נתיבות עולם/נתיב התורה/יד

<< · נתיבות עולם · נתיב התורה · יד · >>

בספר משלי ב להקשיב לחכמה אזניך תטה לבך לתבונה, כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳ ודעת אלהים תמצא, כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

שלמה המלך עליו השלום רצה לומר שהאדם יהיה מכין עצמו לחכמה ולא יפנה אל דברים אחרים, ועל זה אמר להקשיב לחכמה אזניך תטה לבך לתבונה.

ואחר כך אמר כי אם לבינה תקרא, רצה לומר שיהיה אוהב החכמה משתוקק אליה כי אין אדם קונה החכמה רק אם משתוקק אליה, כמו מי שקרא אל אחד בודאי כאשר קורא אליו הוא מבקש אותו וחפץ בו, וזהו שאמר אם לבינה תקרא שאתה קורא לה וחפץ ומשתוקק לה ולתבונה תתן קולך שיהיה מטריח עצמו להגיע אליה כי נתינת קול צריך טורח.

ויותר על זה אמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים, כלומר שיהיה מטריח עצמו בחכמה מאוד מאוד, כי תחלה צריך שיהיה מכין עצמו אל החכמה שלא יפנה אל עסקיו, ואחר כך השתוקקות אל החכמה, וכמו שאמרו(משנה מסכת אבות ד) איזהו חכם הלומד מכל אדם, כלומר שלא יקרא חכם רק אם משתוקק לה וחפץ ללמוד מכל אדם וכמו שבארנו במקומו.

ואחר כך החפוש אחריה ועל זה אמר ולתבונה תתן קולך, ואחר כך אמר אם תבקשנה וגו׳ הוא העיון הגדול במאוד מאוד ואז תבין יראת ה׳ כי אם אין חכמה אין יראה.

ואמר ודעת אלהים תמצא וזה כי אם אין יראה אין חכמה גם כן. ולכך אמר אז תבין יראת ה׳.

ואחר כך אמר ודעת קדושים תמצא וכמו שבארנו בנתיב היראה, כי מה שאמרו (משנה מסכת אבות ב) אם אין יראה אין חכמה ועוד אמרו אם אין חכמה אין יראה ושואלין על זה אם כן אי אפשר שימצא אחד מהם, שהיראה תלויה בחכמה שצריכה שתהיה החכמה קודמת שהרי אמרו אם אין חכמה אין יראה, וגם צריך שתהיה היראה קודם החכמה שהרי אם אין יראה אין חכמה אם כך אי אפשר שיהיה אחד מהם נמצא.

ובארנו בזה כי בודאי אם אין חכמה קצת אין יראה, שצריך שתהיה קודמת החכמה קצת, ואם אין יראה אין חכמה העליונה כי אי אפשר לקנות החכמה העליונה אם לא שקדם היראה. ולפיכך אמר אז תבין יראת אלהים וכאשר יש לך יראת אלהים אז תגיע אל דעת קדושים שהוא על הכל.

אמנם עיקר פירוש זה כי הזכיר ששה דברים. להקשיב לחכמה אזניך אחד. תטה לבך לתבונה שנים. כי אם לבינה תקרא שלשה. לתבונה תתן קולך ארבעה. אם תבקשנה ככסף חמישה. וכמטמונים תחפשנה ששה. ואחד כך אז תבין יראת ה׳ היא השביעי.

ומלמד לך כי השגת היראה נבדלת מכל השגות ולכן צריך טורח וחיפוש גדול על יראת ה' כי היראה היא באוצרו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו (שבת לא א) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים שנאמר יראת ה' היא אוצרו, ורצה לומר כי יראת השם השגה נבדלת מכל ההשגות מפני שהיא השגה לעמוד על אמתת השם יתברך עד שבזה מקבל היראה מן השם יתברך כאשר עומד על אמתתו יתברך, ולפיכך יראת השם באוצרו של הקדוש ברוך הוא במה שהוא השגה בו יתברך.

ומפני כי היא השגה נבדלת מיוחדת זכר קודם ששה ענייני השגות ויראת השם בשביעי כי השביעי לעולם נבדל מן הששה ודבר זה בארנו במקום אחר, כי השביעי נבדל מן הששה.

ואף כי כתיב (משלי ט) תחילת חכמה יראת ה', אין זה דומה לכאן דכתיב אז תבין יראת ה׳ כלומר שתגיע אל החכמה העליונה לעמוד על אמתת השם יתברך ובזה האדם קונה יראה ממנו כאשר משיג בו יתברך.

ואחר כך אמר ודעת קדושים תמצא, והבן מה שאמר ודעת קדושים כי רצה בזה ההשגה שהיא נבדלת שכל נבדל הוא קדוש השגה זאת תמצא, הרי כי זכר שני דברים שהם נבדלים מן האדם, האחד הוא השגת יראת השם, כי דבר זה נבדל מן האדם מצד כי הוא יתברך נבדל מהכל ואין אנו יודעים בו יתברך כי כל דבר שאינו נמצא עם האדם אין ספק כי השגה הזאת נבדל ממנו, וכאשר הוא מטריח בחכמה אז משיג בו יתברך מה שאפשר לאדם להשיג, ואחר כך אמר ודעת קדושים תמצא היא השגה הנבדלת בעצמה לגודל ההשגה והיא נקראת דעת קדושים.

וכל זה שבא לומר כי האדם צריך טורח גדול לעמוד על ההשגה הנבדלת.

ואמר כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ולא אמר כי יתן ה׳ מפיו חכמה ותבונה ודעת. וחלק אותם לשנים:

ובמדרש (ילקוט שמעוני משלי תתקל״ד) כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה גדולה החכמה וגדול ממנה הדעת והתכונה הוי כי ה׳ יתן חכמה אבל למי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה

ר׳ יצחק ור׳ לוי חד מנהון אמר למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן בא בנו מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו מה עשה בנו אמר לו איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך מה עשה נתנה לו ולמה על שהיה מחבבו נותן לו מתוך פיו זהו כי ה׳ יתן חכמה

עד כאן בוצעה הגהה

ובל 8י שהוא מחבבו יותר מפיו דעת ותבונה והי אמר משל למלך שהיה לו בך נא מנית הספר ונתן לו ממנה אמר לו בנו איני מבקש אלא מן הםוצטלץ שבתד פ ד נמל מתן א מתון מיו הוי ני הי יתן הפמה מפיו דעת ותבונה. ר״ל כי כל דבר שישיג נקרא חכמה ולפיכך לא נתינ רק ני זד יתן הכמה. אכל אצל הדעת והכינה שהוא שכל עליון שכל אלהי נבדל לגמרי נאפ׳ מפיו דעת ותבונה, כי מפני כי הדעת והתבוגה הוא נבדל אלהי לגמרי אמר מפיו כי ע״י דעת ותבונה הדבוק בו יתברן לגמרי פה אל פה ושני דברים שנושקים פה אל פה זה הדבוק הגמור. ומזה תדע כי הדעת והתכונה הוא יותר עליון מן החכמה כי דבר זה הוא שכל נבדל לגמרי לא כמו החכמה שאין זה שכל נבדל לגמרי ומה השכל אין המר פה אל מה אל השי״* וכן תקנו חכמים בברכות אתה הוגן לאדם דעת, מ במה שהוא אדם בעל גוף לכד הדעת שהוא השכל הנבדל אליו דרו חגיגה, כמו מי שנותן מתנה לאחד דדן חנינה אף שהוא אינו ראוי מצד עצמו רק דדן חנינה, ולכד אמר לשון אח* מ אל השם יתברר כפרם פעל ז* ואמר אחר כן ומלמד לאנוש מ נ * כי אהד שקנה קצת דעת שוב לא נקרא אדם שזה השם נקרא על שם שהוא מן האדמה חמרית רק נקרא אנוש ואז אמר ומלמד לאנוש בינה. שהוא יותר על הרע* ולכן• אחר כד אמר וחננו מאתך מנה דעה והשכל, מ כאשר לא יוקדם שום דבר והשם יתברר משפיע מאתו כפעם אחד השכל והבינה והדעת אז הכל הוא דדן הנע* ולכן מקדים בינה כי על דדן חנינה אין צרין להקדים הדעת, ועוד כי על תופפת מנה ודעת אנו מתפלליו ותוספת הכמה ומנה הוא דדן הנע* ומה יתורץ מ לפני זה אמר אתה הונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בע* ומשמע כי זהו מעצמו בלא תפלה השם יתכרן עושה וכמו שאמר אתה גמר לעולם ה׳ מחיה מתים, וכמו כן אתה הוגן לאדם דעת, ואם כן מה צריו תפלה רק מ ל תוספת דעת ובינה אנו מתפללין.

ומפל משם יש לפרש אתה חונן לאדם דעת שהוא יתברך נותן דעת לבני אדם שחם בעולם ומתפללים אנחנו שיתן לנו הדעת. וזה שאמר וחננו מאתך בינה דעה והשכל, כי בודאי השם יתברך חונן לאדם דעת ונפש בלא דעת לא טוב ואין מין האדם חסר מן הדעת, ומתפללין שיתן לנו בינה דעה והשכל כי לא כל אדם זוכה לזה. וגם בשביל כך הברכה פותחת בלשת אתה חונן לאדם ולא דרך תפלה כמו שאר ברכות, וזה מפני כי ראוי שיושפע הדעת תמיד מן השם יתברך, כי הדבר שהוא קרוב אל השם יתברך הוא יתברך משפיע אותה תמיד ולכך אמר אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה: ואלו שני טעמים זכרו חכמים בפרק אין עומדין (ברכות ל״ד ע״א), אמר ר׳ אלעזר גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכות של חול ואמר רבי אלעזר גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות השם שנאמר כי אל דעות ה׳ וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנהו עושהו ואמר רבי אלעזר כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו דעה נתנה בין שתי אותיות השם שנאמר כי אל דעות ה׳ ומקדש נתן בין שתי אותיות השם שנאמר מקדש ה׳ כוננו ידיך עד כאן. אלו דברים שאמר החכם הם דברים מופלגים בחכמה לבאר מדת החכמה שהיא עליונה על כל, עד כי בשביל החכמה האדם קרוב אל העליונים. והמאמר האחרון שאמר גדול הדעת שנתנה בין שתי אותיות השם הוא מבאר מאמר ראשון, מפני מה קבעו אתה חונן לאדם דעת בתחלת ברכות אמצעיות של שמונה עשרה ברכות שהם מדברים שהשם יתברך משפיע לעולם. ועל זה אמר כי לפי מעלת הדעת במה שהדעת קרוב אל השם יתברך, שלכך נתנה דעה בין ב׳ אותיות השם שהדעה קרובה אל השש יתברך, ומפני זה הדעת קודם להשפיע מאתו כי לפי מדריגת מעלת הדבר יותר ראשת שיושפע מן השם יתברך, רק אצל המקבל קשה לקנות אבל הוא יתברך משפיע תמיד ולכך יש לקבוע ברכת אתה חונן ראשון כי קודם וראשון ראוי שיושפע הדעת מן השם יתברך. ועוד נתן טעם שני כי אי אפשר שיהיה העולם בלא דעת, כי מה היה האדם נחשב אם לא היה הדעת רק היה נמשל כבהמות נדמה אם לא היה הדעת, ולכך אמר עוד שכל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו ובאילו אינו אדם. ובשביל שני טעמים אלו ראש הברכות האמצעיות אתה חונן לאדם דעת. ואין זה דרך בקשה, משום שהשם יתברך משפיע על כל פנים הדעת, רק הבקשה וחננו מאתך בינה ודעה על תוספת בינה ודעת. או מפני שאף אם השם יתברך משפיע תמיד אין הכל זוכין לזה ולכך צריך תפלה על זה. ומה שהדעת נתנה בין שתי אותיות השם כבר בארנו כי בעל הדעה דבק לגמרי בו יתברך ולפיכך נתנה הדעת בין שני שמות ומפני כך הברכה בתפלה מתחלת ומסיימת בדעת, כי התחלת הברכה סמוכה לראשונה וכאלו זכר השם, וכן סיום הברכה ברוך אתה ה׳ וסמך אליו הדעת כי הדעה ועא עם השם יתברך. ואם היה הדעה נתנה רק עם שם אחד אף כי היה מורה זה גם כן דביקות הדעת בו יתברך׳ אבל אין זה דביקות גמור רק מצד מה יש לה דביקות בו יתברך, אבל כאשר הדעת נתנה בין שתי שמות נמצא כי מצד הדעת לגמרי הדביקות בו יתברך. וזה שאמר כי מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו, וזהו כי הרחמנות הוא מצד החבור והאחדות שיש לשני דברים ביחד וזהו ענין הרחמנות, ולפיכך כתיב (תהלים ק״ג,) כרחם אב על בנים לפי שנפשו קשורה בנפש הבן ולכך הוא מרחם על הבן ביותר. וכאשר אין לאדם דעת אין לו קשור וחבור עם הבריות, וזה כי כל הנבראים יש להם דעת אחת בכמה דברים, וכיון שיש להם דעה אחת הם מתקשרים כאחד וכאשר יש להם קשור וחבור אחד מצד הזה הוא הרחמנות כמו שהתבאר. ולכך אמרו(כתובות י״ז ע״א) לעולם יהא דעתו מעורב עם הבריות כי הדעת מערב ומחבר הכל ולכך על ידי הדעת הוא החבור, ומי שאין לו דעת וא״א לומר בו שיש לו דעת א׳ עם הבריות וכאשר אין לו חבור עם הבריות אסור לרחם עליו כי אין כאן חבור וקשור וזה מבואר. ומה שאמר כל מי שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו, ר״ל כי בית המקדש עלוי העולם הזה ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת. כי כאשר לא היה בית המקדש בעולם נקרא העולם הזה עולם גשמי לגמרי, שאין כאן קדושה נבדלת, אבל על ידי בית המקדש מתעלה העולם הזה אל מדריגה יותר עליונה הוא המדריגה האלהית הנבדלת, כי בית המקדש היה בית קדוש אלהי. וכו כאשר יש דעת כאדם מתעלת האדם ממדריגה הגשמית אל המדריגה הגבדלת ולפיכך אמר בה נתן בץ שתי אותיות הש* כלומר שבשביל שהמקדש נתן פץ שתי אותיות השם מודה גם כן על שיש לבית המקדש דביקות לגמרי בו יתבדו, והוא מוציא העולם ממדריגה תגשמית אל מעלה עליונה האלהי* וכו הדעת כץ שתי אותיות השם, שעל ידי הדעת p נתן גס יצא האדם ממדריגה גשמית אל מדריגה האלהי* והתבאר כי קבעו ברכת אתה הוגן לאדם בתהלת כרכות אמצעיו* כדי לחבר הברכה עם שלש ראשוגות שהם שבה הקדוש בדיד הוא בלבד, כי בודאי השם יתברר מחיה מתים ולא שייד בזה תפל* וכו פירש אתה הוגן לאדם דעת כי משפיע הקדוש בווו הוא לכל אדם הדעת מן הפעם אשד בארגו. וכן בברכת את צמה דוד מהרה וכר אץ הברכה מתתלת תצמית לט ומת דוד כמו שאר הברכות שמע קולט, כי ככד הבטיח על מלכות בית דוד ואלו אמר תצמיח לגו מהרז! צמח דוד היה משמע בי אפשר שלא יכ* אכל אמר את צמח דוד שראוי שיצמח ועל כל פגים יצמח ודבר זה תצמיה במהרה בימינו. ומאחר כי התבאר לן״ כי על ידי הדעת הוא הקשור והחבור בו יתבדו ישראל שהם בנים p כמו שנתבאר למעל* ואם אל השם יתברן* ראוי להם הדעת היתירה שעל ידי הדעת הוא הקשור והחיבור בו יתבדו כמו שאמר מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו, וישראל שהם בניו והוא יתבדר מרחם עליהם כחום אב על בנים ראוי להם דעת היתירה. וזה שאסר במדרש למלד שהיה לו בן וכר שבשביל שהוא בנו מתן לו מפיו הדעת ותפוג* וההפרש אשר יש בין ר׳ יצחק וד׳ לוי. כי לדעת האחד מתן לו מחתיכה שבפיו והחתיכה הוא מקצת כפיו p ומקצת אינו כפיו ונותן לו מאותה ההתיכ* ו השם יתבדו מחלק אל ישראל מחכמתו ומכל מקום לא אמר כי ישראל מקבלים השכל העליון הנבדל לגמרי. ואחד מהם אמר כי נותן לכנו מה שהוא לגמרי בתוך פיו לא מן החתיכה שהיא תוו פיו. דהיינו שהכמת ישראל נבדלת אלהית לגמרי. וזד. שאמר פי מתן לו מן הפוצםלץ שבתון״ פיו. ומהלוקת שלהם דבר עמוק מאוד בהשכל אשר הוא לחכמי ישראל, ושניהם אמדו כי על ידי השכל העליון מתקשר האדם בו יתברך לגמרי ואין להאריך עוד.

ודבר זה בארו תכמים במסכת ברכות (נ״ח ע״א) הרואה חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם והרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. ומה הפרש בן זה לזה, אבל ההפרש אשר יש בן זה לזה כי לשון נתינה משמע אינו מן עצם החכמה שהיא אל השי"ת, כי האומות אמר עליהם ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, כי במה שהם בשר ודם חמרים השפיע השם יתברך להם הכמה, ואין זה מן אמתת חכמת השם יתברך שהיא נבדלת אלהית. אבל לישראל השפיע החכמה העליונה האלהית. ואל יקשה לד כי דבר זה אי אפשר שיהיה האדם משיג חכמת השם יתברך אין זה קשיא כי התורה היא משפט השם יתברך ואף כי נראית כי הם דברים גשמים מכל מקום השכל שבתורה הוא השכל נבדל אשר נתן משפט שכלי לגמרי לישראל. כי אין הדבר תולה כעומק החכמה. אף כי בודאי טעמי התורה הם עמוקים עד כי אין סוף לעומק ומה מכל מקום אף דברים ונגלים שהם בתורה הם שכל אלהי נבדל לגמרי. ולכך אמרו במדרש (איכה רבה פ״ב) אם יאמר לך אדם יש הכמה כגוים תאמץ שנאמר והאבדתי הכמה םאדום אבל אם ממר לד יש תודה בגוים אל תאמץ שנאמר מלכה ושרית כגוים אין תודח בי אץ חכמי האומות דאוים אל שכל האלהי הגבדל שהיא החוד* וכד הם דברי חרמב״ס זיל בחבורו כי מה שאמרו הכמי האומות כמה שהוא תחת גלגל חידח יש לשמוע להם כי היו הכמים כעולם הטבעי, אבל מה שאמרו במה שהוא למעלה מן גלגל הידה שזהו מה שאחר הטבע אץ לשמוע לה* כי היו חכמים בעולם הטבעי אכל למעלה מן הטבע והכמה זאת הכמת אלהיח אץ לשמוע לה* ומה שאמרו שהכמת הטבע גקראת הכמה גמורה שהרי אץ מחלק בין חכמת ישראל ובין חכמת תאומו* רק כי לישראל גתן חכמה מפיו וכמו שאמדו אשד חלק מחכמתו ליראיו, ואצל הכמת האומות אשד הלק מהכמתו לבשו ודם אבל שם הכמה עליה רק שאין הכמתן חכמה מזה p אלהית נבדלת מן הגשמי לגמרי. ואם כן מזה נראה כי יש ללמוד חכמת האומות, כי למה

לא ילמד החכמה שהיא מן השם יתברך שהרי חכמת האומות גם כן מן השם יתברך שהרי נתן להם מחכמתו יתברך. ואין סברא לומר כי אף שההכמה היא הכמה גמורה, מכל מקום אין לו לסור מן התורה כדכתיב והגית בו יומם ולילה. ויש להביא ראיה אל סברא זאת ממסכת מנחות (צ״ט ע״ב) שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל כגון אגי שלמדתי כל התודה כולה מהו שאלמד חכמת יוגית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך צא ובדוק איזה היא שעה שלא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית, ואם כן מוכח דחכמת יונית אסורה ללמוד מפני שכתוב והגית בה יומם ולילה. אבל נראה דחכמת יוגית דהתם איידי חכמה שאין לה שייכות אל התורה כלל, כמו חכמה שהיא במליצה או משל וחכמה זאת א? לה שייכות כלל אל התורה וכתיב (יהושע א׳) והגית בו יומם ולילה, אבל החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם בודאי מותר ללמוד. והכי מוכח דפירוש חכמת יונית היינו מליצה ולשון, דבפרק מרובה (ב״ק פ׳׳ב ע״ב) אמרינן באותה שעד. אמרו ארור האיש שיגדל חזרים וארור האדם שילמד את בנו הכמת יונים של בית ר׳׳ג התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות, ומדאמר לספר שמע מינה שהוא שייך אל הלשון. ומפני כי דבר! זה אין בו תועלת להבין חכמת התורה ולכך אסרוה, אבל דברי חכמה אינו אסור כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה. ועוד כי למה היו קודאין אותו חכמת יונית, אם היא לעמוד על המציאות שהוא בעולם הלא החכמה הזאת היא חכמת כל אדם. אבל קשה הא דאמר במדרש (דברים רבה פ״ח) לא בשמים היא אמר שמואל אין התורה מצוייר. באצטרלוגין שאומנתם בשמים אמרו ליה והלא אצטרלוגין אתה וגדול בתורה אמר להו לא הייתי מביט באצטרלוגיא אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה בשעה שהייתי נכנם לבית המים עד כאן. ואם כן לא הותרו לאדם ללמוד החכמות אלא בשעה שהוא פנוי מן התורה ואי אפשר לו לעסוק בתורה כלל. והטעם כי כבר אמרנו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות, כי התורה היא חכמה אלהית לגמרי שהוא משפט השם יתברך וכמו שהארכנו למעלה, ומאחר שהתורה היא משפט אלהית ולא תמצא מעלה זאת בשמים כי השמים הם גשמיים, וכל אשר בני האדם עוסקים בהם אין ההכמה הזאת הכמה אלהית נבדלת, ולכך לא תמצא התורה במי שכל חכמתו הוא בשמים במה שאין החכמה הזאת חכמה אלהית. ולפי זה אף שאר חכמות כמו חכמת הטבע שהם מעיינים במציאת עולם הזה הגשמי אסורים: אבל בפרק הישן(סוכה כ״ח ע״א) אמרו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הגיח מקרא משנה תלמוד אגדות וכו׳ עד תקופות גמטריאות שיחת מלאכי השרת שיחת שדים ושיחת דקלים וכו/ ואם כן כל אלו מותר ללמדם ומצור. ללמדם. ומה שאמר לא הייתי מביט בה אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים, יש לפרש כי חכמה זאת הכמת הוזה בכוכבים אשר חכמה זאת אינו לעמוד על מציאת עולם מסדר שלו, אבל חכמת מהלך הכוכבים והמזלות בודאי מחוייב ללמוד. וראיה לזה בפרק כלל גדול (שבת ע״ה ע׳׳ב) אמר ר׳ שמעון כן פזי אמד ר׳ יהושע בן לוי משום בד קפרא כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואיגו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו אמר רבי שמואל בר נחמני מגין שמצוה לחשוב תקופות ומזלות שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים איזה חכמה שהיא לעיני כל העמים הוי אומר זה החושב תקופות ומזלות עד כאן. ורצו בזה כי תקופות ומזלות אשר הם בשמים פעל הי, ונקראו השמים מעשה ידיו שנאמר (תהלים חי) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. וזה כי מן השמים יכול האדם להכיר מהם מעלת הפועל אשר פעל אותם ועל גודל כחו ועל חכמתו, כאשר מתבונן במהלך שלהם ובסדר שלהם ולכך האדם מחויב עליו לדעת ולהכיר את בוראו. ומה שאמר כי היא חכמתכם לעיני כל העמים, מפני כי האומות הם שרוצים להתחכם בחכמה הזאת ביותר והיו מתחכמים בזה בחכמה עצומה מאוד מאוד, כאשר ידוע ותמיד באו אחרים אחריהם ובטלו טדחם אשר טרחו ועמדו עליהם. וכמו שבא אחד שחיה נקרא בעל תכונה חדשה, אשר נתן ציור אחר וכל אשר הבינו הראשונים אשר לפניהם ונתנו הראשונים ציור ומהלך לכוכבים ומזלות ולגרמים השמים סתר את כלם ונתן ציור חכמה חדשה רק שהוא עצמו כתב כי עדיין לא יוכל ליישב את הכל. וכאשר ישרזול חושבים תקופות ומזלות ונותנים טוב טעם ודעת, כי דבר זה שחיח מחלוקת ביניהם כזמן אשר מסבב השמש גלגלה והירח גלגלה לא השוו דעתם. מ איד יהיו משוים את דעתם מ כל אחד התחכם מדעתו ושכלו ואיך אפשר לעמוד על הרגעים ועל השעות שמסבב כל גלגל וגלגל, אבל חכמי ישראל שהיה הדבר מקובל בידם מסי משה מסיגי שמסר לו השם יתברך חוא בלבד אפשר לו לדעת הא מ* וכך הוא מ הדבר שהוא בידיגו מקובל לגו במהלך החמה והלמה אומרים על זה שהוא יותר גכת ויותר מקובל, ומכל שבן כאשר היו חכמי ישראל הראשונים שהיו יודעים כל הדברים על אמתתם כפי מה שקבלו מפי הנבואה מפי משה, ולכך על זה נאמר מ היא חכמתם ובינתם לעיני בל העמי* ומזה נלמוד מ כל דבר שהוא לעמוד על םהות העולם יש לאדם ללמוד, ומהויכ הוא כזה כי הכל מעשה השם הוא ויש לעמוד עליהם ולהכיר על ידי זה בוראו. אמנם עדיין צדד עית שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון כמו שהתבאר למעלה אצל ר״מ שלמד תורה מאחר. וגם זה אין ראייה דשם אמר כשהוא לומד מפיו ויש לו התקדמת וחמר אל הרב שמקבל ממנו שאינו הגת ולכך אפוד, אבל מן חחבורים שהברו אין שייך זד- מכל מקום צריך עית ללמוד בחבורים שלהם אשר הם דברים גגד תודת משה דבגו עליו השלום בחרוש העולם ובידיעות השם יתברר ובהשארת הנפש ועולם הבא אם יש לעיין בהם׳ מ אולי יש לחוש מ גופת תםופגה שפתי זרה שמדברים דברים לגי שכלמ לא מן חקבלח פלל דק לפי חקירתם. ויש להוש באולי יהיה המעיין גמשד אהד דבריהם וראייתם, כמו שמציגו בני אדם שהיו נמשכים אחריהם, כאשר רואים למחיתת שכל האדם אשר שכל האדם קצר להשיג הדבר על אמיתתו. אך אמנם אם דעתו כמו שאמרו (אבות סיב) ודע מד. שתשיב לאפיקורס ואם לא ידע דבריהם איד ידע להשיב על דבריהם ואם כן צריד לדעת דבריהם, ודבר זה בודאי מותר אם כווגתו ללמוד דבריהם כדי שידע להשיב לאפיקורס, בי דבר זה אזהרה רבה ויתירה כמו שאמרו ודע מה שתשיב לאפיקורס ומנו זה עם דברים גדולים שמזה תראה מ נהשב זה דבר ול ביותר. ולעניז זה מותר ולא נחוש שיהיה נמשך אחד דעתם אס תחלת כוונתו לסתור דבריד& כאשר דברו גגד התורה ודעת חכמים. אך לעשות דבר זה להביא דבריהם לפרש בהם דברי תורה ולהם אין חלק וזכרת בתורת משה והרי שם רשעים ירקב. ובמרק הלק(םגהדדין ק״ו ע״ב) גם אל יתצך לנצח דלא לומר חלבה בשם דואג מד אמרו דברים ממי אלו אשר לא האמינו בתורת משה כלל. ולא מצאגו דבר זה בתלמוד להזכיר אחד להביא ממנו שום דבר הכמה את אשר rat לא היה לו חלק בתורת משד- ומקרוב זד. שנתמשטו חבורים אלו ונמשך דעות מ י אדם אחר דבריהם כדברים שמגיעים לעקרי האמונה, p להתחכם גם כאשר סבע האדם גכםף לחקור אהד זה ובשביל זה היו קצתם ימאים מן עיקר האמונה בכמה דברים• ואיד אפשר דבר זה שיעמוד האדם על דברים אלו בחקירתו שההשגה בדברים כמו אלו רחוק מן האדם, ואף דבר שהוא אתנו והוא למראית עינינו אין האדם עומד עליהם ואיך דברים כמו אלו. בודאי אם הדבר שנמצא כדבריהם הוא פירוש וחזוק אל הדברים שנמצאו בדברי חכמינו דבר זה ראוי לקבל. אכל אם את הדבר הזה חוזק אל האמונה שנמצא כדברי חכמים והתו מגד מה שנמצא בתורה אף כדבר מה חס ושלום שיהיה מקבל אף דבר קטן. ובמרס ההשגה מ יתברך שזאת ההשגה נבדלת מכני אדם וכמו שמרשגו למעלה כמה שאמר הכתוב אם תבקשגה ככסף וגר אז תמן יראת הי. כי אץ לעמוד על ההשגה שהיא בו יתברך מ אם בטורה גדול, ולפיכך אין להשגיח בדבריהם מ לא ידעו ולא ימגו מד- והתבאר לך שאל יממוך האדם על דבריהם מה שהוא כגגד תורתנו או מגד דברי חכמים, מ כאשר תשכיל ותעיין בדברי חכמים תמצא מ ככל מקום שידעו ו±ר שיצאו חכמי האומות מן האמונה השיבו על דבריהם וטעותם עד שזין מקום לדבריהם: כלל העולה מדברינו מ יש לעיין בדבריהם שיוכל להשיב על דבריהם לשואל כמו שאמרו הכמים. ואם ימצא דבר הגון בדבריהם המחזיק האמונה יקבל׳ אן־ מד. שנמצא כדבריהם אף דבר קטת שהוא כנגד אמונת ישראל או אשר נמצא בדברי חכמים אף דבר קטת חם ושלום לשמוע להם, אך יתבונן בשכלו להשיב על דבריהם כפי שכלו. ובזה יהיה זהיר וזריז בכל נפשו להעמיד דבר אמת, שלכך אבות העולם הראשונים צוו בגודל האזהרה הוי שקוד ללמוד כדי שתשיב לאפיקורס וכמו שפרשנו שם, ובודאי אין זה נאמר רק על פילוסופי יון שהיו הוקרים מדעתם ומשכלם ושאלתם חקירת פילוסופי, ולכך אמר שיהיה שקוד דהיינו זריזות יתירה ועיון שכלי להשיב על דבריהם להעמיד דת אמת. ובזה יהיה שכרו עם הצדיקים בגז עדן אמן כן יהי רצון. סליק: