סבא אליהו/חלק ג/פרק מב
וטהרת הידים היא המביאה לידי קדושת המחשבה, והיא פנימית יותר, כדמשמע ברעיא פ' פנחס דף רמ"ה ע"ב, גבי הדחה מבחוץ ושטיפה מבפנים, וטהרו וקדשו. טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ, משמע דטהרה עדיפא מקדושה, ואין הדבר כן. ובזוהר הקדוש ר"פ קרח ובפ' חקת אמרו, לוי טהור וכהן קדוש. וכבר עמד על ישובן של דברים הללו מהרי"ף ז"ל בהקדמת ס' מקוה ישראל עי"ש. ובס' תולעת יעקב בסוף ברכת המזון. ולי הצעיר נראה שהרצון בו שבטהרה עצמה, שבפנימיותה היא טהרה יש בה קדושה מבחוץ, ותדע שהרי אחז"ל והתקדשתם. אלו מים הראשונים, והייתם קדושים. אלו מים אחרונים. וכן אמרי' לשון קידוש ידים ורגלים, לשון קדושה. ובפ' אלו נאמרים דף ט"ל איתא, אמר ריב"ל כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנא' שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. וכתב הלבוש סי' קכ"ח, קדשו אותם תחלה. והיינו נטילה ואח"כ ברכו ברכת ה', והיא ברכת כהנים ע"כ. הרי שבטהרה עצמה יש קדושה מיוחדת, ובחינת הקדושה בעצמותה הוא דבר אחר, והוי כמו בספירות הקדושות שכלולות זו בזו וזו בזו ובכל א' יש כולן, ונמצא דבעצמיות ושרש טהרה יש כלול סניף הקדושה, כמה דכתיב וקדשת את הלויים. וכן אמרי' בזוהר נשא דף קמ"ו ע"ב, מאן ידא דקדישא, דא ליואה וכו'. א"ר תנחום אף איקרי טהור וכו'. ובעצמיות ושרש הקדושה כלולה הטהרה, ובהכי מתיישב מה שהקשה מהרש"א בשבת, אדאמרי' חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות. שפירש"י דעת עדיף מחכמה. והקשה דכיון שקדושה גדולה מטהרה, הוה לן למימר דעת זה סדר קדשים, די"ל דאיירינן בטהרה שבפנים, בשרשה ועצמיותה שיש כלולה בה הקדושה מבחוץ והיא תולדה לה, ועצמיות הקדושה ומדרגתה הוא ענין אחר, דודאי דעצמיות הקדושה עדיפא מעצמיות הטהרה, אבל עצמיות הטהרה עדיפא מקדושה שבה בחיצוניותה הנכללת בה, וניחא השתא לשון הרעיא וטהרו וקדשו, טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ וק"ל. נמצא מזה שטהרת הידים היא עיקר גדול בכל זמן, ובפרט בבקר קודם כל דבר ובלילה כאמור. ובירושלמי הובא מהרי"ף ז"ל פ' בני העיר, ר' לוי אמר אין מפסיקין בין פרה להחדש. ובדין הוא שיקדים החדש לפרה, שבא' בניסן הוקם המשכן, ובשני ימים בניסן נשרפה הפרה, ולמה הקדימה מפני שהיא טהרתן של ישראל ע"כ.
והזהרו מאד בנטילת ידים, כי המזלזל בנט"י בא ח"ו לידי עניות. וכתוב בכוונות הרב ז"ל והובא בפוסקים ע'ל נ'טילת י'דים ר"ת ע"ני. וההפך נעשה עשיר, ס"ת על נטילת ידים ע"ל ל"ת י"ם בגימט' עשי"ר, (ילקוט ראובני פ' שלח שגם שם הובא). ועיין ס' כנפי יונה ח"ב סי' ב'. וס' חקת התורה דף ד', ומשנת חסידים דף מ"ג ע"ב, וס' יש שכר. וראו בליקוטי האר"י ז"ל דף קמ"ב הטעם שמי שמזלזל בנט"י נעקר מן העולם, וכתב הראב"ד בפי' ס' יצירה פ"א מ' ד', דהמזלזל בנט"י סופו בא לידי עניות כי עני חשוב כמת, והמת נקרא עני, שנאמר לועג לרש. ולפיכך מים שלפני הסעודה צריכין כלי עליון הטהור הנק' כיור חסד, ואין צריך לכלי התחתון, כי לא שרה עליהן רוח טומאה. אבל ידים מלוכלכות צריכין כלי התחתון (עטרה) כדי לקבלן שלא יעברו עליהן בני אדם, וקודם לזה האריך בנט"י של שחרית שהמבטלן אוחזתו שבץ, וכ"כ בעל תולעת יעקב, ועיין זוהר פ' וישב דף קפ"ד.
וכבר הודעתי אתכם ועקבותי נודעו לכם בסדר הנטילה, בשל שחרית ימין ואח"כ שמאל וחוזרין חלילה עד ג"פ. אבל בסעודה שופכין המים ג"פ זה אחר זה על הימין ואח"כ ג"פ על השמאל, והגם שבס' חקת התורה דף ד' כתוב שנמצא כתוב בשם הר"ם אלשי"ך שקיבל מהאר"י לרחוץ שלא רצופים, שמעתי ג"כ להפך, וגם בש"ע האר"י ז"ל כתוב בהדיא נטילה לסעודה לערות ב"פ על יד ימין ואח"כ ב"פ על יד שמאל ואח"כ לשפשף ב' ידות יחד ולכוין כמ"ש שם. ועיין משנת חסידים דף מ"ג ע"ב ודף מ"ט ע"ב, ומשמע ג"כ ליטול בסעודה רצופין, מן הטעם שכתב אליה רבה בסי' ד' עי"ש. ואני נוהג ליטול גם בסעודה ג"פ, ונטילה ראשונה שאינה בכלל אלא להסיר הלכלוך ומידי דחוצץ כדלקמן, איני מצרפה עם האחרות הצריכות כוונה, ואני עושה אותה ימין ואח"כ שמאל, והשתים זו אחר זו על הימין בצירוף, וב"פ זו אחר זו על השמאל. ובנטילה של שחרית מיום שראיתי כתוב בשם האר"י ז"ל שאין רוח הטומאה סרה מעל הידים עד אחר הניגוב, כמו שהובא בס' כבוד חכמים בדינים מחודשים על נט"י עי"ש. נהגתי בעצמי שלא לרחוץ פני כ"א בנט"י שניה שאני עושה אחר לבישתי קודם לכתי לבה"כ, ושמעתי נוהגים לערות מים בתחלה על הידים ד"פ, כסבורים שבפעם הד' סרה רוח הטומאה בלא ניגוב, אבל לענ"ד לא הועילו בתקנתם והנטילה בסעודה והניגוב בשבת מעומד כנודע. ורז"ל אמרו כנ"ל והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים הראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ולדידן שמלח סדומית אינו מצוי וליכא סכנה, מ"מ צריכין מים אחרונים לנקיות ואינון חובה למיהב חלק לס"א באתר דחובה שרייא, וקדוש שרוי בתוך מעינו כדאיתא בזוהר תרומה דף קנ"ד. ואיזה מקום ברכה דלא כמאן דס"ל איפכא, עיין טור וב"י א"ח סי' קפ"א. והני עמא דבר אפי' בתבשיל של זוהמא דלא כהראב"ד, ולא עוד דבתבשיל שאינו של זוהמא כתב המקובל הר"ר חיים עובדיא בספרו מעין גנים באר מים חיים בהקדמה ג' סי' ט"ז. שכיון שאין זוהמא בידים, טוב שלא ליטול ידיו כלל מים אחרונים שלא לגרום פגם לקדושה, ועיין ס' תולעת יעקב בסתרי ברכות דף ע"ו ע"א, ובודאי שהמקובל הר"ר חיים עובדיא הנ"ל בר סמכא הוא וטעמו עמו ממאמר הזוהר הנזכר, וגם ראיתי שהוזכר שמו מהרמ"ז ז"ל באגרות סי' א'. וכתוב בס' מקוה ישראל בפתיחת הספר, שהם שני גבולי נקיות וטהרה, דמים ראשונים טהרה. ולכן בעינן דוקא מים, ואחרונים שהם לנקיות אפי' שאר משקין, והאריך המחבר שם בדברים נחמדים שלאהבת הקיצור הנני משמיטם, והר"ר דוד וידא"לי בספרו כתר תורה, בדיני רחיצה סי' ה' כתב סימנים לכל כלל וכלל של נט"י מועילי' לזכירה, שנט"י עד הפרק היינו עד מקום חיבור הכף בקנה הזרוע, והגם שהרא"ש ס"ל עד חיבור האצבעות ביד, ורעיא בפ' עקב דף רע"ב ע"ב מסייעא ליה, שכתוב שם צריך ליטול לון עד פרקא דגזרו עליה י"ד פרקין וכו'. כמו שדקדק הרמ"ז שם, מ"מ כ"ע גריר בתר רבינו יצחק אלפסי ורבינו יצחק אור זרוע, וסימן לדבר כי ביצחק יקרא לך זרו"ע, וט' דברים צריכים נט"י וסימנם רח"ץ במי"ם ב"ר. רי"ש ראש החופף ראשו. חי"ת חולץ מנעליו. צד"י צפרנים הנוטל צפרניו. בי"ת בית הכסא. מ"ם מת ההולך בין המתים. יו"ד יחף שנוגע ברגלו דמנעל כבר אמור. מ"ם מרחץ. בי"ת בעילה. רי"ש רוח רעה. ועוד שם ז' דברים הצריכים לנט"י, והסי' פ' ביחזקאל. והנה מים מפכי"ם מ"ן הכתף הימנית. פירוש מפכי"ם מ"ן, ר"ת מ"חיצה פ"רק כ"לי י"יציקה מ"ים מ"שורה נ"יגוב. וה' דברים פוסלים המים לנטילה, וסימנם כג"שם פירוש כ"לב שנפסלו משתיית הכלב, ג"לוי, אם נתגלו גילוי האוסר אותם משתיה, ש"יעור פחות מרביעית. (שהיא אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל אצבע ברוחב גודל של יד אדם בינוני) מ"ראה פי' שנשתנו מראיתן. מ"לאכה שנעשה בהם מלאכה. והמ"ם משמשת לשנים, כל אלו ר"ת של כגש"ם עברו ולנו שהם פסולים לנטילה, ומצאתי בכתבים והובא בפוסקים רמז וסימן יפה בשם הגאון הנשי"א מהר"ר נתן שפירא ז"ל, לחשוף מים מגבא. גב"א סי' לנטילת ידים, היינו בשחרית כשקם מהמטה ג"פ. לאכילה ב' פעמים. וא' לעשיית צרכיו. וידוע דגם לסעודה מדינא צריך ג"פ, הראשונה להסיר הלכלוך וכל מידי דחציץ, שניה לנטילה, ושלישית לטהר המים שע"ג הידים. אבל כששפך רביעית לא צריכי מים שלישיים, ואעפ"כ קיימתי בעצמי בלי שום נדר ומנהג לרחוץ פעם שלישית על הצד היותר טוב לצאת מכל החששות, כמ"ש מור"ם בסי' קס"ב, ורק השתים ממניינא עפ"י הכוונה, יד כפולה כמנין כ"ח, מילוי דמילוי שם ע"ב, וביד שמאל כ"ח של שם ס"ג, ובשפשוף הידים יחד, כ"ח של שם מ"ה ככתוב משם האר"י ז"ל בש"ע. ונשנית כוונה זו בפנים שונים ובדרכים אחרים, ובחרתי בכוונה זו קצירה לפי שיוכל לכוון בה כל איש דעלמא כמוני כהרף עין. וכתב הרמ"ז בפירושו לזוהר פ' עקב דף רע"ב ע"ב, דאע"ג דלפי הדין כשמשליך כל הרביעית בפעם א' דיו, היינו משום דרביעית רומזת לשם ע"ב, שהוא שם רביעי ממטה למעלה ושיש בו ד' יודין, והיינו רביעית, מ"מ מדברי הרב זלה"ה נראה דאין חילוק בין מים רבים למעטים, שתמיד צריך לשפוך ב"פ לכוון בב' יד, וכתב עוד ז"ל, ונלע"ד לומר שמי שאין לו אלא שיעור רביעית ונוטל ב"פ, שישפיל הידים בפעם הא' ויגביה אותם בשניה, ועי"ש בפירושו לרעיא דברים נפלאים. ובכל האמור בענין רחיצת ידים לסעודה, נ"ל רמז נוסף במה שאמרו מכוונים עפ"י רבינו האריז"ל, באשרי דשחרית שלאחר העמידה בפסוק פותח את ידיך. את יודך, ד' יודי"ן דשם ע"ב, כל אחת כלולה מעשר הרי ת', ועם מילוי דמילוי דשם ע"ב כ"ח אותיות הרי חת"ך, שם חת"ך במספר המשביע. וס"ת פותח את ידיך שהוא הנותן שפע שבע רצון, אותו אנו מבקשים בכוונת נט"י לסעודה, בינו נא זאת, וכמשפט הזה תעשו. מלאו ידיכם מים, אל תמעיטו כי מ"ש רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא ומלו לי מלא חפנאי טיבותא. היינו ודאי שהעדיף יותר מהראוי מן הדין, ותדע שכן מילוי מי"ם הוא מי"ם, וכתיב מי וכתיב מימי, שהנותן מים רבים ממשיך מים החסדים, חסדי ה', מלבד הסודות שנאמרו בזה שם מהרמ"ז ז"ל, וכדברי הרשב"י לההוא גברא דחזי דמשי ידיה טובא, מ"לא י"דיו מ"ברכותיו, ר"ת מי"ם. וז"ל הזוהר פ' לך לך דף פ"ח. אקדים ר"ש חמא ליה דאנטול ידוהי במיא, ונטיל לון בשיעורא סגייא דמיין. אמר ר"ש מלא ידינו מברכותיך, וכך הוה, מההוא יומא והלאה אתעטר ואשכח סימא וכו', ואע"ג דלאו חדתא היא ברשב"י דמלומד בנסים הוה, וכן מצינו בב"ר פ' נח פ' ל"ה. ר' חזקיה בש"ר ירמיה אמר, כך ארשב"י בקעה בקעה אמלאי דינרי זהב ונתמלאה עי"ש. הכא משום שיעורא סגייא דמייא מטי לה, הגם דקשים מזונותיו של אדם, ואמרי' בפ' במה בהמה. א"ר נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא איברו מזוני. ודברי רבינו יונה בשערי תשובה שלו יעירו ויתעוררו הלבבות שכתב, הפורצים גדר בנט"י, בזאת יבחנו כי המה רעים וחטאים לה' מאד, כי לא מכריחם היצר ואין זה כי אם רוע לב עי"ש.