סבא אליהו/חלק ג/פרק מח
הרי הדבר אמור שאין דבר דבור על אופניו דלא רמיזא מחז"ל, וכן אמרי' ב(כתובות קג, א) א"ר הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא. פירש"י שיש ללמוד מהם הכל, וגם בשיחת חולין של ת"ח, דאמרי' בפ"ק דע"ז דף י"ט, דצריכה תלמוד. פירש"י כדי להתלמד לדבר בלשונם שהוא לשון נקיה עושר ומרפא עכ"ל. וחבל על דאבדין כמה ספרים מקדמונינו ז"ל, ואבדה עצתם מבנים מחמת הטלטולים והגליות, כמ"ש המטה דן ויכוח ד' סי' ב'. והן קדם הרד"ק גבי שלשת אלפים משל דשלמה, כתב שאינם נמצאים אצלינו, וכן שירו חמשה ואלף. כי ספרים רבים אבדו ישראל בגלותם, וכן מה שחיבר בטבעיות וכו' וגברה חכמתו וחיבר בהם ספרים, ואינם נמצאים אצלינו וכו' ע"כ. ובזוהר הקדוש ריש פ' יתרו איתא, ר' חזקיה פתח וכו', אשכחנא בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דארים ידוי וכו'. ושאר ספרים אייתי בכמה מקומות שאינם אתנו, כמו ספרא דאדם בפ' תרומה דף קמ"ג ע"ב. ומצאתי כתוב ונר' שהוא אותו שנתן לו רזיאל בג"ע כנז' בפ' בראשית דף נ"ה ע"ב. וספרא דחנוך בפ' משפטים דף ק"ג. וגם בבראשית נ"ה ב' כתוב שניתן סי' ע"י עליונים, ספרא דשלמה, בראשית דף ז'. תרומה קל"ט. וכמה מקומות אגדתא דבי רב המנונא, וברייתא האזינו רפ"ז א', ספרא דר"א סבא קדמאה בפ' תרומה דף קמ"ו ע"ב, ספרא דרב המנונא סבא, בהעלותך קנ"ה. ספרא דרב ייבא סבא לך לך ע"ט. ובהעלותך הנ"ל, ואגדתא דבי רב ייבא, האזינו ר"ץ ב'. ספרא דרב כרוספדאי, תיקונים קל"ד ב'. ודר' כרוספדאי חמיד לבא, הוזכר בזהר פ' שלח, ובמקומות אחרים וכיוצא. ספרא דאשמדאי ויקרא י"ט, ספרי קדמאי וישב קפ"ד א'. ורש"י ביחזקאל מ"ה כתב שבעוונינו ממנו נעלם מה שדרש חנניא ן' חזקיה בקרבנות ההם כשישב בעליה ודרשם, כמ"ש בפ"ק דשבת ובפ' התכלת. ואמרו בפ' תמיד נשחט, מיום שנגנז ס' יוחסין תשש כחן של חכמים וכבה מאור עיניהם, ואני בעניותי כמה משלנו מצאתי שנקובים בשם בספריהם של או"ה, ואין אתנו שום זכר וזכרון, וגם הרב אמונת חכמים בפ' כ"ו הרבה להביא הרבה מהם, ואעפ"כ אינם ככל ההמון לאין מספר, שלא ידע איש את קבורתו ואת גבורתו עד היום הזה, ותנא ושייר ולא הגיד חצי מרבית מרגליות שאבדו, וכן חסרנו כל תלמוד ירושלמי מס' קדשים וקצת מסכתות מז' מסכתות קטנות שהזכירו הראשונים, ככתוב בס' שם הגדולים אות יו"ד ס' פ"ט, אשר חיבר אלופינו לראש מהר"י אזולאי נר"ו מקרוב נדפס. וכ"כ באות שי"ן י"ג מס' הזכרונות של ר"ש הספרדי בעל התרומות שנשכח זכרו. ובפ' השותפין אמרו, שמשה כתב פ' בלעם. וכתב הריטב"א שנראין דברי האומרים שאין זו פ' בלעם שכתובה בתורה אלא פרשה בפני עצמה, שכתב והאריך בה יותר, והיתה מצויה להם ולא בינינו. וגם ס' הישר שנכתב ביהושע כשהעמיד השמש, ובס' שמואל בקינה של דוד לשאול, ס"ל לרלב"ג שהיה ס' נקרא כך ונאבד עם הגלות, דלא כתלמודא בפ"ב דע"ז, וכן מהר"ש יפה שדא נרגא בדבריו בב"ר פ"ו סי' ו'.
וזה ימים לא כביר שנשאלתי מחכם גדול שבהם היושב ראשונה על כסא בית וועד חכמיהם בעיר הגדולה פארמ"א, בפקידות מעלת הדוכוס יר"ה, מה טיבו של המחבר ספר א' שיש בבית גנזי הספרים של מעלת הדוכוס כתוב כ"י על הקלף, עניינו פירוש נביאים ראשונים ואחרונים, ששם המחבר שלו בא שם בהזכרה רבינו יוסף קרא, והשבתי לו שבאולי הוא זקנו של הב"י שנקרא על שמו, ונתחלף ליה קרא במקום קארו, והייתי מתעצם בסברא זו בהיותי זוכר שבעל כלי יקר במלכים ב' ב' דף תצ"א ע"א, הביא דבר בשמו גבי בני הנביאים שאמרו לאלישע, הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשיך. אבל ראיתי שהזמן אינו צודק, כי כפי מ"ש לי הספר ההוא הוא משנת חמשת אלפים וחמשים בקירוב, ורבינו יוסף קארו זקנו של מרן הב"י היה אחר זה, כמ"ש ס' קורא הדורות. שוב כתבתי לו דאפשר שהיה מיוסף קראי אחיו של אהרן קראי המפורסם, שהקראים קוראים אותו רבינו. וראיתי שגם זה הבל, כי כתב שנית שהוא מלא על כל גדותיו מהקדמות תלמודיות ומדרשי חז"ל, והעתיק לי שנים או שלשה גרגרים מהס' אשר מתוכם ניכר שהמחבר ההוא היה תלמודיי ומקובל גדול בדורו, וגם כינוי משפחתו קרא ולא קארו. שוב מצאתי שהוא קדמון מחבר גדול שהובא מרש"י בפירושו למשלי ריש סי' ד'. וגם בתוס' במס' ערכין דף ט"ו ע"ב, גבי שליו ד"ה התאוו תאוה יע"ש. ומן התימא שהר"ב קורא הדורות הביא שמות כל החכמים שהוזכרו מרבותינו בעלי התוס', וחכם זה השמיטו ולא הביאו בכלל מינוייו, ואולי לפי שלא הוזכר לענין דינא אלא בפירושו שפירש על התאוו תאוה, ומהודענא לכון דבר שראוי להשמע, שאחרי מופלג היינו בחדש אייר התקל"ז, מידי עברי בעיר פארמ"א דרך הילוכי לעיר ריג'ייו, נתקבלתי בכבוד גדול מחכם הגדול שלהם הנזכר, וכל אותן השעות שנתעכבתי שם לא זזה ידו מתוך ידי, והראה לי כל בית נכותה, ובכללם ספר רבינו יוסף קרא הנ"ל, כתוב בכתיבה יפה. וראיתי בסופו את הרשום בכתב אמת הדברים האלה:
מודה אני אהרן בר' דניאל, כי משכנתי זה הפי' מנביאים מרבינו יוסף קרא... לנדיב ר' שמואל בר' משה שלי"ו בר' נתן ז"ל בט"ו דינרים וקבלתים מידו, וזה היה יום ד' ערב ט' באב שנת צ' לפרט ע"כ. זאת ועוד אחרת ז"ל, מודה אני אהרן בכמ"ר דניאל זצ"ל החתום למטה, כי מכרתי זה הפירוש מנביאים כולם מפרשת מורינו ורבינו יוסף קרא זצ"ל לר' אהרן בכ"ר יהודה זצ"ל בן הקדוש ר' אלייא זצוק"ל.... בשכר א' פרח זהב, וקבלתי המעות ..... ביום ו' כ"ב ימים לחדש אלול שנת חמשת אלפים ושנים ותשעים לבריאת עולם ע"כ. ועוד שלישיה מעידים אנו ח"מ מה שהיה בפנינו בא' בשבת בכ"ט ימים לחדש תמוז, שנת חמשת אלפים ומאה וחמשים ואחד לבריאת עולם .... איך בא לפנינו כמ"ר בנימין בכמ"ר יצחק ז"ל מרוצ"א, וא"ל הוו עלי עדים .... שאני מכרתי זה הפי' מנביאים הראשוני' ואחרונים לרבינו יוסף קרא, ואחד סידור מתפלות בשכר שבעה דוקאט"י שקבלתי מידו וכולי.
מכל הכתוב הוברר הדבר בלא שום ספק שאותו הפירוש הוא מרבינו יוסף קרא ז"ל. ואת זה ראיתי אני בריש ספר יהושע שהוא ממש פי' רש"י כדמותו וצלמו מלה במלה ואות באות, ומזה נתאמת אצלי מה ששמעתי שפירוש הנביאים אינו מרש"י ז"ל בעצמו, אלא ששמעתי שהוא מתלמידיו על שמו. והן עתה איגלאי לי מילתא שהוא פירוש ר' יוסף קרא ז"ל. ואפשר שהעתיקוהו אחר זמן תלמידי רש"י ונשתרבב על שמו, ודלא כהרב שער יוסף במס' הוריות סוף דף ק"ד, ובספרו שם הגדולים אות שי"ן זה יצא מחדש, שלא הוציא מן הכלל כי אם פירוש ד"ה לבד שאינו מרש"י, ואחרי כתבי מר איקלע להכא, הרב הגדול הנז' מחמד עיני, צדיק בא לבית מלוני. ונכנסנו מענין לענין בזה הענין, וההוא אמר דיותר ניחא ליה לסבור שהמעתיקים טעו בשם ונתחלף להם, לפי שכמדומה לו שהתוספות באיזה מקום מזכירים פירש"י של נביאים, ומי יתן ידעתי ואמצאהו ויאמנו דבריו. שוב אחר זה כמשלש חדשים אורו עיני, והקרה ה' לפני, מ"ש התוס' בפ"א דסוכה סוף דף ה' ד"ה בשליש. שכתבו דעליית בית ק"ק נמוכה משל היכל ע"כ. ולא כמו שפי' הקונטריס בפי' מלכים ע"כ. ואהניא לי זכותיה דהרב נר"ו, חכם עדיף מנביא, ושמחתי ושמחתי בו.
והן לצדק גדול הוא אלינו כל אשר אנחנו עושים פה היום בגלותינו, כי חסרנו כל, ואתנו עמנו כל המונעים שכתב הרמב"ם במורה, קוצר המשיג, ועומק המושג, ואורך ההצעות, והכנת הטבעיות. בלשון המפרשים רוע המזג, וטרדת הזמן. וגם זאת שמתה טהרה ופרישות, ונתמעט סיוע הקדושה, הן הנה השתי סבות דאחסור דרי, כמ"ש בירושלמי דגיטין סוף פ' התקבל, רב כד הוה בעי מקשויי על דר' יוסי אמר, אנן עלובייא מקשייא על דר' יוסי, שכשם שבין קדשי קדשים לבין חולי חולין, כך בין דורינו לבין דורו של ר' יוסי, אמר ר' ישמעאל בר' יוסי, כשם שבין זהב לעפר כך בין דורינו לדורו של אבא. ונ"ל שהלשון הראשון של רב נאמר על הקדושה, והלשון השני על המונעים, דיועם זהב ואיכא חיסרון כיס, ולבא בכיסא תלייא, ואם בדורות הראשונים כך, עאכ"ו בדור יתום דורותינו אלו, יתמי דיתמי. ואפשר לי לומר ג"כ דר"י לא אמר דבין דורו לדור אביו טובא איכא כערך קדשים לחולין, דלאו כל כמיניה לומר כן בשבח אביו, כי גם בימיו הקדושה במילואה, שהיה רבינו הקדוש וכמה קדושים, ולא היה ההפרש אלא כבין זהב לעפר, שהגלות היה הולך וכבד ובא בארוכה. אבל רב שבדורו התחילו האמוראים שאין להם ערך עם התנאים, אמר דגבה טורא בינייהו, כמו שיש בין קדשים לחולין, ומ"מ בין למר ובין למר טובא איכא, ור"י עצמו אמר כבין זהב לעפר, דהגם דזהב נקרא עפר, כמ"ש ועפרות זהב לו. אעפ"כ רב המרחק ביניהם, ובזוהר וירא דף קי"ח ע"ב, באתר דדהבא שריא ספסיתא לא אדכר קמיה ע"כ. ואדכרן מ"ש הריטב"א במגילה, הובא בע"י פ' אין עומדין, גבי משל שמשלו חכמים למלך (שמשבחים אותו) שיש לו באלף אלפים דינרי זהב, ומשבחים אותו באלף אלפים דינרי כסף, שגנאי הוא לו, דהגנות הוא שהשבחים הם עניינים שפלים שאינם ממין שבחו של הקב"ה, שמשבח בשל כסף במקום זהב, ומחליף מין מעולה זהב במין שאינו מינו שהוא כסף, וכמה יותר ההפרש שיש בנאמר כאן בין עפר לזהב משל כסף לזהב. כי מתקרב הכסף לזהב רק שהיא מדרגה פחותה ממנו, כמ"ש השל"ה במס' פסחים דף קס"ב ע"א בפ' תפוחי זהב במשכיות כסף. דמיון הנגלה בערך הנסתר עי"ש. נמצא הדמיון בתכלית הגרעון, וקשה דלפחות דיו לעבד שיאמר עליו כלשון רבו, אבל במה שכתבתי ניחא, שהמכוון על מיעוט הכנת הטבעיות, שגרם ביטול זיו החכמה, כי שחה לעפר נפשם, וק"ו לדורות שאחריו. ויפה כתב הר"ר מקאנדי"א בפתיחת ספרו בחינת הדת, שכמו שהשלוה והממלכה נכונה מסודרת תעזור בני אדם אל הצלחתם המדינית והמדעית, בתתה דרכים עוזרים בעצם, כן גם העדר השלוה והממלכה תסבב ההפך, ולזה כאשר אבדה מלכותינו ולא הונח לנו, היינו כנבוכים בעמקי ים, אבדו כמעט חכמינו וספרינו הקדומים אשר היו באומתינו, ולא נשאר לנו כי אם המשנה והתלמוד וכו' עי"ש. וכ"כ ס' אורים ותומים סי' ל'. בפ' והיה אור הלבנה וגו'. והיינו דאמרי' בפ' הרי הן עלי עשרון, ובנותי מקצה הארץ. אלו גליות שבשאר ארצות, שאין דעתן מיושבת עליהן כבנות ע"כ. ואפי' גלות בבל דאמרי' שם שדעתם מיושבת עליהם כבנים. ופירש"י שאין להם עול מלכות כשאר גליות, הרי אמרי' בפ"ק דמגילה דאמרו רבנן לאחשורוש, מיום שחרב בה"מ וגלינו מארצינו נטלה עצה ממנו, וטעמא א"ל דכתיב שאנן מואב מנעוריו וגו' (ירמיה מח, יא). ופירש"י ויפה אמרו לו שמתוך שאדם שליו חכמתו מיושבת עליו, שנאמר וגו'. סופיה דקרא על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר ע"כ. ונ"ל דהוצרכו למימר טעמא, או דאצטריך תלמודא למימר שיפה אמרו לו מהאי קרא, כי היכי דלא תיקשי מהכא אדאמרי' במנחות, שקרא הכתוב בבל בנים, שדעתם מיושבת עליהם, ולכך קאמר דיפה אמרו דסוף סוף בלבול דעת קצת איכא, שאין הדעת מיושבת לגמרי כמי שהוא שליו, הגם שכלפי שאר הגליות היא כבנים שדעתן מיושבת, או יש לפרש טעמא א"ל וכו'. להפיס דעתו לאשתמוטי מן הדין, הגם שלפי האמת היתה חכמתם מיושבת עליהם כבנים ודוק. וקרא כתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה. ופירש"י אין מורה הוראה כנז' לעיל, דברתי בלשוני על לשונו בכורסיא דאליהו שלי, וכאן לעיל בפ' () והרצון לעניינינו שהיותנו חוץ ממחיצתנו בארץ העמים תורה אבראי, אין תורה שאבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו תסתתר. בהסתר פנים, איתא אבל עמדה לנו ולחלותה קיימת עמנו, ואפשר שגם לכוונה זו דימה ר"י בר' יוסי דורו לעפר, כי סוף סוף העפר אינו כלה, ע"ד שכתבו התוס' בברכות על ונפשי כעפר לכל תהיה. מה עפר מכלה את הכל וכו'. וישוב העפר למשיבת נפש אלינו, וכאשר ינוד בקנה ועומד במקום מים, כן אנו נדים בגלות בעקירה והנחה, זה יניחנו וזה יקחנו, ולעולם במקום מים של תורה כמ"ש המפרשים.
ותהי זאת נחמתינו בעניינו, שהכתוב אומר אין תורה. ואתאן למ"ש בב"ר ס"פ נח, א"ר לוי כל מקום שנאמר אין הוה, ותהי שרי עקרה אין לה ולד, והוה לה. שנא' וה' פקד את שרה. ולחנה אין ילדים. והוו לה, שנא' וכו' ציון היא דורש אין לה. והוה לה שנא' ובא לציון גואל וגו'. וכן איתא באיכה רבתי דף ס"ג ע"ג. ודומה לזה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת, דדרשינן במ' חולין, אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כמ"ש התוספות בפ' נח. נמצא שהשלילה ג"כ היא אצלינו קיום והשגה, וכמו שפירשתי במקום אחר עפ"י זה מ"ש ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך. שהלא והשלילה היא כן קיום והעמדה שנתן לנו ה' אלקינו, דכל מקום שנא' אין הוה, והוה לבסוף. איברא שמהר"ש יפה חילק בפירוש מדרש הנ"ל בין מלת אין למלת לא, ובעל נזר הקדש גם הוא לחלק יצא עפ"י הסוד, משום דאֵין רומז לרחמים גמורים עי"ש. והוא ידוע בסוד והחכמה מאין תמצא, ולדידי מובן לי טעם נכון גם לפי הפשט, כי מלת אין משפטה משפט חיוביי ולא משפט שליליי, והכחניות הנמצא באדם נק' אין, כמ"ש בעל העיקרים מאמר ב' פ"ב, ולא חילקו רבנן בין אָיִן בקמץ וחירק, לאֵין בצירי, כמו שהוא מחלק שם. והגם שכפי המדרשות שבסוגיה בפ' אלו הן הגולין, בפ' ואוהב בהמון לא תבואה. באל"ף כמו לו בוא"ו, הרי אריא בחילה טינרא נקב ותביר (זהר פ' נח ריש דף ס'). מהרש"א ז"ל שם בא לכלל ישוב דודאי לא באל"ף שלילה גמורה היא, אבל התלמוד דריש ונקט המכוון מסיפא דקרא, גם זה הבל, דכשהוא הבל לא תבואה, ומכלל לאו אתה שומע הן, היכא שהדבר להפך, דאז לו תבואה בוא"ו עי"ש. ותמיהני מהרב עיון יעקב שכתב דאין זו תמיהה כל כך, שהרי אמרי' בסוטה דף ל"א, דאע"ג דכתיב בלמ"ד אל"ף דרשינן בלמ"ד וא"ו עכ"ל. ואיני יודע מה הוא סח, דמי דמי התם דאמרי' משמע הכי ומשמע הכי, ודאי איירינן במלת לא דכתיבא באלף וקרינן בוא"ו, דט"ו לא איכא דכתיבין באלף וקרינן בוא"ו, וסימן נמסר במסרה גדולה פ' שמיני, ובכללם הנהו דמייתי התם בסוטה, פסוק הן יקטלני לו אייחל באיוב י"ג. ובפ' בכל צרתם לו צר. בישעיה ס"ג. דבכגון אלו הוא דאיכא למשמע הכי ומשמע הכי, דיש אם למקרא ויש אם למסורת. וכן מקשי תלמודא בפ' אלו הן הגולין, הא לא מצלו מייתי, והכתיב כצפור לנוד וגו' כן קללת חנם לא תבוא. משום דכתיב בלמ"ד אל"ף, הגם דהקרי בלמ"ד וא"ו, ויש אם לשתיהן ככתוב למעלה בפ' ל"ב. וכתב הראב"ע בפ' משפטים בפ' אשר לא יעדה (שמות כא, ח). ז"ל, ודע וכו' כתיב הוא בפנים באל"ף ובחוץ בוא"ו. ואמר הגאון כי שני טעמים יש לו, כמו הוא עשנו ולו אנחנו. הטעם הא' כי אנחנו לא עשינו עצמנו, והב' כי לו אנחנו. והנכון בעיני כי זה השני הוא האמת לבדו וככה כולם. אר"י המדקדק, אנחנו לא נוכל להפריש במבטא בין לא באל"ף ובין לו בוא"ו או בה"א, כמו הלה היא ברבת בני עמון (פ' דברים). אלו הפסוקי' האל"ף מבפנים ומבחוץ וא"ו, כל אלו כדרך קריאתם טעמם עכ"ל. ודרכו של הרד"ק כדעת רבינו סעדיה שמפרש בכל קרי כתיב הקרי והכתיב, הגם שדעתו בקרי כתיב משונה ואינה נכונה היא כתובה בשמואל ב' ט"ו בפ' ויען אתי וגו' כי אם וגו'. ובמלכים א' י"ז. בפ' כד הקמח לא תכלה עד יום תת. דסבר שמצאו חילוף גרסאות ולא עמדו על בירורן, וכבר תפסו עליו הראשונים ז"ל, עיין אמונת חכמים פ' כ"ב. והתוס' בפ"ק דסוכה סוף דף ט' כתבו, דאפי' למ"ד יש אם למקרא, מודה דלא לחנם נכתב המסורת, כדפריש לעיל דף ו' ע"ב ד"ה ור"ש. (וסרה בזה תמיהת הרמב"ן בפ' שלח, על מ"ש רש"י מדרש רבה פ' קרח, שמנין גימ' של ציצית שש מאות, וח' חוטין וה' קשרים הרי תרי"ג. דעם כי ציצת חסר יו"ד במקרא, חסרון שיוכל להמנות הוא עיין מנחת שי שם). ועיין הכלי יקר יהושע ג' בפ' אך רחוק יהיה. דף י"א ע"ב. נמצינו למדין דלכל הדיעות היכא דכתיב לא באל"ף וקרי נמי באל"ף, כהאי קרא דאוהב בהמון לא תבואה. אין שום סברא לשנותו ואת טעמו. ותלמודא דסוטה לא איירי בכה"ג. ותדע שהרי בפ"ג דנדרים, אדאמר ר' לוי כל המנחש לו נחש, שנא' כי לא נחש וגו'. מקשינן והא בלמ"ד אל"ף כתיב, ומשנינן אלא משום מדה כנגד מדה, והשתא על כרחין תלמודא דמכות דריש המכוון מדיוקא, כמ"ש מהרש"א או דדריש לא תבואה, שאינו חסר שום תבואה, כלומר שלא יש תבואה שלא תהיה שלו. וז"ש שכל תבואה שלו, כמו שפירשתי בחידושי שם עם המשך כל המאמר בארוכה, עיין לעיל בפ' כ"ו. וכמו כן פירשתי סיומא דקרא, שלא יהיה סותר ארישא. ולכאו' יקשה מ"ש ר' יוסי בזוהר האזינו דף רצ"ג ע"ב, בפ' שחת לו לא בניו מומם. ז"ל, מאי לו לא. תרי זמני, אלא חד לעילא וחד לתתא ע"כ. דמשמע דדריש לא באל"ף כמו לו בו', והתם ליכא קרי כתיב, ומאי תרי זמני דקאמר, אבל כפי מ"ש המ"מ ה"פ לו בו' לתתא, שהוא פגם גמור לא באלף לעילא שהוא פגם קצת עי"ש. איברא שהפי' אינו מרווח בעצמו, וגם אינו מכוון אל הלשון, דהול"ל חד לתתא שמוסב ללו בוא"ו, וחד לעילא דקאי ללא באל"ף ישר הולך כסדר הפסוק, ולא כסדר המדרגה ממעלה למטה, אלא על ראשון ראשון, כמו בפ' במדבר דף קי"ט ע"א ז"ל, ד"א גיל יגיל אבי צדיק. דא אבוך דלתתא, ויולד חכם וגו' דא קב"ה כו' לעילא ע"כ. מ"מ אפשר דלא דמי לישנא דהכא לדהתם, כי יש הפרש ניכר למעיין היטב, וישמע חכם ויוסיף לקח, איברא שהרב עיון יעקב אמילתיה דהרמב"ם בפי' המשנה דסוטה, נראה דסמיך שמטין דבריו שם, כדכתב איהו שכך הוא לשון הרמב"ם, לא ואפי' שהוא כתוב באל"ף, הנה הוא מורה על הין, ואפי' שהוא כתוב בו', הרי הוא מורה על הלאו לפעמים, וכבר זכר טעם זה המדבר באותיות הנח, ולפיכך מ"ש לא איחל, לא היה כתיבתו באל"ף או בוא"ו, ממה שיסור הספק בין הלאו והין עכ"ל. (והגם דאותיות אהו"י מתחלפות, ומצינו כמה אל"ף במקום ה"א, כמו בפ' בהעלותך והיה לכם לזרא. וברות קראן לי מרא. ובירמיה נ"ב ואת יתר האמון. וביחזקאל ל"א על כן גבהא קומתו. ובסי' ל"ו ועל אדום כלא. ובתהלים כן יתן לידידו שינא. מ"מ לדעתי בין וא"ו לאל"ף שהוא בין הן ללאו, דבר והפכו ורב המרחוק ביניהם שאני ושאני. ועם כי אותיות אהו"י מתחלפות כנ"ל, אין חליפות למו כי אם לפרקים היכא שהמשמעות אחד, דוגמא דהנהו דלעיל, ואנו אין לנו בידינו לשנות את הידוע ורשום בכתב ולתת התחלפות לו כרצונינו, בלתי ההכרח הניכר מסכים אל פשט הכתוב, ולכו נא ראו מ"ש הרד"ק בשמואל א' יו"ד בפ' ותאמרו לא כי מלך תשים עלינו. ז"ל י"מ כמו לא באל"ף כי אותיות אהו"י מתחלפות, והנכון כמשמעו וכו' ע"כ. הרי שמשמעו הפשוט לא יופשט ממה שהוא כתוב, והספק נולד כשהוא קרי כתיב). אבל לדעתי דבר שאינו מתכוין הוא, ופסיק רישיה משאר דוכתי בגמ' לפרש דברי הרמב"ם, ולא באלף ולו בוא"ו, תהיה להן ישיבה אחת, שאם אתה אומר כן, נתת תורה לכל א' בידו לומר על לאו הין ועל הין לאו, והין ולאו רפייא בידן, אלא ודאי לא נחית הרמב"ם ז"ל אלא לומר דבמקום שיש קרי כתיב כאותו פ' של לו איחל וכיוצא, אין בכתיבה מה שיסלק הספק בין לאו והין, והמבטא אחת. והנה הדבר מוכרח ממ"ד בפ"ט דערכין דף ל"א, גבי אשר לא חומה דבפ' בהר, דדרשינן אעפ"י שאין לו חומה והיה לו קודם לכן, ורש"י פי' משום דולא כתיב מלא וא"ו, שיש לו כל הב' משמעיות, שיש הוא"ו והאל"ף, וזה משום דלית ליה שהוא קרי כתיב והוצרך למציאות זה, והתוס' שם אתו עלה משום דקרי כתיב הוא, שכך הוא לפי האמת, אלא דלדידן כתוב באל"ף והקרי בוא"ו, דלא כהספרים מדוייקים שכתבו התוס', הרי דהן לרש"י הן לתוס' אי לאו הוא"ו של מילוי למר, והקרי כתיב למר, לא מצינן למדרש הכי, והגם שהיינו מוכרחים לומר שהיה לו חומה קודם לכן, דבערי חומה משתעי קרא, וכ"כ בעל קרבן אהרן שם בת"כ פ' בהר, דקרי וכתיב דריש עי"ש. ובפ"ק דנדה דדרשינן מי יתן טהור מטמא לא אחד. וכן בפ"ק דע"ז, לא יחרוך רמיה צידו. הני תרי לא בלשון הין, הואיל דלית בהו קרי וכתיב, הוכרח רש"י לפרש בשתיהן בתמיהה, כדכתיבנא לעיל בפכ"ו. וראיה גדולה ההיא דנדרים, דתלמודא גופיה מקשי, והא בלמ"ד אל"ף כתיב כנזכר לעיל בסמוך. ועיין יפה מראה פ"ו דשבת דף ק"א ע"ב. (א"ל דוד לה"ר ציבא בלו דבר וכו'. ופירש"י אינו חכם בתורה ומצאו מלא דבר וחכם בתורה ע"כ. דהלא מהרש"א תמה על זה דבכל הספרים בלו דבר בוי"ו וכן מלו דבר ומכח קושיא זו נייד מפירש"י ופי' שהיה לו למפיבושת דבר, ר"ל דין ודברים ומצאו דוד שלא היה עליו דבר, כלומר מלו דבר במ"ם השלילה, כמו שבת היא מלזעוק וכו'. אמנם נ"ל דאפי' לפירש"י ניחא לה"פ שציבא אמר מלו דבר, שדבר בעלמא שאמר דבר א' ואין שני, ומהרי"א פי' כמו בלי לפי המימרא). מכל הני טעמי ברירי הדבר יצא ברור, ויתד היא שלא תמוט, דלא דכתיב וקרי באל"ף כדקאי קאי, ועמד טעמו בו, טעם שלילה והעדר, ולישנא דאֵין לחוד ולא לחוד. ולדידי חזי לי דמירווח רווח בזה מ"ש התוס' בפ"ה דשבת גבי ד' שמתו בעטיו של נחש ז"ל, והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ, ברוב בני אדם קאמר ע"כ. שכן לישנא דמקרא מסייעם, כי אדם אין צדיק וגו'. וכל מקום שנא' אֵין הוה והוה. והשתא שבאנו לחלק בין אֵין ללא, אף אנו נפרש עפ"י חילוק זה, לא אליכם כל עוברי דרך וגו'. שירצה דלא דוקא בפרטות, אליכם כל עוברי דרך, האומות שהם הם העוברי דרך, כמו שפירשו חז"ל והמפרשי', כי לדידן יצדק וְיֵאָמֵר בנו לשון אֵין, שאין השלילה החלטית, והכוחיי לעולם קיים, ועל כן הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי וגו'. וזה לפי שידוע שכל דבר הנאבד לגמרי סר היגון והאנחה, כמו המת שמשתכח מן הלב, משום שאבד סברו ובטל סיכויו, ומתנחמים על המתים ואין מתנחמי' על החיים. וזש"ה בשמואל ב' סוף י"ג. כי נחם על אמנון כי מת. שהגם שפירשו אשר מת, יותר נראה לפרש שדוד נחם לפי שמת ומתנחמים על המתים. וא"כ איפה צרות החרבן שאינן נצחיות ויש להן תקוה, לכך אינן משתכחות מן הלב, וממה שאין להם תנחומין זה ינחמנו. ועל יסוד זה פירש בעל בינה לעתים בדרוש נ"א, זכור תזכור ותשוח עלי נפשי, זאת אשיב אל לבי וגו'. כי זאת הזכירה אשר אני זוכר תמיד, פעם אחר פעם אשיב אל לבי, ועל כן אוחיל, שכיון שלא אוכל לשכחו, הוא מופת הכרחיי שאינני כמת ושעוד יש לי תקוה, וכזה פי' בדרוש ס"ג. פסוק מה יתאונן אדם חי עי"ש. ועד"ז אני מפרש כאן, לא אליכם וגו'. שהלא הוא דוקא בכם, שכשנאמר בכם שלילה היא החלטיית שאין עוד תקוה, אבל בנו נאמר אין, שיש תקוה לאחריתנו, וכיון שכן גדול מכאובנו, שאין אנו יכולים להתנחם, וראו איפה אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי, אשר הוגה ה' ביום חרון אפו, כלומר שנשבע, הוגה לשון הגיון, שדבר ונשבע ביום חרון אפו, וכיון שבאפו נשבע עוד יש תקוה, כמשאז"ל באפי נשבעתי ונתחרטתי בי, והוא הנותן שאין מכאוב כמכאובי, ואמר אשר עולל לי אשר הוגה, שבמה שדיבר והוגה עשה ועולל לי, כמו שפירשו קדמונינו פ' וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. שבמה שדיבר שכך חמתו. וכן שמעתי פי' ואל זועם בכל יום. שמצד חסדו, חסד אל הוא זועם, דבשביל שזועם יש לו פתח לומר באפי נשבעתי ונתחרטתי בי כדאי' בחגיגה, ומכאן אמרו האדם בשבועה (ויקרא ה, ד). כשהוא אדם, אבל לא כשעשה שבועה בכעסו. ועיין ס' ווי העמודים סוף פ' ך'. ובתורת כהנים פ' בחוקותי פ' נ' איתא ז"ל, אף אני איני מדבר אלא באף עכ"ל. ובהגהות כ"י של הרב הגדול מהר"ר גבריאל פונטרימלי ז"ל על סביב ס' תורת כהנים כתוב ז"ל, ונוכל לומר כמ"ש מדבר שיש קצת נחמה, עפ"י משחז"ל שאפילו בשעת כעסו זוכר את הרחמים. שכאשר ידבר באף, זה סבה שלא יעשה, ע"ד מ"ש המפרשים ע"פ וינחם ה' וגו'. וק"ל להבין שהדבור דוקא יהיה באף, אבל פועל הדין לא באף לבד רק מצורף לרחמים עכ"ל. ואני על דרך זה פירשתי שם פ' חם לבי בקרבי וגו'. שירצה חמימות לבי בקרבי יבער בהגיגי, ובכן דברתי בלשוני דיבור לבד ושככה חמתי, וכמו כן פירשתי במגילת קינות, תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם בפועל, ולא דברים בעלמא אלא תרדוף באף ותשמידם, שלא תדבר באף לשכך הכעס, ההוא אמר ולא יעשה. אלא תרדוף באף ותשמידם, ועוד שם משלי דברים רבה. וכן אני מבין אשר הוגה ה' ביום חרון אפו. דוקא ה' מדת רחמים, בשביל שהוגה בשעת כעסו ביום חרון אפו. ושוב מצאתי אחרי כתבי במהר"ם אלשיך פ' נח דף ך' ע"ג. בשם מהר"י בי רב, מה שהיה בזכרוני בפ' וינחם ה'. אבל בפ' אשר עולל לי. מצאתי שהביא פי' ששמע נוטה מדרכי, לא זו הדרך, ואנא בדידי אתנהלה לאטי כאשר השיגה ידי. ועד"ז מקום יש בראש לפרש פ' משמים השמעת דין (תהלים עו, ט). למשה רבינו, אז ארץ יראה, אבל באותו דיבור עצמו שהשמיע שקטה, שבמה שדיבר חציו כלו. כפי' מהר"י בי רב בפ' וינחם הנ"ל, (אבל רז"ל בפ"ק דע"ז, ובשבת פר"ע פירשוהו על התורה, שבתחילה יראה הארץ, ולבסוף שקטה, ועד"ז מתבאר אצלי על נכון מ"ש ירמיה, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. ואמאי מאנה להנחם, הלנצח תאכל חצי בשרה, תכלא ועוורא. אך פירושו שמיאנה להנחם משום שאיננו, וכל מה שנאמר בנו אֵין לבסוף יש ויש, וזה גורם שמיאנה להנחם, כי אין מתנחמין על החיים, והוא הדבר בעצמו שפירשתי פסוק עניה סוערה לא נוחמה. דלמה לא נוחמה, הלא מבטיחנו הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך וגו'. אלא היא הנותנת שלא נוחמה, יען תעלה ארוכה לחומת ירושלים ויְחָיֵה האבנים מערמות העפר יחיה שער העיר ותעל ארוכה למלאכה, ואין מתנחמים על החיים (עיין רש"י ד"ה ב' כ"ד), וכ"כ רד"ק בשמואל א' ל'. ויכו את צקלג. מלבד מ"ש הרמ"ז בפי' הזוהר פ' תרומה דף קכ"ח ע"א ז"ל, הקדמה ג', שיש כח בקדושה להחיות אפי' הדומם, וראה מאבני מראשותיו של יאע"ה, שכאשר לקחם והטמינם לצרכו, מיד חל בהם הרגש וחיות, שכל אחת וא' אמרה עלי ינוח צדיק ראשו. וכן אבני המקדש היו מתרווחות כפי רוב העם, וכ"כ בנחמיה, היחיו את האבנים והמה שרופות. פי' היוכלו ליתן להן חיות הראשונה אחר שכבר נשרפו וכו'). וכיון דהיכא דכתיב אֵין משמע דיהיה בישותו, יובן בזה מדרש תמוה ז"ל, אין שלום אמר אלקי לרשעים (ישעיה נז, כא). מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים ע"כ. וכבר הובא בס' דובב שפתי ישנים בפירושים שונים יע"ש דף א' ע"ב. ולדידי ניחא לפרש, דמשום דכתיב אין שלום, משמע דמאן דלא הוה הוה, והקב"ה מקרבן אליו בתשובה. וחוזרני על מלכה ושריה בגוים אין תורה. דאין משמע שהיא בישותה, ולכן נקראת תושיה, כמ"ש רד"ק במיכה ו' ע"פ ותושיה יראה שמך. שכתב לפי שאין בעולם השלם דבר העומד אלא היא, לפיכך נקראת תושיה, שעומדת לעולם עכ"ל. וגם ידוע מ"ש האר"י ז"ל. (הובא בס' אלון בכות ע"פ היה ה' כאויב). כי גלות השבטים לא היה אלא לפאה א' לפי שלא היו בני תורה, אמנם גלות יהודה ובנימין בארבע פנות העולם, לפי שהיו בני תורה.