סבא אליהו/חלק ג/פרק יא
וחיל כי ינוב אל תשיתו לב להתגאות ח"ו, כי מאן דיהיר אפי' לאנשי ביתיה לא מתקביל, לא ינוה בנוה שלו, וכ"ש שהוא שנאוי משאר בני אדם, וכתב בעל העקידה בשער ס"ב מאמר החכם, שהעשירים צריכים לאוהבים יותר מזולתם עי"ש דף קס"ח ע"ב, ועוד יותר מוטל לעשירים לנהוג בעצמם ענוה מאחרים, ועשירים בשפל ישבו, תהיה דעתם שפילה עליהם, שלא להיות כפויי טובה להב"ה שחננם ויש להם כל. ובפ' אין עומדין מסקינן גבי מלך, כיון שכרע שוב אינו זוקף, שנא' ויהי ככלות שלמה להתפלל קם וגו'. ופירש"י הטעם דכל מי שהוא גדול ביותר, צריך להכניע ולהשפיל עצמו ביותר להיות נאמן כפוף, ודיו לעבד שיהיה כרבו, כעין מלכותא דרקיעא, דבמקום גדולתו שם ענותנותו, ובא פירושו בס' זרע קדש כלל א' דף י"ו. שיותר שאתה מרבה שם הוי"ה מתמעט מספרו עד פעם ח' שעולה ס"ד במ"ק א', וכעין זה אני הרואה דשם מלך אותיותיו מתמעטים למ"ד פחות ממ"ם וכ"ף בציר מלמ"ד, כי שמו מלמדו דעת למעט עצמו במקום גדולתו ולרחק מהרבוי, כמו שנצטוה לא ירבה לו נשים, סוסים וכסף וזהב, ולהיות באבות העולם שא"ל הקב"ה חושקני בכם שבשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם, ואפשר ג"כ דמטעם זה קורא הכתוב השרים פחות, לשון זעיר ופחות לדעת רד"ק לרמוז גם בהם כמו שנרמז בשם מלך, ועוד לי טעמים אחרים בסמוך. וכ"כ הלבוש א"ח סי' תקפ"ב. ובס' אבא אליהו שלי כתבתי על מש' ר' לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל האדם. דאמר מאד מאד הפלגה וריבוי על ריבוי לפי גדלו וחשיבותו שהי' איש יבנה, שר"ל אדון וגדול, כמ"ש התי"ט בפ"א על אנטיגנוס איש סוכו, מלשון אישי כ"ג (וגם ציין התי"ט שם מ"ש במש' י' פ"ד דחלה, ד"ה איש תקוע, ובקשתיו ולא מצאתיו, ועיין בשו"ת מהרלנ"ח על לשון איש ירושלים, בדף רצ"ח קונטריס הסמיכה), שביותר צריך החשוב להתכנע מדלת העם, ורשום בזכרוני משנים קדמוניות משל יפה, ואיני זוכר אם שמעתיהו ממר אבי ז"ל או אם שקריתיו באיזה ספר, או שכך עלה במחשבה לפני משכלי הפעוט והוא זה, שבתמונות המספר יש תמונת הבלי מה, והאפס הנקרא זֵירֵי בלעז כזה 0, ובלשון יוני יוטא, כשבא אות המספר קודם אינו עושה מספר ונשאר אפס מוחלט, אך כשבא אחר המספר הוא מוסיף העשרות ואחר העשרות המאות, ואח"כ האלפים והרבבות עד אין שיעור למעלה, כך האפס והבלי מה של הענוה קודם חשבון חכמה וכשרון דעת, עושר וכבוד באנשים הפחותים אינו כלום, כי במה ישג"ב ויתגאה גאות עשן היגא"ה גומא בלא בצה. אמנם באיש המעלה מלא דבר כשעושה עצמו כאילו אינו, הוי כמו הזֵירֵ"י בלעז, והאפס והבלי מה שקדם אליו המספר שעושה סכי סכים כמה וכמה המתדבק וזכותו גדול הערך, כי במקום גדולתו שם ענותנותו ניכרת, אפ"ס כי ל"ו יהיה תפארת, (ועיין בקונטריסי דזבחים פ' י"ד ס' כ"ד), אבל דל גאה אין הדעת סובלת ולא סוברת, ועיין בס' עיון יעקב (נדרים) פ' אין בין המודר (ל"ח ע"א) ד"ה אין הקב"ה משרה וכו'. ובפ' חלק אמרי' שדור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה, ומי שפרע מדור המבול יפרע מהעושים כמעשיהם, ועשיר יענה עזות. יצא דבר מלכות להבזות. כי ע"ז גבול בני עמון, ואת יתר ההמון, לא באלה חלק יעקב. ידו אוחזת בעקב מדת הענוה, וטפוח עקבו ושפלותו מכהה גלגל חמה ורמי הקומה, כמ"ש הזוהר פ' וישלח דף קס"ו, והרמ"ז שם ועל אלו המתגאים בעשרם ודאי אמרו יאי עניותא לישראל כוורדא סומקא או כברזא סומקא, (פירשו התוס' בפ"ק דחגיגה דף ט', רצועה. ובמ"ר פ' שמיני אמרו כעזקתא סומקתא דעל לביה דסוסיא חיורא, וכן במדרש חזית דף פ' ע"ד). כסוסיא חיורא, כי בגמ' דפסחים אמרו, ששה דברים נאמרו בסוס, וא' מהם רוחו גסה, ועל אלו שרוחם גסה וכיוצא בהם יאי עניותא, וחסד הוא להם כגבורה שבחסד, שהיא יותר חסד מחסד שבגבורה, כידוע ליודעי חן. וז"ש כורדא סומקא לסוסיא חיורא. כך שמעתי. ויותר יומתק פירושו במ"ש הר"ח שער התשובה פ"ג דף קל"ג ע"א, שאחר שכתב ב' בחינות של יסורין, כתב וז"ל, נמצא ב' בחי' אלו הם בחינות שיש במדות, כדפי' בזוהר פ' וארא, אין כללות החסד בגבורה או גבורה בחסד, ומה שהוא כללות הגבורה בחסד הם יסורין של אהבה, שהחסד הוא הגובר והדין נשפע מעט מעט, ומה שהוא כללות החסד בגבורה, הם יסורים שאינן של אהבה וכו' ע"כ. הנה כי כן ז"ש יאה עניותא וכו', ר"ל בבחינת יסורין של אהבה, דהיינו כללות הגבורה שהוא ורדא סומקא, בחסד שהוא החיורא, סוסיא חיורא, בכגון דא יאי לישראל. ויומתק לענ"ד בדרך הסוד מ"ש כסוסייא חיוורא. עפ"י מ"ש ס' עבודת הבורא בשער היחוד דף נ"ה ע"ב, דסוס בגימט' אדנ"י בריבוע פשוט, והוא כנותן טעם לפי ששם אדנ"י נקרא פרנס הגדול ומקבל שפע מהט' ספירות, ואם ח"ו ישראל חוטאים אז מקבלת ממדת גבורה ואמר לא בגבורת הסוס יחפץ. שאין הקב"ה חפץ שיתנהג מדת אדנ"י במדת גבורה כי רוצה ה' את יראיו המיחלים לחסדו עי"ש. ובזה מבואר הכל בתכלית. והפכו לענ"ד על דרך זה מכת פרדה לבנה, דאמר ר' חנינא בפ"ה דיומא דף מ"ט, מעולם לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה, ומוקמינן לה בסומקן אינהו וחיוורן ריש כרעייהו שהוא חיוור מועט בגוף סומק, ולכן לא מסי, ועיין בריש הקדמת ס' אמונת חכמים על לובן החמור בקצת מקומות שבגופו. וכמו כן ההפך בפ"א דברכות דף ז', באותו רגע דהקב"ה רתח, כי חיוורא כרבלתא דתרנגולא, דבכל שעתא אית ביה שורייקי סומקי, ותרנגול הוא גבר מהגבורה כנודע, ובחידושי שם הארכתי בפירושו, והמתגאים בשביל טובה שמשפיע להם הקב"ה, כדור המבול על מלוי בתיהם. אני אומר מה שאמרו המקובלים בסודם, שמילוי הוא דין מלוי גימט' אלקי'. הרמ"ז ריש פ' וילך, ובפ' צו דף ל"א ע"ב. ואנא זעירא יהיבנא בה סימנא, מה שידוע שאין הלבנה לוקה לעולם אלא במילואה, עיין ספר אמונת חכמים פ"ו דף יו"ד ע"א. ועוד כתב הרמ"ז בפ' בהר סוף דף קי"ז, כשיחסר ח"ו וב"מ הארת ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ולא יאירו רק ד' המילואים, אז ח"ו וב"מ יהיה נגף שהוא כן בגימ' ד' מילואים וכולליהם כנז' בסה"כ קפ"ט, וג"כ גימ' מגפ"ה, והארה זו היתה של מלכים דמיתו, שהי' בהם החילוק והמנין והגילוי, אבל בעולם התיקון האירו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בעצמם, והם גימ' הברכ"ה, וגם גימט' יבר"ך עי"ש. וכן אני אומר במילוי של אלו גסי הרוח, וממלאים בתיהם מרמה, שהמילוי שלהם הוא דין, עושר שמור לרעתם, כעשרו של קרח, וגם הנפש לא תמלא, וטוב מלא כף נחת, שלחן מלא דשן, מלא ברכת ה', לא תוסיף עצב עמה. גדולה לגימה. מידי דהוי כמילוי של שם אלקי', שכתוב בס' הכוונות שהמילוי הוא יותר מעולה מעיקר השם, וכ"כ הרמ"ז בפי' הזהר פ' מקץ דף קצ"ו ע"א, שלכן הודה פרעה שיוסף גדול מכולם, שהרי בתוכו תוכיות של שם אלקי' עי"ש, ואפשר שזש"ה ויתן לך אלקי', וגם מ"ש יעקב אם יהי' אלקי עמדי ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש והי' ה' לי לאלקי'. שימלא ברכת ה' מילוי של אלקים וק"ל. ועל יסוד שכתבתי שהמילוי הוא דין בנוקבא, ועיקר התיבה בדכורא כלשון הרמ"ז ג"כ בפ' ויקהל דף ר"ו ע"ב גבי מספר גן, הבנתי מ"ש דוד פצני והצילני וגו' אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר. דמאי וימינם ימין שקר, כמעט אין לו הבנה. ואפשר לי לומר ולפרש שהכוונה שהם מחשיבים השמאל יותר מן הימין, כמ"ש בתשובות הלקט ח"א סי' קפ"ז, שאלכסנדרו מוקדון הי' מחשיב השמאל ועושה אותו ימין, להיות הלב נוטה לשמאל, ויאמר לפי זה שימינם ימין שקר. אבל נ"ל לומר עוד, שיובן בדבר נחמד שכתב הרמ"ז בפ' שופטים דף מ"א ע"ב, ששמע בפ' ה' הצילה נפשי משפת שקר. והוא כי שקר מלא שי"ן קו"ף רי"ש, המילוי הוא יו"י נפ"ש, והנה יו"י גימט' הוי"ה, שהוא כח זעיר ונפ"ש מלכות, והנה השקר רוצה לאחוז בנפש, וז"ש ה' שהוא במילוי שקר יו"י, הצילה נפשי שמלויו ג"כ נפש, הצילה משפת שקר, כלומר משקר פשוט שהוא שפת שקר הנבטה בשפה שפת שקר, ולא המילוי וכו' עי"ש. ומיום שידעתי זה, אני אומרו לכוונה זו, כל שחרית בצאתי מבה"כ. ונמצא שבמלת שקר, המלוי שהוא דין ושמאל בכל מקום, כאן הוא הטוב והישר, והאותיות של גוף התיבה שקר פשוט, דבעלמא הפשוט הוא הימין וחסד, וכאן הוא ימין שקר, וז"ש דוד שאין להם ימין רק זה של שקר, שקר הנבטה ולא מילויו, וזהו הימין שבחלקם. ועוד לי בזה לעיל בפ"ו עי"ש. והנה הגאוה היא עצמה שקר, כמ"ש אדונינו דוד, אל תבואני רגל גאוה, קרי לה רגל, דהיינו שקרא, דאחדא כרעא קאי.
וא"כ איפה שמרו לכם עלות בהר בגדולות ונפלאות מכם, ולא תדברו גבוהה עם שום אדם, כי נבזה בעיניו נמאס. הכל יהיו לו למס. והניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני הר ושפלה. הר מצער דמכיך וזעיר. שפל שבהרים והשפלתו הגבהתו. ונראה דהיינו דאמרי' בב"ר בפ' ויחלום והנה סלם. דסל"ם גימט' סינ"י, חושבנא דדין כחושבנא דדין, ובשיר שעשיתי לכבוד התורה בימי בחרותי, נדפס במנטוב"ה כתבתי החרוזה הזאת. אָשִׁית בְנַפְשִׁי מוֹעָצוֹת וַדָעָת. וּלְכוּ חָזוּ דָּת נִתְּנָה בַּשֵּׁפֶל בֵּין הָרֲרַיִם סִינָי הֲלֹּא כַנֶפֶל. יִדְמֶה לְעֵינֵיהֶם כְּמוֹ תוֹלַעַת. תּוֹרָה בְּכָל זֹאת שָׁפְרָה נָעֵמָה. הָרִים גְּבוֹהִים לַיְּעֵלִים הֵמָה. עכ"ל. ובמס' משנת חסידים פתח התנא, משה קבל תורה מסיני. דוקא מסיני, שלבש מדת הענוה. וברעיא פ' כי תצא דף רע"ז קארו ליה סיני סיני, והתורה שבחה למרע"ה במדת הענוה לבד, וכי היתה מדה טובה בעולם שלא אחז בה מרע"ה, כמו שהקשה בעל עמק המלך דף ד' ע"א, בתר דבעיא הדר פשטא, דבתר הענוה גרירי כל שאר מדות ומצות התורה, כמ"ש ענוה גדולה מכלם, וכך זכורני שכתב השל"ה, איברא דלפי פשט הכתוב נ"ל דלא נחית קרא אלא להודיע סבלנותו של משה כדמשמע מפירש"י, כלומר שלא תבע עלבונו, וכן מצאתי דדייקי התוס' פתאום, שלא יוכלו לומר משה צעק עלינו והתפלל לפני הקב"ה ע"כ. או שבא לתת התנצלות למשה ולהעיד עליו, שמה שחשדוהו מרים ואהרן מרמות רוחא בשביל שפירש מן האשה, שקר ענו באחיהם, כי אפי' שמונה בשמינית מגסות הרוח לא נמצא בו, כי האיש משה ענו מאד, כתיב ענו חסר יו"ד, לרמוז כמ"ש התוס' שהיה עניו בכל אבריו, עי"ן נו"ן ו"ו עולה רמ"ח, ועיין בקונטריס דזבחים פי"ד סי' כ"ד. והנה במ"ר פ' כי תצא הובא בילקוט ראובני ז"ל, ותדבר מרים ואהרן במשה, כך היה משה אומר, מרים שדברה, כך היא דרכן של נשים, דברניות הן, אהרן הצדיק, אף הוא צריך לדבר בי. אמר משה, ותדבר מרים, שמא ואהרן, כיון שידע משה שאף אהרן דיבר, התחיל צווח גם איש שלומי וגו'. איש שלומי זה אהרן שמשים שלום, אשר בטחתי בו, בשעה שעצר מלאך המות, שנא' וישב אהרן אל משה והמגפה נעצרה. אוכל לחמי אלו כ"ד מתנות כהונה שאוכל מישראל, הגדיל עלי עקב, ותדבר וגו' ע"כ. ויש לדקדק במדרש זה, דוכי בשביל שנשים דברניות הן, אינו מן התימה שחשדתו מגאוה, ומה זו תמיהה שתמה על אהרן מכח שעצר מלאך המות, וגם על כ"ד מתנות כהונה שאוכל מישראל, ומה בכך וכי מדידיה קא אכיל, מדידהו קא אכיל, ולא עוד אלא דקרי להו לחמי, לחמם מיבעי ליה, ומהו העקב שהגדיל עליו, וגם לשון הגדיל לכאורה אינו מדוקדק. ויובן בהקדים מ"ד בפ"ה דברכות, אטו יראה מלתא זוטרתי היא, אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא, משל לכלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן. שירצה אטו יראה מילתא זוטרתי, והא הויא עטרה לחכמה, ראשית חכמה יראת ה', ומשני לגבי משה זוטרתי היא, כי משה לבוש במדת הענוה, ונעשית לגביה העטרה של יראת ה' עקב וזוטרתי, דמה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסוליתה, שנא' עקב ענוה וגו'. וכאשר דמיתי בעצמי הפירוש שפירשתי, כן מצאתי אח"כ בקירוב בשל"ה דף מ"ז ע"ב בשם התקונים. ובשבת פרק ר"ע, לקחת מתנות באדם. בשכר שקראוני אדם (פירש"י שחרפוך וקראוך אדם, נוצר מאדמה לשון שפלות), לקחת מתנות, ואף מ"ה מסר לו דבר, שנא' ויתן את הקטרת. אי לאו דאמר ליה מנא ידע ע"כ. נמצא דמ"ה א"ל למשה, ומשה מסר לאהרן, והגאוה הוא חלק הס"מ, כמ"ש לעיל בח"א פ' י"ו. ועוד ידוע מ"ש חז"ל, הנה אהרן אחיך הלוי. שהיית ראוי להיות כהן והוא לוי, ועכשיו אתה לוי והוא כהן, הרי שמשה הפשיט מעליו כבוד הכהונה בשביל סרבנותו, ונתלבש בה אהרן. ועפ"י האמור מובן תרעומת משה במדרש הנז', בשלמא במרים דרך נשים לה לדבר גבוהה, ע"ד שאמרו לא יאי יוהרא לנשי, וכל הפוסל במומו פוסל. אבל אמן שאתמה על אהרן הצדיק שמשים שלום, ודרכו לדון לכף זכות, וגם בטחתי בו באותו דבר שמסר לי מלאך המות, בשביל העלבון שקראני אדם לשון שפלות, והייתי שפל בעיני, ועצר המלאך המות בשביל הענוה שבי, שגם בו באהרן היתה, שמי שיש בו ענו"ה בגימ' סמא"ל, נכון לבו לא יירא מהס"מ שעולה סמא"ל, ומ"ה מסור בידו כמבואר לעיל בארוכה ח"א פ' יו"ד בשם הזוהר והמקובלים, ואחרי שראה ענותנותי וגם הוא נסה באלה, איך היה שחשדני מגאוה, ולא זו בלבד שלחמי הוא אוכל, הכ"ד מתנות כהונה שהיו ראוים לי, שהייתי ראוי להיות כהן והוא לוי, ונחלפה השיטה בשביל שבעיני לא נכבדתי, והייתי סרבן באותה שעה, שאמרתי שלח נא ביד תשלח. ובכל זאת חשדני מגאוה, ומה שהיה עקב עצלי, דהיינו היראה עקב לסוליתה של ענוה שלי, לגבי זוטרתי היא, וכלי קטן, עכשיו שחשדני לרגל גאוה, הגדיל עלי זה העקב ועשאו עטרה לראשי, ככלי גדול, במקום שלא נדמה לי אלא ככלי קטן לפי האמת, מה ראה על כך אתמהה.
והלא במשנ"ת חסידים פתח בה התנא, משה קבל תורה מסיני. דוקא מסיני שפל שבהרים, שלמד להיות ענו, וגם ברעיא פ' תצא קארו ליה סיני סיני, וסנה נמי, משום דמייך מכל אילני אשרי הקב"ה שכינתיה עליה, כדאמרי' בפ' במה אשה דף ס"ז, בההוא לחש דמייתי התם, הסנה הסנה וכו'. ובפ"ק דסוטה כמה וכמה הפליגו לדבר בגנות גסי הרוח שאין כמוהו לרוע, ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז, וכהנה וכהנה רבות, ואני נותן בה סימן, משנה ששנינו כל מקום שיש שם הר גבוה וגבעה נשאה, בידוע שיש שם עבודה זרה, ודור המבול שנתגאו במים נענשו במים, שהם רמז לענוה, כמ"ש בפ"ק דתענית, למה נמשלו ד"ת למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף ד"ת אינן מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה, ובטרם כל הרים הטבעו ויכסו המים את כל ההרים, ועיני גבוהים תשפלנה, וכן המתגאים הם הראשונים להתכסות. והעירוך כתב בערך ססמגור, שהרקב שולט בארז מכל שאר עצים, והמגדלות והבניינים הגבוהים הם יותר עלולים ליפול מקול זיקים רעמים רוחות ורעשים מן השקמים אשר בשפלה, כן הגאה הגבהתו השפלתו, וסימן לדבר ועלה אדרה ונסב הקרקעה ביאושע ט"ו. והמופת יוכיח שדבר כבד כשיורד, ירידתו יותר קלה ובמהירות מקש ודבר קל, ונופל ומשתבר ונטבע בקרקע יותר בקל, והוא משל צודק להולך בכבידות בגאוה, שדרך ירידתו גולה, יורד ואינו עולה, וכמ"ש ותשבר מפרקתו וימות כי זקן האיש וכבד. ואמרו הטבעיים כי הקל הוא קל המרוץ בעלייתו וכבד בירידתו, וכל כבד קל בירידתו וכבד בעלייתו. ובזהר פ' שלח דף קס"ח איתא, מאן דאיהו רב איהו זעיר. ומייתי מפ' ויהיו חיי שרה, מאה דאיהו חשבון רב כתיב ביה שנה, זעירו דשנין שבע דאיהו חשבון זעיר, אסגי ליה ורבי ליה, דכתיב שבע שנים. והוא רמז יפה לעניינינו, ועיין לעיל ח"א פכ"ה, וז"ש בגלית והנה איש הבינים עולה, שעלייתו ירידתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
ודעו כי עליון יש לו ב' משמעיות, הא' לשון עילוי ומעלה, והב' לשון כריתה, כמו והבית הזה יהיה עליון במלכים א' ט'. ויש מפרשי' שכתב רד"'ק שם, כמו כעלות גדיש בעתו, אל תעלני בחצי ימי. וכ"כ רד"ק בירמי' מ"ח, שדד מואב ועריה עלה. ת"י וקרויהון חרבא. וכן יצועי עלה כעלות גדיש וגו' עי"ש. ומי שהוא עליון במעלה יְיָצֵר אותו בכר"ת, לאות עולם לא יכרת, ביום טובה יהי' בטוב, וביום רעה יראה להשפיל דעתו, ושמה שבר שבר ברוח, שלימות הענוה, לא ינוח שבט עברה ושברון מתנים, כמו שדרשו רז"ל ללמד מדת הענוה, שכל אמות שבמקדש היו שלימות, חוץ משל ארון שהיו שבורות, שנא' אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו (עיין כד הקמח אות ג' גאוה), ונשתנה בזה הארון, כי גם לא נכתב בו אות ג' לפי שמורה גאוה, כמו שכתבתי בחלק א' משם מגלה עמוקות אופן קע"ט. ובשלשה פסוקי ימין שבתורה, ימינך ה', נטית ימינך, מימינו אש, וגם לא כע"ב שמות של ויסע ויבא ויט כמ"ש הזוהר, ובב"ר לך לך פ' מ"ד אמרו, מלבא לקחת לו גוי עד מוראים גדולים, ע"ב אותיות של הקב"ה, צא מהם גוי. עיין ידי משה שם שמחסר גם אות ג' של גוי ראשון, אבל אין פירושו מכוון אל לשון המדרש, ולתקן האותיות (ואלה) דג' של גוי ראשון הוי ממניינא כנ"ל משום דמוסב אישראל, ונחית לחלק בין עמו ישראל גוי אחד לגוי שני, וגימ"ל של גוי ראשון אצטריכא למניינא לשבחו של הקב"ה, על דרך אשירה לה' כי גאה גאה, שאמרו גאה על גאים, והגימ"ל ראשון סמי לגוי שני ממניינא, והיינו ולעולם אות ג' מורה גאוה, והיינו לענ"ד מ"ש בפ' י' יוחסין, בעובדא דר"נ ור"י, הכי אמר שמואל, כל אתרונגא תלתא ברמות רוחא, שירצה לענ"ד תלתא, אות ג' ברמות רוחא, שיש לו אות ג' גאוה, וקארי לג' תלתא, כי הקליפות אוחזות ויונקות מגאוה, ואחיזתם במספר כמ"ש בשם האר"י זלה"ה, הובא בס' דברי שלמה דף ד' ע"ב, בפי' ילקוט על פ' נחלה מבוהלת וגו'. כי החשבון והמספר אינו כ"א במלכיות של הספירות, כמ"ש הרב ז"ל, ונרמז במשנת חסידים דף י"א סי' א'. וניחא ג"כ במ"ש האר"י עצמו א'ל ת'בואני ר'גל ג'אוה ר"ת אתרוג, ובחידושי שם בקדושין הארכתי בזה, במ"ש ס' אגדת אליהו בפי' ירושלמי פ' הרואה, סי' י"ט דף ע' בשם טוב הארץ יע"ש. ועיין בתוס' פ"ק דע"ז דף ד' ע"ב, ד"ה בתלת. וגם אוכל לפרש לישנא הנזכר תלתא ברמות רוחא, על השלש תולדות שיש לו לגסות הרוח, שכתב מהרח"ו כדלקמן בסמוך, ודייק לישנא תלתא ברמות רוחא, דתלתא איתנהו ביה. ואפשר לי לומר שגם בדבר הזה בא ציווי מחצית השקל דוקא, ולא שקל שלם, וטעם נוסף לטעם שכתב מהר"ש אלקבץ במנות הלוי, ושאר גדולי' בספריהם.
וראיתי בזוהר סוף פ' תצוה, ברשב"י שלא גילה שמו לר' נהוראי סבא, ואמר מיניה ידענא דלא לאחזאה. ופירשו בו שממה שלא גילה לו שמו עד ששאל לו ממנו, למד שאין לאדם לגלות שמו מעצמו עד שישאלוהו. ובאמת צריך טעם למה לא יגלה שמו למי שאינו שואלו, ונ"ל דלאו בכל אדם איתמר כ"א בגברא רבה דפקיע שמיה כרשב"י מראש העולם ועד סופו, כמ"ש בזוהר חיי שרה דף קל"ב, אזילנא אטוטרא דבר יוחאי. ופי' זהרי חמה לחד פירושא לשמעו של רשב"י באנו, ששמעו הולך בכל הארץ, מלשון טוט אסר עי"ש. נמצא שבהיותו מגלה שמו מעצמו מיחזי כיוהרא, כי מתוך גילוי שמו יכבדוהו וינשאוהו, כמו שמצינו בר"ט שבהזכרת שמו לבד, אוי לטרפון שזה הורגו שבקיה. אבל באיש דעלמא דלא מן השם הוא כשם הגדולים, איה"נ דליכא קפידא, ודייק לישנא דאמר מיניה ידענא דלא לאחזאה. והיינו דבפ"ק דיבמות כשהלכו חכמי ישראל אצל ר' דוסא, הוצרך לשאול להם שמם ולא הגידו להם מעצמם, אעפ"י שכהו עיניו וחשכו הרואות, ועוד ראיה מפ"ק דמגילה, מאי צניעותיה דשאול, דכתיב ואת דבר המלוכה לא הגיד לו. לפיכך זכה ויצאה ממנו אסתר, ואסתר מאי היא, דכתיב אין אסתר מגדת. וכתב מהרש"א, דמכלל צניעות שלא יודיע אדם מעלתו. ורב המנונא לפי שבא מג"ע ללמד תורה לר"א ולר' אבא, בהקדמת בראשית דף ו' ע"א, כשא"ל מאן אנת, אמר לון לא תשאלון מאן אנא, משום שהי' מצדיקי ג"ע. ואפי' כשנשאל לא הגיד שמו, שהיה נראה כמתגאה שבא מג"ע ללמדם תורה, כדמסיק לאו אורח דילי לאתגאה באורייתא, וכמ"ש בעל זהרי חמה שם. ואיתא בילקוט ריש משלי בפי' לדעת חכמה ומוסר ז"ל, אם יש באדם חכמה, הרי הוא למד מוסר, ואם אין באדם חכמה אינו יכול ללמוד מוסר ע"כ.
ומהרח"ו ז"ל בספרו שערי קדושה נדפס בקושטנדינה שנת פדי"ת אותי לפ"ק בח"א שער ב' כתב, שענין מדות הרעות קשות מן העבירות עצמן מאד מאד, לפי שהן הכנות עיקריות אל תרי"ג מצות בקיומן או בביטולן, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות אלא באמצעות הנפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו, ולהיותן עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל התרי"ג מצות התלויות בנפש השכלית. וכפי דעתי כמ"ש בהקדמת אבא אליהו שלי, הוא הטעם שקראו למס' אבות, לפי שהיא כוללת כל בירורי המדות שהן אבות ויסודות אל התורה, וכמו אבות לתולדות התרי"ג מצות, ולכן שנינו קודם עצרת. וכתב עוד שכל המדות רעות מושרשות בד' מדרגות נפש היסודית מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדת רעות נחלקות לד' מינים, וזה פרטן יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח, להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם, ובכללו הכעס ותולדותיה שלש: הקפדנות. ובקשת השררה. והשנאה לזולתו. יסוד הרוח ממנו נמשך דיבור הנקרא שיחה בטילה וכו'. יסוד המים ממנו תאות התענוגי', כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג, ותולדותיה ב': התאוה והחמדה. יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדותה העצלות, ע"כ תמצית דבריו. ובשו"ת הלק"ט בחלק זבח תודה סי' ג' דף כ"ט, בפי' משנת יאודה ן' תימא, הוי עז כנמר וכו'. כתוב שמיסוד העפר נמשכת תאות התענוגים, ומיסוד המים הגאוה והעזות, אבל דברי מהרח"ו עיקר. וע"ע בס' משנת חסידים מהדורא תניינא ריש מס' עשיה גופנית. ואמת שגם הרמב"ם לא מנה בחשבון הלאוין, אזהרה לגסות הרוח, להיותה יסודית כנז'. אבל הסמ"ג בלאוין ס"ד, מנאה על ידי חלום שנראה אליו, ועל סמך מ"ש בפ"ק דסוטה, הגם די"ל שאינה אלא אסמכתא, ומ"ש דיסוד גדול הוא ביראת ה', הוא הנותן שאינו נמנה, כפי מה שהעלה הרח"ו ז"ל, שהיסודיי אינו מחשבון תרי"ג, ורש"י ז"ל בפ' תולין (שבת) דף קל"ט ע"א על ואצרוף כבור סיגיך (ישעיה א, כה). פי' הם גסי הרוח, שמגדילים עצמן, לשון יסגא מאד. איוב ח'. ועיין תי"ט מש' ה' פ"ב דברכות ד"ה עד. ובזהרי חמה כ"י על הזוהר כתב בפ' משפטים דף ק"ח ע"א, ששמע ממהר"י סאגיש ז"ל, הטעם שקראוהו גסות הרוח ולא רמות הרוח וכיוצא, שאחד משמונה בשמינית, שהוא ח' פעמים ח' הם ס"ד, וחלק א' מס"ד הוא מותר אליבא דמאן, אמנם פחות מכאן, דהיינו שמוסיף בגאוה ונכנס בחלק א' מג"ס חלקים, נכנס באיסור אליבא דכ"ע, דהיינו בחשבון ג"ס, שנטל חלק פחות משמנה בשמינית. ומודעת זאת שהענוה מנצחת הגאוה ועולה עליה כעפר שמכלה את הכל, שכתבו התוס' בפ"ק דברכות, גבי ונפשי כעפר לכל תהי' דאמר מר ברי' דרבינא בתר צלותיה. וכאבק שעולה למעלה ראש במרמס רגל, שכתב הרמב"ם באגרת תימן. והשפלת האדם היא הגבהתו, כזורק חוטרא אאוירא, שיותר שישפיל ידו יעלה מעלה מעלה, ויותר שיגביה אותה ירד מטה מטה, כמו שפי' הראשונים פ' כי נשאתני ותשליכני. וכן אתה מוצא ביחזקאל הבוזי, דלאו בוז ממשפחה הוה אלא אקרי בוזי, דמבזי גרמי' לגבי מאן דגדול מיני', ודא אהניא לי' דאיקרי רם עילאה על כולא, אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם (איוב ל"ב), כדאיתא בזהר תרומה דף קס"ו ע"א, וכ"כ מהרח"ו בספרו שערי קדושה שער ד' דף י"ד ע"ב. וכן ארז"ל גבי אפרים, והוא הצעיר. שלפי שהיה מצעיר ומקטין עצמו, ולפיכך עלה לגדולה, ובמדרש אחר שנתעטר אפרים מיעקב אבינו, עיין כלי יקר שמואל א' ע"פ בן צוף אפרתי. דף קל"ט ריש ע"ג. ובטייעא שלי בחידושי סוטה, רבים אשר אתי חידושי תורה בזה הענין, וגם בכורסייא שלי פ' קרח הראיתי לדעת כל מיני גסות הרוח מינים ממינים שונים, כל מין בפני עצמו, ובכללם הנשא ושפל, אליו בפי קראתי הר העמק (יהושע י"ג), שעושה עצמו פרעוש, כמ"ש אדונינו דוד, אחרי מי אתה רודף וגו' ומעקץ ומכלה את הבשר, דומה למאי דאמרי רבנן, דהשוחה יותר מדאי בכל מקום שאמרו לשחות לא שפיר עבדי, מטעם שכתב מרן בא"ח סי' קכ"ז משום דמחזי כיוהרא, ונמצאת שחיה דבעלמא הויא מדת ענוה, הפוכה כמו רגע למדת גאוה והיא בעצמה יוהרא, וזוהי ענוה שלא לשמה, שאמרו בפ"ג דערכין דף י"ו. שפירשו התוס' משום גאוה. נמצא זה עושה השחיה להנאתו, כתינוק המוטל על צואר אמה, שכופף את ראשו בחוזק למטה כדי לינק, וכמו עכסה בת כלב, דכתי' בה ותצנח מעל החמור. ותרגומו ואתרכינת לקבל ממנו מתנה. ויפה פי' רבינו יצחק אבוהב ז"ל, הובא בס' עומר השכחה פסוק בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים, שמדבר באלו שמראים עצמם שפלים ורוחם גסה, שהם רעים ומראים עצמם טובים, ועיני ה' צופות בהם, יען בני אדם אין מרגישים בהם מיד, וכתב השל"ה בשער האותיות דף ס"ח ע"ב באות יו"ד ז"ל, חכמי המוסר אמרו, הזהר מחלקת לשון הנבלים כהזהר מן הקשת, אשר כל אדם שיוסיף להכנע יוסיף להכות עי"ש. כגוונא דנחש ידכה ישוח וגו'. שכתב הזהר בהקדמה בראשית ב' גבי אות פ', ופקודי דף רס"ח ע"ב, דאכיך רישא וזקיף זנבא מחי וקטיל עכ"ל. וקורא אני באלו בשל זכרים כפופים ופיהם מצופה כסף, אילים המנגחים, מזמרותי"הם לרמחים. ואת תחינ"ה אבי עיר נחש אלה אנשי רכ"ה (ד"ה א' ד'). תשבר גרם. אל תקרי שושנים אלא חוחים, וילכדו את מנס"ה בחוחים. וגם כמה מסוכנים בני אדם שפתחיהן לפנים בלב ידברו, וסגר עליהם המ"דבר, אין אומר ואין דברים אין מלה בלשונם, הנה הנם ככלב שוטה שאין קולו נשמע, וממית וכחמת עכשוב תחת שפתימו, מן השפה ולפנים, וכגוון חויא דשתיק תדיר וקטיל לבתר, שכתב הזהר פ' פקודי דף רמ"ג ע"ב, וכן כתיב באבשלו' בשמואל ב' י"ג, ולא דבר אבשלו' עם אמנון וגו'. וקטיל לבתר כנודע, וכן כתוב בו בסי' ט"ו, והי' בקרוב איש להשתחוות לו ושלח את ידו והחזיק לו ונשק לו וגו' עד ויגנב אבשלום וגו'. ונשיקת שונא כנשיקת יואב לעמשא ששפך מעיו ארצה, ולעמת המסגרת הזאת תהיינה לענ"ד אמרות טהורות של שלמה בקהלת סי' ח', אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, שירצה כל היכא שלא נעשה שום דיבור, היא הוכחה שמעשה הרעה מהרה, וזה לפי שהלב מלא לעשות רע והטינא בלב, וז"א על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע, והקדמונים פירשו ויאמר קין להבל אחיו, שדיבר עמו בלשון חיבה אחיו, ומתוך כך בהיותם בשדה קם עליו והרגו. וכן יואב קרא אחיו לעמשא, השלום אתה אחי להמיתו. ויהיה נגדיכם תמיד מ"ש השל"ה בדף שע"א ע"א, אמר החכם בממון תן עיניך למטה ותדע יתרונך, במעלה תן עיניך למעלה ותדע חסרונך עי"ש. וכלשון הזה מצאתי בס' לשון לימודים שיש בלשון הקדש ולשון לאטי"ן באגרת שבתחילת הספר, (ואפשר שזהו מה שאמר שלמה, כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, כלומר מי שהוא לפניך, למעלה ממך), וז"ל המשורר בס' עומר השכחה משלי כ"ז, בפ' יהללך זר וגו'. במעשים הבט למעלה ממך, ותכיר בחסרונך ותוסיף תומך, ובמעלת עושר למטה ממך, תודה ביתרונך לנותן לחמך ע"כ. ולאו חדתא היא עד שבא ר"ע ולימדה מאליהו בפ' הנודר, דהוה גני בהדי אנתתיה בתבנא, ואתא אליהו וקרא אבבא, א"ל הבו לי פורתא דתבנא וכו'. א"ל ר"ע לאנתתיה, חזאי האי גברא דאפי' תבנא לית ליה. ופירש"י וכו' כדי לנחם אותם, ולהראות להם שיש עניים יותר מהם עכ"ל. ובקונטריסי על מס' הוריות כתבתי דהיינו הך לענ"ד שאמר ר' יהושע לר"ג, כשא"ל כל כך יש בידך ואתה יורד לספינה. פירש"י כלומר אתה צריך לירד לספינה בשביל מזונות עכ"ל. והוא השיב עד שאתה תמה עלי, תמה על ב' תלמידים שיודעים לשער וכו' שאין להם לחם לאכול ובגד ללבוש וכו'. דלענ"ד ר"ל במעלה אני נותן עיני למעלה, בב' תלמידים שיודעים לשער טפות שבים, ובממון אני מביט, הבטה מלמעלה למטה, באלו השנים שהם עניים יותר ממני, שאין להם לחם לאכול. וכהוא אמר במש' דאבות בדרך טובה, רי"א עין טובה, כי כן גם מטעם אחר בממון תן עיניך למטה, במ"ש בעל מדרש שמואל בפ"ה דאבות על עין טובה, דשל אחרים ימעט בעיניו ויחפוץ שיהי' להם יותר ויותר. ופי' בזה הרמ"ז לשון הזוהר במדבר דך קי"ז ע"ב, וברכתא בעי בעינא טבא וכו'. שיחפוץ בריבוי חיל חבירו עי"ש. אמנם אני אומר, חוטא בל יתגאה ויתנאה, יש לומר לו ג"כ בממון הסתכל מה למעלה ממך, דאהורייריה דרבי עתיר יותר, ומה תתגאה בעשרך. טורין תתאין לגבי טורין רמאין גבעות אקרון, סבא דמשפטים סוף דף ק"ט. וכן מצינו בביצה דף ט"ז, מאי כל שהוא דמתניתין, דתני ואם שייר ממנו כל שהוא, דאית ביה כזית. ופירש"י ז"ל, לגבי ככר שלם, קרי ליה כל שהוא ע"כ. וכיוצא בדבר שם דף ל"ט, עבודה זרה בדילי אינשי מיניה לא גזרו רבנן, הקדש דלא בדילי אינשי מיניה לא גזרו. וכתבו רש"י ותוס' דאע"ג דבפ"ק דפסחי' אמרי', דדם הקדש אין צריך לכסותו, מפני שבדלין ממנו, מ"מ נגד ע"ז לא מקרי בדיל. וגם בפ' כל הבשר, גבי מים הראשונים מצוה וכו', אמרי' מצוה לגבי חובה, רשות קרי ליה, ועוד אחרים הובאו בכללים שלי, ובפירושי לע"י בפ"ב דסנהדרין סי' כ"ד, ד"ה זה יוסף. וכן מצינו בפ"א דברכות דף ז' (ע"א), גבי אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, דקרי תלמודא לארונה המלך כלפי דוד, ומלך נבוכדנאצר כלפי דניאל הדיוטות ככתוב בחידושים שלי שם, וגם אני ראיתי שהכתוב קורא לשלטונים צוערים כמ"ש בזכריה י"ג. והשיבותי ידי לכל הצוערים. כמו שפירשו רש"י והראב"ע, וגם יונתן תרגם עלי תנייניא, לפי שגבוהים עליהם והם צעירים כלפי המלכים, וכן יש מי שפירש הפחות והסגנים, פחת מואב, וכל פחת לשון פחות, על פחיתותם במעלה לאותם שלמעלה מהם, דלא כדעת הבחור בשרשים שרש פחה. הרי דבמקום גדולתם, הכתוב מזכיר שיש למעלה מהם, ומעלתם פחותה לגבי אחרים מעולים מהם ומנצחים עליהם (פסוק בד"ה), ומזכיר חשיבותם בלשון פחיתות וצעירות, ורמז לדבר מה שאמרו ממלכ"ה גימט' עני"ה. וכתב רד"ק בשמואל א' כ"ב, בפ' נצב על עבדי שאול, דלשון נצב משמש שימוש ואדנות עי"ש. והגם שכפי מאמר הפילוסוף הובא בס' עומר השכחה סי' ה', בפ' בי שרים ישורו. ההגדל על המתגדל, דרך מוסר וענות כושר, שצריך להתגאות על הגאה קדמיה לרשיעא עד לא יקדמינך, וקדמה פניו הכריעהו, וענתה שמה השירה ז"ל, ההגדל על המתגדל, ענות צדק ונתיב יושר. אך השפלות לפני שפל, מעגל צדק ושכל כושר ע"כ. והחכם משה נתן בתוצאות חיים שבתוך ס' שתי ידות להמד"ל. כתב במאמר נ"ו ז"ל, תטיב לאנשי הוד בדברי חן, ולזר בשוט שוטף בכליון, ולא תמצא מרפא לאיש נבל כי אם בהכנעה וביזיון ע"כ. וכך אני פותר תרגום יונתן בפ' הוי עטרת גאות בישעיה כ"ח, ויי די יהיב כתרא לגיוותנא וכו' עי"ש. וגם כפי הנראה מקרא מסייעו האמור גבי אלישע, שלא נהג כבוד למלכות עבד מלך, מלך נעמן, לצאת ולבוא אליו פתח האוהל לדבר עמו, רק כתיב וישלח אליו אלישע מלאך לאמר וגו'. שאף גם זאת היתה תלונת נעמן עליו, כמ"ש ויקצוף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצוא יצא וגו', ואלישע ודאי עשה לא לרמות רוחא דהוה ביה אלא להשפיל גאות נעמן, ולהתגדל על המתגדל לטובתו, כמ"ש ויבא נעמן בסוסיו וברכבו. בסוסו כתיב לשון יחיד, ובכינוי על עצמו שהיה רוחו גסה כסוס, א' מהו' דברים שנאמרו בסוס במס' פסחים, וא' מהז' דברים שהנגעים באים. והיינו שעמד פתח הבית לאלישע, ולכן הנביא נהג שררה על שררותו כנז', והועיל לו כמ"ש וירד ויטבול וגו'. דמלת וירד מיותרת, אלא לומר שירד מגדולתו והשפיל דעתו, ואח"כ ויטבול בירדן, ודא ודא אהניא לי', וישב בשרו וגו'. בשר כתיב ביה ונרפא. ואחז"ל כי גאה גאה, שהקב"ה מתגאה על גאים, וכן מצינו בשמואל ירחינאה דודאי ענותן היה, ואמר לרבינו הקדוש דחזא בספרא דאה"ר דרבי לא יתקרי. ואעפ"כ כשכתב לו ר' יוחנן לקדם חברנו שבבבל, אמר לו ידיע לי מידי דרביה אנא, כדאיתא בפ' גיד הנשה, וכן בפ"ז דברכות דף מ"ו ע"ב, גבי רבין ואביי דהוו קאזלי באורחא, וקדמי חמרי' דרבין לאביי, ולא אמר ליה ניזיל מר, אמר מדסליק האי מדרבנן למערבא גס ליה דעתיה, וכי מטא לפתחא דבי כנשתא א"ל ניעול מר, וא"ל עד השתא לאו מר אנא וכו'. ובפ"ה דשבת סוף דף נ"א, גבי לוי בריה דרב הונא, ורבה בר רב הונא קדמי חמרא דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא, וחלש דעתיה דרבה בר רב הונא וכו' עי"ש. ומ"ש התוס' ג"כ ליישב אלו הממרות בהני עובדי, הרי דמנייהו משמע מה שכתבתי ולא מגסות רוחא ח"ו, ואפשר ג"כ שלזה כיון רבינו הקדוש כשמסר דברי נשיאות במס' כתובות לר"ג בנו, שא"ל נהוג נשיאותך ברמים, כלומר שינהוג שררה ברמים ויתגאה על הגאים, שהרי ר' הוה ענותן סגייא, ומשמת בטלה ענוה, ולא יתכן שיאמר כן אם לא לכוונה זו או לכוונה אחרת שכתבתי בחידושי על ע"י בהוריות פ"ג סי' י"ז, שתהא אימת נשיאותו עליהם כדין המלך בהרמב"ם פ"ב מה' מלכים, והמסתכל בנשיא עיניו כהות. ושם כתבתי דאולי על זה סמך ר"מ להתגרות עם רשב"ג למעבריה מנשיאותו, כי חשב דמ"ש בעינא דלהוי היכרא וכו' להתגאות עבד, וסבר שטוב להתגאות על המתגאה, ולא ידע שרשב"ג לא לכבוד עצמו אמר כן, כי אם לכבוד מדרגת הנשיאות. וכולם לש"ש נתכוונו, וכן עד"ז מ"ד בפ"ז דב"ק דף פ"א בר' עצמו, כד חזא לר' יאודה בן קנסא שנהג חסידות בפניו, אמר לר' חייא, מי הוא שמראה גדולה בפנינו, ואלמלא שהעיד עליו ר' חייא שכל מעשיו היו לש"ש היה מנדהו. אעפ"כ הלא טוב ההרחקה מכל וכל, בהתרחק מן הגאה, שלא לבא לידי מדה זו כל כך מגונה. ונ"ל שעל זה אמר הכתוב טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים, שיותר טוב להיות שפל בחברת השפלים מלילך עם גאים ולהצטרך להתגאות, אעפ"י שמרויח בזה להשפילם או שום הנאה אחרת, שהרי כתב הר"ם חפץ במלאכת מחשבת פ' שופטים סי' י"ג, שכל מי שיש בו מדה רעה, יתחבר בו דבר טוב, ולכן רוב הגאים והגסי הרוח הם נדיבי לב עי"ש. ונראה שעתה יגדל נא כח תמיהתו של אדונינו דוד, במ"ש חלבמו סגרו פימו דברו בגאות, שאלו שינו את דרכם מטבע הנטבע בגאים, כי חלבמו סגרו שלא יהנו מהם בני אדם, אעפ"י שרוחם גסה, פימו דברו בגאות. והנה כי כן הזהיר גם שלמה ע"ה לדבר זה, שאל יבטיחהו היצר ואל יכשילהו לשפל רוח שהממון חביב עליו, להזדווג ולהתחבר עם הגאים כדי להרויח ממון ולחלק שלל, וציבי למשוך על היותם נדיבי לב, כי יותר טוב שפל רוח לילך את ענוים, שאין הנאת ממון מהם, מחלק שלל בלכתו את גאים, כי מדת הגאוה מגונה מאד, אין כמוה לרוע. עוד ידוע מה שהוא מוסכם מחכמי המוסר שכל בעלי מדות רעות, אפשר שתהי' להם ישיבה אחת באחוה וריעות ביניהם, זולת הגאים שאינם יכולים לדור כאחת, אין שני זרזירים ישינים על דף אחד (ב"ר ריש פ' וישלח). זה מבקש לנצח זרזירו, וזה מבקש לנצח זרזירו (ירושלמי פ"ק דתענית). ובהיות מונח קיים שהגאוה חלק הס"מ וס"א, כמ"ש בחלק א' פ"י, היינו מ"ש הסבא דמשפטים דף קי"ב ע"א. ת"ח מאן דאשכח חברא כוותיה עביד כעובדוי, רחים ליה ואתדבק בהדיה ועביד עימיה טיבו, אבל סטרא אחרא לאו הכי וכו'. נמצא דלא ניחא ליה לגאה כי אם חברת השפל רוח, כי אין גאה סובל גאה אחר, וכפי זה היה נוח לשפל רוח שיתחבר לגאה, שירויח שלא יוכל מעולם לנהוג גאוה, ויעשה לו טבע שני במדת הסבלנות, לכך אמר שלמה טוב לשפל רוח שיבחר שושבינא ענו כמוהו, ולא ילך עם גאים לאותו תועלת האמור, אעפ"י שהוא שלל רב.
הן אמת שמצינו בכתובות, רב הונא אעפ"י שהיה בעל מעשים, נתגאה על גאותו של רב ענן שקראו הונא חברין, ושלח לו ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי וכו'. אבל שאני רב הונא שכמו רבו הוה, וגם שחרו מוסר ושלח לו ענן ענן דרך ביזיון, דהלא מודעת זאת לכל בר בי רב, שכפל השם לפעמים הוא לשון חבה או לשון זרוז, כדאי' בברכות ובב"ר פ' נ"ו. כמו אברהם אברהם, משה משה, וכן בזוהר בראשית דף כ"ב. שמעון שמעון, רבי רבי, וכן בפ' שלח כמו ביאושפט שהי' מחבק ת"ח וא"ל רבי רבי מורי מורי בגמ' דמכות, וכן בזוהר פ' יתרו דף ס"ט ע"ב, אר"ש אלעזר אלעזר, אנא חמינא וכו'. ובסבא דמשפטים פעמים רבות סבא סבא, ושם חברייא חברייא. וכן בתיקונים לאין מספר. וכן בשמואל ב' כ', שמעו שמעו אמרו נא אל יואב. והתוס' בפ"ח דפסחים דף צ"ב ע"א, ד"ה טבול יום. כתבו דכפל הוציאוה הוציאוה שלא תטמא וכו'. הוא לשון מהירות. ולהיות הדבר כן, ז"ש יוסף ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלקי' וממהר האלקי' לעשותו. או לשון קריאה כמו מזבח מזבח במלכים א' י"ג. לפי' רד"ק. כי כפי פסיקתא מוסב אשני מזבחות של דן ושל בית אל וכיוצא. ולפעמים לשון צעקה, כמ"ש רד"ק בפ' ויאמר אל אביו ראשי ראשי. שדרך הכואבים או הנוהים לכפול דבריהם, וכן מעי מעי אוחילה וכו'. ומזה המין תמנייא זמני בני שאמר דוד במיתת אבשלום כפי פשוטן. אבל כפי דעת רז"ל בפ"ק דסוטה, משמעותן דאסקיה מז' מדורי גהינם ואתיי' לעלמא דאתי, ושייך בכל משמעיות לשון קריאה וזירוז וצעקה, ושם בפ"ק דסוטה גבי יוסף לדעת ת"ק שקבעוהו בנילוס, אמרי' דהלך משה ועמד על שפת הנילוס ואמר יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה לגאול את ישראל וכו' מיד צף ארונו של יוסף וכו'. משמע דכפל יוסף יוסף הוא לשון קריאה. אמנם מר אחי יפ"ת הקטון, כמהר"ר ידידיה ר"מ דק"ק סיינה נר"ו, דקדק דאמרי' בתר הכי, ר' נתן אומר בקברניט של מלכים היה קבור, הלך משה וכו'. אמר יוסף הגיע העת שנשבע הקב"ה לגאול את ישראל וכו'. דלדעת ר' נתן לא הזכיר משה שם יוסף אלא פעם א', ומאי איכא בינייהו דת"ק ור' נתן, ועוד במאי קמפלגי דת"ק קאמר בנילוס ור' נתן בקברניט של מלכים, ואמר מר רב אחא"י נר"ו, דתלייא פלוגתייהו בפלוגתא דסוף ב"ר פ' ק' סי' י"ב וז"ל, ויחנטו אותו. מי חנטו, ר' יאודה אמר רופאים חנטו אותו, ור' פנחס אמר שבטים חנטו אותו. ופי' היפ"ת דהיינו לדעת מאימתי התחיל השעבוד ממש, דלמ"ד רופאים חנטוהו ס"ל שכל זמן שא' מן השבטים קיים לא נשתעבדו, כמ"ש בריש שמות רבה. ונמצא דכשמת יוסף, כבודו נגד פניהם וחנטוהו, ור' פנחס דאמר אחיו חנטוהו ס"ל כדלקמיה בש"ר פ' א' סי' ב', שמיד שמת יוסף נתנו עליהם משאוי השעבוד, וא"כ במות יוסף מרדו עבדיו ולא חסו לכבודו, והוכרחו אחיו לחנטו עי"ש. ואף כאן ת"ק ס"ל כר' פינחס, שמיד אחר מותו מרדו בו ולא נהגו בו סגולת מלכים אלא השליכוהו לנילוס להנאתם, ור' נתן ס"ל כר' יאודה שאפי' במותו כבודו נגד פניהם, ושמוהו בקברניט מלכים, והשתא היינו טעמא, דלת"ק שהשליכוהו לנילוס מטה מטה, הוצרך משה לכפול שמו ואמר יוסף יוסף ע"ד שאמר דוד כמה פעמים בני, כדי להעלות אבשלו' מטיט היון של גהינם, והכא נמי יוסף יוסף, כדי להעלותו למעלה ממקום שהי' משוקע בו מן הנילוס, ומיד צף ארונו של יוסף, אבל לר' נתן שהיה קבור אצל מלכים, לא הוצרך לכפול שמו, ופירושו נכון עם כי בחידושי על מס' סוטה פירשתי באופן אחר שלא כדרכי יע"ש. ואף גם זאת, כי לפעמים כפל השם לשון גנאי, כמו ארץ ארץ, הוי אריאל אריאל. וכמו הכא ענן ענן. וגם איתא בסוף פ' אלו מציאות. רב הונא כד בעא מיניה רב חסדא, תלמיד וצריך לו רבו מאי, א"ל חסדא חסדא לא צריכנא לך, את צריכא לי וכו'. ונראה שרב ענן סמך על ההיא דפ' אלו מציאות, דת"ח שבבבל עומדים זה על זה וקורעים זה על זה, וסבר להיות תלמידו וצריך לו רבו, ורב הונא נתכעס מזה כמו ברב חסדא דלעיל, וגם הראה דאפי' באותו ענין עצמו לא ידע אי ממקרקעי אי ממטלטלי, ועוד שלח ליה, מאן יתיב בי מרזחא ברישא, לרמוז לו שהאבל הותר לו להשתרר ולישב בראש על גדולים ממנו ולא זולת, כדאמר ר' יהודה בזוהר פקודי דף רל"ב ע"ב, מאן דאיהו רישא ליפתח ברישא ע"כ. ושהוא נוהג מנהג אבלים, וכן לא יעשה, ולא טוב עשה שנטה מדרך ענוים, והשתא ניחא מה שא"ל מר עוקבא, גברא דלא ידע מאי ניהו מרזחא, שלח ליה לרב הונא, הונא חברין. דקשה וכי מאן דלא ידע האי, לאו גברא רבה הוא, כדאמרי' כמה פעמים בגמ', וכן בפ' אלו מגלחין, ואלה דברי דוד וגו'. מאי דעתיך, כל דלא ידע פירושא דהאי קרא, לאו גברא רבה. ובגמ' דשבועות אמרי', ת"ח לזו ואין ת"ח לזו. אבל נ"ל דה"פ דמלתא דמר עוקבא, בשלמא אם היית יודע דבר זה, שלפעמים ההדיוט קופץ בראש הקרואים ויתיב ברישא, יש לך קצת התנצלות שאין קפידא לגדולים בזה, הגם שאינו התנצלות לפי האמת. אבל מאחר שגם זה לא ידעת, מהיכן יצא לך טעות זה, ואיך ערבך לבך לומר הונא חברין. נמצא דתוכחת מר עוקבא היתה שלא ידע דבר זה בפרטות, שמגדיל חומר טעותו והגבהתו עם רב הונא, אך בחלקו"ת אשית, חילוק אמיתי, דלהתגדל על המתגדל יתכן בגדולי' בעצם, תקיפי ארעא שכוונתם לשמים והיכולת בידם כאותם דלעיל, ומרדכי עם המן, אבל באיניש דעלמא ומן הסתם דשכיחא היזיקא להתגרות ברשעים בעוה"ז, אין כמוה בענוה להשפיל הגאים, הן מצד הטבע הן מצד השגחה, כי חילוף הדברי' אומר הפילוסוף עצמו, שהענוה מנצחת הגאוה וגוברת עליה, ואף אני אביא ראיות, אבע"א קרא אבע"א גמרא אבע"א סברא. אבע"א מקרא ממ"ש בגדעון, שנתרעמו עליו בני אפרים על שלא קראם במלחמת מדין, עד דכתיב בהם ויריבון אתו בחזקה וגדעון נצחם, וקשתם שבר בענותנותו, שא"ל מה עשיתי עתה ככם הלא טוב וגו'. מה כתיב בתריה אז רפתה רוחם מעליו בדברו הדבר הזה. ויעקב אבינו התקין עצמו לדורון, והשפיל עצמו בפני עשו להשפילו, ואמרו בזהר וישלח דף קס"ו ז"ל, ד"א טוב נקלה ועבד לו. דא יעקב דמאיך רוחיה לגבי דעשו, בגין דלבתר ליהוי עבד לו וישלוט עלוהי וכו'. עד ויותר חכמה ועקימו עבד בדא מכל מה דעבד לגבי עשו וכו' ע"כ. וממנו למד רבינו הקדוש נשי"א נ"יצוץ ש"ל י"עקב א"בינו בב"ר שם, שאמר לר' אפס, כתוב מן עבדך יאודה למרן אנטונינוס, וא"ל מפני מה אתה מבזה על כבודך, וא"ל מה אנא טב מן סבי, לא כך אמר כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי, לבן דהוא רבהון דרמאי יהביתיה בחופתי (פי' מ"כ נתתי בבית ידי, כלומר נצחתיו כפי רצוני), לההוא גברא עאכ"ו ע"כ. ונראה דענין רמאות דלבן שאמר רבי, דלכאורה אינו מן הענין של עבדך יעקב לעשו, היינו דאשמועינן מ"ש הזהר דחכמה ועקימו עבד יעקב בדא, וכן מצינו ברב אחא בר יעקב בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"ב), שהי' ניצוץ יעקב, והיינו בן יעקב כמ"ש בשם האר"י זלה"ה, דכשם שביעקב כתיב וישתחו ארצה שבע פעמים. כך הוא כרע ז' פעמים לההוא מזיק, תנינא דז' רישין דהוה בי רבנן, וכל כריעה נתר ליה חד רישא ע"כ. הרי שגם הוא חכמה ועקימו עבד בדא, דמאיך רוחיה, בגין דליהוי עבד לו ויכלה מן העולם. ומ"ש רש"י שהתפלל להקב"ה על אותו מזיק, ודאי הא והא איתא, כמו יעקב שהתקין עצמו לדורון ולמלחמה ולתפלה, כי פשיטא שלא מנע עצמו מתפלה ג"כ כשנעשה נקלה לעשו, וזה וזה עשה, ובשנים אלה נלחם בו ונצחו, ונמצא עד השליש"י בא למלחמה כיום הלחמו ביום קר"ב לפיוס, וישם דמי מלחמה בשלום. ובגמ' דיבמות פ' האשה בתרא, מכאן אמרו אם יבואו רשעים על האדם, ינענע לו ראשו. ונראה לפרש שישפיל עצמו בענוה ויכרע לההוא מזיק כר' אחא וכנ"ל, וממ"ש ר"ע על כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, למדו חכמים לומר כן לפי כי גאו המים והגלים, כמ"ש ישית בגאון גליו, וכך כתיב מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם, ובנענוע הראש ניצול מגאותו, וכן להנצל מגאות רשע. ובקונטריסי בפ' הספינה ביארתי מ"ש רבב"ח, אישתעו לי נחותי ימא, האי גלא דמטבע לספינתא, מתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתי ברישא, ומחינן לה באלוותא דחקיק עלה אהי"ה אשר אהי"ה. י"ה י"ה ה' צבאות אמן אמן סלה, ונייח. דה"פ דהאי גלא, דרומז לגאה ורם, דמתחזי כי צוציתא דנורא, ע"ד מ"ש הכתוב בגאות רשע ידלק עני. וחיוורתי ברישא, שבתחילתו מראה עצמו חיור ונוח לבריות, ואינו אלא דעביד דאזיל סומקא ואתי חיוורא, דא עבידנא להכניעו, מחינא ליה באלוותא דחקיק עליה אהי"ה אשר אהי"ה. כלומר אני מתקין לכל הג' דברים הצריכים ב' שהם ג'. הא' בתפלה שיהיה ה' עמדי בשם אהי"ה אשר אהי"ה, ע"ד שאמרו כשם שהייתי עמכם וכו' כך אהיה עמכם, ואח"כ בפיוס דרך ענוה אטה, ונרמז בשם י"ה י"ה, כי כמ"ש האר"י זלה"ה י"ה בגימט' גאוה, וב"פ י"ה מלא יו"ד ה"ה עולה ב"פ גאוה, ששם זה תיקון לגאוה, בסוד אשירה לה' כי גאה גאה וגו' עזי וזמרת יה ע"כ. ואפשר שלזה אמר התנא, מאד מאד הוי שפל רוח, נגד ב"פ גאוה. ונמצא דבתפלה ופיוס וענוה עושה מלחמה ונוצח לגאות הגל, ונרמז במ"ש אח"כ וחקיק עליה שם ה' צבאות, שהוא בעל מלחמות המנצח, כמ"ש דוד לגלית, אתה בא אלי בחרב וגו' ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות, ובזה נייח ונכנע הגבהות שלו, וה"ה אם יבואו רשעים על האדם וגו' כנז'. כי הרשעים הגאים הם כגלי הים, כמ"ש והרשעים כים נגרש. והן הן הדברים שהתקין עצמו יעקב נגד גאותו של עשו כמו שפירש"י, ומרגלא בפומי לומר, דאברהם אבינו כי שדי עפרא הוו סייפי, גילי הוו גירי, כדאמרי' בפ"ג דתענית כלפי מ"ש אברהם, ואנכי עפר ואפר, והן על מושל"ו ומשל אמשול, דעפרא דאברהם אבונא, דהיינו הענוה ששחה לעפר נפשינו כאברהם, ליהוי סייפי וגילי גירי, לנצח הגיאים, וגירא בעיניה דשטנא. וכתוב בספריהם שברו"טו בענוה שלו בחצ"ר ש"ועל המלך טרקו"ניו המתואר הגאה, עלה בידו לכלותו מן העולם ולהסיר מלכות מונארקי"קו מרומי, ומן יציב סברא היא, כי הרך עומד בפני הקשה, וזכה קנה שאפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, והולך ובא עמהן. ורשב"א אחרי שובו ונחם מגאותו ע"י אליהו, דרוש דרש לעולם יהיה אדם רך כקנה, ואל יהיה קשה כארז, ואמר לעולם לרבות אפי' עם הגאים, וידוע שלהנצל מקנה השריפה, צריך להפיל עצמו ארצה ולהיות שוכן עפר. ושמעתי שיש בטוסקאנ"ה עיירות סמוכים לארץ גזירה וציה ושממה בלעז מארי"מי, שהשוורים הם כתוא מכמר, ומנהיגם ינהלם בשמירה גדולה כשור מועד, ולפעמים רודפים אחר האדם וחובקים אשפתות ונמתחים על גבי קרקע וניצולים. כיוצא בדבר אמרו מעתה כי זה כל האדם, לעפר ישכב ויהיה שוכן עפר בחייו, וינצל מן הרודפים ומהגאים, וכל זה מדרך הטבע. ונוסף גם הוא מצד ההשגחה, כמו שמצינו בסוף יומא, בההוא טבחא דהו"ל מלתא בהדי רב, ואזל תריסר ירחי שתא ולא אתא, כי מטא מעלי יומא דכפורי ולא אתא, אמר איזיל אנא ואפייסיה, פגע ביה רב הונא, א"ל היכא אזיל מר, א"ל לפייסיה לפלנייא, אמר אזיל אבא למיקטיל גברא וכו'. וכן הוה דמית. נמצא שהשפלות של רב קטליה לההוא גאה, וכן אני מפרש מדרש ב"ר פ' ויגש פ' צ"ג. ד"א ידבר נא עבדך. אר"ב בר' שמעיא, דבר אני מוצא מוצא מבפנים, ומכניס דבר בנא ומכלה אתכם ע"כ. שנדחקו לפרשו בעל מ"כ ומהר"ש יפה, דדריש נא כמו נוא בחולם עי"ש. ובעל לקט שמואל כתב שהוא דוחק לפרש נא כמו נוא, ולי נראה נא כמשמעו, שאין נא אלא לשון בקשה, ומיתורא דריש שרצה לומר אני מכניס דבר בלשון נא, דרך בקשה ושפלות, ובא אנא קטיל גברא, ומכלה אתכם בשפל קול התחי"נה היוצא מפי, כמו במעשה רב הנז', והקב"ה תבע עלבונו של משה מגבהות של מרים ואהרן שאמרו הרק אך במשה דבר ה'. משום שיותר הוסיף ענוה. וז"ש אח"כ והאיש משה ענו מאד וגו'. וזכור אני שקריתי שאות זיי"ן רומזת למדת הענוה, לפי שראשה כפוף למטה, ואני מוסיף בה דברים, שכפיפות ראשה בה הוא הכלי זיין ההורג הקמים נגדו ומצילו מכל רע, שכן אות זיי"ן הוא מלשון חרב וכלי זיין. כמ"ש בהקדמת הזוהר בראשית דף ג' ע"א. והרדב"ז במגן דוד שלו. וכ"כ הרמ"ז בפ' שופטים. וגם הוא לשון עדי, דתרגום ויתנצלו את עדיים, זייניהן. ונ"ל שהם ב' משמעיות הבאות כא', כי סייף זה תכשיט הוא לכ"ע, ואינו גנאי כסייף דעלמא, לחכמים שאומרים במס' שבת שאינן אלא לגנאי, כי פאר חבוש בראשו, ולענוים יתן חן. כמ"ש ולפני כבוד ענוה. וכתיב יפאר ענוים בישועה. ובאמת שהרבה צריכה התורה לזרז בגסות הרוח לעשות לו הרחקה גדר לפנים מגדר, כמו שפירשו הקדמונים, והובא בשל"ה דף שפ"ד ע"ב, ועשית מעקה לגגך. לגבהות שלך תעשה מעקה. ואפשר לי לומר שגם לזה כיוון רב נחמן בפרק עשרה יוחסין (קדושין ע' ע"א), דאשכחיה רב יהודה דעביד מעקה וא"ל, לא סבר מר להא דאמר רב הונא ב"א אמר שמואל, כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני ג', א"ל פורתא דגונדרא הוא דקעבידנא. פירש"י היינו מעקה בא' מהלשונות ע"כ. כלומר שבמעקה עצמו יש רמז מהכתוב להתרחק משמץ גבהות, והיא הנותנת שבעצמו מתעסק בה, אעפ"י שהוא פרנס על הצבור, שאין גבהות לפני המקום, ותהלות לאל יש לי חבילות חבילות של חידושים עמוקים בענין זה בקונטריסי ובדרשותי, לא עת האסף כאן, כי לא לכך נתכוונתי בצוואתי זאת, כי אם להדריככם בדרך ישרה ולחדש בה דבר אגב גררא, ולשכנם תדרשו כל האמור בענין ובאתם שמה, בפ' קנין תורה תנינן, ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך. משמע דכפי לימודך שפיר דמי במכובד, הכל לפי כבודו, וכדמצלינן ונהיה מכובדים בעיניך ובעיני כל רואינו. והיינו ודאי במה שצריך ושייך לכבוד התורה, דבמקום ביזוי התורה אפי' ת"ח אינו יכול למחול, כמו שהובא בפוסקי' והובא ג"כ מרבינו בחיי בספרו כד הקמח בפ' גאוה אות ג', וז"ש יותר מלימודך. יותר ממה שראוי וצריך ללימודך. והיינו מ"ש הרמב"ם בפ"ד דאבות ז"ל, הסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופי' סלסול הוא מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר, וההתנשאות הוא שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו וכו' עכ"ל. והחכם משה נתן בס' תוצאות חיים מאמר ז' כתב ז"ל, רדה והשפל בלי התנבל, רומה והסתלסל בלי התגדל. ובספרי כורסייא דאליהו בדרוש הסלסול בפ' קדושים, פירשתי פסוק והדרך צלח רכב על דבר אמת וגו'. עפ"י מ"ד בפ"ק דקדושין, ת"ר האוכל פת בשוק דומה לכלב, וי"א פסול לעדות והלכה כי"א. פירש"י הואיל ואינו מקפיד על כבודו, אינו בוש לזלזל כבודו ליפסל ע"כ. ולפ"ז יאמר אתה האיש השלם, בהדרך צלח רכב, שלא תתבזה ותעלה במות ההדר והכבוד, צלח רכב, לשון גדולה, כמו בעל סוס מלך, ולמה מפרש והולך על דבר אמת, שאם אתה ריקה ונבזה, אין אתה בוש לזלזל כבודך ולהעיד שקר כדין אוכל פת בשוק, ולכן אני מזהירך. ושמא תאמר זה כנגד מדת הענוה, דע כי הענוה צריכה להיות ענות צדק, כלומר שלא תצא חוץ לשורה אל זלזול וקלות, אלא נהוג סלסול בעצמך ולא תתנבל, כי על ידי כך לא יצא מתחת ידיך דבר שאינו מתוקן, כי אם פעולות נוראות וחשיבות כפי חשיבותך, ותורך נוראות ימינך. ועד"ז יובן פסוק נתת ליראך נס להתנוסס מפני קושט סלה, כי משמעות נס הוא על גבהות והתנשאות, כנס הספינה, כנשוא נס הרים, וכמו שפי' רז"ל כי לבעבור נסות אתכם וגו'. כנס הזה של ספינה וכו'. ונמצא אומר שנתן ליריאיו גדולה וכבוד והרוממות בשביל האמת, שמי שאינו מקפיד על כבודו, אינו בוש לשקר וליפסל, וז"א מפני קושט סלה. והיינו שאמר ג"כ דוד צעיר אנכי ונבזה פיקודיך לא שכחתי צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת. כלומר יודע אני בעצמי שאני נבזה וחדל אישים, אבל לא נהגתי באופן שיביאני לידי חטא ח"ו, כי פקודיך לא שכחתי. וענוה שלי היא ענות צדק, שלא תביאני לידי שום שקר ח"ו, כי ידעתי צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, ואני כל אורח שקר שנאתי ולא שקרתי בענותנותי. ונמצא שגם בענוה יש תחומין שלא להתנבל, שאז אינה ענוה אלא פחיתות, ונקראת בלשון לעז וִילְטָא, ועליה הוכח הוכיח שמואל את שאול וא"ל, אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וגו'. ואברהם נהג התנשאות קצת היינו סלסול עם מלך סדום, כמ"ש הרמותי ידי וגו' ואל תאמר אני העשרתי וגו'. והוא עצמו נמנה בגמ' דחולין בכת הענותנים בתכלית, כמ"ש ואנכי עפר ואפר. לפי שענוה לחוד ופחיתות לחוד. ואנא זעירא קנאתי בהוללים, קנאת ה' בכל מה שנוגע בכבוד התורה, או ביזיון כללות האומה בכל מה שנוגע בכבודם, וכל ימי הייתי מצטער על הפחות שבלשונות לשון לעז, שנקראים ממוני הקהילות מאסא"רי, שר"ל שומרי הכלים הפחותים, ומשרתת הפחותה על דברים הפחותים נקראת מאס"רא בלעז, וכשנתקבלתי למורה ומנהיג בתוך קהל עדתי פה אליסאנדריא, ועל ידי נסקרים ונעשים כל הכתבים שלהם, היה בלבי כאש בוערת, ושניתי את לשונם ולמדתי אותם לסק"ר בשם סינדא"קי, כלשון הנהוג ביניהם על פקיד וממונה על צרכי העיר, ובאריכות הימים נשתקע לשון מאסא"רי, ויהיו נקראים לפני המלך יר"ה בשם סינדא"קי, ובמקום שאמרו לחתום חותמים בשם זה, שם ושבח בבת אחת, ושבחו של צבור הוא ולכבודו הוא שדרשתי. ומלתא אגב אורחא אודיעכם, דמן השם הוא זה, כבעל ברית הנקרא סנדק, דגלוי וידוע הוא דבלישנא דרבנן יש ויש כמה מלות מלשונות אחרות, כמו יוני ורומיי ואחריני טובא, ושיבוש הקריאה והמבטא משפתינו נועל לפעמים דלת ההבנה, וראיתי לר"א המדקדק בהגהותיו לשרשים שרש גמר שכתב שרבינו רש"י בפי' המקרא נשתבש בכמה מלות של לשון אשכנז, שלא בטה אותן כהוגן, ומוצא אני שהוא עצמו מבטא שפתיו הטעהו עם היותו בקי בלשון לעז שלנו, שלא מצא פתרון בספר תשבי שלו, עם היותו בקי בלשונות, כהו עיניו במלת סנדק הנאמרת על המחזיק ילד הנימול, וכתב ז"ל, נוהגים לקרוא למי שמחזיק בן חבירו סנדק, ולא מצאתי הלשון הזה בשום מקום, גם בעל העירוך לא הביאו, והלועזים קורין לו בעל ברית, ובלעז קומפא"רי ובלשון אשכנז וכו' עכ"ל. וגם הצמח דוד כל כך בקי בלשון רומיי ואיטלקי, היה לו העלם בתחלה, ובסוף ממשמעות שם זה, ואין ספק אצלי ששיבוש הברת המבטא, בפתח תחת הסמך, סגר בעדם ונלאו למצוא הפתח. ואני אומר ששפת אמת תכון ביאור המלות, ושראוי לקרות סנדק בחירק תחת הסמך, וירצה בלשון לעז Sindac ר"ל בעל המצוה וממונה עליה, וכן הנהגתי לבטא בשפתים, וכאשר דימיתי אותה הוכחתי, מן מוסף העירוך וממדרש שמביא בערך סינדי"קוס בילקוט במזמור ריבה ה' את יריבי ז"ל, אני עושה להם סינדיקוס בשעת מילה ופריעה. פירושו בלשון יוני ורומיי פטרון ופרקליט, הרי ברור מה שחשבתי והנהגתי, כי בלשון רומיי היינו לאטי"ן, כמו שהוא נכתב במדרש הוא נקרא בשם העצם Sindicus ובלשון איטלקי Sindac – Sindaco והוא לשון חשיבות, פרקליט גדול כנזכר. ויהיה ג"כ פי' וענות צדק, שהענוה שלך תהי' ענות צדק, על דבר אמת, אין אמת אלא תורה, שנ' תורת אמת. ולא היכא דאיכא ביזוי התורה, ע"ד מ"ש כל ת"ח שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה, אל תקרי למשנאי אלא למשניאי. וכן אמרו בת"ח שמקדים ע"ה לברך לפניו. ועל מובן זה אמרו בירושלמי סוף ברכות, כל ברכיא טבין וברכיא דאורייתא בישין. כפי גרסת בעל עין יעקב, ופירושו שם לשון ברכים והכנעה, ועוד יש לפרש על דבר אמת, כמ"ש בפ"ז דיומא, דאתא ירמיה ואמר, גוים מרקדים בהיכלו איה נוראותיו ולא אמר נורא, אתא דניאל ואמר גוים משעבדים בבניו, איה גבורותיו ולא אמר גבור. אתו אנשי כנסת הגדולה, הנהו אמרי אדרבא זוהי גבורתו ואלו נוראותיו וכו'. ואמרי' ורבנן היכי סמכי אדעתייהו ועקרי מ"ד משה, א"ר יצחק בר"י בר"א יודעים בהב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כזבו לו. ופירש"י שהוא אמת ומסכים על האמת ושונא את השקר ע"כ. הרי שירמי' ודניאל לא רצו לספר בשבחו של מקום במה שהי' נראה להם בלתי שייך, הגם שכל השבחים ראויים אליו, וזה בשביל שאמיתי הוא, והיו סוברים אותו זמן בלתי מזומן לאותו שבח, וכן אני מוצא דבמקום שאמרו לברך ברכת מעין שלש אפי' ברכת שלש, דהיינו ברכת המזון שהיא חשובה הימנה אינה פוטרתה. והלבוש סי' ר"ח סי"ז יהיב טעמא, דכשם שאסור לקצר בשבחו של מקום לומר ברכה גרועה על דבר חשוב, כן אסור להוסיף בשבחו ית' במקום דלא שייך, וכגון זה אמרו, כל האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף עי"ש. והוא הוא הטעם של ירמי' ודניאל, אלא דאתו אנשי כ"ג וראו שזוהי גבורתו והן הן נוראותיו, ואין שום שקר כזב והוספה, ותגשן השבחו"ת באמת. ופירשתי בזה מ"ש הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם. דאמרי' בפ"י דפסחי', אומות העולם מאי עבידתייהו, אלא ה"ק הללו את ה' כל גוים, אגבורות ונפלאות דעביד להו כ"ש אנן, כי גבר עלינו חסדו ע"כ. ויש לדקדק לפי זה, מהו סיומא דקרא כי גבר עלינו לשון גבורה בחסד, ונ"ל פירושו ברור עם הנז', הללו את ה' כל גוים, אגבורות דעביד שמשעבדים את בניו וידם תקיפה בגלות ישראל. וכן איתא בזוהר שמות דף ו', ת"ח כל עמין דעלמא וכל מלכין דעלמא, לא אתתקפו בשלטניהון אלא בגינייהו דישראל וכו'. וכן איתא בגמ', וא"כ יהללו את ה', אגבורות דעביד להו, ולא תימא שבנו לא דיבר, שאין אנו יכולים להללו על גבורותיו, דאיה גבורותיו כיון שמשעבדים בבניו, אלא מכ"ש אנחנו יש לנו להללו, כי גבר עלינו חסדו, גבר דייקא כי זוהי גבורתו כמ"ש אנשי כ"ג. ואין זה נגד אמיתותו כמו שהי' סובר דניאל, שאמר הקב"ה אמיתי הוא ולא אמר גבור, דליתא כי גבר עלינו חסדו זוהי גבורתו, ואמת ה' לעולם, אמיתי הוא, ויקראוהו באמת, והנה כי כן גם לדבר זה נאמר והדרך צלח רכב על דבר אמת, כמדת הקב"ה שאמיתי הוא, ואינו רוצה שיכזבו לו בשבחיו לחלק לו כבוד, והיינו נמי אל תחמוד כבוד יותר מלימודך, אלקינו יורנו, וכך היא דרכה של תורה כנזכר.