סבא אליהו/חלק ג/פרק מט
דעו שכפי דעת חכמי הספרדים הגלות הזה שאנו בו היום, הוא הגלות שנתחייבנו בחרבן בית הראשון, וגאולת בבל היתה פקידה בעלמא ולא גאולה שלימה, כ"כ החכם ר' חסדאי מאמר ג' פ"ב. וכדבריו ראיתי במהרי"א סוף ס' מלכים, וגם גבי בנין דשלמה בסי' ח' בסוף רמזיו שם, וכ"כ בס' כלי יקר סוף ס' מלכים, וכמה מקראות מסייעים לזה, כמו שהאריך שם בידים מוכיחות דהויין ידים, וכן משמע מתשובת ר' יאושע לרבן גמליאל בפרק תפלת השחר (ברכות כח, א), ופ"ד דמס' ידים, הכתוב אומר ושבתי את [שבות] עמי (עמוס ט, יד). ועדיין לא שבו כמ"ש רש"א במס' ידים. וכן משמע בפ"ק ד(ברכות ד, א) ראויים היו ישראל ליעשות להם נס וכו'. ופירש"י לבא ביד רמה, אלא שגרם החטא ולא הלכו אלא ברשות כורש, וכל ימי מלכות פרס נשתעבדו להם לכורש ואחשורוש ודריוש האחרון ע"כ. וכתב מהר"ש יפה בשמות רבה ס' פיקודי פ' נ"א על המדרש, שאנשי כ"ג אמרו חבול חבלנו לך (נחמיה א, ז). שנודע להם שבית שני עתיד ליחרב, שהרי מפני זה לא עלו כל ישראל בבית שני, וקבלה היתה ביד אנשי ריגנשפו"רק שבאשכנז שלא עלו לבית שני, וכן לאנשי טולי"דו שבספרד, ולכן לא היו צריכים להתחבא ג' ימים לפני פסחם כדרך היאודים, כי ידעו הגוים שאבותיהם של אלו לא היו במעשה של אותו האיש ע"כ. וגם זה ראיתי שם בכלי יקר, שאיספ"ן אשר על שמו נקראת מלכות ספרד, היה בן אחותו של אירקו"לי הגבור אשר היה מארץ יון וממנו קבל המלכות, ואיספ"ן לא היה לו כי אם בת א' והשיאה לפירו"ש ונתן לו אותו המלכות, והאריך בסיפור אותם המאורעים והטלטולים שעברו עי"ש. וממ"ש שבט יאודה ויכוח ז' דף ז', נראה שקבלו המלכות מנבוכדנצר, ובעיקר הסיפור דעת כולם שוה, ואין שום סתירה לדעתם של הראשונים ז"ל ממאמרי חז"ל, וגם לא מד' גליות, שאנו מונין המראה אשר הראה ה' לאאע"ה, כי כך הם מצד התחלפותם, שכן כתיב על מואב, שאנן מואב וגו'. ולא הורק מכלי אל כלי (ירמיה מח, יא). ואנחנו שהורקנו מכלי אל כלי בד' מלכיות, כל מלכות נקרא גלות חדש בפני עצמו, זכר לדבר יין הבא מב' כלים והוא מכרם א' וממין א', בתוך מ' יום נחשב לשני מינין, כדינא בא"ח סי' קע"ה, ואף אני לא אמרתי אלא להזכיר לסימנא בעלמא.
ומכל הנלקט הקימותי אתכם צופים שעיניכם תצפינה לישועה, ישועו"ת זה סת"ר נזיקין, סתירה גמורה, סתירתם בנין בה"מ, לכשיפול הצע"ר הזה, הנה כה מבטינו, אנו מחכים והוא מחכה, כדאמרי רבנן בפ' חלק (סנהדרין צז, ב). ויהיה לכם למזכרת מ"ש ז"ל, כל מקום שפקרו המינים תשובתם בצדם. שעל קוטב זה היה מפרש מר אבי זצוק"ל מ"ש בב"ר גבי נעשה אדם (בראשית א, כו). שאמר משה אתה נותן פתחון פה למינים לטעות, וא"ל הקב"ה כתוב והרוצה לטעות יטעה ע"כ. שהרבה נתקשה הר"ב העיקרים עליו במאמר א' פי"א. דלכאורה הנזק המגיע בלשון נעשה גובר על התועלת הנאמר בו. ואף שהרמב"ם כתב בהקדמת המורה ובמאמר תחיית המתים, שהחפץ בתועלת משכיל א' עולה על נזק אלפים סכלים. כתב הנשמת חיים ג"כ במאמר א' פ"א, שזה צריך שיובן כאשר יהיה התועלת מופלג, ובלתי אפשר להועיל בענין אחר, וחתר להשיב ככתוב שם. ומר אבי ז"ל מיישב כי לא אמר 'כתוב והטועה יטעה' אלא והרוצה לטעות יטעה, כלומר אין שום פתח ומקום המביא לידי טעות כי תשובתו בצדו, והבא לטעות אינו אלא מרצונו הרע, שרוצה בשאט נפש לטעות, והלעיטהו לרשע וימות, ודעו שלשון 'רוצה' לפעמים אינו רצון בהחלט, כמו בפ' המדיר (כתובות עד, ב) הא ר"מ דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. ופירש"י שר"ל שאינו מקפיד. וכאן אפי' כשנפרש 'והרוצה לטעות' בפחות שבלשונות, יאמר מ"מ שמי שאינו מקפיד לטעות יטעה, כי לפי האמת אין מקום לטעות, שכל מקום שפקרו המינין תשובתם בצדם. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים הרמב"ם באגרתו אגרת תימן או אגרת פתח תקוה המלאה לה אמי"ר, אמירה נעימה נאמנים אמריה, חיים הם למוצאיהם בכל קוץ וקוץ תלי תילים, כמה גדולים לסכר פי דוברי שקר, ובתוך דבריו כתב וז"ל, וידוע כמו כן שהדתות ההם המדמים לדתינו, הם דברים שאין להם פנימיות אלא סיפורים ודמיונים שהתכוון להם המדמה לכבוד עצמו, ולאמר עליו שהיה כפלוני ופלוני, והתבארה עברנותו לנגד החכמים, ונעשה הדבר צחוק וליצנות, כמו שמשחקים מפעולות הקוף כשידמה מעשיו למעשי האדם וכו' ע"כ. ושם בדף ק"א כתב, ומה שראוי לך לדעת שהדברים וכו' שוא וכזב, ולא יהיו לך לראיה לפי שתמצאם כתובים, שהמכזב כמו שמכזב בלשונו מכזב בקולמוסו וכו' עי"ש ע"כ.