סבא אליהו/חלק ג/פרק י

<< · סבא אליהו · חלק ג · פרק י · >>

בני ידידי, הרי שלי לפניכם, שלי שלכם, כל אשר הקנו לי מן השמים, הן משבח בית אבי, הן ממה שחנני אלקים ריוח ביתא, הכל נתון לכם, ודעו נא כי כל הטורח שטרחתי לא טרחתי אלא בשבילכם, שלא תצטרכו לבריות ותהיו נכונים לעבודת ה׳, כי דקדוקי עניות מעבירין את האדם מדעת קונו, והעניות והדלות לא הניחה מדה טובה לישראל, ורב כהנא במס׳ קדושין בא לידי סכנת חטא וסכנת מות, כדתבעיה ההיא מטרוניתא ואטרחיה לאליהו וא״ל מי גרם לי, לאו עניותא, שהוצרך להיות לו עסק עם הנשים, ויהב ליה שיפא דדינרי כדאיתא בפ׳ עשרה יוחסין. ותנן הנוי והכח והעושר וכו׳ נאה לצדיקים ונאה לעולם, וכולם נתקיימו בר׳ ובבניו, וכתיב עטרת חכמים עושרם, וגם לזה נ״ל שרמז שלמה בפ׳ טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש, כי השמש הוא כינוי לעושר, כמ״ש מצפון זהב יאתה, וכתבו התוס׳ בפ׳ הערל, זהב לשון אורה, כמו המריקים זהב (זכריה ד יב). ואמרי׳ בפ׳ חלק, כי אתא יאויקים וכו׳, כלום אנו צריכים אלא לאורו, יש לנו זהב פרוים וכו׳. ובגמ׳ דסוכה דף מ״ד ע״ב, קרינן לעניי חשוכייא, אפקי זיתא לחשוכייא. פירש״י לעניים. ותרגום אביון חשוכא. ויאמר לפ״ז שלמה, שהעושר מצורף לחכמה, מה טובו ומה יופיו, וזהו טובה חכמה עם נחלה וגו׳. דהגם שהחכמה היא טובה בפני עצמה, כשהיא דבוקה לעושר יגדל כחה ביותר, והיא טובה ביתר עוז ותוספת מרובה לרואי השמש דהיינו לעשירים, תורה וגדולה במקום א׳ יאי ויאי, יאי גלימאי דרבנן ויאי תכלתא תכלת וחור.

והגם שהקב״ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה וזן מקרני ראמים עד בצי כנים, וזה עני קרא לרבא פ׳ ואתה נותן להם את אכלם בעתם לא נאמר אלא בעתו, בעת כל א׳ וא׳ (כתובות סז:), מ״מ כעני עומד בחוץ ומצפה לשלחן אחרים, דאמרי׳ בפ״ח דעירובין (ע"י סי' ל"ז) שהעולם חשך בעדו. שנא׳ נכון בידו יום חשך. ושם: ת״ר ג׳ חייהם אינם חיים, המצפה לשלחן חבירו וכו׳. ומתנייא נמי בפ״ד דמס׳ י״ט (לב:), וכתב שם מהרש״א ע״ד מ״ש בפ׳ יוה״כ (עד:) גבי למען ענותך וגו׳, אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, והיינו יום חשך, וכה״ג יש לדמות לאין לו פת בסלו, ע״כ תמצית דבריו. ולפי זה מקום יש בראשי להניח מונח קיים דהיינו הך נמי פירושא דפ׳ טובה חכמה עם נחלה וגו׳. שהגם שאחד עשיר וא׳ עני ניזונים, מ״מ טובה חכמה עם ממון שיש לאלו מעליותא שרואים פני השמש, והעולם לא חשך בעדם להתפרנס משל אחרים, ועל יסוד זה נמי אפשר שנקראו אביוני חשוכיא כדלעיל, ויומתק בזה פירושי בפסוק ברבות הטובה רבו אוכליה וגו׳. שירצה ברבות הטובה רבו האוכלים, שהעשיר מפרנס העני, ובתר מרי נכסי ציבי משוך^[1], ומאי ריבותיה דעשיר כיון שאחד זה ואחד זה אם מעט ואם הרבה יאכל, ומה כשרון לבעליה, ויהי כמשיב אין בין בעל הממון להאוכלים מטובתו של זה כי אם ראות עיניו שהעולם לא חשך בעדו, והוי כרואה ואוכל, ונמצא שבשביל ב׳ בחינות הורע כחו של המצפה לשלחן אחרים, הא׳ דמאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה, וקצת דומה להכין לו יום חשך, והשנית שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו׳. שפירש״י אוכל היום ודואג על למחר, על דרך אמרי׳ בפי״ב דמנחות, והיו חייך תלויים לך מנגד. זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר. ופירש״י שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה, שחייו תלואים ואינם חיים גמורים, ואינו מאמין בחייו, ומכ״ש המצפה לשלחן חבירו שעיניו תלויים בו, ומשני בחינות אלו נמצא שחייו אינם חיים. ולהכי יכון דהלא הוא הדבר שנמסרו במסורת סוף מלכים, ימי חיו חסרים גבי יהויכין, שהיה מצפה לשלחנו של אויל מרודך, דכתיב ביה בסוף מלכים וארחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חיו. חסר יו״ד. הרי בחינה אחת דבר יום ביומו שלא היה לו פת בסלו, ולכן חיו חסר שהיו לו חיים חסרים, ועל בחינה אחרת פסוק שבסוף ירמיה, ואכל לחם לפניו תמיד כל ימי חיו. חסר שחיו לא היו חיים בשביל בחינה אחרת דאכיל דלאו דיליה וכו׳. ומלת לפניו דייקא דבהיל לאסתכולי באפיה, הרי שהפסוק נתן סימנים לכל א׳ מהתכונות האמורות, לפי שהיה מצפה לשלחן חבירו, כמ״ד ימי חייו של יהויכין, דהכי מסתברא כמו שהכריע בין הדעות הרד״ק ז״ל בסוף מלכים, והיינו דאסבריה תלמודא בפ״ו דסנהדרין דף מ״ו לפסוק וחסר לחם על יאויכין, שנתקיים לטותא של דוד ליואב, ומייתי ליה מפ׳ וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך. ופירש״י מאת נבוכדנצר היתה לו ע״כ. והכוונה דאע״ג שלא יחסר לחמו קרי ליה חסר לחם על היותו אוכל משלחן אחרים, והזכיר נבוכדנצר במקום אויל מרודך שהמלכות היה על שמו, וראשון שבראשון ונצר הוא כולל למלכי בבל, כמ״ש לעיל בח״א פ״ה, ותדע שהרי אשתו של בלשאצר בנו של אויל מרודך אמרה לו, ומלכא נבוכדנצר אבוך רב חרטמין וגו׳. הקימיה אבוך מלכא וגו׳ (דניאל ה, יא). ואויל מרודך לא נמשכה מלכותו. ואפשר ג״כ לומר דחסרון היו״ד של חייו רומז שהיה חסר לחם, ע״ד מ״ד בפ׳ אלו מציאות דף ל׳, והודעת להם זה בית חייהם. ופירש״י להתפרנס בו. ובפ״ק דשבת קרינן תורה חיי עולם ומזונות חיי שעה, ובהיותו חסר לחם חסר חיי שעה חד יום מחיים והבן. והואיל דאתינא להכי הנני נוטה לזה גם השתים אחרות שנמסרו במסרה הנזכרת, ימי חיו דגבי אבשלום, ואבשלום לקח ויצב לו בחיו את מצבת וגו׳ (ש"ב יח יח). שג״כ דרשו בו חז״ל שחסרו מחייו יו״ד שנים, וגם זאת בקהלת סימן ה׳, מספר ימי חייו אשר נתן לו האלקים. דגם שם חסר יו״ד, ונ״ל לומר שחיי האדם קצרים וחסרים, והיום קצר ומלאכה מרובה, וז״ש בכל עמלו שיעמול תחת השמש. שיעמול הרבה ומספר ימי חייו קצר, וסתם הכתוב כאן בחסרון היו״ד ופירש אח״כ, כי לא הרבה יזכור את ימי חיו. כמו שפירש״י ז״ל שאין אורך חיים בעה״ז, כי מעט הם ולא הרבה עי״ש. הרי שכל ד׳ חיו שנמסרו חסרות ובחסרון שיכולתי לימנות, בהקדמות האמורות מבוארות לכל.

זאת נחלת עבדי ה׳ היא תעשיר לעשות רצון קונם. ויכבדו את ה׳ מהונם. ואל יבוז״ו במשענם. כמו שמטעם זה באו יעודי התורה בדברים גשמיים עושר ונכסים לפי דעת הרמב״ם. ועל יסוד זה אני פירשתי כמין חומר מ״ש במדרש (תנחומא פ' ראה, יא): ושמחת בכל הטוב, אין טוב אלא תורה, ולכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר ע״כ. כי גם בפ״ג דהוריות (י:) איתא: רב פפא ורב הונא בריה דרב יאושע אתו לקמיה דרבא, א״ל אוקימתון מסכתא פלן, א״ל אין אעתריתו פורתא, א״ל אין וכו׳. פירש״י יש לכם עושר שתוכלו לעסוק בתורה עכ״ל. ומ״ש אעתריתו פורתא ולא א״ל אעתריתו גרידא, מחכמה שאל כן, כלפי מ״ד בפ׳ מי שאחזו (דף ע׳.): ח׳ רובן קשה ומיעוטן יפה, דרך, דרך ארץ, עושר, ומלאכה, יין, ושינה, חמין, והקזת דם. ופירש״י עושר מיעוטו יפה ורובו קשה, שמבטלו מת״ת ומגביה לבבו ע״כ. וא״כ ז״ש פורתא שמיעוטו יפה. וקצת תימא ממהרש״א שלא נשא על שפתיו גמ׳ ערוכה זו, ואתי מרחיק ממתניתין (אבות פ"ב ז): מרבה נכסים מרבה דאגה. ואעפ״י שהעושר בעצמו משמע ריבוי, שפיר קאמר אעתריתו פורתא, כי שייך ביה נמי מיעוטא ורבוייא, כמ״ש בשמואל א׳ יז׳. יעשרנו המלך עושר גדול. על דרך במאד מאד, ולפי האמור זהו פי׳ המדרש לענ״ד, ושמחת בכל הטוב. ואיך קרינן טוב, ומה היא השמחה בטובות גשמיות וזמניות, אדרבה מרבה נכסים מרבה דאגה. ואפשר משום דרויחא ליה מתניתין כפי מה שפירש הרע״ב שם ז״ל, קמל״ן האי תנא שכל ריבויין קשין לאדם, חוץ מריבוי תורה וחכמה וצדקה. ומתרץ אין טוב אלא תורה, כלומר דקרי ליה טוב בשביל הטוב של התורה הנמשך ממנו, בהיות לו עושר ונכסים שעוסק בתורה. ועל מכוון זה קרי ליה טוב שישמח בו האדם, ולכך משה מזהיר עשר תעשר, דמפרשינן עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, דהיתכן שפה קדוש כמשה יאמר שבשביל עושר זמניי יקיים מצות מעשר? אלא צ״ל בהכרח כדי שיתעשר ולא יהיו לו מונעים בעסק התורה, ודכוותאי תבין ותפרש ושמחת בכל הטוב, אין טוב אלא וכו׳. ככתוב יותר בארוכה באבא אליהו שלי בפ״ג דאבות במתניתין מעשרות סייג לעושר עי״ש. ובזה נמצא שביד האדם לעשות שגם הממון ילוהו לקבר ולא יניחהו, כשגנזו לעצמו ולמעלה כמונבז (ב"ב יא.), וכמו שכתבתי לעילא לעילא בחלק א׳ סוף פ׳ ז׳. בפי׳ פ׳ אל תירא כי יעשיר איש. ועל מכוון זה נראה דר״י ן׳ קסמא בפרק קנין תורה (אבות פ"ו ט), אחרי אומרו שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד, ומייתי פ׳ של דוד: טוב לי תורת פיך וגו׳ (תהלים קיט, עב). מסיים בה ואומר: לי הכסף ולי הזהב וגו׳. דמאי ואומר, אך ר״ל שכל עצמו של כסף וזהב אינו בא אלא לקיום התורה והמצות, כמו ויקחו לי תרומה, לי לשמי, לו לקב״ה ליראתו ולעבודתו, וכל זולתו הוא שאינו מלוה לאדם לקבר, לא כן הכסף והזהב שנשתמש בו לקיום תורה ומצות. ואפשר שגם זה המכוון של מדרש ב״ר (טז, ב): וזהב הארץ ההיא טוב. טבא דאיהו בביתיה, טבא דאיהו בלויתיה, ולא זו בעוה״ז כי אף בלויתיה לעוה״ב. ולעמת זה קראו הכתוב טוב, כי אין טוב אלא תורה, כלומר שאין טוב הנאמר בטובי העוה״ז רק מצד הנעשה בהם לקיום התורה, שאל״כ קשה איך אין טוב אלא תורה, והלא בכל מעשה בראשית נאמר טוב בכללם ובפרטם. וגם בזוהר תזריע דף ן׳ ע״ב, אר״א מלאים כל טוב, בממונא ובכספא ובדהבא ובכולא, כמד״א כי טוב כל ארץ מצרים וגו׳, אלא ודאי כדכתיבנא שהטוב שבהם הוא מה שאנו משתמשים בהם לקיום התורה והמצות ולא מזולת זה, כי כמ״ש החכם^[2]: טובות הכסילים כערוגות באשפות, ונמצא שהטוב של כל הנמצא, טובו וחסדו ביד האדם, כפי תשמישו הכשרו, אם לטוב אם לרע. וזה נ״ל שאמר שלמה, את הכל עשה יפה בעתו וגם את העולם נתן בלבם, כלומר שאמת שכל מה שעשה טוב ויפה, והעולם נתן בלבם לנהוג בו מדת דרך ארץ, כדעת ר׳ ישמעאל במס׳ ברכות, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף. שצריך תיקון מהאדם עצמו, כמו שהשיב ר״ע לאותו מין (תנחומא פ' תזריע, ה): שמעשי בני אדם נאים משל הקב״ה, שהתורמוס צריך לימתק והכל צריך תיקון, אשר ברא אלקי׳ לעשות, ואמר ידעתי כי אין טוב בם, ירצה שהטוב הנאמר במעשה בראשית, אינו טוב בהם ובעצמם, זולת הטוב שנעשה בהם לקיום התורה והמצות, ז״ש כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו, בחייו דוקא, דכשהאדם מת נעשה חפשי מהמצות. והתוס׳ כתבו בפ״ד דסנהדרין דף ל״ז, אדאמרי׳ מיום שפתחה הארץ וכו׳ לרעה פתחה, לטובה לא פתחה, וא״ת כתיב תבלעמו ארץ, טובת האומות אינה קרויה טובה ע״כ. והטעם ודאי שאין טוב אלא תורה. ופירשתי בזה מ״ש משה ליתרו בפ׳ בהעלותך, אל נא תעזוב אותנו וגו׳. והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה׳ עמנו והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל. כלומר שלא תאמר מידי הוא טעמא אלא משום שלחן מלכים, אני איני חסר מכל טוב, הלא דע לך שה׳ דבר טוב דוקא על ישראל, ההוא יקרא טוב, אבל טובת האומות אינה טובה, ופי׳ המשך אותם הפסוקים כתבתי במקומם, וכן איתא במ״ר אסתר פרשתא ב׳, בפסוק ביום השביעי כטוב לב המלך. אמר רבי יצחק א״ה אין להם טובה, דכתיב וטוב לא יהיה לרשע. אתיבון והכתיב כטוב לב המלך ביין, אלא כטוב, טובה ואינה טובה, אבל טובתן של ישראל טובה שלימה וכו׳ ע״כ. וכתב הרמ״ז בפי׳ הזוהר בשלח דף נ״ד ע״א, שכל הטובות שיש לבני אדם נכללים בג׳ מינים: נפש גוף ממון, כנגד ג׳ בחינות כוללות שיש למעלה: עיבור יניקה ומוחין. והממון שהוא יותר חצוני הוא מסוד העיבור, שהוא החצון שבכולם, והוא סוד נצח הוד יסוד. ועל כן נקרא הממון היקום אשר ברגליהם (דברים יא ו), שאחז"ל זהו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו יע"ש. ועיין לקמן פרק כ"ה. ופשט זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, שמה שהוא לקיום הגוף הוא מטה עוז ומקל תפארה שנסמך עליו ומעמידו, וקראו הכתוב משען ומשענה, משען לחם ומשען מים. שמעמידו על רגליו, וכתב רד"ק שם בישעי' ג', שעל מובן זה כתוב בתורה מטה לחם, והוא שבטו ומשענתו, וכ"כ רש"י בחומש. ונראה שלעומת זה אמר ירמיה, אני הגבר ראה עני, דהיינו עניות בשבט עברתו במקום מטה לחם. ואלו הג' טובות ר"ת מג"ן ממטה למעלה, שהם מגינים על האדם. אך מג"ן להולכי תום, מגינם על אלקי', ולא כאותם שממונם גורם רעה לעצמם, כמאמרם על ודי זהב (דברים א). בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל גרם להם שעשו העגל, ולא מהם ולא מממו"נם, כי לא בידם טובם, והממון בטל ומבוטל אם גורם ח"ו ביטול תורה ומצות.

בגמ' דשבת (נד.) איתא: ויקרא להם ארץ כבול (מלכים א' ט). רב המנונא אמר, שהיה בהם בני אדם שהיו מכובלים בכסף וזהב, א"ל רבא אי הכי היינו דכתיב כי לא ישרו בעיניו. א"ל אין כיון דעתירי מפנקי דלא עבדי עבידתא ע"כ. קרי להו מכובלים בכסף וזהב, דכיון דמפנקי בעושרם, ענו בכבל רגלם בממונם, במקום שמעמידם על רגלם, והם מכובלים ומסוגרים ממש. והנה כי כן כיס ביד ה', הרי זה בכי יותן ליסוד זה של קיום התורה והמצות. ופיטא"גורה אמר לתלמידיו, העושר תהיה כוונתכם בו לצבור אותו מעסקי יושר, ולהוציאו כמו כן בעסקי יושר, וכ"כ ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.

ומה בצע, מה ממון לאדם, כי אם לזכות נפשו ולעשות נחת רוח ליוצרו, ולמחשבה לש"ש יהיה כל השתדלות שלכם, להרויח ריוח ביתא (כתובות דף ס"ט), ולהרבות נכסים לכם ולבניכם אחריכם, כדי שלא יהיה לכם ולהם דוחק, ועכב"י זו"ז המעכבים מעבודת ה', עכו"ב הלב מכל, כי לבא בכיסא תלייא, לבא ונפשא וממונא כלהו אתאחדן דא בדא, זוהר פ' תרומה סוף דף קס"ב, וזה לשון כל חכם לב לדעת גדול בדורו מהר"ר חיים בר פלוגתיה דמור"ם בעל המפה, כמ"ש בספרו ספר החיים ח"א פ"ד. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. ויפה פירשו הקדמונים מ"ש גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. על גודל המשכת הזמן, ע"ד שפירשו בפ' השותפין, גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון וגו' (חגי ב'). על שנתקיים האחרון, ר"ל הבית השני (מלשון רחל ויוסף אחרונים). עשר שנים יותר מן הראשון, נרמז במלת ושכנתי שכן ת"י על הראשון, שני ת"ך, והכא נמי גדול הנהנה וכו'. שיראת שמים שלו נמשכת ומתקיימת, יותר ממי שיש לו יראת שמים לבד, שהרבה עשו כרשב"י ולא עלה בידם, עיין שפתי רננות פי' על פרקי שירה בשירת בהמה גסה דף קע"ד ע"א. (ועיין מקדש מלך בראשית דף ו' בכיס דבריה דרב המנונא), וכל אבא חמר"א, רצוני לומר כחמור למשאוי, להשביע את בניו שלא להניחם ערטילאין. שיהיו מעשיהם נאים, כדאמר ההוא גברא דנטע חרובא בפ"ג דתענית לחוני, אנא עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלו לי אהבתי, אף אנא אשתיל לבני. ובילקוט קהלת רמז תתקס"ט, בפ' וגם את העולם נתן בלבם, אמרי' דהעלים הקב"ה יום המיתה, שיהא אדם בונה ונוטע, לא זכה לו זכה לאחרים, וכן הוא אומר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, אמר הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו ארץ מליאה כל טוב, הוו זהירים בנטיעה, כדי שימצאו בניכם אחריכם, ומביא שם מעשה זקן א' עם אדרינוס המלך, וסוף המעשה ז"ל: לפיכך אל יבטל אדם מן הנטיעה, אלא כשם שמצא כן יוסיף. ובמדרש דברים רבה, הובא בילקוט משלי, בפ' לך אל נמלה עצל. איתא: שהנמלה אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה חטה וחצי, ואמרו מעשה היה ומצאו בחור שלה שלש מאות כור ע"כ. ואמר החבר למלך הכוזר במאמר ב' סי' נ' ז"ל: התורה הקדושה לא צותה לנו הפרישות כי אם הדרך השוה, ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי ריבוי והעדפה וכו', עד ולא המעטת הממון עבודת ה', כאשר יזדמן לו על דרך היתר בלי יגיעה רבה ובלי טרדה מלמוד החכמה ועשות המע"ט, כ"ש למי שיש לו טיפול בנים, וכוונתו להוציא לש"ש, לזה הריבוי יותר נכון וכו' ע"כ. וכתב החוקר, הובאו דבריו בכלי יקר מלכים א' ו' דף שצ"ט ע"ב בפ' ויהי דבר ה' אל שלמה, מטבע האיש גדול הלב שיעשה הוצאותיו בדברים הגדולים לדורות שאחריו, הוא לא ימות ויחיה עדי עד. וכל אדם ישתדל בעדו ובעד בניו שלא לבא לידי עניות, דאמרי' בפ' יש נוחלין: קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות וכו'. ובמדרש ויקרא רבה פ' ל"ד. אפי' נתקבצו כל היסורין לצד א' והעניות לצד אחר, העניות מכרעת את כולם, עני חשוב כמת כדאיתא בפ"ט דנדרים ובפ"א דע"ז, ושם בחידושי הארכתי ליישב הגמ' עם המדרש ב"ר פ' ע"א. ומשם משמע דדוקא מי שירד מנכסיו חשוב כמת, וכפי גמ' שלנו דקאמר עני סתם, מפני מה יליף מדתן ואבירם שירדו מנכסיהם, דאינו דומה עני חמה לעני אדם, ומצאתי בחידושי גורי האר"י ז"ל שיש לי כ"י שכתבו ז"ל, עני חשוב כמת, כאשר תכתוב עשי"ר במילוי: עי"ן שי"ן יו"ד רי"ש, הרי המילוי גימט' מ"ת, וזהו עני חשוב כמת. ר"ל בעת שמסתלק ממנו העשירות נשאר הוא כמו מת עכ"ל. ושמע מינה דבעשיר שנורש איירינן, שנסתלק ממנו העושר אותיות עשיר פשוט, ונשתייר לו המילוי גימט' מ"ת, וגם נ"ל דמיכרעא מילתא מהזוהר הקדוש באדרא רבא דף קל"ה ע"ב ז"ל: ואי תימא והא כתיב וימת וימת דאתבטלו לגמרי, לאו הכי אלא כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה ביה קארי ביה מיתה וכו' עכ"ד עי"ש. וגם העירוך בערך שיול פי' ההיא דפ' אלו מגלחין, שיול איצטלא דמילתא לבר חורי דשלימו צוודיה, על אדם בעל ממון שכלה ממונו, שמקוננות עליו שהקבורה טובה לו מן החיים, ונראה פירושו יותר מפירש"י והר"ן שם. ותנחומין של הבל נחם סיניק"א לפוליב"יו באגרותיו פרק כ"ט, בשומו לנגד פניו בהעדר טובו של עכשיו, המציאות שהיה לו לשעבר, דאדרבא הצער נעשה כבד מן הכבד, ומקרא מלא הוא, זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמודיה וגו'. ובזוהר ויחי דף רי"ו ע"ב, ויחי יעקב י"ז שנה וכו'. מאי טעמא י"ז שנה וכו', בזמנא דאתפרש יוסף מיניה מה כתיב, יוסף בן י"ז שנה וגו'. וכל יומין דיעקב לא הו"ל צערא כהאי, והוה בכי כל יומא לאינון י"ז שנים דיוסף, מאי קאתיבו ליה, ויוסף ישית ידו על עיניך, הא לך י"ז שנין אחרנין בענוגין ותפנוקין והנאות וכסופין, הה"ד ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה וכו' ע"כ. ופירושו ודאי דהוה קשה לו בזכרו העונג שהיה לו אותן י"ז שנים שבנו יוסף סביב לשולחנו אתו עמו, וזה הכביד עליו צער הסתלקותו ממנו, כר"י שהיה אומר איה בר לקישא, שאלמלא אותן השנים של עונג לא היה מצטער כ"כ, והשיבו לו שכנגד אלו יהיו לו י"ז שנים אחרנין של עונג נגד אותו הצער. וגם בריש פ' שמות: אר"ש מאן דרגיל למיסבל צערא, סביל מטלנוי ולא חייש וכו', וכן אמרי' בגמ', דמלפא תיכלי לא בהתא, דכיון דדש דש. והראב"ע בקהלת ה' בפ' כי לא הרבה יזכור את ימי חייו כי האלקים מענה בשמחת לבו. כתב שיש מפרש שאם לא יעמוד לו הטוב הרבה, יזכור הימים שהתענג בהם, ויש לו בזכירתם שמחת לבב ע"כ. ופי' זה נוטה למ"ש סיניק"א הנ"ל, ויש לחלק בין ענין לענין, והכל כפי אבירות לבו של אדם ושיקול דעתו, דלא כל האצבעות ולא כל הדעות שוות, והנימוס היותר טבעי באדם הוא כדכתיבנא מעיקרא, ולא תברא מ"ש הראב"ע לאנתתיה בפ' תפלת השחר, אמרי אינשי לשתמיש איניש חדא יומא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר, בשכבר כתב מהר"י איסלרס בסי' קכ"ו, דשרירותא דמתא הוא שכר שאין בו שיעור ויפה שעה אחת, וכ"כ מהר"א יצחקי בתשובותיו חלק ח"מ סי' כ"א. ועוד יש לחלק בין מורגל בטובה זמן הרבה, למי שאינו מורגל אלא זמן מועט, והכי דייק לישנא דלישתמיש איניש חדא יומא וכו'. דמשמע זמן מועט ולא לריבותא לומר אפילו זמן מועט, אלא חדא יומא שלא הורגל בטובה, דחילופי שופרא בהרגל כיבא, וקאי אמה שאמרה דילמא מעבירין לך כדגריס רש"י, דאילו לגירסא אחרת שא"ל דילמא מעניש לך, נפל ביתא לכוותא לגמרי, וכשנדקדק בפירוש שהביא הראב"ע בפ' של קהלת הנ"ל, שאם לא יעמוד לו טובה הרבה וכו', יש להטותו לחילוק זה, והראה לי תלמידי חביבי שלמה יחיאל בצי בס' מצודת דוד, שיצא מקרוב לאויר הדפוס, שכתב ביאושע כ"ד בפסוק כי תעזבו וגו' ושב וכלה אתכם אחרי אשר היטיב אתכם, שהרגיל בטובה כפול צערו ממי שלא ראה טובה מעולם ע"כ. אבל אם דבריו בדקדוק ברישא שכתב שלהרגיל בטובה וכו', אינם בדקדוק דבריו של סיפא, וק"ל. ודן אני שכשם שהעשיר שנורש חשוב כמת, הוא הדין בהפכו, רש שהעשיר שנקרא חי, כלפי שהיה עני בתחלה, וזה הוא ודאי המכוון של מאמר ר"א בפ"ז דיומא (עא.): כי אורך חיים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינם של חיים, א"ר אלעזר אלו שנותיו של אדם שמהפכין לו מרעה לטובה, הוי שאלו נקראין של חיים בהחלט מצד השנות של רעה שבתחלה, ונ"ל דהיינו דכתיב ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה, לפי שכל ק"ל שנים הראשונים חיים חיי צער, וכל אותם הימים מכאובים על ק"ל שנים שפירש אדה"ר מאשתו, והוליד שדין ורוחין כמ"ש האר"י זלה"ה, נמצא שי"ז שנים שנשארו לו היו ממש לו למשיב נפש, ונקראו שנות חיים, כי נתהפכו לו מרעה לטובה, הוי ויחי יעקב, חי בהחלט כמו שבהפך מטובה לרעה חשוב כמת רחמנא ליצלן. וכמעט נראה דקשה ממיתה כמ"ש ברעיא מהימנא פ' עקב דף רע"ג ע"ב, וכתב הרמ"ז שם, שהעני יש לו ה' שמות: עני דל אביון מסכן רש, ואם תמנה אלו שמות יעלו תתק"ד, שהם א' יותר על תתק"ג, דלמות תוצאו"ת בגימ' הכי הוי (תתק"ג). וחיסרון כיס קשה מכולם.

ובתיקונים תיקון כ"ב דף ס"ה ע"א: מה מיתה אנפוי משתניין, כגוונא דא עני אנפוי משתניין, ושם דעני חשוב ג"כ כמצורע וכו'. הרי דקשה ממיתה דכלהו איתנהו ביה, והלא בפ' במה מדליקין (שבת כ"ה ע"ב) אמרי': תנו רבנן איזהו עשיר וכו'. וכתב רש"י ונפקא מינה למטרח לאהדורי אמילתא ע"כ. ויפה השיג הכלי יקר במלכים א' ג' דף שפ"ח ע"ב למהר"י אברבני"ל, במה שהשיג וטען נגד הרב המורה בשעריו שער ג', שהרב המורה כתב עפ"י מאמרם ז"ל, שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, שהם תנאים עצמיים והכרחיים להשגת הנבואה. ומהרי"א השיג עליו שלא יתכן שהעושר והגבורה שהם עניינים גופניים יהיו הכרחיים להשגת הנבואה, ושאינם אלא דברים הנמשכים ממנה, וכ"כ בפ' שמות, ועיין דרשות הר"ן דרוש ה', והרב כלי יקר עמד על ימינו והחזיק במעוזו, שודאי שהוא תנאי עצמיי והכרחיי לנבואה, לבלתי היות נצרך לבריות, וגם הר"ב מאמץ כח דרוש ז' הוכיח במישור, היות הטובות הזמניות וביחוד הממון אמצעי שלם להשגת שלימות האושר יע"ש. ושבקו לרויא קרא"טי הפילוסוף, דמנפשי' הפיל כל ממונו במצולות ים לבל יטרידהו מלימודיו וכמוהו דימוק"ראטי, וְאַנְטִיפפוֹ איבד ממונו בידים, לא באלה בחר ה', כי רצתה תורה שיהיה אדם חייב לחוס על נכסיו (פ"ח דערכין), וכמה דברים אסורים משום בל תשחית, כמו מרבה כלים על המת בטור ס"ס שמ"ט וכיוצא. ורב אחא בפ' האורג, למירמא אימתא אאינשי ביתיה תבר מאני תבירי. תבירי דוקא ולא שלמי', ועיין ס' תומת ישרים שם בהגהת הרי"ף דך קל"ז ע"ב, ודוק היטב והסתלק מן הספק שנסתפק שם.

ובפ"ו דנדרים אמרי', מאי בן אלעשה, דתניא לא לחנם פיזר בן אלעשה מעותיו. ופירש מהרש"א דאעפ"י שהיה עשיר וירש העושר מאביו, שלכן נקרא ע"ש אביו לא ע"ש עצמו, אעפ"כ לא פיזר מעותיו לחנם. ובגמ' דיומא ריש פרק טרף בקלפי אמרינן, התורה חסה על ממונן של ישראל. וגדולה מזו מצינו בפ' כל הבשר דף ק"ה: אמר שמואל אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא סייר נכסי תרי זמני ביומא ואנא חדא זמנא. וכתב שם בעל עיון יעקב: מכאן יש ללמוד דאיסורא איכא מי שאינו משגיח על נכסיו וממונו שלא יבא לידי עניות עי"ש. איברא דבחידושי שם, כפי פירושי שפרשתי בהאי לישנא דשמואל אינו מוכרח, אבל משנה שלימה שנינו פ"ח דערכין מש' ד': אמר ראב"ע מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, עאכ"ו שיהיה אדם חייב לחוס על נכסיו. והרמב"ם פסק כהראב"ע בסוף הל' ערכין, ולכ"ע ודאי להשגיח על נכסיו חיובא הוי.

ומה שכתוב אל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו. צ"ל פירושו עושר שמור לו לעצמו להנאתו ולטובתו לבד, ולא יהיה לאחרים הנאה ממנו כמ"ש נבל, ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי וגו'. כמפורש ממני במקום אחר. ועד"ז אל יתהלל בחכמתו ובגבורתו, דלא מטי לאחריני הנאה מנייהו, כ"א בזאת יתהלל השכל וידוע אותי, ידיעת הבורא שהכל שלו ומידו הכל, וה' ית' הוא שעושה חסד עמו, כי נוצר חסד הוא לעשות בו חסד משפט וצדקה, כמו שעשה הוא עמו, ועושה עם בריותיו במדת רחמים. ועיין הרמב"ם בס' המורה פ' אחרון, והרב כלי יקר במלכים א' יו"ד דף תכ"ט ע"ג, מביא בשם הראשוני' פי' מתוק בזה הפ', שאלו השלמיות אינן שלו כמו הצדק ומע"ט אלא מגזירת הבורא, טפה זו מה תהא עליה וכו'. ובאלה חפץ ה', כמ"ש באלה חפצתי נאם ה', ולכן לא יתפלל אלא בצדקות, השכל וידוע אותי, שמשיג כן בכחו ועוצם ידו, דצדיק ורשע לא קאמר.

וגדולה מזו מצינו בתוס' ישנים דיומא דף פ"ה ד"ה תשובה בעיא יוה"כ, שרגיל ר"ת לומר דת"ת טפל גבי ד"א, מדקתני יפה ת"ת עם ד"א, דאלמא ד"א עיקר, כדדייקינן ביבמות פ' החולץ, גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים, דתנן יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, דמדקאמר עם יורשי האב, ש"מ דיורשי האב עיקר, ורבינו אלחנן לית לי' הכי, וס"ל דדיוקא דיבמות הוי מיתורא דלישנא, ולא ממשמעות מלת עם, והר"ש במשנה ד' פ"ז דטהרות, אמתני' אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה, מסכים לדעת רבינו אלחנן דלא כר"ת, ונ"ל קצת ראי' לדעת ר"ת, דאתי ממשמעות הלשון, ממאי דאמרי' בפ"ק דשבועות דף ו', אין ספחת אלא לשון טפילה, שנא' ספחני נא אל אחת הכהנות, וכן איתא בסוטה פ"א דף ה', ובתורת כהנים תזריע, הרי דקיבוץ וחיבור דבר אל דבר טפל הוי לאחר, וכפי דעתו השתא הונח לו לרע"ב מה שהקשה התי"ט עליו בפ"א דשבת משנה ב' ד"ה ואין וז"ל, וא"ת וכי גרע ת"ת מאומנות, דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין וכו' ע"כ. ועיין בס' לחם שמים להרב יעבץ שם. ובפלוגתא זו נ"ל דתלייא פלוגתא דגמ' דקדושין דף ל"ג ע"ב, איבעיא להו, מהו לעמוד מפני ס"ת, ר' חלקיה ור' סימון ור"א אמרו, ק"ו מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש, ר"א ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל ר"ש בר' אבא וקמו מקמיה, א"ל חדא דאתון חכימין ואנא חבר, ועוד כלום תורה עומדת מפני לומדיה, סבר לה כר"א, דאמר ר"א, אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה (פירש"י לפי שעסוקים בדבר הלכה, לדידהו קרי תורה עצמה, לדידיה קרי לומדיה). לייט אביי עלה דר"א ע"כ. ואיכא לעיוני במאי קמפלגי, ועוד קשיא לי, איך לייט אביי עלה דר"א, הלא אמרי' בקדושין שם, אין בעלי אומניות רשאים לקום מפני ת"ח בשעה שעסוקי' באומנותם, ומפרשינן דאין רשאים ר"ל אסורים, ואפי' לדמוקמי ליה במלאכת אחרים, ס"ל דבמלאכת עצמם הדבר רשות, והר"ן כתב דאפי' במלאכת עצמם אסור לקום עי"ש. ופירש בזה מר אבי זצוק"ל מ"ש גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, שר"ל גדול הנהנה מיגיעו ועוסק באומנותו יותר מירא שמים, אימת רבו, דמורא רבך כמורא שמים, וגם מירא שמים, דה' אלקיך תירא לרבות ת"ח, שהרי כשעוסק במלאכתו אינו רשאי לקום מפני ת"ח רבו. ועיין בתוס' במנחות פ' י"א (שתי הלחם) דף צ"ט ע"ב, ד"ה דברי תורה לא יהיו עליך חובה.

והשתא מי גרע עסק התורה מאומנות דעלמא. אך נ"ל שמחלוקת זה תלוי במחלוקת הנז' של ר"ת ורבינו אלחנן, דלר"ת דד"א עיקר, בעלי אומניות אין עומדין, ולעולם תורה עומדת בפני לומדיה, ולרבינו אלחנן איפכא לפי שהתורה עיקר וד"א טפל, ובזה אבוא לביאור דרך דרש מ"ד בפ"ג דגיטין, רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא קמייהו, אמר חד לחבריה ניקום מקמיה דבר אוריין הוא, אמר אידך מקמי פלגאה ניקום, אדהכי אתא איהו גבייהו, א"ל במאי עסקיתא, א"ל ברוחות, א"ל הכי אמר חנן בר אבא אמר רב, ד' רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן אין העולם מתקיים אפי' שעה אחת וכו'. ויש להעיר מי הכניסו לגניבא שיצא ויאמר להם במאי עסקיתו, ורבנן איך אפשר דמשקרי לומר ברוחות, כיון דבהא הוו סלקי ונחתי, לקום או שלא לקום מפניו. אך נ"ל דגניבא הרגיש בדבר שלא קמו מפניו, וא"ל ודאי אתם עסוקים בד"ת שלא קמתם מפני, וסבורים אתם שאין התורה עומדת מפני לומדיה. וא"כ איפוא תימרו לי במאי עסקיתו, והם השיבו לו בלשון שקול, שלא יהי' שקר וגם שיהי' בהעלם, שלא יבוא לעורר שנאה עליהם, בגילוי מה שהיו מתוכחים עליו, ולכך השיבו בסתם ברוחות, וכוונתם לומר בדיעות משונות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ע"ד מ"ש רש"י בפ' לא ידון רוחי באדם לעולם. ז"ל רוחי נדון בקרבי, אם להשחית ואם לרחם, וכן ועבדי כלב וגו' רוח אחרת עמו וגו'. והוא או שעשה עצמו כמעלים עין לאותה כוונה, או שהבין שרצו לומר לו, שמה שעשה מונח קיים שאין תורה עומדת וכו', פליגי בה רבנן, ומלת עִם אינה מכרחת, ובלשון עצמו שאמרו הם, ע"ד מ"ש במנחות (נ"ג ע"א), כיון דשמע אדיר וכו', אך הוא השיב על הענין עצמו, והחזיק דבריו במ"ש במאי עסקיתו כנ"ל, שכדין עשו שלא קמו מפניו, שכן מוכח מהענין עצמו שהיו עסוקים בו ברוחות, דהא הכי אמר רב, דד' רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן וכו'. הרי דרב אמר לשון עם. רוח צפונית מנשבת עם כולם, דאעפ"י דביום המעונן רוח צפוני טפילה לשאר רוחות, כמ"ש רד"ק ביאושע ה' בפ' בעת ההיא, שאינה גוברת לפזר העננים, מ"מ בכל הימים היא העיקר והן טפילות לו, והוא עצמו אמר בכל יום, ואמר שאלמלא כן אין העולם יכול להתקיים, דאלמא רוח צפוני הוא העיקר, ואעפ"כ קאמר עם כולן, נמצא א"כ דלשון עם אינו דיוקא גבי מתני' דיפה תורה וגו' עם ד"א, לומר דד"א עיקר, אלא תורה עיקר, ויפה עשיתם שלא לקום, שאין תורה עומדת בפני לומדיה מכ"ש דד"א, שאין בעלי אומניות וכו' דלא גרע מאומנות. ונ"ל לפרש בכל האמור הפ' של שלמה הנ"ל, טובה חכמה עם נחלה וגו'. שההערות מבוארות מעצמן, ונ"ל ששלמה עצמו אחר שאמר עם נחלה, הוצרך לומר על הספק הנופל במלת עם, אם החכמה היא העיקר או הנחלה, דהיינו הד"א, ויותר לרואי השמש, כלומר היותר, ומי מהם עדיף, מסור לרואי השמש, רבנן, שיש דעות חלוקות בזה, או אפשר לפרש ויותר לרואי השמש, שבא שלמה לעשות עיקר מהחכמה, ובירר דבריו, וזה כי אמרי' בפ' איזהו נשך, שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך. חייך קודמין לחיי חבירך. נמצא דלשון עמך אתי כר"ת, וכן משמע ממ"ר פ' תשא, הובא מבעל עין יעקב בשם הכותב בפ"א דברכות סי' כ"ו ז"ל, הנה מקום אתי, אתרא טפילה לי ואין אני טפל לאתרא, הרי שמתיבת אתי, דהוי כמו עמי, מוכיח כן כדיוק הגמ' דיבמות, אמנם מצינו עם להיפך, על קדימת הזמן של הראשון הנז' בפ' (קדימת הזמן דהוי בצד מה כקדימת המעלה, כדאמרי' בקדושין, גדול התלמוד שקדם לחלה מ' שנה), שכן ארז"ל ותיקין קורין אותה עם הנץ החמה, שנא' יראוך עם שמש, שרוצה לומר קודם הנץ החמה, וכן עם חשיכה, קודם חשיכה, וכלשון זה אמרו כל המשלים פרשיותיו עם הצבור, שרוצה לומר קודם הצבור, וכמ"ש הר"ב בעל של"ה דף קל"א ע"ב, ובפ' האשה נקנית אמרי', כי טוב לו עמך. עמך במאכל וכו', מכאן אמרו הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, משמע דתיבת עמך עושה עיקר העבד, דמיני' יליף דקנה אדון לעצמו, והקדימה שלו, ומתיישב קושיית התוס' שם בדף ך'. ואני בעניותי נשאתי ונתתי בענין זה בארוכה בחידושי בפ"ק דקדושין ובמציעא פ' איזהו נשך. ועתה בשל עתה אפרש דברי שלמה, שאמר ויותר לרואי השמש, וירצה מה שאמרתי טובה חכמה עם נחלה, אם באתי לידע מי הוא העדיף, והסתפק במלת עם שאמרתי, די לך שהיותר ומה שהוא עיקר, הוא ניכר לרואי השמש, שמקיימים יראוך עם שמש, שרוצה לומר קודם השמש כנז' לעיל, שכמו כן כאן החכמה קדמה. ואכתי צריך עיון באיזו סברא פליגי בה ר"ת ורבינו אלחנן, ואיך אפשר לר"ת שהד"א יהי' עיקר לתורה, ונראה לי דמר נקט לי' על דרך מדרגת כלי הפעולה והתכלית, או למד ומלמד, שמדרגת התכלית והמלמד קודמת, וכמו"כ סבירא לי' דהתורה עיקר, ומר נקיט לי' ע"ד סבה ומסובב, דלהיות הטובות הזמניות אמצעי שלם להשגת שלימות האושר כנ"ל, נמצא הד"א כמו סיבה לתורה, ע"ד גדול התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה, שנחלקו רבותינו אבות העולם, איזה קודם על סדר מדרגות האמורות, כמ"ש השל"ה ואחריני טובא, ככתוב אצלי בקונטריסי דקדושין שם, ולקושטא מצינו שמרע"ה הקדים בברכותיו זבולון ליששכר מטעם זה, כמ"ש רש"י עפ"י רבותינו בפסוק ולזבולון אמר, שהקדים זבולון ליששכר, לפי שתורתו של יששכר עפ"י זבולון היתה, וכ"כ הזהר הקדוש בפ' ויחי, ריש דף רמ"ב. ונמצא מהאמור דעכ"פ אף כשנאמר דד"א עיקר לתורה, היינו כשממנו תצא תורה ויהיה סבה לאושר הנפשיי, או ע"י עצמו או ע"י אחרים, וזה יהי' המכוון של כל בעל נפש בהשתדלותו אחר הממון, לתקן לו ולבניו בתי הנפש, בית והון נחלת אבות.

1. ב"ק צג.
2. הובא בגורן נכון לר' שלמה ן' גבירול בשער ב' זכרון החכמים פרק י"א בשם הפילוסוף בטלמיוס, והובא ג"כ בס' מעלות המדות - מדת הסכלות בשם חכם א'.