סבא אליהו/חלק ג/פרק לח

<< · סבא אליהו · חלק ג · פרק לח · >>

מה יתרון לאדם כמה וכמה הדיבור רוח ממללא, תרגום שתרגם אונקלוס לנפש חיה. שלכן נקרא בשם מדבר, ודבר שפתים אך למחסור, בבעלי חיים הדיבור אין בהם, פה להם ולא ידברו, וזה מותר האדם מן הבהמה, הוא כיתרון האור מן החשך, וז"ש הכתוב פתח דבריך יאיר וגו'. ובלשון חכמים פתח פיך ויאירו דבריך. ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. כלומר שדומיה להן נדמו, מלשון אל תתנו דמי לו. לך דומיה תהלה. ומי שפוגם דבורו ולשונו בשום א' מהאופנים שכתבתי, הנהו ואביזרייהו נחשב כבהמה, כמ"ש בעל העקידה בפירוש פסוק והיה הפלשתי הערל הזה כא' מהם כי חרף וגו'. שפגם הדיבור ויותר מזה שנעשה פחות מהבהמה, כענין מאמר חז"ל ראוי להשליכו לכלבים, שכל"ב בגימט' בהמ"ה וכולל כולם, כמ"ש התוס' בפ' השותפין (בבא בתרא ח, א), גבי פרנסני ככלב^[1]. וגם הוא ככלב נובח, ואין לו זולתי קול ולא הדיבור, כי פגום יצא וחלף הלך ממנו, וזהו דכתיב שלחת ברעה וגו'. שלחת לשון שלוחין וגירושין, כמו שלח תשלח את האם. ושלחה מביתו. ונראה שאמר דוד הפלשתי הערל הזה. כי כמ"ש בס' יצירה, ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור. וז"ש חז"ל לא יראה בך ערות דבר. ערות דיבור. והיינו נמי דכתיב וזה הדבר אשר מל יהושע. וכתב מהר"י אברבני"ל במלכים ב' י"ט. שהמחרף יעשה ג' דברים בחירופו, הא' רוע הדברים בעצמם, הב' באומרו אותם הדברים בקולות וברקים כאילו הקול יותר רע מהדברים {וזהו לענ"ד פי' וישמע ה' את קול דבריכם. ככתוב לעיל פרק ל'}. והג' בצורות ותנועות שיעשה המגדף, קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו וכו' יע"ש.

וממה שראוי שתדע, דלא גרע זהירות ונקיות הקולמוס והכתב מזהירות ונקיות הלשון, והנה משנה שלימה שנינו בפ"ה דאבות, שהכתב והמכתב כי הדדי נבראו ע"ש בין השמשות, ולדעת קצת מפרשי' המכתב הוא עט סופר, ושניהם היו לנס והם נסיים, ויעויין ג"כ בזה בס' מאדומים בפ' נ"ח. אמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב (בחיי ריש פ' בהר). וכן הקולמוס לשון הלשון והפה.

ואמר החכם בעל ערוגת הבושם פרק ל'. כמו שהדיבור הוא שליח השכל (והוא מ"ש שלמה, לב חכם ישכיל פיהו. כ"כ היפה מראה פ"ק דמגילה דף קצ"ז ע"ד). כן המכתב הוא שליח הדיבור, ויפלא בעיני יושבי האיים הרחוקים שיהא אדם עומד במערב ומתוך מגילת ספר ידע מה נעשה פתגם הטוב והרע בקצה המזרח וכו' ע"כ. וגם בעיני יפלא לכמה מילי מעלייתא דהוו ביה בכל כתב בכלל, ויצא מן הכלל פתשגן כתב הדת לשונינו הקדוש, כתב ולשון המאושר בכל ענייניו, ככתוב בארוכה בס' שלטי הגבורים של החכם שער אריה. אחר המגן השלישי. ובס' כסאות לבית דוד, וכתב הקדש שבכל קוץ וקוץ תילי תילים, והמכתב מכתב אלקים הוא אין ערוך אליו, וקראו הכתוב בישעיה ס', שפה ברורה. כי כל הלשונות נקראים לעז לגבי לשון הקדש, כ"כ מהרש"א בריש פ' אין מעמידין דף כ"ד. אדאמר רב יוסף מאי קראה, אז אהפוך אל עמים וגו'. וכמו שבא ג"כ בספרי המקובלים, והשל"ה הרבה לספר בענינו, והרדב"ז בס' מגן דוד שלו, ורבים כמוהם אין מספר אין להם שיעור למעלה, וכמו שהאריך ג"כ הר"ב מאדומים בחלק אמרי בינה פרק נ"ז ונ"ח. ולכן שמו אותותם אותות ומופתים גדולים נזכרים בשם אות, כי אות הוא ברבבה שלו, וגם אות בינינו לבין אלקינו שבשמים, שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ואמרו גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות. ר"ל שמות הקדש, וגם הם נקראי' בשם אות שהם נסיים, כמ"ש על משנה דאבות הנזכרת, ואות ר"ל נס. ועיין זוהר פ' תצוה דף ר"ל. אך אין מגמתי עתה כי אם במהות הכתב באיזה לשון שיהיה, כי הוא שליח הדיבור ועדיף ממשלחו, יפה כח הבן מכח האב מכמה פנים, הפן הא' כי הדיבור ראשון ראשון מסתלק והולך לו, ומן השפה ולחוץ אינו חיבור. (משנה דטבול יום פ"ב). והוייא זריקה המשתברת. (מס' ע"ז פ' ר' ישמעאל). והכתב פועל עומד, קמא קמא לא בדי"ל, ותנח התיב"ה. ועושה צירוף אחר צירוף, ואי אתה יכול לומר דיבור ראשון להיכן הלך, כי יש אחד וה"ן שני, וזה וזה מתקיים בידו, חרות על הלוחות. הפן הב' כי החי מדבר כשנעשה דומם אשתקל מילוליה. וכחו כלה. ודנא כתבא די רשים רשוּם בכתב אמת ויציב, וקושטא קאי אפי' לאחר מיתה מעפר אמרתו תצפצף. ואמת מאר"ש תצמח על שי"טה ותיב"ה, שיטי"ם עומדים, ומעשה ידיו להתפאר, פאר תחת אפר. כל הכתוב בספר. ועוד בו שלישיה כי הדיבור סמוך ונראה מה חץ עד מ' ונ' אמה, אף הלשון בסמוך לה, והדיוט קולו מחליש, חל"ש ועשה מאמר, מלמד שהקול נפסק ואינו יוצא חוץ לאוהל, ואפילו גביני כרוז שהיה קולו ממש נשמע בג' פרסאות, כדאמרינן בפ"א דיומא דף כ"א ותוס' שם, או קול הברה בריחוק עשרה פרסאות, כדאמרי' שם דף ל"ט ע"ב, וכל הקולות שהיו נשמעין עד יריחו שנמנו שם, ובמשנה פ"ג דתמיד, או שופר וחצוצרה של אלכסנדרו מוקדון, שאמרו עליו שהיה מדבר בו בכל מחנהו בריחוק י"ב מיל או טוב"א לוקוטורי"א, דהיינו חצוצרה מדברת שהביא הכוזרי השני בויכוח ד' סי' רצ"ח. שנשמע קולה בריחוק ב' מילין, או שאר שפופרות המשמיעות את הקול משמשות לשמיעה ולא לנוי, כאותן דפ' י"ד דכלים משנה ה'. ואפילו שערות של שמשון שאמרו בירושלמי, הובא בילקוט לחד אמורא שמקישות כזוג ומשמיעות קול כמצרעה ועד אשתאול. הן כל אלה כי ירחק מהם המקום חוץ מהשיעור, וגם תוך השיעור באותם הקולות דפ"ג דתמיד שלא על דרך נס, עיין הרמ"ז שם, הקולות יחדלון ואין אומר ואין דברים בלתי נשמע קולם, ואפילו בני אדם כאריות גברו בחוש השמע, שאין כמוהם חזקי השמע בטבע מצד ההשגחה, מהטעם שכתוב בשבט יאודה דף כ"ה ע"ב, ובעל שער השמים מאמר ד' שער א'. ועיין לעיל בח"ג פ' כ"א. לא יגיעו עצומים עד רחוק, עקב לא ישמעון ויסמכ"ו כי ישתוקו על כתבם. יהי עיט"ם לעולם, כי לעתים חשים עטי"ם ממללים. ואמת מרחקן מיליה, מפרי"ח מן הקצה אל הקצה, ואדם עומד בכאן ומראה בקולמוסא עד האספמיא ואיים הרחוקים, וקול"ן של סופרים. יעלה אבר כנשרים. האותיות פורחות בארבע כנפות הארץ, וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע, ומה נאה ניר זה בהבנת לישנא דתלמודא במגילה דף יו"ד, והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד, שם זה הכתב. ופרש"י אין להם כתב אלא מאומה אחרת, וכאן הבן שואל איך נרמז במלת 'שם' הכתב, לא מן השם הוא זה, אלא ודאי הטעם שהכתב מוכיח עליו ומתפרסם אפי' מעבר לים, כמו השם שאין לו גדר מקום, כפשוטו של ואגדלה שמך. ואעשה לך שם. וה"ן השם מן המובחר, כי גם השם מתקיים לאחר מיתה, כי זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, וכמוהו הכתב הוא דבר העומד על דבר העומד, ואף גם זאת נ"ל לפרש שזה הכתב ר"ל שלא היה להם ספר דחושבנא, דש"ם כחושבנא דספ"ר, כמ"ש הזוהר פ' ויקהל דף ר'. ובמקדש מלך שם, והלא מראש לא בסתר דברתי שאיני מאנשיה של חכמה נפלאה זו, הלא נפלאת היא ממני, ובכל זאת אחוה דעי בזה, ואם שגיתי אתי תלין משוגתי, וזה כי מהר"י גיקטילייא ז"ל בהקדמת ספרו שערי אורה, הודיענו נאמנה כלל גדול בתורה, כי אמיתות עצם ה' ית' אינה מושגת לא להמוני מעלה ולא לקבוצי מטה, ואין כל בריה יכולה לדעת מהות הדבר הנק' יד רגל אזן וכיוצא, ואם אנו עשויין בצלם ודמות, אל יעלה בדעתנו כי עין בצורת עין, או יד בצורת יד וכיוצא ח"ו, אלא הם עניינים פנימיים ופנימיים לפנימיים, וכונת צורת האיברים שבנו הם לשכך את האזן, כדמיון זכרון וסימן, כמו שנכתוב ראובן בן יעקב. שזה השם ואלו האותיות אינן הצורה עצמה של ראובן בן יעקב וצורתו ותבניתו ומהותו, אלא זכרון שזה ראובן בן יעקב הכתוב הוא סימן כנגד אותו העצם והתבנית, ואינו לא עצם ולא תבנית, זהו תמצית דבריו שבאו שם בארוכה. וכמוהו כתבו כל המקובלים שבאו אחריו והאר"י ז"ל, וכמ"ש בזוהר כנודע. וידוע ג"כ דש"ם וספ"ר לתתא היא ספירת מלכות, וזכרו"ן יסוד, כמ"ש בזוהר פ' ויקהל הנ"ל. ואמרי' בפ' תרומה דף קכ"ז ע"א, ואפי' ספי' מלכות דאתגלייא יתיר מכלא קיימא לשאלה, מה חמית, מה ידעת, כמד"א כי לא ראיתם כל תמונה. ובגין כך מה רב טובך. דא איהו יסודא וכו' ע"כ. והנה כי כן נ"ל לומר שנקראו ש"ם וזכרו"ן, שכל הנאמר בהם הוא כמו השם הנכתב, שאינו צורה ותבנית ומהות של בעל השם אלא זכרון וסימן, דמה חמית ומה ידעת, כמד"א כי לא ראיתם כל תמונה כנ"ל, וכ"ש עליונים למעלה, גבוה מעל גבוה. ועפ"י זה אפשר דכתיב זה ספר תולדות האדם ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו וגו'. שדמות אלקים שעשה אותו ונאמר בו הוא זה ספ"ר גימט' ש"ם, שאין הכתב רק כדמיון זכרון תולדות האדם, ראובן בן יעקב ולא צורה ותבנית כמדובר. ואחרי הודיע אלקים את כל זאת, אפשר לומר דהיינו מ"ש והכרתי לבבל שם. דקאמר תלמודא כנזכר, שם זה הכתב. לומר שאין לבבל זכר וזכרון, ואין סימן היוצא מן השם של הכתב שלו, ואבד זכרו מן האר"ש של הכתב שלו, ועיין זוהר הקדוש פ' בלק דף ר"ד ע"א.

ובכח הקדמת גמרא זו זכיתי להבין ולפרש בחידושי על ב"ק כמין חומר, דיבור לשון קשה של התוס' שם בפ' הגוזל דף צ"ז, אדאמרי' איזהו מטבע של אברהם, זקן וזקנה מצד א', בחור ובתולה מצד אחר. וז"ל בב"ר דריש ואגדלה שמך. שיצא לו מוניטון בעולם, ומהו מוניטון, זקן וזקנה מכאן בחור ובחורה מכאן. ונראה לא שהיתה בו צורת זקן וזקנה מכאן בחור ובחורה מכאן, שאסור לעשות צורת אדם, אלא כך היה כתוב מצד א' זקן וזקנה ומצד אחר בחור ובתולה, וכן פירש בקונטריס גבי דוד ושלמה וירושלים עיר הקדש, שכך היה כתוב במטבע ע"כ. ודבריהם צריכים ביאור, דלא לחנם הביאו מדרש ב"ר, וגם הקדימוהו למ"ש אח"כ, ונראה לא שהיתה בו וכו' אלא כך היה כתוב וכו'. דמשמע כפי המורגל מן התוס' דבלא זה לא הוה משמע להו לפרש כן, ושמכח מדרש ב"ר שמביאים נראה להם לומר כן, שכך היה כתוב במטבע. הין ודאי הכי הוא, שבתחילה הציעו מדרש ב"ר דילפי שיצא מוניטון שלו בעולם מפ' ואגדלה שמך, וקאמר המדרש עצמו שהמוניטון שלו היה זקן וזקנה וכו'. כדמייתי הגמ'. וממאי דואגדלה שמך הכי משמע, ודאי טעמא הוי משום דאית לן דשם זה הכתב בגמ' דמגילה הנזכרת, והשתא כיון דמואגדלה שמך נפקא, ושם זה הכתב, א"כ מוכח שלא היתה בו צורת זקן וכו' אלא כך היה כתוב וכו'. וז"ש אח"כ ונראה לא שהיתה בו צורת וכו' אלא כך היה כתוב וכו'. שלולי המדרש היינו דוחקים לומר שהיתה צורה שוקעת או חסרה, כדי שלא יקשה איסור עשיית צורת אדם, אבל עכשיו שיש לנו הוכחה מן המדרש שכך היה בכתב, מתחזק יותר שכך הוא, מדאסור לעשות צורת אדם.

עוד אני מוצא בכתב מה שאין בדבור, שהכתב מעשה והדיבור הבל פה מה שאינו מעשה, איברא שבירושלמי אמרו ובתלמוד שלנו בפ' כל כתבי, מנין שהדיבור כמעשה, שנא' בדבר ה' שמים נעשו. אבל לקושטא לאו ראיה גמורה היא, שהרי לא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, שההוא אמר ויעשה, וצריכין אנו לומר דלא כמעשה ממש הוא לב"ו, וכן אמרו בב"ר פ' מ"ד. ואקבצם כי פדיתים. שמאמרו של הקב"ה מעשה, שנאמר לזרעך נתתי. אתן לא כתיב כאן וכו' עי"ש בארוכה. וכעין מ"ש התוס' דף ל"ו ע"א, אדאמרי' אמר ר"א הן שבועה, לאו שבועה. אמר רבא והוא דאמר הן הן לאו לאו תרי זמני. וכתבו דלאו שבועה ממש, ונ"ל משום דאתי מקראי דקב"ה, כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו'. וכן על השנות פעמים. הקב"ה לדוד הבטיחהו, אמר אבנר בשמואל ב' ג', כי כאשר נשבע ה' לדוד כי כן אעשה לו כמ"ש רד"ק שם, ומהקב"ה אינם ראיה גמורה לב"ו, וה"ה הכא. ותדעו שכן אנן קיי"ל דעקימת שפתים לא הוייא מעשה, ובפ' ד' מיתות דף ס"ה, גבי מגדף פירש"י שעוקמין ומנענעין כשהוא מדבר חשיב ליה ר"ע מעשה, והיה נראה שהרמב"ם כן פסק בפי"ג מהל' שכירות, בחסימה בקול. אבל הרב המגיד כתב דקייל"ן דלא הוייא מעשה, וכתב ואפשר היה לי לומר שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דיבור, שאין הדיבור קרוי מעשה, אבל חסימה שישנה במעשה גמור, אף בקול הויא כמעשה עי"ש. אבל התוס' בפ"ג דשבועות דף כ"א ע"א ד"ה חוץ. כתבו דשאני חסימה דבדיבור עושה מעשה, שהבהמה נמנעת מלאכול, והוי כמו מימר דאמר ר' יוחנן לתנא בפ"ק דתמורה דף ג', לא תיתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה, והיינו שעושה חולין קדשים. א"כ משמע דלמסקנא דיבור לאו כמעשה, ונשבע ומקלל חבירו בשם, אע"פ שאין בהם מעשה לוקין עליהם, דאתו מקראי דתמורה דף ג'. ולעולם דיבור אינו כמעשה גמור אם לא שעושה בו מעשה, כמו חסימה בקול ומימר, ונ"ל לעשות סניף לדבריהם ממה ששנינו גבי מחשבה בפ"ק דקידושין דף מ'. מחשבה שעושה מעשה או שעושה פירות, כגרסת רש"י דכלא חד, שהקב"ה מצרפה למעשה, דאלמא מחלקינן בדבר שאינו מעשה בין כשהוא גרידא להיכא שנמשך ממנו מעשה, וחילוק התוס' חילוק נכון ואמיתי. והשתא דאתאן להכי, יכולין אנו לומר ולפרש הירושלמי הנז', דדבור כמעשה גמור הוי, והא כיצד, היכא דהוי דיבור שעושה מעשה כמימר וחסימה, והוא ממש נידון דומה לראיה של הפ', דגמר מיניה שה' בדיבורו עשה מעשה ושמים נעשו ממש. וכפי זה מוצא אני שיש פתחון פה לבעל דין לחלוק על מ"ש בס' אור ישר, הובא מהר"ב מקדש מלך בבראשית דף פ"ג. ומהס' דף צ"ד ע"ב ז"ל, שאלני אדם א' כי בתורה לא הוזכר אפס איסור עשיית מלאכה, כי לא האמין למרז"ל ודבר דבר, שלא יהא דבורך של חול וכו'. והשיבותי לו, כתוב בדבר ה' שמים נעשו. כי המלאכה שלו היה הדיבור, וא"כ כשאמר הכתוב וישבות ביום הז'. היינו ששבת מהדיבור, וממילא שגם כשצוה אותנו לנוח בו, צוה בדומה לו לשבות ג"כ מהדיבור וכו' עכ"ל. ויוכל להשיב על תשובתו דהתם במעשה בראשית, הדיבור עצמו עשה מעשה, וישנו ג"כ במעשה גמור ככל החילוקי' שחלקנו, אבל דיבור של חול דעלמא בשבת, שהוא בענין דלית ביה ולא נפיק מיניה מעשה מנל"ן דאסור, ולרש"י ניחא שפי' דבור של מקח וממכר, כדינא דגמ' דידן, שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר, אבל לתוס' והר"ן שפירשו כירושלמי בכל דיבור של חול, התשובה אינה מספקת לבעליה. וי"ל דאה"נ דמדאורייתא לא אסיר אלא דיבור שישנו במעשה. אבל לא חילקו רבנן משום חומרא דשבת, ואין ברירה אם סופו בא לידי מעשה. ותדע שהרי בדיבור של חול שאינו מקח וממכר אסרו דוקא להרבות, אבל דיבור של מקח וממכר ודאי אסור אפי' שיחה מועטת, שיחה קלה כמו שהיא, אמור מעתה שדבור בעלמא שאינו עושה מעשה אינו מעשה. וז"ש דוד לאליאב אחיו, מה עשיתי עתה הלא דבר הוא. כלומר מה מעשה עשיתי באמירה זו, אינם אלא דברי' בעלמא ודבור אינו כמעשה, ודייק לשון 'עתה' מה עשיתי עתה, שירצה עד עכשיו דיבורי אינו עושה שום מעשה, וכן דקדקתי בפ"ג דערכין, דאמר ריב"ל מה נשתנה מצורע וכו'. אמר הקב"ה הוא עשה מעשה פטיט, לפיכך יבא קרבן פטיט, דקארי ליה מעשה, משום דאיירי באהנו מעשיו, כדמסקינן שם אי אהנו מעשיו אתו נגעים עליה, ואי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר. ולכן כשלא אהנו מעשיו דליכא מעשה, אמרי' בפ"ט דזבחים, יבוא מעיל דבר שבקול ויכפר על קול. ובפ"ג דערכין דאיתא ויכפר על מעשה קול, ודאי שלא בדקדוק נכתבה שם מלת מעשה, או דאתיא כדעת הרב המגיד הנ"ל, דכל שאפשר בו מעשה גמור כמו חסימה, אעפ"י שאין בו בפעם ההיא, אף בקול הויא מעשה.

וכל זה בדיבור, אבל אין אנו יכולין לומר כן גבי כתב כי הוא בעצמו המעשה והוא מעשה גמור בכל אופן שיהיה, וכן תנן בפ"ג דיומא, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. מעשה דייקא, כי פס ידא די כתבא הוא העושה מעשה, כי יש יד ללשון, היא כלי המעשה ולא הקולמוס. וז"ל הרמב"ם במורה, הובא ג"כ בקול יהודה פי' הכוזרי מאמר ה' סי' כ' דף רפ"ה, הנענוע אשר נתחדש בקולמוס הוא מקרה בראו ה' ביד המניעו, ואמנם ה' הנהיג שתחובר תנועת היד לתנועת הקולמוס, לא שיש לו מעשה כלל ע"כ. וכן שנו בתוספתא פסקה הרמב"ם פי"א מהל' שבת פיס' י"ד. קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב, גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור ע"כ. ארסט"ו לימד לאלכסנדרו תלמידו כלשון הזה, לולא העט לא היה העולם מתקיים, כי כל דבר תחת הדעת והלשון, כי הם השופטי' והמודיעים, והעט ימציאם ויראה אותם. ועוד אמר העט שליח הדעת, על כן הקימו מכשוליו והתבוננו תוצאותיו, כי השליח אם מעדה רגלו או יכזב יבזה בעליו, ועל כן יאמר משל הקדמוני כשיכזב השליח תשחת העצה, ומסולו"ן א' מז' חכמי יון, נמצא כתוב כלשון הזה, העט קטון בכמות וגדול על כל גדול באיכותו, הוא אשר לא באה אלינו חכמה כ"א בעבורו ע"כ. איקלידו"ס כשהיה מצייר הצורה ההיולית והכדורית, היה אומר מה שיחקקו העטים לא יכלוהו הימים, והכתיבה היא גילוי מצפון הלב, ומיטב הצבעים צבע הכתיבה. ועוד כתב ארס"טו העט היא העילה הפועלת. הדיו עילת המלות. הכתיבה עילת הצורות. והמליצה עילה המשלמת.

ומכל מה שאמרנו במהות הכתב התפרסמותו וחשיבותו, נמצא האומר בפיו קל מן העושה מעשה הכתב, וגדול עונש האחרון מן הראשון, אימתי היכא שנועץ קנה בימים דיו ומוציא, דמפיק משמע כתב שראוי להמחק, דברים אשר לא כן, לשון גנאי או דבר שאינו הגון שאי אפשר להשמע, גדול עונו. ומגלה קלונו. והוא מעשה רע, מעשה ואינו מעשה בעצם, כי כמ"ש הכלי יקר במלכים ב' י"ו דף תקל"ב ע"ג, בפ' ויעש הישר וגו' עשה וגו'. שהמע"ט נקראים מעשים, והרעים אינם מעשים אלא תוהו המה מעשה תעתועים, ומי שאחזו קולמו"ס וקרניו בין אצבעותיו אל חכו שופר. ע"ט שובר, עטיו של נחש. קורא אני עליו פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה, פיך שלחת, הכתב ששולח על פני חוץ, ולשונך תצמיד לשון חיבור ודבוק, כמו צמד בקר ששולח משלחת דברי' רעים, ועושה צירוף מאמר אחר מאמר, מחוברים בכתב, חיבור עצבים או שתי לשונות בחרדל, הלשון והכתב שהוא הלשון השני, לשון עט סופר צמודים ומחוברים חיבור טומאה ומרמה. אולת היא לו וכלימה. כי שלח לתקלה לא אמרינן. גער בחיה זו שמעשיה נכתבים בקולמוס א' (פסחים דף קי"ח). להרע ולא להטיב, ועושה הקנה רומח. (עיין י"ר פ' תרומה דף קפ"ב ע"ג, שהמפרשים פירשו קנה כינוי לרומח). קנה של דוקר"נין. (סוכה יג, א). מדקרות חרב. ועושה מקום לקנה ולאספתי (אהלות פי"ג משנה ד'). טמא מפני הכף טמא מפני הכותב, איש טמא שפתים וטומאת הידים, וחרט אנוש דא קולמוסא דאנוש חייבא דטעי לבני נשא (זוהר תשא דף קצ"ב ע"ב). גאלינוס כתב העט רופא הלשון ע"כ. וזה להפך ע"ט למות, מות ולא חיים ביד, וידיו עושות לו מלחמה לו לעצמו. וראיתי בהר"ב הלק"ט בחי"ד הל' נידוי. וכבוד ת"ח שרוח קנאה נוססה בו, על הקורא לחכם בשמו, וכ"ש בלשון גנאי בין בפניו בין שלא בפניו, וכתב שהאומר כך ומכ"ש הכותב כך, לדעתו חייב נידוי עי"ש. הרי דמחמיר בכותב יותר מהאומר בפיו, דאתי עליה מק"ו, איברא שלפי דעתי הוא החליט אותו ענין בכל ענין אפי' שלא בלשון גנאי וכ"ש בלשון גנאי, וגם לא חילק בין גברא לגברא, ועדיין צריכין אנו למודעי כי לא כל אפייא שוין ולא כל העטו"ת שוין, הרי מצינו למהרש"ל בהקדמת ים שלמה חולין שאומר הר"י קארו, 'וגם הקארו' במקום הרב קארו, והרמ"ע בהקדמת פלח הרמון מזכיר בשבח הרד"ק בכינוי 'הקמחי' לבד, הובא בס' אמונת חכמים סוף פי"ט, והראב"ד בס' תמים דעים סי' ר"א, כשמזכיר לרש"י אומר פי' הצרפתי. והתוס' בחגיגה דף י"ג מזכירים הקליר בלא שום תואר. ובגמ' דיומא פ"ה דף מ"ט ע"א, בעי להוכיח דר' חנינא קשיש מריב"ל, מדקרי ליה ריב"ל רבי. וכתב רש"י שלא היה דרך הזקנים לומר על הבחורים רבי עי"ש. ורבים כאלה כי גדול מרבן שמו. ובזוהר פ' משפטים דף צ"ה ע"א, כהן סתם רב ועילאה יתיר מאיש כהן ע"כ. ועוד בפ' הכותב דף פ"ה ע"ב, בההוא דאמר נכסי לטוביה, ואתא רב טוביה. ואר"י לטוביה אמר, לרב טוביה לא אמר. ואי איניש דגיס ביה, הא גיס ביה. ופי' רש"י מגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך ע"כ. ובפ"ק דקידושין דף ל"ג, רבינא הוה יתיב קמיה דר"י מדפתי, חלף ההוא גברא קמיה ולא מיכסי רישא, אמר כמה חציף האי גברא, א"ל דילמא ממתא מחסיא ניהו דגייסי בה רבנן. פירש"י לבם גס בחכמים כאלו הם מהם ע"כ. ובקונטריסי דסנהדרין דף ק', אדאמרי' זה הקורא לרבו בשמו, דאמר ר"י מפני מה נענש גחזי וכו'. נשאתי ונתתי בענין זה בס"ד בארוכה, ומפירש"י שם משמע דברבו צ"ל מורי ורבי, ובת"ח דעלמא רבי. והכ"מ בפ"ה מהל' ת"ת מביא סייעתא לפירש"י ברבו, ובש"ע י"ד סי' רמ"ב פסק סתם. והר"ב המפה לחלק יצא ברבו כפי' רש"י. ולעולם במי שאינו רבו וגיס ביה הדבר תלוי בניגון האמירה או הכתיבה, ע"ד שכתב הרב מוסקא"טו בפירושו לכוזר, בפי' פ' וישמע ה' לקול דבריכם. ומהברת הלשון ניכרת הכונה, כי כמ"ש הרלב"ג במלכים ב' ב'. שאמר אלישע שלחו, ומצד אופן דיבורו היה מובן שלא ישלחו, כי פעמים יש הן שהוא כלאו יעו"ש. ויפה דיבר שכן אתה מוצא במיכיהו שאמר לאחאב עלה והצלח, ונתן ה' ביד המלך ומיחזי כשיקרא, והיעלה על הדעת ששקר ענה באחאב בתחילה בלשון רמיה, אלא דרך היתול אמר כן בהברת לשון דמשתמע שהכוונה להפך, באופן שהרגיש המלך כי דרך היתול היה אומר, והשביעו על האמת במאמר פתוח וסתר פנים לא ישים. ובפ"ב דמציעא דף כ"ח ע"ב, בסהדי דאייתי אבוה דרב פפא לקמיה דרבה בר רב הונא, דא"ל ידעיתון ביה דרמאי הוא, וא"ל הין דהוה משתמע דרמאה הוא, וא"ל אנן לאו רמאה את קאמרינן. ועוד ראיה לזה ממ"ד בב"ר ויחי פ' צ"ח סי' י"ו, א"ר לוי אעפ"י שלימדנו ר"י בשבת זו שעברה הדין יונה משל אשר היה, אלא אביו משל זבולון ואמו משל אשר. וכתב מהר"ש יפה דלא דמי לאומר הני רבנן דאפקרותא הוי, דמיירי דקאמר לה בלשון ביזוי ע"כ. וכן נראה משו"ת זקן אהרן סי' צ"ז בפי' מה זה יאושע עי"ש. והתוס' בפ' שואל דף ק"ן ע"א ד"ה ריב"ק. ובפ' ערבי פסחים דף קי"ב ע"א ד"ה צוה. כתבו שקראו בן עזאי לר"ע בשם גנות לבדיחותא בעלמא. ועיין בס' יד מלאכי, חדש מקרוב בא לדפוס באות רי"ש כלל תר"א. ובסוף הוריות חזייה רבא לאביי דגבה רישא, א"ל נחמני פתח. כתוב ברש"י, אית דאמר דבלשון גנאי קרי ליה נחמני, וכתב בעל באר שבע, דאיזה תלמיד טועה כתב כן, והדבר להפך עי"ש בארוכה.

ומי יעלה בהר ה' נקי כפים. רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבא יהיבא. ואתם גם אתם בני ותלמידי, הבו תמים, וכשאתם כותבים כתבו בכ"ף האמי"תות (רד"ק במכלול ובריש ישעיה בפ' כסדום היינו). ובקנ"ה המד"ה, והזהרו מן הצבעי"ם, מכל דבר שהוא רושם גנאי אחרים, וממה שאינו מענייניכם, ולא תמסרו לכתב שליח הדיבור, מסירת הוד"עה של מה בכך, או מסירת הדיוט דברי הבאי, שמועות לא טובות וכ"ש דברים רעים. וקו"ל דברים יגעים לא יוכל איש לדבר, ומילי דמולייתא דאתו ממולאי, או חקירות ודרישות של דופי, כי אלה יוצאות בכתי"בה. ומילי כאילין לא ממסרן לשליח. ויהיה נגד עיניכם תמיד בעת שתכתבו, כמו שאתם מוציאים את התיב"ה לרחובה של עיר. ודעו כי כתב אשר נכתב אין להשיב. והקולמוס אשר בו אתם כותבים, וקס"ת הסופר אשר אתם מושכים, אם משיכ"ה מגדפא דאווזא (יומא דף פ"ד). וכנף העוף שימו נגד פניכם, שבעל כנפים יגיד דבר, וסקירה א' עולה לכאן ולכאן בארבע תפוצות הארץ, וזכרתם ועשיתם שלא יהיה שם זה הכתב שם יוצא חוץ לשיטה ממדות שמנו חכמים, ולא יקלקל את השורה. ואם הקולמוס של קנה, הסתכלו בק"ן ק"ן קולמוסא, שזכה קנה לכתוב לפי שהוא רך, ויהא אדם רק כקנה וידבר בלשון רכה ולא דברים חדים המרגיזים את הלבבות, קשים כארס עכנא מררתא דאגמא (סוכה דף י"ג). מלא קנה זה לזית, מרור"ים כזית, ואגר"ת בת מחל"ת לב ח"ו, וכה הם דברי הרב לאניידו במלכים א' י"ד דף תמ"ט ז"ל, לפיכך זכה קנה וכו' ז"ל, ונראה שהכותב איזה דבר, אם הוא דבר תורה וכו' ואם הוא דברים בעלמא משא ומתן, לא יזיק בכתיבתו לשום אדם לא בכבוד ולא במועיל, ולזה אמר כי צריך להיות רך כקנה, עונה לכל איש ואיש כפי רוח תכונתו ודעתו. וז"ש לפיכך זכה קנה לקולמוס יותר מזולתו, להיות צורך הקולמוס מעין התכונה שבו, מהיותו רך בטבעו נע ונד אחר כל רוח ורוח, כן הכותב בקולמוס צריך זהירות גדולה שלא יכתוב שטנה ח"ו, כי יהיה מעוות לא יוכל לתקון, ובעל כנפים יגיד דבר עכ"ל. ואמרי' בפ' מקום שנהגו (פסחים נז, א) אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן. פירש"י שהיו כותבין אגרות לרעה עכ"ל.

ועם נעלמים לא תבואו, השופכים בוז על נדיבים, כותבי פלסתר ומכתבי עמל (מסכת סוכה), והעלם יעלימו שמם לעלם כתיב, וידים נוטפות מור עו"ר בלא שם, מכתב שניטל הכותב, ובשנאתם לאחרים ישימו עליהם עלילות דברים, כי זו קשה מהראשונה, כי ידעו לעשות רע, ובע"ט רעתם יאמרו מי רואינו ומי יודעינו, ועושים עין של מעלה כאילו אינה רואה, ולא יועילו בתיקונם ובשינוי שמם ולשונם, כי יגלו שמים עונם ויכתב סרחונם. והאלקים יביא במשפט על כל נעלם. והכלל אין כותבין שטרי ארסי"ן. וישתברו הקולמוסין ההופכים ללענה משפט, הקולמוס ליהנות ניתן ולא לדבר אחר, ואחז"ל בפ' חלק דף ק"ו. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב ס"ת וכו'. וכיוצא בדבר קריתי בשם איקלי"דוס, הועתק בלשון זה, הכתיבה היא כחושת הגוף ועניינה נכבד, ומעלת העט ויתרונו, כי לא יכתבו הדת כי אם בו ע"כ. וכתב האר"י ז"ל בסדר כתיבת התפילין, הובא במקדש מלך פ' תשא דף קצ"ב ע"ב, שהקולמוס הוא סוד אימא, והכתיבה בסוד חג"ת, שהם בסוד הידים הכותבות יע"ש. ולקמן פנ"ב אכתוב עוד בענין הקולמוס יע"ש. ואגב ארחי במעשה הכתב לבעל לבב"י אשתמע, באזהרה הצריכה בכתיבה אשורית ולה"ק, שלא לנהוג בה מנהג חול, ושלא לכתוב השמות הקדש באותיותיהן, והספרים מלאים המזהירים בזה, ולבד זה אגיד שהרמב"ן בספרו כתב, השם של ב' אותיות ביו"ד אל"ף. והרב המפורסם צדיק ונורא, הוא המפרש ספרו ר' יצחק דמן עכו, בספרו מאירת עינים שנמצא אתי בכ"י (שאינו נמצא, אותו הראיתי להרב המפורסם, מופת דורינו מהרחי"ד אזולאי נר"ו, מחבר שער יוסף וברכי יוסף וחיבורים אחרים, כאשר היה כאן בבית מדרשי פעם שנית, כמלך העובר ממקום למקום בשליחות עיר הקדש, וזן עיניו בו באותן הימים), [ההוא כתב] בפ' בשלח ובפ' וזאת הברכה, שלא נתכוין הרב לרמיזת סוד כמו שחשבו, אלא לכבוד שמו ית' שלא יכתבנו כמשפטו, והסכים עמו החסיד ר' דוד הכהן ששימש הרמב"ן ז"ל עי"ש. (ועיין קורא הדורות דף כ"ד ע"ב). וכ"ע ידעי מה רב גובריה דמהר"י גיקאטילייא בחכמת הקבלה, שהוא מאותם שהוזכרו לשבח ממהר"י חייט ז"ל בהקדמת פירושו לס' מערכת האלקות, ואעפ"כ לא נמנע הרב מאירת עינים הנזכר בפ' וזאת הברכה, לכתוב תוכחת מגולה וגדולה נגדו על שכתב האזכרות שלימות, ולא שמר כדרך השומרים, ומילא פיו תוכחות לעושים כן, וגם אזהרה שמענו על זה למדפיסים מהרח"ב ז"ל בפסק שלו שקודם תיקוני הזהר עי"ש. ואולי גם מטעם זה נשמר הר"ן שפירא בספר מצות שמורים וכיוצא, לכתוב השמות בהעלם בדרך א"ת ב"ש, הגם שכן עשה בשאר מלות של סוד, משום כבוד אלקי' הסתר בפני המון עמים רבים, וזה כמשלש שנים שהוכרחתי להשיב בלשונינו הקדוש לחכם שבאומות הבקי בטיב הלשון, נזהרתי בכל מיני זהירות והאותיות, שאלני על מה ככה, ואני לא שניתי מה שהפה יכול להשיב בענין זה מקדושת הלשון והשמות, והבאתי לו ראיות מספריהם ומהכבוד שנהגו בהם הראשונים מהם עצמם, וביותר בשמות הקדש, וביותר שביותר בשם בן ד' אותיות שקראוהו איניפא"בילי, והיונים קראוהו טי"טרא גרמט"ון, והארכתי.

1. בהמה בגימטריא כלב.