סבא אליהו/חלק ג/פרק מא
כתב ספר החסידים סי' תתקצ"ב. מעשה שבאו בחורים מארץ מרחקים לפני רב א', נתן להם חדרים וקבע להם כלי מלא מים אצל מטתו של כל א' וא', אמרו מה טיבם של מים הללו, א"ל לבטל היצר, שאין דבר שמבטל היצר כמו מים קרים ע"כ. אבל אני מטעם אחר הזהרתי אתכם כמה פעמים, ועוד ידי נטויה להזהיר אתכם בכל כחי להיות לכם כלי מים סמוך למטתכם ליטול ידכם בבקר קודם כל דבר, כמשפט כתוב בגמרא ובפוסקים, וגם לרחוץ ידכם בלילה כאשר תשתינו, וגם כאשר תנוד שינה מעיניכם, באופן שתכירו שרחוקה שינה מכם באותה שעה ולא ראיתם שינה בעיניכם מזומנת, תרחצו מיד ידיכם לנהוג טהרה וגם להרהר בד"ת ולא בדברים בטלים, כי הנעור בלילה ומפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו. והתיקון לזה שלא לבוא לידי כך הוא להיות בידים טהורות ובגוף נקי ממחשבות היום, וזה הדבר אשר מל יהושע, זה הדיבור ברית הלשון מכוון לברית המעור כדאיתא בס' יצירה, כי מה שהאדם יום יום יביע אומר, לילה ללילה יחוה דעת. ובפ"ק דע"ז, תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע. שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. וז"ש דוד און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס. שהרשע יחשוב און על משכבו בשביל שדרך עוצב בו, ומצבו והילוכו ביום הוא על דרך לא טוב, דלא חזי איניש בחלמיה לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא, וירא און במשכבו שרע לא ימאס, היינו אותו הרע שהיוצר קראו רע, ונשמרת מכל דבר רע. שלא יהרהר ביום וכו'. והוא אינו נשמר ממנו כי רע לא ימאס, ולכן און יחשוב על משכבו, וגדולים צדיקים במטת"ם, דאפי' בשעת השינה רחושי מרחשן שפוותייהו בד"ת, ולדידהו בטל מעיקרו מאמר הפילוסוף הובא במדרש שמואל בשם ס' לב אבות, במתני' סוף פ"ה דאבות, שאמר על זמן השינה שבחצי חיינו, אין הפרש בין המאושר להבלתי מאושר, ואין הדבר כן ליראי ה' ולחושבי שמו.
וכתב בעל תולעת יעקב בסוף ברכת נטילת ידים ז"ל, חסידים הראשונים היו מכינים קיתון של מים אצל מטותיהם, וכשנעורים בלילה רוחצים ידיהם והם על מטותם ועוסקים בתורה ומברכים על קריאת הגבר, שאסור לברך על ידים טמאות וכו' ע"כ. ויעויין של"ה דף ס"ו ע"ב. וכ"כ הבאר היטב בשמו בא"ח סי' א' ס"ק ב'. דבזה ינצל מהוצאת ש"ז, ומכ"ש אם אינו רוצה לישן אף שנשאר מושכב עכ"ל. והגם שרבינו יונה בפ' היה קורא כתב דמי שאין ידיו נקיות או שהמקום אינו נקי יוכל להרהר בברכה או בתפלה שנתחייב בה, שאני חיוב שמוטל עליו דלא סגי בלאו הכי, משא"כ להרהר בד"ת, ובמה שהוא חיוב נמי מוקי הב"י בסי' פ"ה, דברי רבינו יונה באין טינוף שם אלא שהידים והמקום אינם נקיים, וגם בכהאי גוונא יש חולקים, ה"ה הר"ב של"ה בדף ס"ו והפרישה בסי' הנ"ל, והעמידו דברי רבינו יונה שיהרהר חיוב שנתחייב ברכה או תפלה, ויצטער שאינו יכול לעשות בשביל אין נקי, והקב"ה מעלה עליו כאילו עשאה, והגם שמור"ם בסי' ס"ב סבר וקביל פי' הר"ב ב"י לדברי רבינו יונה והביאו לפסק הלכה, והמגן אברהם כתב שם שפי' השל"ה אינו במשמע לשון ר"י, הרי כתב אליה רבה ז"ל שם, ואולי אילו ראה שגם הפרישה פירש כן היה מודה, ועכ"פ נראה דבהרהור דברי תורה כל אפייא יהיו שוין לאסור שאינו חיוב לשעתו, ויותר מזה חזי אנא שהר"ב ט"ז כתב בסי' ס"ב ז"ל, מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו וא"א ליטול ידיו ולברך, יהרהר הברכה בלבו וישתה. וכתב עליו אליה רבה דיש לחלק בין קריאת שמע דחיובא ובין ברכת הנהנין וכו' יע"ש. וכ"ש בהרהור ד"ת שנ"ל שגם הט"ז יודה בו שאין לו דבר המחייבו כלל, אם לא שנדמה לצמא מים, הצמא לדבר ה', ואיך שיהיה בכלי מים סמוך למטתו יצאנו מידי מחלוקת, ולא תחכו לעצתו של בעל יוסף אומץ בסי' קצ"ח, להרהר בהוצאת הבית ובשאר צרכים, ורחצו הזכו ולא תצטרכו לזה ולא לתיקונו שכתב שם, שוב ראיתי השל"ה במס' חולין דף קכ"ד שהזהיר על זה, ושכן משמע בזוהר פ' בראשית, שצריך ליטול ידיו מיד כשניעור אעפ"י שאין רצונו לקום עדיין, ושאסור להיות ער ושוכב בלא הרהור תורה יע"ש. ועיין בהקדמת הזוהר דף יו"ד ע"ב שכ"כ בהדיא דהוו עבדי חסידי קדמאי, ומוצא אני סמך לדבר ממ"ש בשאול כשהיה שוכב וישן במעגל, שלא נמנע גם שם מזהירות זה, והיתה צפחת המים בראשותי שאול, ובודאי לתכלית זה שאם לצורך אחר או לאור בוקר בקומו מהמטה, שריו ומשרתיו יאתיו מים מבלי שמלך שכמותו יהיו לו מים מראשותיו, אלא ודאי היו לו מים מוכנים ומזומנים לכל זמן שיהיה ניעור, דטריחא מילתא לומר בכל פעם לישנים קומו או לנעורים שיגישו אליו מים, שיש קבע לשינה ואין קבע ליקיצה, ובמקום אחר בתשובותי בדין שתיה בלילה שלפני התענית, כתבתי רמז לדבר שכתב מג"א בא"ח סי' תקס"ד דיש ויש ששותים בלילה, דמי שירגיל בכך מותר לשתות בלא תנאי, והרדב"ז בתשובה ח"א סי' רמ"ז כתב שהוא רגיל לשתות בלא שום תנאי אפילו אחר השינה, דהשתיה היא צורך סעודת הלילה להעביר המאכל שאכל בלילה, וגם זה מן האפשר ששאול היה רגיל לשתות מים בלילה.
ועיקר גדול שיהיה מחניכם קדוש מנוקה מטינופת, ואפילו עביט של מי רגלים של זכוכית או של חרס מצופה באבר, הואיל ולפעמים אית ביה ריחא, הלא טוב לעשות לו בית קיבול ורשות בפני עצמו סגור ומסוגר בספספל המטה, כאשר הנהגתי מאיזה זמן בחדר המטה שלי, וגם צריך זהירות על הספרים שבחדר להוציאם משם משום תשמיש המטה, ככתוב בש"ע א"ח סי' ר"מ ובאחרונים שם. וגדול הוא אלי מ"ש המרדכי בפ' כירה, הובא מהרב"י הל' שבת ס"ס שט"ו ז"ל, בחדר שהיה ישן בו מהר"ם היו בו ספרים, ובכל לילה היה עושה מחיצה עשרה טפחים גובה בפני הספרים, ובכל ע"ש היה עושה מחיצה מבע"י, לפי שלפעמים היה משתין בלילה וכו'. והרבה צריך ליזהר מלומר דברים שבקדושה במקום טינוף, שמוסיפים כח לחיצונים, כמ"ש הינוקא בפ' בלק דקפ"ו ע"ב משמיה דר' שמעיה חסידא, סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתזן, והקדושה אינה סובלת הטינוף. היוחסין כתב בדף מ' גבי הוי עז כנמר דר"י ן' תימא, שחזיר היער כשכועס עליו הארי מפני שבא על הלביאה שלו, החזיר מטנף עצמו הרבה עד שמתרחק ממנו ואינו הורגו, משום דחביב עליו הנקיות ומתיירא לטנף עצמו, ומעוף ארמלינו אמרו שכ"כ אוהב הנקיות שהציידים עושים תחבולה לצוד אותם לעשות גדר ועוגה סביבו מלכלוך וטינוף, והוא מוסר עצמו בידם שלא לעבור דרך שם, ואני בעניותי נתתי את האמור של זה החזיר היער שמטנף עצמו להרחיק ממנו הארי, בזה דאיתא בתורת כהנים פ' אחרי מות סי' ג' ז"ל, מנין למקום שישבו בו ישראל שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם, ת"ל אשר ישבתם בה לא תעשו. ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם כל המעשים הללו, ת"ל אשר ישבתם בה לא תעשו וכו' ע"כ. והרבה נתקשה הרב קרבן אהרן בפירוש ברייתא זו בדף קצ"ז ע"ב, וכתב זה הלשון קשה בעיני, שאיך יגרמו רשעות המצריים ישיבתן של ישראל בתוכם, כי אדרבא ישראל למדו מהם לא הם מישראל, ומרבינו הלל משמע שהדבר כפשוטו, שישיבתם של ישראל בתוכם גרמה להם שהתעיבו מעשיהם, והוא קשה. ונכנס בכמה דחקיות עי"ש. ואנא זעירא בקצת הגהות שכתבתי כיד ה' הטובה עלי בגליון קרבן אהרן שלי, אצל ההגהות של הרב המפורסם כמה"ר גבריאל פונטרימולי זצוק"ל שהעתקתי מכתיבת ידו ממש, מצאתי ראיתי שכתב הרב ז"ל ז"ל שם, ונ"ל לומר כי הנה ידענו כי במקום שהטומאה שורה אין הקדושה יכולה לשרות שם, ולכן באשר היו יודעים המצריים כי א"א לישראל להגאל אם לא ע"י גילוי שכינה וקדושתו ית' שם, לכן כדי שלא תתגלה הקדושה במצרים וישארו משועבדים תחת ידם לעולם, השחיתו מעשיהם כדי שישרה עליהם כל מין טומאה ולא תוכל השכינה לבוא לגאול את ישראל, וכמו שכן אמרו רז"ל במ"ר עי"ש. וזוהי ג"כ הכוונה במ"ש הברייתא אחר זה, שביאתן של ישראל גרמה לכנעניים להתעיב מעשיהם עד"ז ממש, כי למען לא יוכלו ישראל ליכנס לארץ, התעיבו השחיתו דרכם הכנעניים כדי למלאות כל הארץ טומאה ולא תוכל הקדושה לשלוט שם, ובזה לא יכנסו ישראל לארץ עכ"ל הרב ז"ל. ואני הצעיר הוספתי לקח דהוי דומה בדומה בכל צדדיו לחזיר היער שמטנף עצמו לגמרי בבית הטנופת למען לא ישלוט בו הארי וירחיק נדוד ממנו כנ"ל. ודומה ג"כ לזה אדם השלם מאניני הדעת (וכרב יוסף בפ"ב דבתרא), שאינו הורג כינה לפי שמסרחת את היד (מש' סוף כלים), וכ"ש פשפש, שלא יבוא טעם פשפש לתוך פיו וריחו לתוך חוטמו, שלא להבאיש את צפרניו וזורקו מעל פניו. ובזהר תרומה דף קע"ג ע"א ז"ל, אתאן מלאכין עילאין לאעלא גו קדשא, הא חיויא תמן ודחלי לאסתאבא ביה ע"כ.
ודעו כי השינה אעפ"י שהיא א' מששים במיתה, עיין זוהר והרמ"ז פ' ויגש בארוכה, מ"מ באה ממלאכים קדושים והיא א' מששים בנבואה, על שהיא על בני אדם מצד מלאכי הקדש, ככתוב מתלמידי האר"י ז"ל בליקוטי' סוף דף קע"ה. ובב"ר פ ט' אמרו, והנה טוב מאד. זו שינה. ובב"ר פי"ז מני ג' תרדמות, וא' מהן תרדמת נבואה. ובר"מ פ' פנחס דף רכ"ב ע"א, חלום א' מששים בנבואה ע"כ. וחסדי ה' אזכיר, נגינתי בלילה, כמה פעמים רעיוני על משכבי סליקו בד"ת, נים ולא נים, אני ישן ולבי ער, ומעיר לי אזן לחדש בלימודים חידושי תורה, וגם לפעמים עשיתי איזה פשט קל בחלום חזיון לילה כאיש אשר יעור, וזה כמשלש שנים היינו בשנת התק"ל עם לבבי אשיחה בחלום, שכל העולמות וכל הטוב הצפון לצדיקים הוא כאין וכאפס לגבי היד הנותנת ימין ה', והייתי מפרש בחלום פסוק זה, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אינו רב ומרובה רק לנגד בני אדם שהם עכשיו בעלי תכלית, אבל לגבי הקב"ה אינו אפילו כטפה מן הים, ומיעוטא דמיעוטא כי טובו וחסדו הוא לבלתי תכלית, והיינו סיומיה דקרא נגד בני אדם, לנגדם דוקא כי לנגדו הוא מעט מן המעט, וכדאמרי' בפ' חלק דף ק', ושמים בזרת תכן. שכל העולם אינו אלא כמזרת ועד אגודל כרש"י שם, ועיינו בס' עבודת ישראל למהר"י קמחי ז"ל על סדר עבודת יוה"ך, שכתב בסוף הספר פירוש שפירש גם הוא בחלום בפסוק קומי אורי וגו' עי"ש.