סבא אליהו/חלק ג/פרק מד
חזרו על לימודיכם, כי אמרי' בפ' הרואה (ברכות ס, א). אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כח, יד). ההוא בדברי תורה כתיב. ופרש"י מפחד תמיד שמא תשכח הימנו, שמתוך כך הוא מחזיר לשנותה תמיד עכ"ל. משמע מלשונו שמלת 'תמיד' בפני עצמה, ואינה מוסבת אמלת 'מפחד' שמפחד תמיד, ורק היא נתינת טעם שאשרי מפחד בד"ת, שמתוך כך תמיד, וטעם פירושו כן, שכיון שחוזר לימודו שוב אין מקום לפחד, כי במה שחזר ושינה מפכחתו לפחדו, ולא שייך לומר שמפחד תמיד, שבהיותו חוזר עליו מובטח שזורע וקוצר, כדאמר ריב"ל בפ' חלק דף צ"ט. אלא צ"ל שחוזר תמיד. ועיינו במה שכתבתי לעיל בס"פ ל"ה. ואמרי' ביבמות פ' הבע"י דף ס"ד ע"ב. אבין דסמכא, יצחק סומקא לאו דסמכא, אבין ישנו בחזרה, יצחק סומקא אינו בחזרה. פירש"י בלישנא קמא ישנו בחזרה, חוזר על לימודו ע"כ. ורש"י בסוכה על אם שמעת בישן תשמע בחדש, פי' בלישנא בתרא מחזר על לימודך ששמעת. וראיתי ושמעתי מחכם א', תלמיד חבר למר אבי זצוק"ל, חרוז א' ז"ל, לא תזכור לימודך אם תחזור פרקך כהלכה. זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה ע"כ. ובפרק כיצד מעברין אמר אביי, ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. ופי' מהרש"א וז"ל, שאביי נקט לגמרא, דהיינו מה שקיבל מרבותיו, שע"י טורח גדול וחזרה כמה פעמים זוכר ולא יבוא לידי שכחה, כמו היתד הזה שבחורים, ע"י הכאה על ראשו עושה נקב בכותל ונכנס בו וכו' עכ"ל. וניחא לי פירושו שכן מצינו אביי שכחן בפ' שני דייני גזירות דף ק"ט ע"ב, בשני דברים, בההוא אפוטרופוס דידע להפוכי בזכותא דיתמי, ואדכריה תרי מילי דר' יוחנן, וכתבו שם התוס' ד"ה אמר. אביי לא הוה זכור בדברי ר"י עד שהזכירו האפוטרופוס, דאילו היה זכור היה הוא עצמו טוען בשביל היתומים ע"כ. וגם לישנא דתלמודא בכמה מקומות, יתד היא שלא תמוט, מחזיק פירושו שלא תמוט ולא תשתכח ההלכה, כיתד שנכנס בדוחק ע"י הכאה שאינה זזה ממקומה, והוי כי סיכתא בגודא לגמרא ע"י חזרה. ובפ"ק דבתרא סוף דף ז', אלעזר בני קבע בה מסמרות, ועל ידי החזרה נעשה אביי סיני, כדאמר בפ' בתרא, הריני כבן עזאי בשוקי טבריה. ופירש"י דרשן ובקי. והרב באר שבע בסוף הוריות, אדאמרי' כלהו איפריך, דאביי לא איפריך, כתב דאביי בקי יותר מרבא, ורבא חריף מאביי, וכן משמע ממעשה דרב אדא בפ' לא יחפור (בבא בתרא כב, א), דאביי אמר אנא ענישתיה דהוה א"ל לרבנן, עד דמגרמיתו גרמיה בי אביי אתו אכלו בישרא שמינא בי רבא. ובפ"ק דערכין הרב באר שבע כתב להפך, שאביי חריף יותר, וכבר תמה עליו הרב שער יוסף. והעיקר אצלי שהיה חריף, ודרך החריף להיות שכחן, כי החריפות בא מיבשות המוח והזכירה מהלחות, אלא שע"י החזרה כי סיכתא בגודא נעשה סיני ג"כ, כי ע"י ההשתדלות אדם עושה טבע שני לעצמו וכל חפצו ישלים. והיינו דבפ' הערל דף פ"ד, אדאמרי' חברו עליו תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא. פירש"י בקיאים וחריפים, ואילו העירוך פי' חריפים. אלא ודאי שבהשתדלות יש להן ישיבה אחת. וכבר מודעת מילתא בטעמא שאמרו בההיא דפ"ק דחגיגה דף ז', דאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו ק"א, שמיכאל עולה ק"א וס"מ ק'. וכן בזוהר וישלח דף ק"ע, דגיד הנשה מנשה, דתמן יצה"ר רביע ע"ש. וידוע כי בהפרת ק"א משכ"ח הממונה על השכחה נשאר מנין זכ"ר על הזכירה. וכן אני מוצא ר"ת י"אר ה' פ"ניו א"ליך בגימט' ק"א. ומכוון בדקדוק אל הלשון, שכן הזכירה אתייא מדכורא מהפנים, והשכחה מנוקבא מהאחורים כדלקמן בפרקין וק"ל. ותורה צו"ה לנו משה. צוה ק"א, שאז היא מורשה. והחכמה מאין תמצא. מאי"ן בגימט' ק"א. ומהרש"א בחגיגה פירש שונה פרקו ק"א, ע"ד מ"ש בפ' התכלת (מנחות מג, ב) שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. עפ"י דעת חכמי האמת בסוד נפש רוח ונשמה, דמיון כהן לוי וישראל, ואחד מעשר מן המעשר עי"ש. וכמו כן בפ' כיצד מעברין, גבי ר' פרידא דהו"ל ההוא תלמידא דהוה תני ליה ת' זמני, עשה כוונים לזה המספר, ונתן את האמור של זה בזה בקנה א' ובמדה אחת עי"ש. והנני נוטה אליה מ"ד בפ' השותפין דף י"ד. אמרו ליה רבנן לרב המנונא, כתב ר' אמי ת' ס"ת, א"ל דילמא תורה צוה לנו משה. כתב. פירש"י דילמא כתב פסוק זה ת' פעמים, אבל ת' ספרים אין פנאי לאדם לכתוב. וכתבו התוס' ואומר ר"ת דאותו פסוק קרוי תורה, כדאמרינן בסוכה דף מ"ב, קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה, מאי תורה תורה צוה לנו משה ע"כ. ויש לדקדק מאי רבותיה של פסוק זה טפי מזולת, כמו פ' שמע וכיוצא, ועוד למה דוקא ת' פעמים, אלא ודאי דוקא פ' זה, משום והחכמה מאין תמצא, וכמו כן צוה לנו כנ"ל. ולכן פסוק זה לבדו נקרא תורה, וכתבו ת' פעמים לומר שהיה מלמד תורה עד ת' פעמים, כמו ר' פרידא לאותה כוונה האמורה, או לכוונה אחרת איך שתהיה שוה בשוה. אך בירושלמי הובא ג"כ מבעל עיון יעקב פ"ד דנדרים ד"ה לא נתנה וכו'. דריש לשון מורשא דקרנתא, דכל מה דאת לעי את משכח. וראיתי בס' לקט שמואל בחלק הפרשיות פ' וזאת הברכה, שכתב על משמעות זה, פי' הגאון העשיל ז"ל, באותו פסוק עפ"י משחז"ל שהשכחה מצויה, בשביל שאמרו ישראל דבר אתה עמנו ונשמעה. מה הוא צל עובר אף תלמודו צל עובר, וז"א אחרי שמשה צוה לנו התורה, לכן היא מורשה לשון מורשא כנ"ל, דמה דאת לעי את משכח. וכפי הבנת לשון הירושלמי אני אדון ואוביר בדרך זה, שמשה תורה צוה לנו, צוה לשנות פרקו ק"א כמנין צו"ה, בשביל שהוא מורשה עלולה לשכחה כפי' הירושלמי. ולכן צריכין אנו לכך, והיינו נמי לענ"ד שאמר התנא ר' יוסי הכהן בפ"ב דאבות, והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. שלא יאמר למוד תורה אלא התקן עצמך, כל עצמיותך, רמ"ח אברים שבך, כדברי ברוריה לההוא תלמיד בפ"ה דעירובין, ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שמורה בלב ואינה שכוחה. וזה תעשה ללמוד תורה שאינה ירושה לך, כלומר שאין פירוש מורשה לשון ירושה, אלא לשון שכחה כפי' הירושלמי. ולכן התקן עצמך. ובזוהר פ' פנחס דף רל"ב ע"ב, א"ר פינחס וכו' מלה דא אהדרנא בגין דיתבסם לפומי כמתקא דדובשא ע"כ. ובפ' תשא דף ק"ץ ע"א, אמר ר' חייא לר"י חמינא ליה לרב המנונא סבא דהוה דריש להאי קרא לר' אחא, וכיון דשמענא חדינא ביה ונטירנא ליה צריר בכנפא דלבושאי דלא יתעדי מינאי לעלמין, וא"ל אי אנת צרירת להאי מלה בקשרא חדא, אנא אצרור לה בתלתין או בארבעין קשרין בכסאי דלא יתעדי מינאי לעלמין, וההוא רביא דפ' שמיני בזוהר אמר, כל יומא אהדרנא אינון מילין דאוליפנא מאבא. וכשם שבשכל יש שכל היולי נקנה ונאצל, כן הוא בזכירה, ומי שלא זכה בזכירה היולית בשביל יבשות המוח, יש בידו לעשות לו זכרון בהשתדלותו, כי הן אדם שליט ברוח אל כל אשר יחפוץ יטנו, והחכמה מאין תמצא מכח החריצות והתשוקה, ובעשות ציונים לתורה, סדרי בירורין, וליגמרה בסימנים. ואפשר שלזה נחית המדרש רבה פ' קדושים פ' כ"ד. ומציון יסעדך. מציון מעשים שיש בידך. וכמה שקדו חכמים לעשות זכירה לדבריהם, שסמכום על פסוקים חוץ מפשוטם בפירושים זרים, כמ"ש הרשב"א בהגדות פ' אין עומדין. על פסוק התשכח אשה עולה. ובפ' הספינה דף ע"ט על פ' ונירם אבד חשבון עי"ש. וחזרת הדברים היא העולה על כל ההמצאות המועילות לזכירה, כי רבו מספר כמו שרבים המה מיני הזכירה, קצתם נזכרו בס' לב אריה ממהרי"א ממוד"ונא, העין רואה מועילה לזכירה, כענין מ"ש חז"ל וראיתם וזכרתם. ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת. וכתיב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. וגם להפך העין מפסדת הזכירה, שכן העורים הם בעלי זכירה יותר מפקחי עין כמ"ש הטבעיים. והעיקר אצלי להעמיק בדברים ולעיין בהם הדק היטב, כי בזה נרשמים ונחקקים בזכירה, וגם מכח ההתפעלות שמתפעל בהם בהבנתם או בשמיעתם לא יזוזו ממנו, ומילי דכדי הוא דלא דכירי אינשי, כדמסקינן בפ' זה בורר (סנהדרין כט, ב). פירש"י דברים של חנם, וכן אמרו בירושלמי פ"ה דברכות, ר' תנחומא אמר הסובר לימודו לא במהרה הוא משכח, שנא' פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. פי' יפה מראה, אשר ראו עיניך, עיני דעתך ע"כ. וזה לדעתי מש"ה אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך. לא זכרו את רוב חסדיך וגו'. דמשום שלא השכילו ולא יהבי דעתייהו לא זכרו. ועיין בקונטריסי פ"ק דע"ז סי' מ"ג. מה שכתבתי על מ"ד התם, לעולם ליגרס אינש אע"ג דמשכח. ושמעינן מיהא דבגירסא בעלמא בלא עיון רב, נקל הוא שישכח, וגם זאת ראיתי אני שהמעיינים בדברים ומבינים אותן על בוריין, מילין מתבסמן בפומייהו וישישו בשמחה. ומקרא מלא הוא בנחמיה ח'. וילכו וגו' לעשות שמחה גדולה. כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. וההולך בישרו ישר יבין דרכו של הקב"ה, טועם טעם מן במה שהוא לומד ויעלוז לבו. וז"ש פיקודי ה' ישרים משמחי לב. ישרים דייקא, ובשמחתו לא יתערב ש"ר השכחה, כי שמחת עולם על ראשו, וכשם שהוא מוסכם שהדאגה תשבית מאנוש זכרונו, כי לא הרבה יזכור אף גילת ורנן, להפך מועל"ת באימורי"ם שיזכור לו כל ימי עולם. וזהו אצלי האמור בפ' חלק (סנהדרין צט, א) ר"ע אומר זמר בכל יום, זמר בכל יום. ועוד לאלוק מילין בקונטריסי שם סי' קע"ה. ובשמועתי אני חוזר, דהגם שהחריפות וזכירה, הנה הנם כשני הפכים כאמור, זה מיבשות המוח וזה מהליחות, וגם שהחריפות מהגבורות, שלכן ב"ש מחדדי טפי מב"ה, כי הם בגבורות וב"ה בחסדים, כמ"ש הרמ"ז ר"פ חקת, והזכירה היא מעלמא דדכורא כדאיתא בזוהר, וכמ"ש לקמן בסמוך. מ"מ החריפות מביא לידי זכירה, כי מתוך שמעיין הפוך בה והפוך בה הוא זוכר. והיינו לענ"ד דכי הוו מינצו ר' חייא ור' חנינא, וא"ל ר"ח לר' חנינא בהדי דידי קא מינצת דאנא עבידנא לתורה דלא תשתכח מישראל, ר' חנינא א"ל בהדי דידי קא מינצת דאי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה בפלפולי. ונמצאו כשני כחות שמזדווגות, שכתב הרמ"ז שם בריש חקת, בחריפות ויושר ההבנה, וגם שם כתב שלכן לאדם חכם קורין אדם ח"י, נוטריקון ח'ריף י'שר ועי"ש דבר מתוק, בכח המיתוק העושה יחוד גמור בין החסדים וגבורות, כי מתוק גימט' כ"ו פעמים כ"ו, הוא סוד בטישת הוי"ה באהי"ה, פי' זיווג או"א. ובס' שבט יהודה דף נ"ב כתוב מ"ש טומא"ס למלך אלפונס"ו, שהיהודים נוטים מאד אל השמיעה, והם כמו הנערים כי למה הנער יזכור יותר מן הזקן, מפני שיפלא מכל דבר, והדבר הנפלא עושה רושם בזכירה ע"כ. וכבר קדמוהו רבנן בחולין פרק בהמה המקשה, גבי בן פקועה דאמרי תרי תמיהי דכירי להו אינשי. שיותר שהדברים תמוהים ונפלאים ישתקעו בזכירה, והלא הוא הדבר בעצמו, מתוק מדבש שאמר אדונינו דוד, פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי. אמר שכל העדות והמצות הם נפלאים, ועל כן עושים רושם בזכירתו, נצרתם נפשי. ומהר"י אברבני"ל בס' מחזה שדי אשר לו כתב, כפי האמת כל נבואה נס, ואין כל נס נבואה. ונמצא מהאמור שהזכירה נפעלת מהתפעלות האדם ונטיית אזנו והסתכלותו בעניינים. וז"ל הזוהר וישב דף קצ"ב ע"א, ת"ח האי מאן דאסתכל ביה דיליף מרביה וחמי ליה בההיא חכמתא, יכיל לאתוספא בההיא חכמתא יתיר. עיין בזה בס' מאיר לארץ פ' ואתחנן. ואמרו המקובלים הובא בכלי יקר יהושע א' דף ו' ע"ג. כשאדם שוכח איזה דבר שקיבל מרבו, ישים תמונתו לנגד עיניו ויזכור עי"ש. ועיין זהרי חמה פ' וישב סוף דף קצ"א וריש דף קצ"ב. וזוהר משפטי' דף קכ"ג ע"ב. ונ"ל הטעם מידי דהוייא בהסתכלות פנים בפנים, כאשר ידבר איש אל רעהו שמועלת הרבה, כמ"ש והיו עיניך רואות את מוריך. וכן בזוהר פ' ואתחנן סוף דף רס"ח, זקיף רישך ויסתכלון אנפך באנפי בגין דתנדע מילי ע"כ. ובפ"ק דהוריות דף י"ב איתא, א"ל רב משרשיא לבניה, כי יתביתו קמי רבייכו חזיתו לפומיה, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך. וגם מה"ט איתא בפ"ק דחולין, בגורן שער שומרון. כי גורן דתנן כו' כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זא"ז, מלבד מה שפירש"י שם, להתוכח זה עם זה וכו'. ואחשוב שכך משמעותו של קרא דכתיב ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו. שדרשוהו רז"ל בפ"ק דתענית על ב' ת"ח שמחדדים זל"ז בהלכה, ושפילנא לסיפיה דקרא, איש יחד פני רעהו, שיסתכלון אנפין באנפין בגין דינדעון מילין. וזכירה עושה זכירה, והרגל עושה טבע שני, והפה גומר, כמאמר שמואל לרב יהודה, שיננא פתח פומך, קרי פתח פומך תני וכו'. ואלה נאמרים בכל לשון, בכל דבר ולא במקצת, דבר בפה מלא ולא חצי דבר, זכרם לא יסוף וקיימים וחיים הם למוצאיהם בפה, מוצא בגימט' קו"ל (הרמ"ז ביודעי בינה פ' בראשית). וסימנו זכו"ר בן אמרי (בנחמיה ג'). וכמ"ש בזוהר שמיני דף ל"ט, בראש הומיות תקרא, לארמא רינה דאורייתא ולא בלחישו, ואמר שיננא כי צריך שינון וזכירה, ויפה אמר החכם, במלכות שכלו נולד רש. מי שאינו לומד סתום מן המפורש. ואחז"ל במס' סנהדרין פ' חלק, שהשכחן הוא כאשה שיולדת וקוברת. וכה משפטו. כבולעו כך פולטו. ומי שאינו משים לב בלימודיו. סכל את ידיו. ולא זו אף זו דאתרע חזקתיה, דאמור רבנן חזקה כל שלשים יום מה שהוא לומד הוא זוכר. ומ"ש כאשה יולדת וקוברת, מדוקדק במ"ש האר"י ז"ל, דמי שיש לו זכירה הוא מעלמא דדוכרא, ומי שיש לו שכחה מעלמא דנוקבא. וכתב עליו הגאון הנשי"א ז"ל נתן, נלע"ד רמז לדבר כי זכירה לשון זכר, זכר י"ה, להורות כי נקרא זכר, ושכח"ה גימט' שג"ל נקבה, כמ"ש נצבה שגל לימינך. שהוא מעולם הנקבה עכ"ל. ובזוהר יתרו סוף דף צ"ב, זכור רזא דדוכרא וכו'. כי שם ע"ב ואהי"ה דיודי"ן כסדרן עולים זכו"ר, וריבוע דע"ב שהוא קפ"ד, וריבוע דאהי"ה דיודי"ן תקמ"ד, בין הכל עולה תשכ"ח, והריבוע הוא נוקבא, והמספר כסדרו דכורא כנודע. ובזוהר וירא דף קט"ו ע"א תנינן, פקד את שרה. פקידה לנוקבא זכירה לדוכרא ע"כ. וגם כל עצמו של שם זכר על הזכירה, כמ"ש בפסיקתא בפ' תזריע, לכך נקרא שמו זכר, שחייב לזכור את בוראו ואת מצותיו (שע"י פסיקתא זו ס"ל להר"ב לחם הפנים בחלק ב', שהוציא לאורה הרב בנו, טעם אותם המקומות שמבקרים התינוק בשבת שלפני המילה, מלבד הטעם שכתב הדרישה בשם תשובת מהר"ם, מפני שהוא אבל על תורתו ששכח, עיין הל' מילה סי' רס"ה סעיף י"ב שם). וה' זכרנו יברך. יש פותרין אותו שהזכר שלנו יברך, ואעפ"י שהראב"ע דחה בשתי ישים פי' זה, מצאנוהו שגיא כח בזוהר הקדוש פ' במדבר דף קי"ז ע"ב, והרמ"ז שם סמך שתי ידיו עליו גם עפ"י הדקדוק עי"ש. וכלל הכל שהוא קול שיוצא משביל א', ומזה יצא יצא יואב ובא לידי טעות בזכר עמלק. וכתב הלבוש בא"ח סי' מ"ז בהגהה, דהזוכר מה שלמד הוא כאוכל שלא נתעכל בתוך מעיו, ושעל זה אמר דוד בסי' פ', ותורתך בתוך מעי. וכתב עוד שאנו מברכין בבקר ב' ברכות על התורה, הראשונה על הלימוד של אתמול, שלא היה יכול לברך קודם לכן, דהא חייב שלא להסיח דעתו מד"ת עד שישקע בשינה ואז השינה הוי הפסק, וכשנפסק האונס של שינה מברך על מה שלמד אתמול ברכה הראשונה, והשניה מברך לברכה הראשונה של העתיד, וכיון שאינו שוכח מה שלמד אתמול ותורתו בתוך מעיו, חלה עליו חובת הברכה על מה שעבר עי"ש. וכפי שיטתו פירשתי בטייעא אליהו שלי מ"ד על עזבם את תורתי. דבר זה נשאל לחכמים ונביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שלא בירכו בתורה תחילה, על ברכת התורה של בקר. וה"פ דאילו בעזיבת התורה לגמרי משתעי קרא, מה זו שאלה מי חכם ויבן אלה וגו'. ועוד לשון 'עזבם' משמע דבר שהיה בידם ושכחוהו, ולכן פירשו שאין מברכי' בתורה תחילה, דהיינו ברכה ראשונה שהיא לשעבר, דמה שלימדו כבר יושבים ומסירים מלבם, כאוכל שכבר נתעכל שאינו ראוי לברך עליו עוד. וז"ש על עזבם את תורתי, כדרך דאמרי' בברכות, ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. היינו עזובה היינו שכוחה, ולכן לא היה אלא הקב"ה שיוכל לפרשו, היודע הלבבות שמסירים מלבם ומסיחים דעתם ממה שלומדים כאוכל שכבר נתעכל, ויבוא על נכון בזה מ"ש בזוהר פ' וארא דף כ"ז ע"א, כד אתי יממא אמר דוד האי קרא, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, ופשוט. ונמצא דיש למלאת כריסו בשר ויין של תורה ולא יעכל במעיו. וזהו ממש לענ"ד מש"ה נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך, כחילוק של הלבוש להשיב למשיגו שם, ובדרושים שלי דרוש ויקרא, ובקונטריסי דסנהדרין יש לי פי' אחר טוב וערב על מאמר הנ"ל דפ' חלק, שלא בירכו בתורה תחילה יע"ש. ובמזמור במה יזכה נער את ארחו. מוצא אני כפירוש שאני מפרשו, שאדונינו דוד הודיענו כללי ופרטי, זכרם לא יסוף, וישמע חכם ויוסף לקח, הנה אמר במה יזכה נער, כי עיקר הכל ללמוד כשהוא נער רך בשנים, כמ"ש הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש. וזהו יסוד וראש פינה לזכירה, ובמה יזכה נער את ארחו, חנוך לנער עפ"י דרכו של הקב"ה, לשמור דהיינו לזכור, מלשון נעים כי תשמרם בבטנך, כדבריך דברים כמו שהם, דבר דבור על אופנו, בכל לבי דרשתיך וגו'. זה יובן ע"ד שפירשתי מ"ש דהע"ה טוב טעם ודעת למדני וגו'. כי אמרינן בפ"ב דסנהדרין דף כ"א, א"ר יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מצות שנתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם, כתיב לא ירבה לו נשים, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. וכתיב וכו'. ומטעם זה אמרי' בפ"ב דע"ז דף ל"ה, כי גזרי גזירה במערבא לא מיגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דילמא איכא איניש דלא ס"ל ואתי לזלזולי בה. אמנם בגמ' דנדה דף כ"ד ע"ב איתא, המפלת דמות נחש, הורה חנניה בן אחיו של ר' יהושע אמו טמאה לידה. הלך ר' יוסי וסיפר דברים לפני ר"ג, שלח ליה הנהג בן אחיך ובא בהליכתן, יצתה כלת ר' חנינא לקראתו, א"ל ר' המפלת דמות נחש מהו, א"ל אמו טהורה. א"ל והלא משמך א"ל חמותי אמו טמאה, וא"ל מאיזה טעם, הואיל וגלגל עינו עגול כשם אדם, מתוך דבריה נזכר ר"י, שלח לר"ג מפי הורה חנניא, אמר רביי ש"מ צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא בה טעמא, דכי מדכרו ליה מדכר ע"כ. וכן בעירובין דף נ"ג, בני יהודה דגלו מסכתא נתקיימה תורתם בידם וכו'. ופירש"י לחד לישנא מדקדקים בטעמו של דבר עד שמתיישב בלבן ע"כ. נמצא חילוק בין גזירה לעיקרא דדינא, דבעיקרא דדינא דלא שייך זלזול, צריך למימר ביה טעמא למידכר, שהרי ר"י בתחילה שגג בתשובתו, ואח"כ בטעמא נזכר אמיתיות הדין. ומעתה ז"ש דוד, טוב טעם ודעת למדני. דשאני מגזירות דלא מגלינן טעמא מיד, כי במצותיך לא שייך ולא אבוא לידי גמגום לפקפק במצוה או לומר אני ארבה ולא אסור וכו' כי חס לי ולזרעא דאבא, כי אני במצותיך האמנתי, ומה שמביא אותי לחלות פניך שתלמדני טעם ודעת מילתא בטעמא, אעפ"י שבמצותיך האמנתי בלא שום טעם, הואיל בטרם אענה אני שוגג, כלומר בתחילה כשאענה לשואלי דבר בנקל אבוא לידי שגגה, כמו שאירע לר"י כנזכר, ועתה שאתה תלמדני מלתא בטעמא, אמרתך שמרתי, כלומר זכרתי ושמרתי בתוך לבבי, ואמרתך שמרה רוחי, וכשלישנא דאביי ש"מ צורבא דרבנן כנ"ל. וז"ש דוד גלי מסכתא ע"ד הנזכר, ועד"ז אמר בכל לבי דרשתיך וגו'. שדרשתי וחקרתי בכל לב שלא אבוא לידי שגיה וטעות, אל תשגני ממצותיך, ובזה בלבי צפנתי אמרתך, שלא אסירם מלבי, למען לא אחטא לך, כדתנן בפ"ג דאבות, כל השוכח דבר א' וכו'. ואמרי' בפ' שתי הלחם, שעובר בג' לאוין, וכיון שבלבי צפנתי אמרתך, והאוכל אינו מתעכל במעי כנ"ל, נמצא אני מברך ברכת התורה, כי כל חפצי בזכירה, ברוך אתה ה' למדני חוקיך. וכל כך אני חפץ שאני מברך שאתה תלמדני (חקיך), כי אחז"ל שבשביל שישראל אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו'. לומדים תורה ומשכחים, מה משה צל עובר אף תלמודו צל עובר, מה דאת לעי את משכח. ולכן אני אומר שאתה למדני חקיך. (וכן בגאולת מצרים ארז"ל, שאם היתה ע"י הקב"ה בעצמו היתה גאולה שלימה. אבל כיון שהיתה ע"י ב"ו משה ואהרן, כשם שהם עוברים כך גאולתם עברה, ודכוותה בבנין בה"מ ע"י שלמה, אבל לעתיד יבוא בנוי ומשוכלל מן השמים, יעויין רש"י ותוס' פ' לולב הגזול דף מ"א סוף ע"א ד"ה אי נמי). והואיל ותיקון השכחה הוא בהוצאת הדברים בפה, א"ת חיים הם למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. ואמרי' אימתי תשמרם בבטנך, בשעה שיכונו יחדיו על שפתיך, כדאי' בפ"ה דעירובין, לכן בשפתי ספרתי כל משפטי פיך, ואני שמח שמחת לבב בתלמודי, בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון, כדאמרי' שם בעירובין, ר' זירא אמר מהכא, שמחה לאיש במענה פיו, אימתי שמחה לאיש, בזמן שמענה בפיו, ולא די מה שאני מוציא הדברים, כי צריך עוד הסברה וההבנה, כמ"ש בירושלמי הנזכר, כל הסובר לא במהרה הוא משכח. ומפיק לה מפ' פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ופי' היפה מראה אשר ראו עיניך, עיני דעתך ושכלך ע"כ. אף כאן זהו שכתוב בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך, כלומר אביטה בעין השכל ולא אשכח הדברים אשר ראו עיני, עיני דעתי ושכלי. או ואביטה אורחותיך, ע"ד משחז"ל ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת כנ"ל. וכל מה שאמרתי הוא תלוי בזה, בפיקודיך אשתעשע לא אשכח דבריך. ויובן עם מ"ש מדרש שמואל בפ"ג דאבות, במתני' דר' דוסתאי משום ר"מ, כל השוכח דבר א' ממשנתו, בשם הר"י ן' נחמיאש שחזרת הלימוד היא עיקר הלימוד, והיא הנקראת תורה לשמה, שהרי כשלומד האדם פעם ראשונה היא להבין, אבל פעם שניה לומר תורה לשמה יעו"ש. והבנתי בזה מ"ש ר' מאיר עצמו, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. כלומר שבהיותו עוסק לשמה נמצא חוזר על לימודו וזוכה, שזוכה ומתמלא מדברים הרבה. והלבוש כתב בא"ח ריש סי' מ"ז בפי' ולא הלכו בה, שלא היה להם שעשוע בתורה רק עוסקים כאומנות, שלימוד לשמה הוא שעשוע והנאה יע"ש. וא"כ ז"ש בפיקודיך אשתעשע, שיהיה לימודי לשמה בשעשוע כאמור. ובכל הדברים האמורים יעלה בידי שלא אשכח דבריך, כי אזכה לדברים הרבה שיתקיימו בידי וזכרם לא יסוף, והאפודי דוראן בהקדמתו כתב ט"ו סגולות על הזכירה בלימוד התורה עי"ש. ובפ"ג דהוריות הוזכרו דברים יפים וקשים לזכירה, ואמרו שהזית משכח התלמוד, וכתב מהרש"א שלכך דקדק הכתוב בשבח א"י לומר זית שמן, דהזית עצמו אינו שבח כי משכח התלמוד, אבל אני מהפך השיטה שהשוה הכתוב זית לשמן, עפ"י מ"ש גורי האר"י ז"ל משמו, שהאוכל זית ומברך ומכוין בברכתו אינו מזיק, ואדרבה מועיל כמו השמן. עיין בס' נגיד ומצוה וס' מג"א ואלי' רבא א"ח סי' ק"ע. ומהא משמע שהשמן בטבעו מועיל, והזית צריך סיוע בכוונת הברכה, שבטבעו האב משבח מה שהבן משבח ומפקח. ואפשר שלזה נחית לישנא דהרגיל בזתים, שירצה שאוכלו בלא שום כוונה רק כהרגל בעלמא טבע שני, בכה"ג דוקא משכחין התלמוד. אבל בשמן אפי' לא בדקדוק מועיל, שהרי אפילו ברכה לא בעי כששותהו כמות שהוא, ואין בו חיוב ברכה כי אם ע"י אניגרון כששותהו לרפואה.
ודעו כי הפלא ה' עמו ישראל, רק עם חכם ונבון, וחלק מחכמתו לחכמי ישראל, כחלק מן הכל, זאת תורה האדם ה' אלקים, כמ"ש מרן הב"י בא"ח סי' רכ"ד. וברוך שבחר בהם ובמשנתם, כי שרשם פתוח אלי מים, מעין נובע ממקור החכמה דכלא ביה, וכבר החכם הכולל מהר"ד ליאון ז"ל בספרו תהלה לדוד חלק א' פ"ד, הכה על דקקוד המתפלספים שסוברים מכח ג' טענות שהיודע בידיעה הדתיית אין ראוי לתוארו בשם חכם, והשיב על טענותם והעלה שאפילו סיפורי התורה ומשליה כוללים כל יוקר החכמות האלקיות, שלכן אמרו כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. ר"ל רומזים לעניינים אלקיים נקראי' שמותיו ית', ונתבטלה טענתם זאת היא השניה, ונסתתמו כמו כן השתים האחרות שאמרו שאין לידיעות התוריות נושא שיכללם ולא לימוד מסודר בגבולים אמצעיים הכרחיים דליתא, ונהפוך הוא כמו שהוכיח במישור יע"ש. ובמ"ש בסתירת טענה השנית הנזכרת נ"ל שאמרו, גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות. כלומר שמות הקדש, שהידיעה התוריית אפי' בסיפורים היא עיקריית, מה טעם שכתב החכם הנזכר שרומזים לעניינים אלקיים, וגם שמותיו ממש לפי האמת. והזוהר הקדוש בפ' בהעלותך אמר ווי ליה לההוא בר נש דאמר דהאי אורייתא אתא לאחזאה סיפור דעלמא ומילין דהדיוט וכו'. ומהרמ"ק באור נערב שלו פ"ב הביאו.
ולא זו שהתורניי והדתיי יתואר בשם חכם נגד דעת המתפלספים, כי אף זו שאין חכמה ואין תבונה שאין לה שורש והתייחסות בתורה, כי היא מקור החכמה, כמ"ש שלמה הלא חכמה תקרא וגו' חכמות בנתה ביתה וגו'. ולאפוקי מסברא זרה של הפילוסופים, נ"ל דנחית רש"י במ"ש בפ"ק ד(עבודה זרה יט, א) אדאמרינן כתיב על גפי (משלי ט) ז"ל, בתורה משתעי קרא עכ"ל. כמ"ש בחידושי שם. וכתב רד"ק בירמיה ח'. על פסוק דבר ה' מאסו וחכמה מה להם. ז"ל, כלומר מה מועיל ממה שיש להם חכמה אם אין להם התורה ע"כ. ולא יהיה להם פתחון פה ממ"ש רז"ל במדרש, שאלו לחכמה חוטא מה ענשו וכו'. שאלו לתורה וכו'. וגם בפ"ק דמגילה, אביגדור אב בחכמה, אב בתורה אב בנביאות, שאין מכל זה מקום לטעון שהתורה לא תהיה חכמה ח"ו, כי אדרבה משם ראיה על גדול רוממותה וחכמתה, שמתחילים בקל ומסיימים בחמור, ויש בתורה החכמה האנושית והתורה, ויש בנבואה כל השלש. וגם המדרש מזכיר אח"כ הקב"ה, שאלו להקב"ה וכו' שכולל הכל. וכן כתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. והשכל היולי הוא תחילת החכמה. ואח"כ הנקנה מן התורה ואח"כ הנאצל מרוח הקדש. ובקהלת רבה אמרי' ולבי נוהג בחכמה. בחכמה של תורה. ובזוהר פ' קדושים דף פ"א, לאו אורייתא בלא חכמתא, ולאו חכמתא בלא אורייתא ע"כ. וקרא כתיב באיוב כ"ח, הן יראת ה' היא חכמה. וביומא דף י"ח ע"א איתא, ואומר לו אישי כ"ג. קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת, שמא שכח לחיי אלא שמא לא למדת מי מוקמינן כה"ג, והתניא והכהן הגדול מאחיו. שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר וכו', ומשני וכו' ומכאן אני למד בדכוותא שאמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, דבחכמת דתיית ולמודיות איירינן, דלא כהרמב"ם ז"ל בס' המורה שכתב על החכמה המחקרית. ועיין כלי יקר מלכים א' ג' דף שפ"ח ע"ב. וע"ע לעיל בפ' יו"ד, ומאמר הזוהר הנזכר, דלא חכמתא בלא אורייתא, מה טובו וכמה מעלייא מלמדנו הדבר בעצמו, שהודה בו אפלטו"ן שמה שקורין בני אדם חכמות אינן אלא סברות מסופקות, קראן אידיא"י, כמו שהובא בס' אמונת חכמים סוף פרק א', ובזוהר פ' שמות דף ו' ע"ב, א"ר יהודה כלא חכמתא וחכמתא דר"א יתיר מכולהו ע"כ. א"כ איפה התורניים הם דוקא בעלי החכמה, אשר באורם נראה אור, ועם כי מצינו לשון חכמה הן לטב הן לביש, כמ"ש ביונדב בן שמעה אחי דוד, וכ"כ חכמים המה להרע וגו'. וכתיב והאבדתי חכמים מאדום, מכלל דאיכא, והנחש היה ערום. ת"א הוה חכים. ורש"י בפ' ותפקחנה עיני שניהם. כתב ז"ל, לענין החכמה דיבר הכתוב וכו' עכ"ל. ודאי אינו אלא דרך השאלה, ודברה תורה כלשון בני אדם, בשכבר כתוב מקרא מלא, דבר ה' מאסו וחכמת מה להם כנ"ל, לומר שהתורה היא היא החכמה האמיתית והעצמיית. וכתב הרמ"ז בפ' במדבר דף קי"ז ע"ב, שישראל שרשם בפרטותם בחכמה, שמלוי חכמ"ה חי"ת כא"ף מ"ם ה"י גימט' ישראל תקמ"א. וגם ישראל גימט' ר"ת כל העשר ספירות כח"ב גג"ת נהי"ם. ובפ' בלק דף קפ"ז ע"א כתב, חכמה חי"ת כ"ף מ"ם ה"י גימט' תרי"ג, וגם שם משה רבינו גימט' חכמה מלא תרי"ג. וכ"כ בפ' פנחס דף רי"ד ע"ב. הרי שהחכמה בתורה, והתורה בישראל ולא מתפרשן דא מן דא. ודורשי רשומות אמרו, ישראל י"ש ש"שים ר"בוא א"ותיות לתורה. וישראל י"ש רא"ל שמתגלגלים האותיות לרל"א שערים פנים ואחור, עיין כונת שלמה על ברכת שעשאני ישראל. ומר אבי זצ"ל היה אומר שזהו דכתיב זה ספר תולדות אדם, שהספר הוא כתולדות האדם ישראל. והגם שכפי הנראה המספר איננו מכוון וחסר הרבה. כנראה באותיות רבינו סעדיא הובאו בסוף ס' נובלות חכמה, וגם בסוף ס' מסורת המסורת, ותא ספרא ותחזי. מכל מקום לפי האמת כן הוא ליודעי חן היודעים בסודות האותיות ומתכונתן. וכבר עמדו על זה רבים ונכבדים, ועיין בהקדמת רש"ך לס' שמע שלמה. ועוד אני שמעתי לפי שהכ"ב אותיות מלאים הם ששים אותיות, וכל אות רבוא כנודע, אות הוא ברבבה שלו. וכן הוא בזוהר שיר השירים דף נ"ה ע"א, ועיין ס' מקדש מלך בראשית דף ב' ע"ב. ובס' אספקלריא המאירה פ' שמיני. נמצא דיתרון הכשר החכמה בתורה, והתורה בנו בעצמיות, תורה דילן היא. וגם רמ"ח עשין כנגד אברינו ושס"ה לאוין כנגד הגידין, והיינו טעמא דבעשין לא שייכי הנשים באותם שהזמן גרמא ובלאוין שייכי, כמו שלימדנו האר"י ז"ל הובא ממקדש מלך פ' בראשית דף כ"ד ומהספר דף פ"ג ע"א. ככתוב לעיל בפ"ט, התורה לא אתייהיבת אלא לדכורי, כמ"ש התוס' וכ"כ הזהר חיי שרה דף קכ"ו ע"ב. והנה כי כן התורה לנו כבגד נעטה, לא כבגד המתפשט בלילה בעת השינה ערום ילינו מבלי לבוש, כי הן אתנו בכל זמן בקרבנו קדוש, אין אנחנו פושטים בגדינו, כאדם שמתרעם הכתוב אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. ר"ל בל ילין, שפושט בלילה היקר, ואין לינה אלא בלילה, נמשל כבהמות נדמו. אבל בריתו היתה אתנו אחוז בנו, בריתו יומם ולילה, וכבר ידוע מעשה אותו פילוסוף סטילפו"ן, שעמד עליו נחשול שבים בעודו בספינה ואניה בלב ים עם אחרים, וכולם הטילו את הכלים אשר באניה אל הים להקל מעליהם, זולתי הפילוסוף שכאשר שאל לו רב החובל היכן טובתו וכליו לזורקן בים, השיב כל טובתי הוא בי ובעצמי, אֹומְנְיָא בֹונָה מֵיאָה סוּנְטְ. וכמה וכמה יצדק יותר באמיתות לשון זה למי שתורת אלקיו בלבו, שנאחזת בו ממש, והלא הוא דכתיב כי לא דבר ריק הוא מכם. ר"ל שאינו דבר חצוני ונפרד מכם, אלא מלא דבר, מלא דמלא, דבוק בנו דביקות נמרץ, ומלאנו אחרי ה'. ובדרוש אחר הוכחתי ההפרש רב שיש בין עושר שמור לבעליו בביתו, שבצאתו חוצה עני הוא באותה שעה, ועלה לגג אין עשרו עמו, ויותר שהוא בריבוי לא יכילנו, ולא ימלא כפו ממנו, והוא בכאן ועשרו במקום אחר מופרד, מה שאין כן בעשיר בדעת והשכל וידוע בתורה, שחסר הוא מכל אלו החסרונות ושלם בכל כי טובתו אתו עמו, ומרבה לו כלי מחזיק בהדבקו עמו, וז"ש דוד לשלמה בנו, ושמרת את משמרת ה' וגו' למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם. ירצה כאשר תשכיל בכל מקום שתפנה נימוסך עמך שם, וזה העושר המאושר שאינו נפרד מעמך, פירשתי עוד מ"ש בנבל, ואיש במעון ומעשהו בכרמל וגו'. שפי' הרלב"ג שישב במעונו אצל מעשיו ושדותיו אשר בכרמל, והקשו עליו דהיל"ל ואיש במעון ובמעשהו בכרמל, אבל לדידי מפרשא לי שהפ' בא לספר בגנותו, שעושר שלו זמניי וארציי מופרד ממנו, שהוא במעון ומעשהו חוץ ממנו בכרמל, ולא היה בו עושר נפשיי ועצמיי שיהיה הוא ועשרו במקום אחד תוך תוכו, כי נפשו חסרה מטובה וטובו בל עמו, כמ"ש אח"כ והאיש קשה ורוע מעללים וגו'. דעשרו אינו חשוב עושר וכתב מהר"ם לונזאנו בדרך חיים דף קי"ו, כל חכמה שלא תכנס עם בעליה בבית המרחץ אינה חכמה ע"כ. וזאת נכנסת עמנו ועמנו יוצאת, עמנו היא ולא שלחנוה, והן ישלח איש הוא נרגן מפריד אלוף, אוי לו מעלבונה של תורה. וחביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שנתקנאו בה מה"ש ואמרו חמדה גנוזה וכו', והקב"ה אמר למשה אחוז בכסא כבודי והחזיר להם תשובה, כדאי' בשבת פר"ע, ולשון זה של 'אחוז בכסא כבודי' אומר דרשני. ונ"ל פשוט במ"ש מהרח"ו, הביאו בעל מקדש מלך בפ' בראשית דף כ"ב ושבספר דף פ"ב ע"א, דבאצילות יש בה אפי' קבלה. ובבריאה אין שם רק משנה, תלמוד, מקרא. וביצירה משנה ומקרא לבד. ובעשיה רק מקרא. ואורייתא דאצילות שיש שם קבלה שייכא התורה אפי' במלאכים, כי הסוד שוה בעליונים ובתחתונים, אבל מבריאה ולמטה התורה שיש שם לא שייכא אלא בתחתונים ולא במלאכים ע"כ. ובהקדמה זו האמיתית הלשון מובן מעצמו, שכך א"ל הקב"ה, באצילות ודאי התורה שייכא גם להם, אך מבריאה למטה שהוא עולם הכסא כנודע, אין להם שום שייכות בה, א"כ אחוז בכסא כבודי, והיא התשובה שתשיב להם, דמכסא ולמטה לא שייך להם, ושרק למעלה ממנו זוכים בה, והיא התשובה שמשה השיב להם, מה כתיב בה וכו' כבגמ' שם. ומתיישב בזה מ"ש הזוהר פ' שמות דף ג' ע"א, שהקב"ה השיב למלאכים יע"ש. אמנם ראיתי בפי' הרמ"ז בפ' שמיני דף ל"ה ע"ב על לשון הזוהר, ובאורייתא אתברי עלמא ז"ל, הוא בסוד הבריאה, ר"ל השתלשלות האורות עד מדרגת הבריאה. ודעו כי אלו הב' בחינות הן הן עיקרה של תורה, ולכן כתיב כי היא חכמתכם ובינתכם. דייקא חו"ב דהיינו אצילות ובריאה, ובזה אני מבין מה שאנו אומרים בברכת התורה בברכה ראשונה, ונתן לנו את תורתו, ובאחרונה ונתן לנו תורת אמת, דהיינו תורת הבריאה, וכאשר נכוין בברוך אלקינו שברא"נו לכבודו ונתן לנו תורת אמת, אבל 'תורתו' היא דאצילות, תורת ה' ממש שהוא מתעסק בה, שה"ס פנימיות העולמות, ואליה היו משתוקקים מה"ש, ולכן אמרו מה לילוד אשה בינינו, מה זה ועל מה זה נהיה אנחנו בבחינת חיצוניות והוא בבחינת פנימיות, והוא בינינו דוקא עכ"ל. ונראה לומר וליישב העניינים, שהמלאכים היו משתוקקים שהם לבדם יזכו לתורת האצילות, ולא יכנס זר בתוכם לתקן תיקונים ולחדש חידושים, שהם היו בבחינת החיצוניות ומשה בבחינת הפנימיות, אבל הם מזיווג הנשיקין, ואדם מהמוחין כנודע. ואכתי ק"ק מה השיב משה, מה כתיב בה וכו'. שוב מה כתיב בה. דמשמע דלא באצילות קאמר. וכתבתי על זה למקובל הנודע בשערינו רב חביבי מהר"ש נחמני נר"ו בעל תולדות שמשון, והשיב לי שמשה כיוון לומר להם, שמי שאינו בחלק הפשט אינו יכול להגיע לחלק הפנימיות, דהיינו סוד לחדש חידושין בשביל השתלשלות העולמות, שלא לשנות את סדרי הבריאה, והם הם דברי המקדש מלך שכתב כי הסוד שוה בעליונים ובתחתונים, שיהיו גם הם יכולים לחדש בחלק הזה, אלא שלא ניתן להם זה הכח אלא לשראל, אבל בידיעת הסוד גם הם יכולים להבין ולהשכיל כמשרז"ל, והנה מפיו יצא אין לך יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה. ובפ"ב דסוכה דף כ"ח על יב"ע כל עוף שפורח עליו נשרף. ופירש"י שהיו מה"ש מתקבצי' סביביו לשמוע ד"ת מפיו עכ"ל. וכן בפ"ב דחגיגה שהיו מה"ש מתקבצין ללמוד מעשה המרכבה וכו' ע"כ. ואיך שיהיה במ"ש הרמ"ז אני מפרש פירוש שני למאמר הנ"ל בפ' זה, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, על שלא בירכו בתורה תחילה. דכבר העירותי הדקדוקים הנופלים בהבנתו. אבל כפי הקדמת הרמ"ז יוצא פירושו מזוקק, שהכתוב אומר על עזבם את תורתי. דר"ל תורת ה' ממש, באצילות ככל הנזכר. וא"כ לא בירכו בתורה תחילה, שהברכה היא ונתן לנו את תורתו, שאותה עזבו ורק עסקו בתורת הבריאה, שהיא ברכה אחרונה וד"ל.
ופלא יועץ בבא בן בוטא, הפליא עצה הגדיל תושיה להורדוס בפ"ק דבתרא, שיעסוק באורו של עולם או בעינו של עולם בה"מ, בשביל שרבה אורו או עינו של עולם רבנן, כי האורה שלהם והיו לנו לעינים, ואדמטינא להכי לא אמנע טוב ממה שיש לדקדק בזה איך השיאו עצה זו נגד מה שמצינו בדוד, שאדרבה מנעו הקב"ה מבנין בה"מ ושלח לו ע"י נביא, דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארץ לפני. ומזבח שבנה שעמד בבית הבחירה והיה לרצון לפני ה', אין זה כי אם מברכת ארונה שאמר ה' אלקיך ירצך. כדאי' בפ"ק דברכות והרי"ף שם. איברא דכפי מ"ש באגדות אין הדברים כפשוטם, כמ"ש במדרש תהילים שא"ל הקב"ה, חייך כל הדמים ששפכת כאיל וצבי הן לפני, שנאמר בהם על הארץ תשפכנו כמים. אמר דוד רבש"ע א"כ למה אין אני בונה אותו, א"ל גלוי וידוע לפני שישראל עתידין לחטוא, ואני מפיג חמתי וישראל ניצולין, ואם אתה בונה אותו הרי יהיה הבית קיים ואינו חרב לעולם וכו'. ועוד אמרו טעמים אחרים, כי דמים רבים שפכת. ועדיין לא נכנעו כל המשטינים, או שדמים רבים שפך ויתלו או"ה חרבנו בסבת השפיכות דמים שלו, אבל אין כל אלו טענות מספיקות לשלא יבנה אותו צדיק הבה"מ, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו דבשביל גנות הש"ד אפי' של היתר, לא נאוה קדש להבנות ממנו כמ"ש רלב"ג. וגם לרז"ל טעם אחר קרוב אל הפשט, כי דמים רבים שפך, ששפך דם עניים שלא פרנסם באותם במעות שאצר לבנין בה"מ, ושלכן לא נשתמש מהם שלמה וגנזם, דלא כהרב מאדומים פרק נ"א דף קנ"ט ע"א, שכתב ששלמה נשתמש מהון הרב ההוא דליתא. ותדע שהרי היוסיפון שהוא עצמו הביאו שם כתב ששלמה הכניס בקבר אביו סך רב של כסף וזהב, ולאחר שמונה מאות שנה בהצטרך הורקנוס המלך להעלות מעליו חיל אנטיוכוס, פתח חדר א' מן המערה ההיא והוציא ממנה שלשת אלפים כיכרים. ועוד אחר שנים רבות המלך הורדוס פתח חדר אחר והוציא ממנו גם הוא ממנו סך מרובה, ואיש מהם לא שלח ידו במקום הקבר עצמו, מלא דמלא עי"ש. וכמו כן הובא בס' יוחסין בסידור הזמנים בזמן הששי דף קל"ט ע"א דפוס קראקא. וזה מסכים ודאי לדעת רז"ל, שגנזם ולא נשתמש מהם לבנין בה"מ, שאל"כ היה ממתין לגנזו אחר הבנין שנשלמה המלאכה וההוצאה, אלא ודאי שמיד שמת דוד נתייאש מאותו ממון לבנין בה"מ וגנזו עמו לכבודו. וא"כ הקושיא במקומה עומדת, איך השיאו עצה להורדוס ששפך כמה דמים שיבנה בה"מ. ושמעתי משם חכם גדול ממלכות צרפת שהיה מהפך מטרתא ומיישב בחריפותא, דהואיל שדוד דמים רבים שפך, וכל הדמים ששפך עפ"י התורה שפך, היא הנותנת שלא רצה הקב"ה שיבנה בה"מ, שלא יאמרו שבנאו לכפר על הדמים ששפך, שהוא א"צ לכפרה, שברשות שפך. וזהו שאחר שאמר דם לרוב שפכת וגו' לא תבנה וגו'. חוזר ואומר כי דמים רבים שפכת ארץ לפני. שהוא יתור לשון, אך עניינו שיאמרו שעושה כן בשביל שיאמרו שדמים רבים שפך ארצה לפניו, על אפו ועל חמתו. אבל לפי האמת אין זה ממשמעות הכתובים, ורחוק מן הדעת שלהרחיקו מחשד זה שאין בו ממש, שסוף סוף לא כבה אורו ש"ע ימנעהו מבנין בה"מ, דבר שנצטער אותו צדיק עליו כל ימיו. אמנם אני אומר דודאי מי ששפך דמים ואפי' עפי"י בית דין כמו דוד, לאו שבחו של מקום ושל צבור הוא שיבנה בה"מ, כי לא יבצר מאיזה גנות אפי' כל דהו, כמ"ש בעל העקידה בשער פ"ג, באליהו ששחט נביאי הבעל, דס"ל ששחטם הוא בעצמו, דלא כהרד"ק שפי' וישחטם שם, שצוה לשחטם, וטעמו ודאי משום דרחוק מסברא שישחוט הוא בעצמו אנשים כ"כ מרובים במספר, אעפ"י שיהיו תפוסים ועומדים, אבל לא מטעם שהיה כהן, שהרי גבי בניהו כ"ג ס"ל שהרג בעצמו, והסביר פנים לדבר (ודין הוא בי"ד סי' ש"ע דמי שנשחטו בו ב' סימנים אינו חשוב כמת לטמא הכהן עד שתצא נפשו) כמו שכתבתי לעיל בפ"ג בארוכה עי"ש. ובגמ' דברכות דף ו' מצינו כפי גרסתינו (דלא כמו שנראה מגירסת הרי"ף) בההוא גברא דלא מיהדר אפיה לבי כנישתא, חלף אליהו וכו'. שקל ספסירא וקטליה, שהרי אליהו לא נמנע מלהרגו מקנאתו אל ה' וברשות עבד, אבל לא ימנע שההרג וש"ד מצד עצמו הוא פועל מגונה. וכן אתה מוצא בפינחס שאמר הכתוב ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה וגו'. ולא כתב אשר הכה פינחס משום כבודו, כדאמר ר"א בזוהר פ' פינחס דף רכ"א ע"ב, כיון דסלקיה לכהנא רבה לא אידכר שמיה בקטלנותא דלא יתחזי ליה, וחס עליה יקרא דקב"ה, דכהנא רבה לא אתחזי לאדכרא בקטלנותא, ושם האשה אוף הכי עכ"ל. (ור"ט ור"ע שנו במס' מכות, אילו היינו בסנהדרי' לא נהרג אדם מעולם). וכ"ש דוד שכתב הזוהר מקץ דף ר' ע"א, כל יומוהי הוה משתדל לאושדא דמין ולאגחא קרבין, ואעפ"כ קושיא ליתא, בהקדים מאי דקייל"ן דאין קטיגור נעשה סניגור. ומצינו נגד לזה בפ' תצוה, שצוה הכתוב לקח פר אחד בן בקר ושני אילים תמימים. וארז"ל לכפר על מעשה העגל. וגם בש"ר פ' פקודי, אמר משה בשעה וכו' הכעסתם אותי באלה אלקיך ישראל, עכשיו במשכן באלה אני מתרצה, וכן במדרש שיר השירים פכ"ג. אז ישיר משה. אמר משה במה שחטאתי אני מקלסך וכו', חטאתי לפניך באז, שנא' מאז באתי אל פרעה, לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר משה. ובירושלמי פ"ק דשקלים, ועשית כפורת זהב טהור. יבוא זהב של כפורת ויכפר על זהבו של עגל. והתירוץ היותר נכון ומתיישב העולה מהקדמונים ז"ל הוא, דאין קטיגור נעשה סניגור לכפר על שאר עבירות, אבל באותה עבירה עצמה, אדרבה הקטיגור הוא יותר סגוליי להיות סניגור. והיינו דאמרי' בר"ה דף כ"ו, חוטא בל יקריב קאמרינן. וכן מצאתי שהכריח בעל יפה מראה בפ"ב דשבת פיסקא ד', שנמסרו נדה חלה והדלקת הנר לאשה, משום דמו חלתו ונרו של אה"ר שקלקלו. והקשה והא אין קטיגור נעשה סניגור, ומיישב דבאותו חטא עצמו הקטיגור הוא היותר מועיל לתקן את אשר קלקל. וכ"כ השפתי חכמים בפ' תצוה, וכן ארז"ל צדיקים במה שהם חוטאים בו מתכפרים. ואמרו תבוא פרה ותקנח צואת בנה. וכן בפי"ד דזבחים דף קט"ז, גבי רחב שאמרה ימחול לי בשכר חבל ופשתים וחלון. הביא רש"י לשון המכילתא שאמרה, רבש"ע בג' דברים חטאתי, בג' דברים ימחול לי, בחבל ופשתים וחלון, שהיו המנאפים עולין לה ויורדין דרך החלון בחבלים, ואף היא טמנה אותם בפשתי העץ, ובאותן ג' דברים עצמם זכתה להציל השלוחים ע"כ. ויהיה פירושה שבאלו ג"ד איבדה כמה נפשות, שבן נח מצוון על הזנות, ובאלו הצילה השלוחים והקטיגור נעשה סניגור. והשתא ממילא רווחא שמעתתא דהורדוס במה ששפך דמים כבה אורו ועינו ש"ע, והוא צריך לאותו דבר לתקן. ואדונינו דוד שלא כבה אורו ש"ע ולא סימא עינו בדמים ששפך, א"כ אינו מענין ושייכות בנין בה"מ כלל, ולא עשה קלקול שיצטרך לתקן בו, ונשאר הדבר כמו שהוא מהגנות שיבוא הוא ויבנה. וז"א בכפל לשון כי דמים רבים שפכת ארץ לפני. כלומר בפני ורצוני והסכמתי, ואין אתה צריך קטיגור שיעשה סניגור, כי לא שייך.
והואיל ורבנן ובה"מ כי הדדי נינהו אורו ועינו ש"ע, לזה אחז"ל קשה סילוקן של צדיקים לפני הקב"ה כחרבן בית קדשנו ותפארתינו, דשניהם שוין. וזה כמה שנים שהבנתי באמיתות מדרש זה ב"ר סוף פ' מקץ ז"ל, חד זמן אזל ר"מ ואתקבל תמן וכו' עד אית לי אח ואנא יתיב מסכי ליה, וא"ל ואן הוא, א"ל בכנישתא א"ל ומה שמיה ואנא אזיל קרי ליה, א"ל כי טוב וכו', בצפרא קם ר"מ ושוי חמריה דיזיל ליה, א"ל ההוא פונדקא אן הוא ההוא אחוך דקאמרת, א"ל הא אתא ליה, וירא אלקים את האור כי טוב ע"כ. דצריך ביאור למה קרא לאור אחוי, ולמה אמר דיתיב בכנישתא, הא שמשא אכולי עלמא ניחא. ומ"ש בעל מתנות כהונה משום שדרך האורחים ללון בבה"כ, או שכיוון אל התורה המונחת בבה"כ, והיא מזהרת לאדם שלא לצאת בלילה, אין זה מספיק מלבד שהוא דוחק. אך נ"ל שלהיות הבה"כ מקדש מעט, כמ"ש ואהי להם למקדש מעט. אלו בה"כ וב"מ. ולכן אמר דיתיב באור בבה"כ, לפי שאורו ועינו של עולם הוא. והיינו לענ"ד דאמרי' בפ"א ד(ברכות ו, ב) במי שרגיל לבוא לבה"כ ולא בא יום א', הקב"ה משאיל בו, שנא' מי בכם וגו' אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. קרי הלך חשכים לזה שלא בא לבה"כ. ואמר אית לי אח, שכן אח ה"ן לו האור, דאורו ועינו של עולם הם רבנן, שוה בשוה כמו בה"מ. וז"ש אית לי אח, ואן הוא בכנישתא, ואיהו דידיה אמר שכולו אורה, מאיר עיני חכמים בהלכה, כדאמרי' בפ"ק דעירובין, והיינו נמי דאמר רב התם, האי דמחדדנא מחבראי, דחזיתיה לר"מ מאחוריה, ואלמלא חזיתיה מקמאי הואי מחדדנא טפי, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך. ואולי לזה כתיב למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך. ובפ"ב דשבועות דף ט"ו אמרי', אין בנין בה"מ בלילה, שנא' וביום הקימכם. וכתב הבונה שם, לפי שממנו האורה לעולם. ולכן י"ב שנה שהיו עוסקים בבנין הורדוס לא ירד מטר אלא בלילה, ולזה נ"ל שפירש"י מלכה ושריה בגוים אין תורה. אין מורה הוראה ע"כ. דוקא מורה הוראה להודיענו קושט דברי אמת, שאחר שכבה אורו ועינו ש"ע, בה"מ מקום ששמו עינים, אילו נשאר לנו לפליטה גדולה אורו ועינו של עולם, המאורות הגדולים המורים בתורה רבנן, מה שחסר זה ימלא זה כמו בזמן הורדוס, לאידך גיסא אבל מלכה ושריה בגוים, חוץ מן המקדש שחרב וכבה אורו, ועולם חשך בעדינו, ואף זו שאין תורה אין מורה הוראה, נמצא דלא הכל לאורה, לא בה"מ ולא רבנן, ונפישי עמי הארצות, כדאמרי' בפ"ק דחולין גבי מבשל בשבת, דרב דריש בפרקא כר"י, משום דנפישי ע"ה ע"כ. וכן בבני גבלא בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נט, א). ועוד יש לי בזה הדיבור של רש"י דרכים אחרים בכורסייא שלי. ומ"מ התורה ממש לא ביטלה, ובישותה ובצביונה עומדת, כי היא חיינו, ובמקום חיותינו אין אנו מתייראין, והרי אמרינן בכתובות דף ע', לא מצינו שועל שמת בעפר פיר. פירש"י עפר פיר, חור שהוא גדל שם, כמו פירא דכוורי בדף ע"ט גומא. ואדבר עוד מזה בסמוך בס"ד.
ולי מה יקרו ומה נמלצו לחיך אוכל יטעם לו, יאמר לי לי דברי התנא ר"ג, עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות. שלפי פני הראות חתומים הדברים ואין להם קשר ומשמעות ברור, ובאבא אליהו שלי על מסכת אבות, כתבתי מה שחנני ה' פירושים שונים, ובכללם זה שנ"ל פשוט ואמיתי, במה שידענו וידוע אצל החכמים שהפילוסופים (ר"ל אוהבי החכמה בלשון יון, כמ"ש התוס' בפ' כל כתבי דף קי"ו. ודלא כבעל העירוך שפי' חוזים בכוכבים, וכן הוא מפורש מחכמיהם של או"ה. עיין בדיסיונא"ריו אפרים שאמכי"ר מ"ש ערך פילוסופיא, וקריתי בס' מחודש שהועתק מלשון צרפתי, שכתב שמוצאו מלשונינו הקדוש, פי"ל סו"ף פי"ל מלשון הבדל, ונפלינו אני ועמך, שהפילוסוף חוקר ודורש הסוף והתכלית של הענין), שלוש כתות היו בדורות הראשונים, הא' כת הסטויְצִי stoici, שהיו סרים למשמעת רבותם ונוטים אזן להם, אפי' אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. כת הב' אָקָאדֵמִיצִי Accademici, על שם אַקַדֵימֹו, ראשון שבכולם מעיר אַטֵינֵי שהיה מלמד לתלמידיו חוץ לעיר בשערים ואכסדראות, שלעומת זה נקראים פֵירִיפַטֵיטֵיצִי Peripattettici, ואלו היו משימים הכל בפסק ספיקא ומוציאים מידי ודאי כל נושא וענין, ולא עוד אלא שהיו מסתפקים בספק עצמו. וסוקרא"טי שהיה מזה הכת, אמרו עליו שהמונח קיים שהיה מלמד לתלמידיו היה, שאין נושא ומונח קיים בעולם אשר יאמר עליו כי הוא זה והכל מוטל בספק, ואפי' הספק עצמו. והגאון רבינו סעדיא בס' האמונות שלו סוף מאמר א', הביא דעת זה הכת ומבטל דבריהם. והובא ג"כ מבעל נשמת חיים מאמר ג' פרק י"ד. ואם אין זכרוני מכזיב הר"ר שמחה לוצאטו ז"ל, ר"מ דק"ק ויניציאה קרא ספר שלו שחיבר בלשון לעז, והקריבו לפחתים מע' השררה יר"ה בשם סוקרא"טי, על כי מגמת הספר מוכיח הספקות הנופלות בהתחלות כל החכמות זולתי חכמת האלקית, כפי מה שאני זכור ממנו בעת ילדותי, כי לעת עתה הוא בבל ימצא אצלי. והכת השלישית השֵיפְטִיצִי Sceptici, מהם ארסט"ו וסיעתו שתפסו דרך ממוצעת, היינו האומד והשמועה פרובא"בילי ואימפרו"באבילי Probabilil et improbabili אמוד אשר ימו"ד בו בלא ראות, ובלתי אמוד היינו ספק קרוב לודאי או רחוק מן הודאי, וכל אלו החלוקות והספורים באו בארוכה בספר לועזי, עניינו על חיי מארקו טולייו המכונה ציצר"ון, מחכם שבהם מידד"לטון בחלק ד' עלה רי"ט ור"ך, הובא ג"כ בקצירה מדסיונא"ריו סאמב"יר ערך אקאדי"מיא. ומנגד כל אלו הדיעות אני חושב שבא ר"ג להזהירנו שלא נכשל בהם, ובבטחה תהיה גבורת אמונתינו וחכמת תורתינו, דלדידן בריא עדיף, ובטוחים אנו באמונתינו עפ"י האמת ולא מצד הדמיון כמו הסטו"יצי הכת הראשונה, כי הן לצדק אתה בר ישראל יש לך להשען על דברי רבך המלמדך להועיל, וכמאמר הראב"ע בכמה מקומות, אנו אין לנו אלא דברי קדמונינו ז"ל. ואם הסטו"יצי שומעים לקול רבותם המכזבי', שלא היה להם דת מקובלת יסודתה בהררי קדש, כי אם דמיונית אנושית ונמוסיית בדותה מלבם ודעתם החלושה, דון ק"ו בעצמך לעצמך לעשות לך רב, ואל תטוש תורת רבך שנתנה מפי הגבורה למשה בסיני, וכנגד כת שניה אמר והסתלק מן הספק, כלומר ח"ו לא תהא כזאת בישראל ללכת בדרך האמו"רי, כת השניה בעלת הספיקות וספיקי ספיקות, כי משה אמת ותורתו אמת ואנחנו ודא"ים, ולכן הזהר מדעה זו והסתלק מן הספק, וגם לא תעשה פשרה בין הדעות כמו הכת השלישית של השיפטי"צי, שהיה להם הנחה שוברת וסוברת אמוד ובלתי אמוד, פרוב"אבילי ואימפרובא"בילי, כי אתה עתה ברוך ה' תתרחק מזה ואל תרבה לעשר אומדות, ונקט מעשר לפי שבא במדה ולא באומד, והרצון שלא תאמר אסתלק מן הספק, ואף אני ארבה ואוסיף מדרגה אחת יותר נוחה ומעולה מהספק, להחליט הדברים שהם במדה ודאים וברורים, כמו המעשר שבא במדה, לדון ולומר שבא באומד, כי לא באלה הכתות חלק יעקב, שהם כתות שלא קבלו ולא יקבלו פני שכינה.
ותחת שלוש רגזה ארשת שפת שלמה שאמר ב(משלי יד, לג). בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תִּוָּדֵעַ. שכבר פי' המאירי ז"ל (הובא מבעל עומר השכחה). תִּוָּדֵעַ מלשון ויודע בהם אנשי סכות. לשון שבירה, שבקרב כסילים תודע, תשבר ותתבלבל בספיקות ומבוכות, למניעת רוב החכמות וחקירה במופתים על הדברים שאין יד העיון משגת בהם עי"ש. ואני אומר ומכוין פירושא דהאי קרא למה שאמרתי בפי' המשנה, וירצה דבלב נבון תנוח ותתישב החכמה על מכונה, בלא שום מבוכה ובלבול ספק בהתחלותיה ויסודותיה, ובקרב כסילים באותן כתות הפילוסופים שזכרתי, תִּוָּדֵעַ ותשבר שבר ברוחם, שעושים הכל ספק או קרוב ובלתי קרוב לודאי, ואף חכמתם לא עמדה להם, עמידה שיש בה סמיכה כי אם עקירה ולא הנחה. ולהכי מטין דברי ר' יהודה לר' יוסי בפ' התכלת, כשהיה נבוך בפי' נבואת יחזקאל שדבריו סותרין ד"ת, עד שאמר פרשה זו עתיד אליהו לדורשה, ואיהו פירשה על המלואים, א"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי, שהנחת ממש. ואשרינו שעמדנו בראשונה על הר סיני וזכינו טוביה, ולמהוי דרופתקי דאורייתא, תורה חתומה נתנה בחותמו של הקב"ה אמת, ואין בה נפתל ועקש, ולא יפה אמר שלמה בלב נבון תנוח חכמה?. הלא הוא הדבר שכתב הראב"ד בעל ספר הקבלה, שלא נחלקו חז"ל בעיקר המצוה אלא בתולדותיה, לא נחלקו אם מדליקין נר בשבת או לא, על מה נחלקו במה מדליקין ובמה אין מדליקין. לא נחלקו אם חובה לקרות ק"ש ערבית ושחרית או לא, על מה נחלקו מאימתי קורין ק"ש בערבית ואימתי בשחרית, וכן בכל דבריהם וכו' ע"כ. ולא נסתפקנו באמונות התורה כמ"ש בעל אמונת חכמים פ' כ'. וע' בס' כסאות לבית דוד בית ג' שער י"ח, וכבר מהר"י אברבניל ז"ל בביאור חכמה שלמה והשגתו, סדר הבדלות, מונה ובא חשבון מכל החסרונות שיש בחכמות האנושיות, אופן הגעתם ע"י החושים והדמיון, כמ"ש החוקר שאין דבר בשכל שלא יהיה ראשונה בחוש, והכה אותן אל החומש, רצוני לומר חמש חסרונות אשר תקרינה להן, העמל והאיחור והשפלות והקיצור והשגיאה, והאריך בהן ובענייניהן.