נתיבות עולם/נתיב התורה/טו
כאשר האדם סר מן התורה, אין צורך לפרש ולבאר עונשו, שהוא מניח הדבר שהוא חייו ואורך ימיו כמו שאמר כי הוא חייך ואורך ימיך:
ובפרק הרואה (ברכות סא ב) מעשה וגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה מה עשה ר׳ עקיבא הלך והקהיל קהילות ברבים וישב ודרש מצאו פפוס בן יהודה אמר לו אי אתה מתירא מפני אומה זו אמר לו אתה פפוס שאומרים עליך חכם אתה אי אתה אלא טפש אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר וראה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן אמר להם מפני מה אתם רצים אמרו לו מפני הרשתות והמכמורות הבאות עלינו אמד להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כדרך שדרו אבותי ואבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות אי אתה אלא טפש ומח במקום חיותנו אנו מתיראים במקום מיתתנו לא כל שכן ואף אנו כך בזמן שאנו עוסקים בתורה דכתיב בה כי היא חייך ואורך ימיך אנו מתירא־ם כשאנו פוסקים מדברי תורה על אחת כמה וכמה.
וזה אמרם גם כן בפרק קמא דעבודה זרה (עבודה זרה ג ב) אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב ותעשה אדם כדגי הים למה נמשלו בני אדם לדגי הים אלא מה דגים של ים כיון שעולים ליבשה מיד מתים אף בגי אדם כיון שפורשים מן התורה ומן המצות מיד מתים עד כאן.
פירוש התורה נקראת מים בכל מקום שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים. ודמיון גמור יש לתורה אל המים כמו שנתבאר זה למעלה, ולכך האדם נחשב לגמרי כמו הדג שאי אפשר להיות לדג בלא מים וכך אי אפשר אל הנשמה בלא תורה שנמשלה למים כמו שהתבאר למעלה, כי התורה מלמעלה וכך הנשמה מלמעלה לכך זה מהזיק זה כי שניהם ענין אהד, ודבר זה הוא מבואר:
ובפרק הספינה (בבא בתרא עט א) אמר רב כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו שנאמר ונתתי פני וגו׳ מהאש יצאו והאש תאכלם כי אתא רב דימי אמר ר׳ יונתן כל המרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם שנאמר אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים יגוח ואין רפאים אלא יורדי גיהנם שנאמר ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה עד כאן.
פירוש דסבר רב כי החוטא במדריגת התורה שהיא אש נפרע באש, כפי חטאו בדבר שהוא חזק ותקיף חטא ובדבר זה בעצמו יהיה נפרע היינו בתוקף האש יהיה נפרע. ודווקא כאשר כבר הגיע למדריגת התודה ופורש ממנה, אבל מי שלא הגיע לזאת המדריגה כלל אין לומר שיהיה נפרע באש.
כי כמה בני אדם שלא הגיעו למדריגת התורה, כי האדם בעל אדמה ואינו שכלי לכך לא נקרא שפירש מן התורה, רק אם כבר הגיע למדריגת התודה ופירש ממנה נפרע ממנה באש שכבד היה לו התורה שמדתה אש לכך נפרע ממנו באש.
ולרב דימי אמר ר׳ יונתן שהמרפה עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם. לפי שהתבאר לך פעמים הרבה, כי התורה נותן המציאות לכל שבשביל התורה הכל נברא, וכאשר מרפה עצמו מדברי תירה אם כן הוא פורש עצמו מן עיקר המציאות, ולכך אין ראוי לו רק הגיהגם שהוא הפך זה, שהגיהנם ציה וצלמות ואיגו בכלל מציאות רק אבדון הוא.
ומפני כך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צב א) אמר ר"א כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה אש אובלתו שנאמר כל חושד ממון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ידע שריד כאהלו ואין שריד אלא תלמיד חכם שנאמר ובשרידים אשר ה׳ קורא ופירוש זה כי הלילה אינו מן הישוב שהרי עיקר הנהגת הישוב הוא ביום והאלה בעצמו מיותר להורס שאץ דבר נמצא והרי נקרא אלה מלשון יליל ישימון, כי ההורס לא נמצא בו רק יליל בלבד.
ומפני שהיליל שהוא החורבן מתגבר בלילה ולפיכו האלה מחריב הביא כי הבית על ידו הוא הישוב והלילה מחריב הישוב. לכן* אם אץ בו התורה אש אוכלתו כי האש הוא מדת הדין והוא מחריב הבית, אבל אם נשמע בו דברי תורה יש קיום• לבית שאין הלילה חוד מ אצל התורה כי אץ רינה של תודה אלא בלילה ועיקר התורה היא בליל* ולכד אם יש בבית תורה יש קיום לבית, והבן זה:
ובפרק ב דחגיגה (חגיגה יב ב)א"ר לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנאמר (איוב ל, ד) הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם,* פירוש הפוסק מדברי תורה שכל דברי תודה יש להם טעם טוב כדכתיב (תהלים י״ט) ומתוקים מדבש ונופת צופים ועוסק בדברים בטלים שדברים בטלים אין בהם ממש וטעם ולבד גחלי רתמים להמם, כי מאהר שהוא מהאף התורה שיש לה טעם טוב בדבר שאין א טעם לפו להמם שיהיו טועמים הוא גחלי רתמים כאשר אינו רוצה בדבר שיש לו טעם טוב מאכילין אותו גחלי רתמים, היינו כי לחמו הוא בטורח ובקושי ובצער גדול מאוד, וזהו גחלי רתמים שהמאכל שבא א בצער ובקושי כאלו גחלי רתמים הוא אוכל.
ומביא הכתוב הקוטפים מלות התורה תקרא מלוח כי המלח נותן טעם אל הפל, והקוטפים שהוא פוסק התורה עלי שיחה בטילה גחלי רתמים לחמם אמנם אשד הוא הסר מן התורה כמו עיה אין צריו לבאר חסרונו כי אינו אד* כי האדם הוא בכח והוא נברא שיצא אל הפעל על ידי תורה ומצות. ולכו נקרא כשם אדם על שם אדמה כי האדמה היא ככח ויצאה אל הפעל, ולפי הסברה יותר ראוי שיהיה נקראת הבהמה בשם הזה שהיא אדמה גמור* אכל הוא הפו זה שהאדם שיש בו השכל נקרא אדפ על שם ארפה! תהו מ רומה אל האדמה שנזרע בו החפה שהוא זרע נקי והאדמה מוציאה זרע אל הפעל עד שחיא בפעל* וכן נזרע בגוף האדם שהוא נברא מן האדמה הנשמה שהיא זכה ונקיה כלא פפול* מרין האדם להמיא אל הפעל הדבר אשד נזרע בו ולכו נקרא אד* והתורה והמעשים הם פרי כמו שאמר הכתוב (ישעיה ג) אמרו צדיק כי מוכ גי פרי מעלליהם מבלו, תמיר איגו מוציא הגשמה אל הפעל בתודה ובמצות גקרא בור שהוא כמו שדה בור. ולכד באה מצות עגלה ערופה בנוזל אשר לא נזרע ולא נעבד, מפגי שגהרג קודם זמנו ולא הניח לו להוציא האדמה הזאת *ל הפעל, ולכן• תבא עגלה ערופה כנחל אשר לא נזרע ויכפר על זה: ובפרק חלק (סנהדרין צט ב) אמר ר׳ אלעזר אדם לעמל נברא איני יודע תורה אם לעמל שיחה כשאמר לא ימוש ספר התורה מפיך הוי אומר לעמל תורה פירוש זה, כי אי אפשר שיחיה נברא האדם בלא עמל המנוחה לדבר כאשר דבר אחד נשלם וכאשר הוא שלם יש לו מנוחה והאדם בעולם הזה איגו שלם כי זח תאדם תמיד יכול להוציא את עצמו יותר אל הפעל, כי הוא נברא ככה כמו שאמרנו.
ולפיכך אמר כי האדם נברא לעמל והוא יוצא אל הפעל תמיד כמה שאפשר. ואפר איני יודע אם לעמל מלאכה אם לעמל שיה* כלומר אם השלמת האדם במלאכה שהוא השלמת נפש החיוני בלבד, כמו שהוא אצל הבהמה שיש לה נפש חיוני והמ נבראת לעשות מלאכה או שנברא אל עמל הפה פירוש השלמת נפש המדברת כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר כי האדם גברא להשלים עצמו דבר שהוא השלמת נפש המדברת ועוד אמר ועדיין איני יודע אם השלמה הזאת השלמת גפש המדברת מצד הדבור בלבד, או אם תשלמתו מצד התורה שהוא השכל האלהי. ועל זה אמר כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר מ השלמתו הוא מצד הנפש המדברת והיינו בתורה כי בזה יושלם האדם לא מצד הדבור בלבד, הרי מי שהוא בלא תורה אינו בגדר האדם כלל ני הוא אדם על ידי שמא אל הפעל:
ובפרק אלו עוברין (פסחים מט ב) תניא ר׳ אומר עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף כר וכל שאין עוסק בתורה אסור. פירוש כי אכילת הבשר הוא שעושה את הבשר עד שאינו נמצא, שהרי אוכל אותו עד שאין מציאות לו, ודבר זה מורה כי במדריגת האדם לא נמצא הבעל חי.
ודבר זה מדאי כי במדריגה השכלי אין נמצא החמרי שהוא הבהמה, ולכך מותר לתלמיד חכם לאכול בשר ולעשות הבהמה עד שאינה גמצאת, כי במדריגה השכל אין מציאות לבהמה החמרית ולכך אוכל אותה.
אבל עם הארץ אין לו מדריגה זאת לומר כי במדריגת עם הארץ לא גמצא הבעל חי שהרי אין אל עם הארץ השכל האלהי, ולפיכך עם הארץ אסור לאכול בשר. ודבר זה הוא הטעם שלא הותר הבשר לאדם הראשון, שהיה גקרא על שם האדמה החמרית ולא היה האדם במדריגה זאת שלא יהיה נמצא במדריגתו הבעל הי כיון שנקרא אדם על שם אדמה. ואף כי אדם הראשון היה חכם על כל, מפגי כי אדם היה ראשון לכל אדם ובכחו כל אדם יש לו מדריגת האדם בלבד אשר האדם אינו שכלי לגמרי, אבל נח נקרא איש אדמה שהוא בעל ואדון לאדמה החמרית ולכך במדריגתו לא נמצא הבעל חי ואליו הותר אכילת בשר:
ואמר ר״א (שם) עם הארץ מותר לנחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אמרו לו תלמידיו ר׳ אמור לשחטו אמר להם זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה.
והרבה מתמיהים על זה ונתנו בזה פירושים. גם רב אלפס זכרונו לברכה פירש בזה כמו שמבואר בפרק אלו עוברין.
אבל הפירוש הברור כי מצד אשר הוא עם הארץ היה מותר לנחרו אף על גב דודאי אסור לנחרו והממיתו חייב מיתה, אבל זהו מצד שהוא בכח להיות תלמיד חכם כי כל עם הארץ הוא בכח להיות תלמיד חכם והרי גחשב תלמיד חכם בכח ומצד הזה ראוי אליו החיים, אבל מצד שהוא עם הארץ היה מותר לגחרו ביום הכיפורים. וזה מורה על פחיתות גדול שאין לו החיות רק מצד הדבר שהוא בכח עליו, ולא כך התלמיד חכם שהחיות אליו מה שנמצא בו תודה בפעל, ודבר זה מבואר והוא פירוש אמת אין בו ספק. ומה שאמר זה טעון ברכה, פירוש שע״ה אין בו דבר כלל ואינו נחשב לכלום, ולכך אילו אמר מותר לשחטו היה משמע שיש בעם הארץ דבר מה, כי בהמה נבראת לשחיטה, כמו שאמרו (ברכות יד א) סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למיתה, ולפיכך שחיטת בהמה טעון ברכה כי כל דבר שהוא בסדר עולם אנו מברכין עליו אל השם יתברך שברא כך וכך, אבל עם הארץ שאינו מכלל המציאות לגמרי, ולכך אמר שמותר לנחרו שאין בנחירה ברכה. מזה תדע כי עם הארץ אין בו דבר, והוא גרוע מן הבהמה שיש בח דבר מה כמו שהתבאר שהיא עומדת לשחיטה. ובזה שלא אמר שמותר לשחטו בא לומר שאין בו מציאות כלל כי האדם במה שהוא אדם ראוי שיהיה בו התורה וזה שלא נמצא בו התורה אינו בכלל הנמצאים, ואצל הנמצאים שייך לומר שהם נבראו לכבוד השם יתברך כמו שאמר התנא (משנה אבות ו) כי הכל נברא לכבודו ולכן יש בהם ברכה אל השם יתברך בשעת שחיטה, אבל עם הארץ אינו בכלל הנמצאים שהם לכבוד השם יתברך ולפיכך לא אמר מותר לשחטו רק אמר שמותר לנחרו כלומר שאין בהם ברכה אל השם יתברך:
ואמר ר״א (שם) עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר כי חיא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס כל שכן על אחדים. פירוש כי עם הארץ אינו דבוק בחיים שהיא התורה, וכיון שאיגו דבוק בחיים נחשד על החיים דהוא שפיכת דמים ואמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יוגתן עם הארץ מותר לקרעו כדג אמר ד׳ שמואל בר יצחק ומגבו תניא אמר ר״ע כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להם זה נושך ושובר העצם וזה נושך ואינו שובר העצם.
ומגבו, פירוש השוחט מן הצואר אין פועל כל כך המיתה, שהרי אם שחט בו שגים או רוב שנים הרי הוא נחשב כמו חי לכל דבר ואחר כך מת מעצמו, אבל עם הארץ מותר לקרעו כדג ופועל בו מיתה לגמרי שתכף נחשב מת.
וזה כי אין ראוי לעם הארץ מציאות כלל ולא כמו שאר דבר שיש להם מציאות של מה, ולפיכך מותר לקרעו מגבו כי אין לו מציאות כלל משרשו. תניא היה ר׳ מאיר אומר כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו מפתה ונותגד, לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים תניא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אלמלי צריפים אנו להם למשא ומתן היו הורגין אותנו. פירוש כי החמרי מתנגד לשכל, עד שאצל החמרי אץ מציאות אל השכל שהחומר והשכל שני הפכים.
וזה שאמר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, ומפרש שהוא משבר העצם כלומר שהוא מאבד אותו. וכמו שהחמור מאבד העצם מן האדם השכלי עד שאין מציאות לו לגמרי כי העצם הוא עיקר קיום האדם, שהאדם נסמך עליו כל בנינו והחמור משבר אותו, וכך האדם שהוא חמרי רוצה לבטל התלמיד חכם שהוא שכלי, זה מפני כי החמרי הוא העדר השכלי לגמרי עד שאין לו מציאות מצד החומרי.
ודע כי האש והמים הם גם כן הפכים, מכל מקום משתתפים כנושא שלהם הוא החומר שהחומר הוא אחד לדי יסורו* אבל החומרי והשכלי אין להם שתוף כלל בעולם, אף ההומר שהוא הנושא אל השכל אץ לו שתוף עמו כלל כי השכל הוא נבדל לגמרי, ולפיכן החומרי מאבד את השכלי לגמרי עד שאיגו נמצא מכל וכל, וזה שאמר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור ודבר זה מבואר.
ואמר מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים ויש לן להבין מאוד מה שמדמה רבי מאיר את עם הארץ לארי כי הארי יש לו כח גופני מאוד ולגודל כח גופני ועזותו אשר יש לו יוצא לקצה בעזותו לדרוס הבעל חי, וכן עם הארץ יוצא לקצה בכח גופני אשר יש לו שהוא בעל גוף בלבד עד שהוא עז פנים כי כל אשר יוצא חוץ מן המצוע כמו עם הארץ שהוא בעל גוף לגמרי יש לו עזות ביותר.
ולפיכך אמר הנותן בתו לעם הארץ, אין מזווג לה בעל כי אין מענין העם הארץ הזיווג כי הזיווג הוא חבור שני דברים יחד בשווי ואין לעם הארץ שווי וחבור.
והוא דומה לארי שהוא דורס ואוכל ויוצא מן השווי על ידי שהוא עז לכך אין בעילתו נחשב זיווג כלל שהוא השווי והחבור.
ודבר זה נרמז במה שהחבור והזיווג נקרא (בראשית ד) והאדם ידע את חוה אשתו, נקרא החבור ידיעה כי הידיעה הוא חבור היודע בידוע ואין זה דריסה רק החבור בשווי, ולפיכך לתלמיד חכם שיש בו דעת שייך חבור וכמו שבארנו זה למעלה על עם הארץ שאין לו דיעה לכך אין לו חיבור רק רדיפה נחשב, ודברים אלו ברורים מאוד.
ואמר אלמלא אנו צריכים להם וכו' כבר נתבאר למעלה כי החומרי הוא הפסד השכלי ודבר זה מבואר, ולכן אמר אלמלא אנו צריכין להם היו הורגין אותנו, כמו שהוא נמצא כאדם אילו השכל היה נתלה בחומר והיה מוטבע בו עד שהיה צריך אליו ולא היה נבדל ממנו היה החמרי מבטל השכלי לגמרי, ולכן צריך שיהיה השכל נבדל מן החמרי וכן הוא אצל האדם החומרי והאדם השכלי אם היה צריך השכלי אל החומרי היה מבטל אותו לגמרי.
והבן הדברים כי אלו דברים נאמרו גם כן אצל השכל והטה ובדמיון זה התלמיד חכם ועם הארץ:
תנא רבי חייא כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה וגדולה שנאה ששונאים עם הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל ונשותיהן יותר מהם תנא שנה ופירש קשה יותר מכלם פירוש שהתורה היא מיוחדת לתלמידי חכמים ונבדל תלמיד חכם מן עם הארץ, וכאשר לומד תורה בפני עם הארץ אשר אין התורה מיוחדת לו, הוא פחיתות לתורה שתהיה לתורה שום צירוף אל אשר אין לה צירוף אליו ולפיכך הוא דומה לבועל ארוסתו אשר היא מיוחדת לו ונבדלת משאר האדם ובועל אותה בפני שאר אדם אשר היא נבדלת מהם ודבר זה מבואר.
וגדולה שנאה וכו', פירוש כי עם הארץ הוא חומרי יותר מן הגוי, וזה כי אף אם הגוי הוא גם כן חמרי בערך ישראל שיש להם התורה מכל מקום לא נחשב זה חומרי כמו עם הארץ שהיה ראוי לו לקנות השכל ואינו רוצה בו, שזה מורה יותר על הריחוק ופרוש מן השכלי כיון שהוא חסר ממנו.
ועם הארץ דומה קצת לשנה ופירש, כי עם הארץ קבל גם כן תורת משה ואינו לומד אותה ולפיכך הוא גרוע מן הגוי שלא קבל כלל.
ומה שאמר גדולה השנאה ששונאים אותנו יותר מן האומות שאינם כל כך רחוקים ומתנגדים אל השכלי כי לא נתנה להם התורנ אבל עמי הארץ שהם אינם חפצים בשכלי הוא יותר ריחוק ויותר מתנגד אל השכלי.
ויש לך להבין כי הפורש מן התורה הוא יותר פרישה מן פרישת האומות שגם הם רחוקים מן התורה והבן זה מאוד.
ונשותיהן עוד יותר, כי האשה היא עוד חמרי יותר ולכך האשה של עם הארץ יותר מתנגד אל השכלי.
ואמר שנה ופירש יותר מכולם, כי זה יותר חמרי מה שהיה לו התורה ופירש מן התורה, וזה מורה שהוא מתנגד אל השכלי לגמרי כיון שפירש, ולכך הוא יותר נוטה אל החומרי מן עם הארץ אשר לא רצה לקנות התורה, אבל זה בשביל החומרית שבו פורש מן התורה לכך הוא יותר קשה מהכל, ודבר זה מבואר:
תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעם הארץ:
- אין מוסרין לו עדות
- ואין מקבלין עדות ממנו
- ואין מגלין לו סוד
- ואין ממנין אותו אפטרופוס על קופה של צדקה
- ואין מתלוין עמו בדרך
- ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו
ותנא קמא- זימנין דנפק מיניה ברא מעליא ואכיל ליה ומקיים ביה מה שנאמר יכין רשע וצדיק ילבש.
כל אלו ששה דברים מפני שעם הארץ רחוק ממדריגה הנבדלת השכלית, וכל אלה ששה דברים יש בהם מדריגה נבדלת וזה כי אין מוסרין לו עדות שכל עדות היא ידיעת הדבר כאשר הוא ודבר זה שייך לשכל אשר יודע הדבר כאשר הוא ואם ימסור לו עדות לא יקבל העדות כמו שהוא.
ואף אם הוא יודע עדות אין מקבלין עדותו, שאין מעיד על הדבר כאשר הוא בעצמו שאין האמת רק אל השכל ולא אל החומרי לכך הרה עמל וילד עדות שקר.
ואל יקשה לך שאם כן הוי ליה לומר אין מקבלין ממנו עדות ומזה נשמע שאין מוסרין לו.
דודאי בא לומר שהוא מרוחק מן האמת משתי פנים, האחד שאין מקבל דבר כפי מה שהוא, ואשר מקבל לא יעיד עליו כפי מה שהוא כל זה מפני שהוא רחוק מן האמת.
ודע כי העדות שמוציא הדבר שהוא מעיד עליו אל הפעל, ואין עם הארץ שהוא בעל חומר רק בכח ולא בפעל ולכך אין ראוי לו העדות, כמו שאשה פסולה לעדות מטעם זה כמו שבארנו במקום אחר והבן זה.
ואין מגלין לו סוד, כי החומרי בגלוי ואין לו מדריגה נסתרת, ודבר זה מבואר למי שמבין דברי חכמה כי החומרי הוא במדריגה הנגלית ומדריגה הנבדלת היא נסתרת ובארנו זה במקומות הרבה מאוד.
ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים ואין ממנין אותו על הקופה של צדקה.
אלו שני דברים כי החומרי אין ראוי שיהיה מנהיג אחר ואין משפיע לאחר בעבור שהוא מקבל תמיד, ומאחר שהוא מקבל אין ראוי שיהיה בו הנהגה לאחר או שישפיע לאחר.
וכן אין מתלוין עמו בדרך כי הוא חשוד על שפיכות דמים כאשר התבאר למעלה והבן זה מאוד.
ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו, וזה כמו שאמרנו כי כל ענין החומרי הוא בנגלה ואין לו חלק בנסתרות, ולפיכך האבידה שאין ידוע למי הוא אין ראוי להכריז עליו, ואין עם הארץ מגיע עד מדריגה נסתרת שיהיו מכריזין על אבידתו דהיינו לדרוש ולחקור אחר בעל האבידה, דבר זה אין ראוי לעשות כי אין לו רק הנגלה, ואם הוא נגלה וידוע יש להחזיר לו האבידה, אבל להכריז על האבידה זה אין ראוי לו, ויש להבין דברים אלו כי כל אלו דברים שייך למדריגה השכלית, לכך אמר ששה דברים נאמרו בעם הארץ כי יש למדריגה השכלית ששה בחינות גם שבעה אף שאין לו השביעי כמו הראשונים ולכך יש אומרים שבעה כי השביעי הוא מצד מה בלבד ואינו הכרחי גמור כמו ששה האחרים.
ודבר זה ידוע למי שיודע סודי החכמה הפנימית איך כל הששה גם השביעי רחוק מן עם הארץ, ובארנו זה בפרק בעשרה (בספר דרך החיים) עיין שם.
וכשם שנאמר כאן ששה דברים נאמרו בעם הארץ ויש אומרים מוסיפין השביעי וכמו כן אמר ששה דברים גנאי לתלמיד חכם ויש אומרים מוסיפין השביעי שבזה תוכל להבין כי דברי חכמים נאמרו בחכמה, כי עם הארץ רחוק הוא מן השכלית והמדריגה העליונה השכלית הזאת נמצאו בה שבעה מעלות ולפיכך יש ששה דברים ויש אומרים שבעה שאין ראוים לעם הארץ, והתלמיד חכם שיש לו המעלה השכלית ראוי שירחיק כל אשר הוא הפך זה, ולכן יש גם כן ששה דברים גנאי לתלמיד חכם ויש אומרים שבעה.
ואי תימא דמשמע שאין מכריזין על אבדתו הא לגזלו אסור אף על גב דלית ליה הך סברא דילמא נפק ממנו ברא מעליא, וקשיא כיון דלית ליה הך סברא אף גזילה מותר, דאפילו גופיה מותר דהא מותר לנחרו, ממנוגו לא כל שכן כדאיתא בפרק בתרא דקמא.
אבל לפי הפירוש אשר אמרנו לא יקשה כלל דודאי להרגו חס ושלום אסור, וההורגו נהרג עליו כמו על תלמיד חכם כי כל שעה אפשר שיהיה תלמיד חכם. וכל הדברים אשר נזכרו כאן הוא שב ואל תעשה וכיון דעדיין לא למד אין לעשות לו דברים אלו. אבל לעשות לו מעשה מדאי אסור ודבר פשוט הוא:
וגדר עמי הארץ פרשו זכרונם לברכה במסכת סוטה (כ״ב ע״א). תנו רבנן איזהו עם הארץ כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית דברי ר׳ אליעזר ודרי יהודא וחכמים אומרים כל שאינו מנית תפילין בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית בבגדו ר׳ יונתן בר יוסף אומר כל שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תודה אחרים אומרים אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמיד חכם זהו עם הארץ קרא ואו שנה הרי זה בור לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית יהודה ואת בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה. פירוש מ עם הארץ הוא המרי לגמרי, אכל אם מקבל עליו מלכות שמים שקורא קריאת שמע איגו המרי כי נקרא עליו השם יתברך, שהרי מקבל עליו מלכות שמים כי החמרי אין לו דבקות כלל אל הנבדל. וחכמים אומרים כל שאין מניח תפילין, שאין מצוה אלהית קשור על נפשו, עד כי נפשו יש לו דביקות במצות אלהית, וכל ענין עם הארץ שהוא בעל גוף ואינו שכלי, וכאשר תפילין קשורים על נפשו אינו עוד חמרי. ולבן עזאי שאין לו ציצית בבגדו. שאין מצוה אלהית בבגדיו שהם מכסים גופו, כי צריך שיהיה בבגדיו מצוה אלהית עד שאינו חמרי לגמרי ואל״כ הוא עם הארץ. והוסיף ר׳ יונתן אף אם אין מגדל בניו לתלמוד תורה הרי בניו שייכים אל האדם כי הם כמו האדם עצמו אם אין מגדלן לתלמוד תורה הוא חמרי מצד בניו כי צריך שיהיה האדם דבק במדריגה שכלית לגמרי אף מצד בניו. ויש להתבונן במה שאמר כל שאינו קורא קריאת שמע, וזה כי האדם יותר קרוב לקבל מלכות שמים על עצמו שהוא צלם אלהים ועל זה מקבל מלכות שמים ולכן בקריאת שמע רמ״ח תיבות כמספר איבריו של אדם, כי רמ״ח איבריו הם צלם האדם ועל הצלם הזה הוא מקבל מלכות שמים. כי לא היה ראוי האדם לקבל עליו מלבות שמים שיהיה השם מלך עליו. אם לא מפני כי האדם נברא בצלם אלהים ובשביל זה הוא כולו בתחתונים והוא יתברך מלך עליו. ולכן יש בקריאת שמע רמ״ח תיבות כנגד צלמו של אדם וכאשר צלמו מקבל מלכות שמיס אז יוצא מגדר עם הארץ לר״א ולר״י ולחכמים נדיר יותר, עד שמקבל הקדושה המעלה הנבדלת על נפשו כי תפילין הם על המוח ומגד ובן עזאי שאמר מי שאין הלב וזה צריך גם ציצית בבגדו, סבר שתהיה המצוה האלהית על גופו גם כן, כי הציצית הם מלבוש לגוף. ולרבי יונתן אף בניו שהם יוצאים מגופו צריך שיהיה מגדל אותם לתורה ומה אף אשר באו מכחו אינם חמריים, והבן הדברים אשר רמזנו. ולדעת אחרים נקרא עם הארץ אף אם קרא ושנה, כי צריך שיהיה שכלי לגמרי וזהו על ידי שמוש תלמידי חכמים. שהם מפרקים לו ומתרצים לו הכל עד שהוא עומד על התורה ואז חוא תלמיד חכם גמור:
ודע כי אין מחלוקת בין חחכמים האלו, רק מ לדעת תנא קמא כל מי שלא קרא קריאת שמע הוא עם הארץ גמור שאין מ לחלוחית הכמה, אבל אם קרא קריאת שמע מקבל עליו עול מלמת שהשם יתבדו אלוה אליו ויש לו דביקות מ יתבדו, ואיגו המרי לגמרי כאשר מקבל עליו מלכותו על צלמו כרמית תיבות אשר הם בקריאת שמע. ולדברי חכמים כל שאין לו תפילין, שאין על נפשו מצות אלהית אף אם מקבל מלכות שמים על צלם האדם שיש בו רמ״ח איכרים, אבל אם נפשו דבק במצוה אלהית אז אינו עם הארץ כמו הראשון שאין א דבר זה ובן עזאי אומר אם אין לו ציצית בבגדו אשר מכסים את גופו, אבל אם יש למדיו ציצית אז דבק במצוה אלהית ואינו עם הארץ כמו הראשון שלפגי זה. ולדעת ר׳ יונתן שאין מגדל מי ו שהם באו מפתו לתלמוד תורה, אבל אם מגדלם לתלמוד תורה בזה יוצא מן גדר עם הארץ ואינו בכלל עמי ארצות כמו הראשון. ולדעת אחרים כל זמן שאינו תלמיד חכם גמור על ידי שמוש ת״ח שמתרציס א קושיות ור* אבל כל זמן « המשגיות עד שעומד על ו שיש בו ענין מד, של עם הארץ נקרא עם הארץ דסוף סוף לא קנה השכא מה שראוי אליו לקנות עד ששמש תלמיד חכם ואז הוא תלמיד חכם כמו שראוי׳ והתבאר לך גדר עם הארץ. ואם קרא ולא שנה הרי זה בור, מ הבור נקרא שהוא חפר וזהו חפר לגמרי כי למד המקרא ולא למד המשנה והרי הוא חפר המשנה והוא כמו שדה בור שחמר ממנה החמא* ויש לך להבין דברים דברים אלו:
ועוד שם קרא ושנה ולא שמש ת״ח ר׳ אליעזר אומר הרי זה עם הארץ ר׳ שמואל בר נחמני אומר הרי זה בור ר׳ ינאי אומר הרי זה כותי רב אחא בר יעקב אומר הרי זה אמגושי אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא כוותיה דרב אחא בר יעקב דאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע מה רטין תני תנא ולא ידע מה תני. וביאור זה, כי כאשר שנה המשנה ולא שמש תלמיד חכם לברר טעמי המשנה, שהוא שכל ברור כאשר עמד על טעמי המשנה, נקרא זה עם הארץ כאשר לא קנה השכל. והוסיף ר׳ שמואל לומר שהוא נקרא בור, כי שדה שאינה מוציאה תבואה נקראת שדה בור שהרי תרגום (בראשית מ״ז) והאדמה לא תשם לא תבור, וכך מי ששנה המשנה ולא שמש תלמיד חכם לברר לו המשנה לא יצא אל הפעל השלימות להיות הכם בפעל, לכך נקרא בור שלא יצא אל הפעל והוא כמו שדה בור שלא יצא אל הפעל לעשות פרי. ור׳ ינאי אמר הרי זה כותי, כי כותי אינו מבקש לעמוד על התורה ולהבין אותה, כי לא למדו כותיים התורה רק מה שראו לפניהם במעשה עשו ובזה החזיקו הכותיים, אבל שיהיה להם התורה זה לא היה להם כלל, וכך מי שלמד המשנה בלי בירור טעם המשנה חסר למוד התורה, שלא נחשבת המשנה למוד התורה רק המשנה הוא איך יעשה המעשה. ומפני כך נקרא כותי שאין לו התורה מצד הלמוד, אבל ישראל ראוי להם התורה מצד השכל, כי התורה השכלית ראוי להם בפרט וכמו שאמר הכתוב (דברים די) כי מי גוי גדול וגו׳ חכם ונבון וגו׳ וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה, כי מיוחדים ישראל לקבל השכל מן השם יתברך וכמו שאמרו על ישראל(ברכות נ״ח ע״א) ברוך שחלק מהכמתו ליראיו כמו שהתבאר, וזה שלא למד רק המשנה נחשב כותי שאין לו התורה מצד ההכמה רק שנהגו כך, ואין עשיית המצות רק מצד השכל. ורב אחא בר יעקב אמר שנקרא אמגושי הוא מכשף שהוא מדבר ואינו מבין מה הוא מדבר, ודבר זה כאילו אינו תורה כלל, וזה עוד גרע מהכל כי נחשב אצלו התורה כמו כישוף שהוא דבר פחות ושפל ואינו ענין שכלי כלל, ולכך הכישוף הוא לנשים שהם חלושי השכל. וזה שלמד המשנה ולא ידע טעם התורה כאלו היה התורה דבר פחות ושפל שאין בו השכל, ומפני כי דבר זה הוא דבר זר ויוצא מן הראוי, כי מצות התורה ראוים מצד עצמם שיהיו נעשים בשכל, וזה שלא למד רק המשנה שאין בה בירור השכל הוא דבר זר יוצא מן הראוי ונחשב בכשוף שהוא מעשה זר בלא שכל. ודי דברים זכרו, האחד שהוא עם הארץ כלומר שאין לו השכל כלל, והב׳ שהוא נקרא בור שלא יצא אל השלימות הגמור להיות בפעל לגמרי, והשלישי שהוא כותי כאילו אין שייך לו השכל רק רוצה לעשות אבל למוד התורה בשכל אין שייך להם וזה יותר גרוע, והוסיף לומר כי הוא אמגושי שהתורה נחשבת אצלו כמו הכישוף כאילו אין התורה שכלית, רק כמו הכישוף שהוא לנשים ואין בכישוף שום תבונה ולכך הכישוף הוא לנשים בעבור חלישת שכלן ביותר וכך נחשב אצלו התורה, והבן סדר הדברים האלו מאוד מאוד:
ועוד שם התנאים מבלי עולם מבלי עולם סלקא דעתך אלא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן. והא דמקשה וכי מבלי עולם ולא תירץ דהכא איירי שלא שמש תלמיד חכם. זה אינו קשיא דאף על גב שיש בו הדברים האמורים למעלה שהוא בור ועם הארץ וכל הני דברים דלעיל, מכל מקום מבלי עולם אינם נקראים. ומתרץ מפני שמורים הלכה מתוך משנתן כלומר שמורים אף שאינו יודע עיקר טעם המשנה, ובזה מבלין העולם כי העולם עומד על התורה, ואין זה נחשב תורה כאשר אין יודע בירור טעם המשנה והתורה שהיא להורות המעשה הוא עיקר תורה ועל זה העולם עומד, ולכך כאשר מורין הלכה מתוך המשנה לא מצד השכל הברור הם מבלי עולם שעומד על התורה.
ורש״י ז״ל פירש שמורים הלכה מתוך משנתן ומבלין העולם בהוראת טעות, דכיון דאין יודעים טעם המשנה פעמים שמדמים לה דבר שאינו כך, ועוד שאינם יודעים מחלוקת התנאים ולפיכך מורים הוראות טעות כך פירש רש״י, ואין הפירוש כדבריו כלל, כי מה שאמר שמורין הלכה מתוך משנתן משמע הלכה שהיא אמת ולא שייך לומר הלכה של טעות, והוי ליה לומר רק שמורין טעות מתוך המשנה.
אבל הפירוש כמו שאמרנו, כי עיקר התורה כאשר הוא מורה הלכה למעשה ודבר זה ראוי שיהיה יוצא מן התורה אשד התורה היא שכלית, ודבר זה הוא התלמוד שהוא שכלי ומזה ראוי שיהיה יוצא ההלכה למעשה, ודבר זה כודאי קיום העולם שעומד על התורה, ולפיכך התנאים שמורים הלכה מתוך המשנה הם מבלי עולם.
אבל בדור הזה אם היו פוסקים הלכה מתוך המשנה היה זה די, כי המשנה היא ראשית לתלמוד והתחלה אליו, אבל אין פוסקין הלכה מתוך המשנה שהיא עשויה לתלמוד כי התלמוד הוא פירוש המשנה, רק שהם פוסקים הלכה מתוך הפסקים אשר נתחברו להורות הלכה למעשה ולא נעשו ללמד אותם רק לפסוק מהם, ודבר זה יותר רחוק מן הרעה והראשונים כמו הרמב״ם זכרונו לברכה והטור זכרונו לברכה, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור לא היה דעתם רק להורות פסק ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד.
אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין רק הלכתא בלא טעמא לא עלה על דעתם ועל מחשבותם, שהרי אמרו כאן הפוסק מתוך המשנה נחשב אמגושי כמו שהתבאר ושאר מות שהוא נחשב פ&ו כותי. ואלו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו מתוך החבורים לא היו מחברים אותם. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תכונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורח כפי מח שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עוד אם כן בתר חוח שאינם •war בדרך. ובאולי בקיאים בתלמוד ולא ידעו אותו איך נפסק הלכות הלא בודאי קשה הוא דבר זה שנשתכחה תורה ואין אנו ראויים לפסוק הלכה, וכל זה מפני שאין אחד חוזר על תלמודו להיות בקי ורגיל בלמודו כמו שכתבנו למעלה גודל חסרוננו בתורה עד כי יבא מורה צדקנו ויסיר טפשות לבנו ונפלאות מתורתו יראנו, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן: