי רמיה דבר לו את דבריו. אבל, בזה עוד כבד עליו להפיק זממיו. ברור הדבר, כי פספרטו דבר מלב תמים, והוא לא שֻתף לאדוניו בהגנבה. ויאמר פיקס בלבו: אם כן, אם הוא איננו שתף לו, עזב יעזב אותו.
ויחליט השוטר שנית להקים מחשבתו לעצור את פוג בהונג קונג לימים מספר, ולהחיש מעשהו ולא לאבד אף רגע.
ויאמר פיקס לפספרטו בדברים קצרים: שמע, שמעני היטב. אנכי אינני אשר חשבת, שליח מחברי ה"ריפורם קלוב".
ויביט פספרטו על פיקס בעיני צחוק והתול.
ופיקס הוסיף: אנכי שוטר, ושלוח מפקידות השוטרים בלונדון...
– כבודו... שוטר?...
– כן, והנה ראיה לדברי, הנה תעודתי.
ויוציא השוטר ניר מכיסו ויראה לפספרטו תעודה חתומה עליה פקודות השוטרים. ופספרטו כמו הכה בתמהון, ויביט על פיקס ולא יכול להוציא הגה מפיו. ופיקס אמר:
– המרת מר פוג אינה כי אם תֹאנה, ואתה וחבריו בהריפורם קלוב נלכדתם בערמתו. היה לו צרך כי תהיו לו לעוזרים...
ויקרא פספרטו: אבל, למה?...
– שמעה, ביום כ"ח ספטמברו האחרון נגנבו חמשה וחמשים אלף לי"ש מהבנק האנגלי, וסמני הגנב ידועים והנה הסמנים, וראה תראה כי זה בדיוק סמני מר פוג.
ויך פספרטו באגרופו בשלחן ויקרא: הכל הבלים! אדוני הוא הישר באדם בכל העולם!
– מאין ידעת? אתה גם הכר לא תכירהו! בוא באת לשרתו ביום צאתו, ויצֹא יצא פתאום, בגלל עלה אשר מצא, היא ההמרה, בלי ארגזים לחפצים להדרך, ובידו סכום גדול שטרי הבנק! ואתה עוד תעיז לעמוד על דעתך ולאמר כי הוא אדם ישר!
והנער המסכן ענה כמו בלי דעת, כמו מכונה: הן! הן!
– החפצת איפוא להתפש כמו שתף לו?
ויאחז פספרטו את ראשו בין שתי ידיו. עוד לא היתה יכלת להכירהו כי הוא זה. העיז לא העיז להביט בפני השוטר. פיליאס פוג גנב, האיש הזה, מציל אאודה, בעל אמץ לב ונדיב! וינסה פספרטו לגרש ממנו את החשדים אשר החלו להתגנב במוחו, וימאן להאמין באשמת אדוניו, ויתחזק בכח גדול, ויאמר להשוטר: סוף סוף, מה חפצו ממני?
ויען השוטר: הנה! ערץ ערצתי את מר פוג עד כה, אך עוד לא קבלתי את הפקודה לתפשהו אשר בקשתי מלונדון. ונצרך כי תעזור לי לעצרהו בהונג קונג...
– אנכי, כי אני אעז...
– ואני אחלק אתך את פרס אלפים הלי"ש אשר ינתן לי מהבנק.
ופספרטו אמר לקום, וישב ויפול שנית על מושבו, וירגיש כי כחו ושכלו עוזבים אותו יחד, ויגמגם ויקרא:
– לעולם לא אעשה כזאת, אדוני פיקס! וגם אם כל זה אמת... גם אם אדוני הוא הגנב אשר כבודו מבקש... אנכי מנַכֵּר הדבר הזה... אנכי, היה הייתי... וגם עתה הנני... בשרותו. ראה ראיתיו טוב, בעל לב נדיב... ולבגד בו... לעולם... לא! בכל הכסף והזהב שבעולם! אנכי מכפר אשר לא יאכלו שם הלחם הזה!
– אתה ממאן?
– כן!
– נניח כי לא דברתי דבר, ונשתה!
– כן, שתה נשתה!
וירגיש פספרטו כי השכרון פורש שלטונו עליו יתר ויתר. ופיקס ראה, כי בכל אופן צריך להפרידהו מעל אדוניו, ויחפץ לשכרהו כליל. ועל השלחן היו מקטרות אחדות מלאות אפיום, ויקח פיקס אחת ויתנה אל יד פספרטו, והוא אחזה ויקריבנה לשפתיו, וישאף פעמים שלש, ויפול בכבד ראש מהמרדים הזה. ובראות פיקס את פספרטו "נגמר" אמר: סוף סוף, מר פוג לא ידע בעתו מועד צאת הקרנתיק, וגם אם יצא, לפחות ילך לו בלי הצרפתי הארור הזה! וישלם בעד המשקה, ויצא.
- ^ מלה אנגלית.