נתיבות עולם/נתיב התורה/יג
בפרק בתרא דפסחים (פסחים קיג ב) שלשה שונאים זה את זה הכלבים והתרנגולים והחברים ויש אומרים אף הזונות ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל, ומפני כי יש בזה דבר המשמע גנאי אל תלמידי חכמים שבבבל שהיו כולם חסידים וצדיקים גדולים ויהיה בהם מדה זאת ודבר זה הפך אשר נתבאר למעלה כי צריך שיהיה אוהבים זה לזה, ויש לך לדעת כי אלו דברים שזכרו דהיינו הכלבים לפחיתות שלהם הם מחולקים מן שאר הנמצאים ואין להם חיבור אל שאר נמצאים לכך הם מחולקים גם כן בעצמם כי הם רחוקים מן העולם הזה אשר העולם כולו הוא אחד, ומפני שהם רחוקים מן העולם שהוא אחד ולכך אין אחדות בכלבים והם שונאים זה את זה. ותרנגולים דבר זה גם כן חכמה מאוד כי התרנגול נקרא גבר והגבר הוא איש, ומה שתרנגול נקרא גבר דבר זה אין כאן מקומו, אבל מפני שהוא נקרא כלשון איש אשר שם איש מורה על איש פרטי שהוא מיוחד בעצמו ואין ללשון איש ריבוי רק יאמר אנשים ולא אישים, ומה שאמר (משלי ה) אליכם אישים אקרא היינו שכל אחד מיוחד בחשיבות ובמעלה ולכך כתיב אישים, וגם דבר זה הוא דבר חכמה אין להאריך בזה כי הוא דבר ידוע שכל גבר רוצה להתגבר עד שהוא מיוחד ואין אחד שוה לו, לכך שונאים זה את זה.
והחברים אומה נקראת חברים כמו שאמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג ב) ובפרק עשרה יוחסין (קדושין עא א) ובפרק המביא (גטין יג א) אמרו מן רשעתם ומפני רשעתם הם רחוקים מן העולם שהוא אחד, כי כל רשע גמור הוא רחוק מן המציאות ויוצא מן הכלל ולכך אין להם חבור ושתוף ביחד.
ויש אומרים אף הזונות שונאות זו את זו בעבור שחסר מהם הדבר שהוא מאחד ומקשר הכל, וזה כי הצורה מאחד ומקשר הכל, וזאת היא זונה אינה עומדת לקבל צורה מיוחדת שאם היא בעלת צורה מיוחדת אינה בלא איש שנחשב האיש צורה לאשה וזה נתבאר בכמה מקומות, אבל כיון שאין לה איש מיוחד הרי היא חסירה צורה, וידוע כי הצורה היא מקשרת ומאחד הכל ובשביל כך אין נכנסים בגדר האחדות כלל ולכך שונאים זו את זו.
ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל ודבר זה ידוע שכל אמצעי הוא אחד וארץ ישראל באמצע העולם כמו הנקודה שהיא אחת באמצע העיגול, ומפני שארץ ישראל כמו הנקודה שהיא באמצע העיגול שהיא מקשרת כל הקוים היוצאים מן העיגול ולכך הארץ גורמת שתלמידי חכמים שבה יש להם אחדות וקישור, ומכל שכן כי השם יתברך שהוא אחד הוא אלהי הארץ, ולפיכך אף אם יש הכנה שלימה שיהיו שונאים זה את זה כי בודאי יש הכנה שלמה שיהיו התלמידי חכמים שונאים זה את זה לפי שהתלמיד חכם הוא גבר בגוברין, וכבר אמרנו כי הגבר הוא שרוצה להתגבר עד שהכל תחתיו והוא אחד בלבד ולפיכך אין לו חיבור אל אחר, ובפרק הפועלים (בבא מציעא פה א) רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח מיניה תלמודא דבבלאי כי היכי דלא נטרדיה. פירש רש״י זכרונו לברכה תלמודא דבבלאי גמרא שלנו כי היכי דלא נטרדיה כשעלה לארץ ישראל ללמוד מפי רבי יוחנן ואמוראים שבארץ ישראל לא היו בני מחלוקת ונוחין זה לזה כשמן זית כדאמר בסנהדרין ומישבים את הטעמים בלא קושיות.
ובפרק ב' דסנהדרין (סנהדרין כד א) אמר רבי אושעיא מאי דכתיב ואקח לי שתי מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שחובלין זה את זה בהלכה ויאמר אלי אלה בני היצהר העומדים וגו׳ ושני זיתים עליה יצהר אמר רבי יצחק אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחים זה לזה כשמן זית ושני זיתים עליה אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורים זה לזה כזית.
ויש לך לדעת כי אלו שתי מדות לפי מדת ארץ ישראל ומדת בבל וזה כי ארץ ישראל הקדושה, התורה שבה אינה יוצאה מן הסדר ומן השווי כמו שהאדם הוא בעצמו כמו שהתבאר, כי הארץ הזאת הקדושה היא באמצע העולם יורה שכל הדברים שבה הם בשווי ובסדר הראוי, אבל בבל נקרא על שם כי בלל שהוא עירוב ואין כאן אחדות, ולכך שם נמצא ביותר הפלפול, שהפלפול הוא שמקשה כנגדו והרי הוא כנגדו.
ואל תחשוב כי דבר זה הוא חסרון מעלה לתלמוד בבלי אדרבא הוא מעלה על כל המעלות, כי הפלפול הוא השכל והוא ממדריגה עליונה על כל. רק כי קודם שנתברר הלכה הוא השכל הם חובלים זה לזה ואינם נוחים כמו שהוא טבע סדר ארץ בבל שיוצאת מן השווי, ומן מדה זאת אמרו אף תלמידי חכמים שבבבל שונאים זה את זה.
ולכך חכמי ארץ ישראל היו קורין לחכמי בבל טפשאי (זבחים ס ב), ודבר זה בודאי כי הדבר שהוא יוצא מן הסדר בדבר מה אי אפשר שיהיה בו החכמה.
ומכל מקום החכמים שבבבל היו מתגברים בחכמתם בקושיות ובתירוצים והיו עומדים על השכל בשביל הפלפול, רק כי הפלפול לברר אותו צריך טורח ועיון מאוד ואין יכול לעמוד על זה כל אדם ולכך קראו את חכמי בבל טפשאי.
וכד סליק מהם לארץ ישראל היה חד מהם כתרי מינייהו וזה מפני פלפול שלהם שהיה בהם ובארץ ישראל קנו החכמה בנחת והיא אמתת הלכה ואז החכמה שבהם יותר ויותר.
ומפני כך תלמוד בבלי שלנו הוא עיקר ביותר מפני שנתברר הפלפול בתכלית הבירור, ומעתה התבאר לך מה שאמרו ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל:
ובפרק קמא דתענית (תענית ה א) אמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתח שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה׳ אמר ליה רבי אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אמר רבינא אפילו הכי מבעי ליה לאינש למילף נפשיה בנחת שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך עד כאן.
ולפי הנראה רחוק המדרש הזה מפשט הכתוב שאמר ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה.
אבל יש לך לדעת כי החומר מתפעל בקלות והשכל קשה אינו מתפעל, לכך ארץ ישראל שהיא קדושה האבנים שבה קשים כברזל ואינם בעל חומר שקרוב להתפעל.
ומזה תבין כי אשר רחוק מן החומר קשה ביותר ולכך דרשו אל תקרי אבניה אלא בוניה כי התלמידי חכמים שהם בארץ ישראל הם גם כן קשים כברזל ואינם בעלי חומר שהוא מתפעל כי אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ב) ואל זה נמשכים תלמידי חכמים שבהם שיש להם התוקף והחוזק בכעס.
וכבר התבאר למעלה גם כן אצל השונה לתלמיד שאינו הגון כי דמיון אחד הוא לשכל ולאבנים עיין שם ולכך מדמה כאן החכמים של ארץ ישראל לאבנים שבה דבר זה בדברים דעלמא, אבל בתורה שיש בה האחדות והשלום כמו שהתבאר למעלה היו נוחים זה לזה בהלכה והתבאר לך למעלה כי הכבוד ראוי לתלמידי חכמים וכדכתיב כבוד חכמים ינחלו, ולכך ראוי לתלמיד חכם שיהיה הנהגתו גם כן כפי הראוי לדבר שיש בו הכבוד, שלא יבזה עצמו לפני בני אדם בסעודת מרעות וכיוצא בזה שכבר התבאר למעלה גודל הבזיון שמקבל מזה.
גם כי כבר אמרנו כי התלמיד חכם ראוי שיהיה לו המדות שהם ראוים ומתיחסים אל השכל, וידוע כי השכל לא ימצא אצלו דבר היוצא מן הסדר, שאם הוא יוצא מן הסדר דבר זה הוא כנגד השכל לכך צריך שיהיה התלמיד חכם מסודר ולא שיצא מן הסדר הראוי שבזה מתיחס אל השכל שהוא מסודר.
ובפרק כיצד מברכין (ברכות מג ב) תנו רבנן ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם אל יצא מבושם ואל יצא במנעלים המטולאים ואל יצא יחידי בלילה ואל יספר עם אשה בשוק ואל יכנוס אחרונה בבית המדרש ואל יסב במסיבה של עמי הארץ ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה ואל יהלך בקומה זקופה.
אל יצא כשהוא מבושם לשוק אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן במקום שחושדין על משכב זכור אמר רב ששת לא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברא ליה אמר רב פפא ושערו נמי כבגדו דמי ואמרי לה כגופו דמי.
אל יצא במנעלים המטולאים איני והא רב חייא בר אבא נפק אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן בטלאי על גבי טלאי ולא אמרן אלא בפנתא אבל בגילדא לית לן בה ובפנתא לא אמרן אלא באורחא אבל בביתא לית לן בה ולא אמרן אלא בימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה.
ואל יצא יחידי בלילה לא אמרן אלא דלא קבע ליה עדנא אבל קבע ליה עדנא אמרי לעדנא קא אזיל.
ואל יספר עם אשה בשוק אמר רב חסדא אפילו היא אשתו שאין הכל מכירין שהיא אשתו ומשום חשדא הוא.
ואל יכנס לאחרונה לבית המדרש משום דקרי ליה פושע, ואל יסב במסיבה של עמי הארץ דאתי לאמשוכי אבתרייהו.
ויש אומרים אף אל יפסיע פסיעה גסה משום דאמרינן פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ומהדר ליה בקדושא דבי שמשא. ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי שכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו. עד כאן.
פירוש כי הנהגת התלמיד חכם הכל כפי מה שראוי אל השכל אשר קנה התלמיד חכם, כי השכל כל ענינו שהוא מסודר ואין יוצא כלל מן הסדר כמו שאמרנו.
ולפיכך אמרו שיהיה הנהגת תלמיד חכם מסודר והסדר הוא השווי כי לכך נקרא סדר שהוא סדר שווה, ומפני כך בא לסדר את התלמיד חכם בששה דברים כי על ידי ששה ושבעה יוגבל ויסודר כל דבר, ולכך אמר שלא יצא במנעלים המטולאים שדבר זה אין כמנהג של עולם והוא גנאי לתלמיד חכם שיצא מן הסדר ומן הנהוג. ודווקא במנעלים יש להקפיד אבל בבגדים אין להקפיד כי המנעלים בעצמם הם פחותים וכאשר הם טלאי על גבי טלאי הוא פחיתות לגמרי. וכן אל יצא יחידי בלילה הוא שנוי בלתי נהוג. ואל יספר עם אשה בשוק דבר זח אינו לפי המנהג והסדר. וכן אם יכנס באחרונה לבית המדרש מה שאין אחרים עושים. וכן אם יסב בסעודה שעם הארץ יושבים בה זה יוצא מן מדרגת תלמיד חכם לישב בסעודה של עמי הארץ. ויש אומרים אל יפסיע פסיעה גסה דהיינו פסיעה שלא כסדר העולם, וכן אל ילך בקומה זקופה, ודבר זה יתבאר עוד בעזרת השם, ולפי הנראה כי אלו שני דברים דבר אחד שיהיה הליכה שלו בדרך העולם.
והכל ששה דברים הם כי הי״א הוסיף עוד אחד עד שהם שבע* כי כל דבר יוגבל על ידי ששח ושבעה, ודבר זה בארנו בפ' בעשרה עיין שם ותמצא מבואר כי שם נתבאר באריכות. ולכך נותן ששה דברים לתלמיד חכם, וליש אומרים שבעה הכל מבואר למעלה כי על ידי מספר זה יסודר לגמרי.
וכן בפרק אלו עוברין (פסחים מ״ט ע״ב) תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעם הארץ וכו׳ וגם שם ויש אומרים אין מכריזין על אבידתו. שתראה מזה כי הכל דבר אחד, כי עם הארץ הוא הפך התלמיד חכם ועם הארץ משולל מששה מעלות שאמר שם ויש אומרים שבעה, ותראה מזה כי דברי חכמים הכל נאמר על דרך החכמה, ונתבאר בפרק בעשרה ענין זה באריכות עיין שם:
ועוד הזהירו אותו שלא יצא מן הסדר השכלי. בפרק גיד הנשה, (חולין צ״א ע״א) ויאבק איש עמו עד עלות השחר אמר ר׳ יצחק מכאן לת׳׳ח שלא יצא יחידי בלילה ר׳ אבא בר כהנא אמר מהכא והנה הוא זורה את גורן השעורים ר׳ אבהו אמר מהכא וישכם אברהם בבקר ויחבוש וגו׳ ורבנן אמרי מהכא לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן וגו׳ רב אמר מהכא ויזרח לו השמש.
בא לבאר מדריגת תלמיד חכם כי מפני שהוא תלמיד חכם לכך המזיקים מתחברים אליו ביותר, וכדאיתא בפ״ק דברכות (ו׳ ע״א) דקאמר הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו וכן הרבה, וכל זה מפני שהתלמיד חכם יש לו התורה שהיא נבדלת ולכך הרוחנים והם הבריות שהם בלתי גשמים כמו המזיקים נמשכים אליו. ובודאי התורה משמרתו, אבל אסור לו לסמוך על זה לצאת מביתו במקום אשר שולטים המזיקים ביותר מן הטעם אשר אמרנו, ולפיכך אל יצא תלמיד חכם יחידי בלילה בשעה שמזיקים שולטים.
אלו המדות שהם ראוים אל התלמיד חכם חוץ משאר המדות שראוים אליו כמו שהתבאר: