סבא אליהו/חלק ג/פרק מג
הזהרה גדולה לכם שבכל אשר תעשו תשימו פה ולב שוין ולא תחשבו בדבר אחר ובמחשבה אחרת שלא במקומה ושלא בזמנה, כי פיסול ופיגול הוא לא ירצה, ודוד אמר כל עצמותי תאמרנה וגו'. ואמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו'. לומר שכל כחותיו הנם נאספים יחד ועושים אגודה א' לשבח ליוצרם, וה"ה בכל פעולה ופעולה שיפעל, אם ערוכה ברמ"ח איברים של אדם שמורה בלב ועשויה כהלכתה ותיקונה, ולא כמי שהוא בעל מחשבות הרבה ובעוד שעושה פעולה א' עיניו ולבו באחרת, שותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר, והלא הוא הדבר שהזהיר דוד את שלמה בנו, שא"ל אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו וגו' למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם. דלפי הנראה מלת 'שם' היא מיותרת. אמנם הכוונה לומר שיהיה כולו נפנה לאותו הצד וכולו שם במה שעושה, ולא יהיה נפנה במחשבתו לצד אחר. וחכם מה הוא אומר ה' יצילני מפיזור הנפש. הובא מהרמב"ם בפרקיו למס' אבות, ודעו שזה עיקר גדול וכולל לכל הדברים, הן הנוגעים לנפש הן הנוגעים לגוף, יען מי שדעתו מפוזרת והוא מפוזר ומפורד בדעתו בפעולתו לחלקים רבים אין פעולתו שלימה. כמו המתפלל ואינו מכוון לתפלה, שהיא כגוף בלא נשמה. וקרא כתיב קחו עמכם דברים. שלע"ד ר"ל 'עמכם' ולא חוץ מכם.
ואל תקניטוני ממ"ד בירושלמי פ' היה קורא, א"ר חייא רבה אנא מן יומאי לא איכוונית אלא חד זמן בעי מכוונא והרהרתי בלבי ואמרתי מאן עליל קדמיה ארקפתא או ריש גלותא, שמואל אמר אנא מנית אפרוחייא. ר' בון בר' חייא אמר אנא מנית דימוסייא וכו' הובא מהר"ן פ"ק דר"ה גבי עיון תפלה עי"ש. דאדרבא היא הנותנת לפי שהיו אלו השלמי' משוקעים בדעתם ובמחשבתם ובלימודם, שלא היו יכולים לפרוש ממנו ולהעתיק מחשבתם מד"ת לתפלתם, עד שהיו מוכרחים כדי להסיח דעתם מגרסתם, למנות האפרוחים או שורות הבניין, כמו שפירש היפה מראה, כי פירוש זה נראה יותר נכון ממה שפירשו שאר המפרשי', ובעל אגדת אליהו כ"ץ שם ובעל קרבן שבת פ' ט"ז, וגם פי' הר"ם לונזאנו בדרך חיים דף קי"ו לא שוה לי, ועיין ס' חמדת צבי פי' התיקונים תיקונא שתיתאה דף נ"ו ע"ב, והרב באר שבע בתשובותיו דף קי"ג עמד בהבנת הירושלמי הזה וכתב שזה דבר שלא ניתן להכתב אפי' על קל שבקלים, כ"ש בשלמים הללו שלא היו מתכוונים בתפלה, והשיא פירושו בתר איפכא שכל כך היו מתכוונים בתפלה עד שאם אפילו אם היה בא לכל א' מהם במקרה מחשבה אחרת, עם כל זאת נשארה מחשבתם זכה ונקיה בתפלה, ופירוש מן יומאי לא כוונית. ר"ל לא כוונית על ענין אחר או לא יצאתי כלל מן כוונתי בתפלה חוץ מפעם א', יע"ש בארוכה. ותדע שהרי ר' חייא רבה דקאמר מן יומאי לא כוונית, ידענו שהיה חלק נשמה רוח נפש של אבותינו הקדושים מתקני תפילותינו, ומלת 'חייא' צירופו הכי הוי, ככתוב בארוכה בס' כוונת שלמה דף נ"ט. ומי כמונו מורה ויודע דעת עליון וכוונת התפלה, כמ"ש הוא ז"ל. וא"כ או שאין הדברים כפשטן, או שביאורן כמ"ש הבאר שבע, או כדכתיבנא דמסתבר, שכן מצינו בפ"ט דכלאים, דלא אתכנע מן קומוהי דרבי, וא"ל ייעול עלי דאנסחית לא ידעית בההיא שעתא אשגרית עיני בכל ספר תילים אגדתא מן ההוא שעתא מסר ליה תרין תלמידין דיחון עמיה בגין סכנתא עי"ש. הרי שהיה כולו משוקע במשנתו חיי עולם, והיינו דאמר דלא איכוון לתפלה חיי שעה. וכיוצא בדבר שמעתי מגדולים מגידי אמת, שמהר"ש אלגאזי מחבר ס' יבין שמועה והרבה חיבורי' אחרים, שכל כך דבקה רוחו ומחשבתו בעיונו שלא היה יכול להסיח דעתו ממנו בשעת התפלה, עד שלפעמים היה מוציא מפיו לשונות התוס' בזמן התפלה, ות"ח שהיו עומדים אצלו מזכירים אותו, והרי אמרו עליו על יונתן ן' עוזיאל שבשעה שהיה יושב ועוסק בתורה כל עוף שהיה פורח עליו מיד נשרף. ופי' מר אבי זצוק"ל, כל מחשבה אחרת, לפי שהיה כולו עסוק בתורתו, ושום מחשבה אחרת לא היתה מועלת (לשון מעילה כמ"ש בפ' זה בורר). לדברי תורתו, וגם י"ל כל מקטרג ומעכב היה נשרף, ע"ד מ"ד בב"ר פ' לך, הובא מרש"י בחומש שם בביאורו, ושמאבר מלך צבויים. שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה ע"כ. ובס' של"ה דף ר"ן נמנו עשרה דברים שעוזרים המחשבה, ועוד אחרים באליה רבה סי' צ"ח. וזכורני שלכוין בשם הוי"ה בנקודות בִבְרִית הוא סגוליי לכוונה, והעיקר אצלי לעיין בתוך הספר אות באות מלה במלה, ומסמנא מלתא מקדמונינו, אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה. וסימני פסוק אז לא אבוש בהביטי וגו'. הוא אשר דבר הר"ב שבות יעקב בתשובותיו ח"ב סי' ס"ד על המורה, שיעיין תחילה. וידוע מ"ש העירוך שהש"ץ נקרא חזן לפי שצריך לראות האיך יקרא, הובא ג"כ בתי"ט פ"ק דשבת משנה ג'. והגם שכתב הזוהר בפ' ואתחנן דף כ"ה, דבעי למכסי עיניה. כתב הרמ"ז בפירושו שם בשם מהרח"ו, דדוקא לכסות העינים בהורדת הטלית עליהם, ולא לסתום העין. איברא דהרמ"ז ז"ל עצמו לחלק יצא, שדוקא בתפלת שחרית אבל לא במנחה וערבית, שאז רחל בסוד עולימתא דלית לה עיינין עי"ש. (וכן חילק האר"י ז"ל בין שחרית למנחה וערבית, שאין לבכות בתפלת שחרית כי אם במנחה וערבית, חוץ מר"ה ויוה"ך אף בשחרית. וגמירא ליה ממ"ש הזוהר בפ' ויחי דף רכ"ט ע"ב, שמחה בצפרא ורננה ברמשא. עיין מקדש מלך שם). אבל כיון שעין רואה בספר ואינה פונה ונוטה לשום צד, ודאי שפיר דמי. ועיין ר"ח שער הקדושה פ"ח. וכתב המג"א בא"ח סי' צ"ג ס"ק ב', שהאר"י ז"ל היה מתפלל תוך הספר כדי שיכוין מאד, והכל לפי מה שאדם מרגיש בעצמו עיי"ש. וגם סתימת העין מועלת למחשבת הלב, כי כמ"ש מלאכת מחשבת, שמות סי' ה'. איש החושב מחשבות סותם עיניו, ותועיל לאדם אטימת חוש א' לפתוח מפתחי חוש אחר. בפ' היה קורא אמרי' כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גהינם. וכתב הב"י בסי' ס"ב בשם רבו דרבו מהררי"א ז"ל, הטעם שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה, ומניע חום הטבעי לדקדק באותיות, בשכר זה החום הטבעי מצטנין לו חום אחר שהוא בגהינם ע"כ. ואני אומר שעל זה הצינון של אש גהינם בדוקא יכשר ויהיה מדוקדק מ"ש מהרי"א בעמוס ד'. בפ' ונשא אתכם בצינות. שהקור נקרא 'צנה' לשון מגן שמגינה מן החום יע"ש. וזהו מצננין לו גהינם. ומה אהבתי תורתו של הר"ב, מאמר השכל דף ה' שכתב שכל המצות והחקים יתחלקו לג' חלקים, הפה והלב והמעשה. וקול אומר קרא כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ומלת 'לבבך' באמצע כי אליו יפנו הראש והזנב דיבור ומעשה, ולא תיתכן פעולת הפה והמעשה כי אם בהתחברות הלב. וגם אני כמוהו אומר בפ' מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו'. נקי כפים היינו המעשה, ובר לבב המחשבה, אשר לא נשא לשוא נפשי הדבור, הוי עובדא ורעותא ומילין. ורעותא הוא באמצעיתא, היינו ובר לבב, כי אל מול פני המנורה יאירו הצדדים, והכל צריכים למארי חיטיי"א דביני חיטי, ובההוא ספרא דחכמתא דההוא דמן בני קדם, שכתב הזוהר בדף צ"ט פ' וירא, כתוב דעיקרא דמלתא תלייא במילין בעובדא וברעותא, אין מוקדם ומאוחר. וכבר א"ל ר' אבא להנהו דקריבו ליה האי ספרא, בני קריבא דא למילין דאורייתא, אבל אית לכו לאתרחקא מגו ספרים אילין וכו'. ובתורה הדברי' כסדרן, או ממטה למעלה או ממעלה למטה, ורעותא דלבא באמצע כי הוא עמודא דאמצעיתא, לב באמצע, ונאמר על לשון אמצע, כמו בלב ים, בלב האלה וכיוצא. וכתב בעל מאמר השכל הנזכר, שכן בענין החטא ירבה הממרה בלב מהממרה בפועל והאריך. וכ"כ ס' האמונות שער י' פ"א דף ק"ט. והוא מוסכם מכל החכמים. וכ"כ הרב המורה והעיקרים מאמר ג' פרק כ"ז. והרמ"ע בתשובותיו סי' ק"ז. בדין ברכת תפילין דף ק"ד כתב ז"ל, בעינן בכל המצות בפיך זו ברכה, ובלבבך זו כוונה, והדר לעשותו ע"כ. והאי יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי, דאמרי' בתר תפלת י"ח, נראה שלא בלבד כוונתו על אדנות שאנו מזכירין בפה 'אמרי פי', ועל הוי"ה הנחשבת בלב 'הגיון לבי' משולבות יחד, כי גם לכוונה אחרת במ"ש המקובלים שהוי"ה דההי"ן העולה ב"ן, ושם אדנות ס"ה עולים בגימ' פ"ה ל"ב קי"ז, שהפה והלב יהיו לאגודה אחת. ולא נפריד בין הדבקים בהיות ח"ו אחד בפה וא' בלב, ולפי זה אף אנו אומרים יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי, פה לב שוין, שבין שניהם עולים הוי"ה ואדנות כנ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב שד' שמות הכוללים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שעולים בין הכל רל"ב, זה המנין של רל"ב ר"ת ר"חמנא ל"בא ב"עי. ורבינו בחיי הדיין כתב בהקדמת ספרו כי חובת האיברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש, ואין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו, וגם בזה יש לי דרוש מיוסד על נכון בס"ד. כי זה כל האדם, הקיפו עליו יחד מחשבה דיבור ומעשה, אד"ם נוטריקון א'דם ד'יבור מ'עשה. אדם היינו הוא בעצמו במחשבה שלו, לב אדם יחשב דרכו, ונותן אמרי שפ"ר דיבור וכשרון המעשה. ובירושלמי הובא בטא"ח סי' קט"ו אמרו בטעם הדיעה שניתנה בתחילת ברכות של חול ז"ל, אם אין בינה אין תפלה ע"כ. ואפשר להשיא על מכוון זה מ"ש בדניאל, עוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון מועף ביעף נוגע אלי בעת מנחת ערב ויבן וידבר עמי ויאמר עתה יצאתי להשכילך בינה בתחילת תחנוניך יצא דבר ואני באתי להגיד כי חמודות אתה בין בדבר והבן במראה וגו'. כלומר יצאתי להשכילך בינה כי היא הצריכה לך, יען בתחילת תחנוניך יצא דבר, שהבינה ניתנה בתחילת תחנוניך, והיא יוצאת ראשונה, שאם אין בינה אין תפלה, וניתנה בתחילת הברכות, ונוכל ג"כ ללמוד מזה שניתנה בתחילה, שלתפלה צריכה כוונת והכנת הלב. ונ"ל ג"כ דהיינו דכתיב יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וגו'. מה כתיב בתריה ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. שהיא מדה כנגד מדה, הם לא כיוונו ולא עשו עיקר מבינה, ברכה הראשונה, שלבם רחק ממני, לכן ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ורח"ק הוא אותיות שלשיות של אבות העולם, דתפלות כנגד אבות תקנום, שניות בצ"ע ב'קר צ'הרים ע'רבית. שלישיות רח"ק כי קרוב ה' לכל קוראיו ורחוק למי שלבו רחק ממנו, וזש"ה שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים וקרוב לשמוע. עיין בחידושי על ע"י שם וס' גבול בנימין חלק א' דרוש ל"ט דף ע"ב סוף ע"א בשם מדרש פליאה. שאני בעניותי פירשתי פירוש יותר מרווח בחידושי בברכות שם כחדא שיאטא עפ"י המדרש הובא מתוספות פ' תולדות בס' דעת זקנים ז"ל, הידים לעשו שאין בו כח אלא בידים להזיק מקרוב, אבל הקול יעקב בתפלה מכלה כל המרעין ואפי' מרחוק, ולפ"ז אותיות רח"ק שבשלישיות הנ"ל שפיר רומזות סגולת התפלות שמועילות מרחוק. ובדניאל כתיב ויבן וידבר עמי. וכן עתה יצאתי להשכילך בינה, וסוף דבר דוד אמר הקשיבה רנתי על הזמירות, ושבחו של מקום הקודם לתפלה, האזינה תפלתי זו תפלה, בלא שפתי מרמה, כלומר בכוונת הלב פה ולב שוין ולא מן השפה ולחוץ. וכן אחז"ל בתענית, איזוהי עבודה שבלב זו תפלה. ובפ"ק דברכות דף ה', גבי טורף נפשו באפו. כתב רש"י ז"ל, איזוהי נפש זו תפלה, שנא' ואשפוך את נפשי וגו'. וכתב הב"ח סי' ח'. דאפי' למ"ד מצות א"צ כוונה, המצות שעיקר עשייתם היא כוונתם כגון ציצית וראיתם אותו ותפילין לטוטפות ולזכרון, וסוכה למען ידעו דורותיכם וכיוצא, לכ"ע בעו כוונה, ואם לאו לא יצא. ובס' זובח תודה להר"ר מרדכי אצבאן בהקדמתו הביא דברי הירושלמי דפ"ג דתענית סי' י"ג, דלוי בן סיסי כשבאו הגייסות לעירו וכו'. וכתב דלא נחשדו תלמידיו לומר שקיימו כל התורה אם לא היו בטוחים בעצמם, ולוי בן סיסי נענה והם לא נענו, והראשון נענש לפי שאין כל מקיימי המצות שוין, דהכל תלוי בכוונה יע"ש. ועיין יפה מראה שם. וזה כלל גדול שיש פעולות שהן שוות לגמרי בעצמן ומשתנות ומתחלפות מצד חילוף סיבתן ומחשבת פועלן, ולכן אין מתן שכרן שוה, אעפ"י שראי זה כראי זה, כמ"ש סיני"קא לאותו ילד קרובו, שכמוהו נשר שינו מפיו, וא"ל כמוך כמוני. והשיב כמה רב המרחק בינינו, לא כמהות זה מהות זה, כי זה נופל וגזעו מחליף וזה אינו חוזר וניעור עוד. אתה מחמת ילדות ואני מחמת זקנה, ועיין בעל לב אהרן ביהושע י"ד בדברי כלב, אתה ידעת את הדבר וגו' על אודותי ועל אודותיך. שלא אמר עלי ועליך, שאעפ"י שמלאכתם שוה, הסבה היתה בלתי שוה, שזה ענו בטבע וזה ענו בדעת, ועיין הרמב"ם בפרקיו שקודם מס' אבות, ויש פעולות הפוכות ובלתי שוות, וכולן שוות לטובה מצד הכוונה, כמי שרוצה ליהנות כאלישע, ושאינו רוצה ליהנות כשמואל, כדברי הכותב שם בפ"א דברכות ז"ל, ומכלל פירושו יצא לנו תועלת גדול, והוא שיש פעולות מיוחדו,ת כי גם מציאותם גם העדרם יחס מעלה ושלימות, והכל תלוי בכוונת הלב וכו'. הפך הנראה לכאורה עכ"ל. וכלל הכל יפה (כחך) לבב, שהכל תלוי בו ואין איש שם על לב.